אחחחח, כדורגל, אי אפשר לחיות איתו ואי אפשר להרוג אותו. גם אוהדי כדורגל מכורים ומסורים מתקשים להסתיר את העובדה שהמשחק, ברמתו הגבוהה ביותר, הפך מסחרי מדי ומעט דוחה, לצד הפיכתו גם לתופעת תרבות-פופ סוחפת בקנה מידה גלובלי. הפתרון לדילמה הוא "כדורגל שפל", פרויקט תרבות הכדורגל של ישראל שהתחיל לפני כעשור כעמוד פייסבוק אזוטרי בעל נטיות אמנותיות והפך לפנומנה קהילתית חוצת מעמדות, גילים וקבוצת אהודות. בסופ"ש הקרוב תוכלו לפגוש את התופעה מקרוב עם פתיחת חגיגות "שבוע השפל" בתדר, שבוע שלם של אירועים באוצרותם והובלתם של אנשי הפרויקט.

>> פלורנטין, יש לך מתחם תרבות חדש: המשביר מתעורר בסילבסטר
>> "המקום" שחולם לרשת את מועדון הבלוק בלוקיישן הישן של הבארבי

"כדורגל שפל" התחילה מצמד אוהדי כדורגל, ואדים טראסוב וגדי סלנר, שמאסו בעולמות הכדורגל המקצועני והחלו לתור את הארץ יחדיו בחיפוש אחר משחקים בלוקיישנים אקזוטיים בליגות הנמוכות, תוך כדי שהם מתעדים את מסעותיהם ואת ההווי סביב המשחקים בעמוד הפייסבוק. התובנה המזוקקת של העמוד הייתה שדווקא בנקודות השפל הספורטיביות של הכדורגל, אפשר למצוא את האהבה האותנטית למשחק ואת הגאווה הקבוצתית של פעם, ומתוכו בקעה גם תערוכה רב-תחומית מצליחה שהוצגה ברחבי העולם ועוררה עניין רב בזכות תיעוד קז'ואלי של יחסי יהודים-מוסלמים במפגשי הכדורגל ביניהם. "שילוב מוזר בין כדורגל, נוסטלגיה, ישראליות, עממיות ואמנות",כתבנו עליה אז מזמן מזמן ב"טיים אאוט".

סביב השילוב המוזר הזה התפתחה לאורך העשור קהילה גדולה ופעילה של תרבות כדורגל גבוהה, שמתייחסת למשחק הפופולרי באהבה אבל גם בסרקזם הראוי, ומייצרת לא מעט אירועי תרבות עצמאיים, מרצ' משעשע ומסעות משותפים למשחקים קיקיוניים. כל הדבר הזה יגיע לשיא, כאמור, החל מיום שישי הקרוב (3.1) ולאורך השבוע הבא ברחבי בית רומנו, שאירח אך לפני חודשיים את טורניר כדורסל הרחוב של חיי הלילה ונמצא בתקופה ספורטיבית להפליא.

זה יתחיל עם השפל שופ, חנות הפופ אפ הפופולרית של "כדורגל שפל", שתתנחל בתדר לאורך השבוע כולו ותציע יותר מאלף פריטים מרחבי הארץ והעולם, ביניהם חולצות, אימוניות וג'קטים של מועדונים ונבחרות מכל הסוגים והמינים, כמו גם מהדורה חדשה מסדרת המדבקות הההיסטרית של "כדורגל שפל" ודוכן של ליגה: בית אופנה לפוטלגים ושחזורי חולצות. החנות תפעל בסופ"ש בין 19:00-12:00 ברחבת התדר ובמשך השבוע תתארח בחלל "החדר" (22:00-15:00).

התוכנית האמנותית תתחיל ביום ראשון, עם אורן יוסיפוביץ' ורן שושן שיספרו על מאחורי הקלעים של פודקאסט הכדורגל הפופולרי "הפודיום", יחד עם הקלטה לייב של הפודקאסט "המאמי הלאומית" שעוסק בליגה השנייה של ישראל. בשני בערב העניינים יתחממו כשחלל הספרות והתרבות הנפלא "מטמון" יארח ערב כדורגל ישראלי, כולל הקרנת המשחק המרכזי (מכבי חיפה נגד בית"ר ירושלים), שיחה אישית עם הכדורגלן החדרתי מנשה זלקה, הרצאות ושיחות עם אורחים מיוחדים וחידון טריוויה במחצית.

בשלישי, בשיתוף עם הסינמטק, יערכו אנשי "כדורגל שפל" ערב דוקומנטרי במהלכו יוקרן "ממלכת עדני", סרטו הנהדר של ראובן ברודסקי על הפועל מרמורק, ו"בית שאן סרט מלחמה" הקלאסי, כולל שיחה עם היוצרים האיקוניים דורון צברי ורינו צרור. למחרת ברביעי: הופעת איחוד מרגשת של להקת הפאנק-רוק בוא לבר, ללא ספק להקת הדגל של הסצינה, בהופעת שפל חיה ברחבה המרכזית, ובחמישי ינעלו החגיגות במסיבת שפל חגיגית. התחזית שלנו: גם מי שלא אוהבים כדורגל ייהנו. 3-0.
>> שבוע השפל, 9.1-3.1, בית רומנו, ·דרך יפו 9. הכניסה חופשית, מעל גיל 21 אחרי 19:00

• ❤ תרבות
• תדר
• כדורגל שפל
• כדורגל
• בוא לבר

לפני שבועיים, קצת אחרי שסיימנו הופעת האלווין בכולי עלמא, ניגשה אלי פאנק רוקרית צעירה וסיפרה לי שהיא פיספסה את ההופעה. עניתי לה, מה שנקרא, תגובה מהמותן: "פספוס רציני שלך, כל הלהקה התחפשה לג'ואי ראמון". איך שסיימתי להגיד "ראמון", היא כבר התחילה להתרחק ממני ותוך כדי דפקה בי מבט שאני מזהה מילדות בתור מבט ה-"אין לי מושג על מה אתה מדבר, יא פריק". משום מה נעלבתי. למה נעלבתי? כי שוב הרגשתי זקן. למה שוב? כי כל כמה ימים קורה לי משהו כזה. מה הבעיה במותן שלי? למה כל פעם שהיא יוצאת מהמקום רואים עליה את תאריך הלידה שלי?

>>משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט

החברה שלי אמרה לי פעם שאין סיכוי שאני מספר סיפור ולא כולל בו את צמד המילים "בשנות התשעים". אני בסך הכל מנסה לספק לאנשים את האנקדוטה הכי טובה (אוקיי, כנראה לא אחת שלקוחה מהמאה הנוכחית) שהם שמעו כל היום, אבל אחרי התמסרות קלה הכדור לרוב מוצא את עצמו אצלי ברשת, בדרך כלל בגול עצמי. ואז השופט הבלתי נראה מרים כרטיס צהוב ואומר בעדינות: "היי, חבר. כן, כן, אתה, אתה מפעם. שב שניה תנוח על הספסל, תוריד טיקטוק או משהו".

עכשיו, כל משבר גיל 40 לגופו, אבל הנה מה שהכי משגע לי את הראס. בשנת 1993 כבר סיימתי לטחון את הפיקסיז, נירוונה וגאנז אנד רוזס, עדיין הייתי הולך לצופים ולהופעות של פורטיס וכרמלה גרוס ווגנר, אבל מה שהכי הגניב אותי היה פאנק רוק אמריקאי. בשבילי רק פאנק רוק היה נחשב וכל הסיפור של "רוק קלאסי" היה יכול להיות באותה מידה המוזיקה של סבתא שלך. היה לי פשוט אפס עניין בדיפ פרפל, לד זפלין וכל דבר שהוקלט לפני 1977. למעשה, עד היום אני נשבע שחולצה של ג'ימי הנדריקס תכניס אותך לכל בר, כי היא פשוט מבגרת אותך בשלושים שנה בין אם הבנת את זה או לא.

אז מאז אמצע הניינטיז ועד היום אני מקדיש המון מהזמן שלי לשילוש הקדוש שלי: לכתוב פאנק רוק, להקליט פאנק רוק ולהופיע עם פאנק רוק, המוזיקה הכל כך צעירה ומהפכנית שגיליתי בגיל 15. רק שעם כל חודש, שנה ועשור שעוברים אני שם לב כמה זמן עבר מאז שהייתי מגניב. לפני שגרין דיי פרצו. לפני שהיה יוסלס איי.די. לפני שהיה פאנק רוק כזה בארץ. 29 שנה עברו מאז 1993. אני תוהה אם המוזיקה שלי, הכל כך צעירה וחתרנית עוברת לאנשים צעירים כמו שדברים מהסיקסטיז ומהסבנטיז, שהיו אז בני 30 שנה, נשמעו לי כשאני הייתי צעיר? יכול להיות שבד רליג'ן הם טראפיק? שדד קנדיז הם אורייה היפ? רגע רגע, בוא לבר הם בעצם סטלה מאריס?

אז לא, אני לא מתכוון להוסיף "ליל" לפני השם שלי, לגדל צמות קטנות או לקעקע את העפעף. אני רק יכול להיות מי שאני, מאיפה שאני וממתי שאני. ההבנה שהזמן מתקצר רק מחזקת אותי. אני לא עושה בכוונה או דווקא, אני פשוט יודע את מה שאני יודע, אני יודע אותו טוב. אני טוב איתו והוא טוב אלי. אם להיות פאנקיסט בן 15 אמר שרב הזמן לא הבינו אותי, למה שאתבאס אם לא מבינים אותי בגיל 45? להיפך, זאת אמורה להיות ההצלחה הכי גדולה שלי, לא? אולי. אבל עדיין נעלבתי אחרי ההופעה, כשההיא לא הכירה את ג'ואי ראמון ולא ידעה מה אני רוצה מהחיים שלה. זה הולך להיות יותר ועוד יותר גרוע. אני אעלב, אני אצחק, הזמן יחלוף, האופנות משתנות. ואני נשאר פאקינג אני.

• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי
• מוזיקה
• פאנק
• ישי ברגר
• בוא לבר
• משבר גיל ה-40 שלי

• Facebook
• Twitter
• Email

"אני אהבתי מאוד ואז לא אהבתי בכלל". כדי ללכוד במילים משהו מאופן ההשפעה הערמומי שיש לקוקאין על האדם אין צורך באוצר מילים רחב ובשקילה אלתרמנית, ולמען האמת גם לא בכתיבה כבדה וגדושת רומנטיקה נוסח "קוקאין" של אריק קלפטון. מספיק שהשיר ייכתב על ידי אדם שהיה פעם אחת לפחות בתחתית, תחת כיור תל אביבי מט לנפול, עושה "אמבטיה לאף" לאורה המתגרה של הזריחה.

>>>כל תוצאות סקר הסמים הגדול של Time Out

"אהבתי מאוד" של בוא לבר הוא שיר נדיר בכנות שלו, בעיקר ביחס להרכב פאנק מבוסס דאחקות, ונדיר עוד יותר ביכולת שלו להוכיח את הקוקאין על מהותו המטופשת: סם שעיקרו בשימורו ובתחזוקו. לילה של קוקאין הוא לילה שנשלט בידי כל הדברים הבלתי חשובים בעליל – דיבורי סרק על אודות כרטיסים, שטרות וחיזוקים נמסכים בתשוקה ולהט, והטפל הופך לאירוע כשלעצמו. רק בבוא הירידה, תחת כאב ראש וגרון חרוך, עולים מן האוב משפטים שנאמרו בלא אחריות, מגדישה המבוכה, והאדם נזכר באפסיותו המוחלטת. "הייתי בצ'ייסר, בשסק, במייט ועכשיו אני לבד, עושה אמבטיה לאף".

בלתי אחראי לכנות אותו "סם בורגני" חרף המחיר הגבוה שלו. קוקאין הוא סם שהודף בורגניות, שכן לא ניתן לצרוך אותו במידה, בהנאה מתונה, שקולה ואופנתית. היות שערך המוסף שלו בשימורו, הוא תובע התמסרות מלאה, גם אם לעתים נדמה שניתן לעקוף את זה. תתפתו לשורה אחת – תסיימו עם שבע, ואם הכמות מוגבלת מלכתחילה, תנברו ברשימת אנשי קשר ותביכו את עצמכם בפני זרים למחצה. הקוקאין הוא כרוניקה ידועה מראש של התענגות ונפילה, שהופכת את הצורך והצורכת לצופים מן הצד. זה מה שהופך את מי שגילה אותו, לפחות על פי מילות השיר, ל"וואחדל פריק בן זונה".

• בוא לבר
• קוקאין
• סקר הסמים הגדול
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

"לכל מי שקנה את'בונג רוק'ו'שתיים', אתה צריך להתבייש, להתאבד ובינתיים, הנה 'גימל'. תבין שעבדו עליך חבורה של סאטלות". במילים אלה נפתח"גימל", שיר הנושא מתוך אלבומה השלישי והאחרון של בוא לבר, שמתמצית בקצרה את המנטרה של הלהקה. ובמילים אחרות, חייכו, אכלתם אותה: לפחות מבחינת החברים בה, בכלל לא מדובר בלהקה "על אמת". בוא לבר נולדה כלהקה על הדרך, או אם לחפף – כלהקת צד של להקה אחרת –יוסלס איי.די. "אנחנו אנטי חזרות", מכריזישי ברגר(35), סולן הלהקה, ומחדד את הגישה הלא מתאמצת שאופפת את הפּאנק העברי המלוכלך של בוא לבר, זו שהפכה אותה לסוג של אגדת אינדי עוד בימיה.

חבורת הדאחקה הוויראלית שמגיעה לפיקים של צחוק שמובילים לכתיבת 15 שירים ברצף כוללת שבעה אנשים משובשים באוזני המתבונן, שמעדיפים להישאר עם שמות בדויים סטייל "מוות בחניקה" ו"מרן אוטנג". הם לא מתאמנים על השירים, אבל כן יורדים וירטואלית על כל העולם בעמוד הפייסבוק שלהם. ולמרות היובש בעיר, הלהקה ששרה על באנגים וקססות תעלה בשבת הקרובה עם הופעה יחידה ואחרונה בבארבי לכבוד השקת האלבום "גימל", והדיסקוגרפיה המלאה של הלהקה: עשרות ג'ינגלים של פּאנק־רוק שנעים מכמה שניות עד שלוש דקות. אחרי שיסתיים השואו הקורע בעיר בליווי להקת כיף נוספת –קין והבל 90210– החבר'ה מתכוונים לפרוש מהמירוץ אחרי החושם: "כנראה שכבר לא נהיה יותר הרזידנטים של לכלוך באוזן" (ערב הופעות שפעל באוזןבר בניצוחו של לאון פלדמן, ש"ל), משלים ברגר עם המציאות, "לא כדאי לגרור את זה למוות".

רגע לפני שאתם מתפגרים לנו – מה הסיפור שלכם?

"ב־2005 היינו באנגליה באחד הטורים של יוסלס איי.די והיה לנו יום ארוך להעביר, אז חיים בנימיני, יונתן חרפק ואני כתבנו שני שירים בשביל הצחוקים. זה היה קצת כמו בקסטייג'־בלוז – מישהו מנגן גיטרה ומישהו אחר שר שטויות ברקע. המשכנו לכתוב עוד כמה שירים ברצף ובקלות, ותוך חצי שעה עלינו לבמה".

עם פחות או יותר תמה אחת: באנגים.

"אנחנו שרים על כל מיני דברים שאף אחד לא כותב עליהם, באנגים בין היתר. אבל האמת היא שאני ממש מחוץ למשחק. אחת הסיבות שבגללן החלטנו לא להמשיך עם הלהקה היא שאנחנו מזדקנים. אני אפילו לא שותה אלכוהול יותר ואני שר בלהקה שקוראים לה בוא לבר. זה נהיה מגוחך וצבוע".

במקום להוריד שוטים של וודקה ולהפיל ראשים בחדרי חזרות, הפאן של חברי הלהקה מתנקז לדף הפייסבוק שלהם. המפלצת בת כמעט 3,000 הלייקים כוללת סטטוסים שמבקשים מפרל ג'אם לא להגיע לארץ, טענות שמי שהולך לאינדינגב חושם, ש"באנדקאמפ זה מחנה הריכוז של כל הלהקות שאף אחד לא רוצה לשמוע", וגם המלצות מעולם התיירות: "סחים, אל תיסעו לאמסטרדם. בשבילכם המציאו את ברלין" ."זה פח הזבל של כולנו", מספר ברגר על העמוד. "אף אחד לא רוצה להתלכלך בפרטי".

מהסטטוסים שלכם עולה אובססיה קלה למונח "חושם", שמצטייר כמו הגרסה שלכם לסחי עם תוספות. מה זה אומר בכלל?

"חושם זה סלנג בת ימי שנולד לפני שנים ושרד דרך אבא של מישהו שהשאיר את המילה בחיים. הוא העביר זה לבן שלו, שבתורו הגיע למסיבת פריקים בניינטיז ואמר על מישהו שהתלבש לא נכון שהוא חושם, ואז מישהו אחר קרא לבחור שאכל מגעיל חושם וככה זה המשיך להתגלגל. יש גם שיר של ציפי שביט בשם 'חושם מחפש את האתמול', כך שהקרדיט לא שלנו".

השימוש בסלנג מחייב אתכם לחיות חיי פּאנק גם ביומיום?

"אין דבר כזה. יכול לעבור יום שלם שבו אשב בבית, אקרא ספר ואכין אוכל – לא פּאנק במיוחד. אין אצלנו מסורת, הפּאנקיסטים לא באים להופעות שלנו. אלינו מגיעים חבר'ה מכיתה י"א, צופי ים. עד עכשיו אני לא בטוח שהם צריכים לשמוע את החרא הזה, ואני מקווה שלא יקומו עוד להקות דומות לבוא לבר".

אם אתם כאלה דמיקולו, איך כולם נגנבים מכם?

"אם אני מוציא את עצמי מהתמונה, אז ברור שזו הלהקה הכי טובה ששרה בעברית, אחרי להקת נכי נאצה מהניינטיז. המוזיקה שלנו מעולה, הנגנים מדהימים וההקלטות יצאו בפוקס. אבל בואי נגיד שיש כמה שירים של אתניקס שמזיינים את רוב השירים של בוא לבר, כמו גם כמה שירים של גלי עטרי".

• אנשים
• ראיונות
• בוא לבר
• פאנק