השנה הייתה 2019, "משחקי הכס" התקרבה לסיומה במלחמת חושך ואור, הבחירות לכנסת עמדו בפתח והמלחמה של בנימין נתניהו על כיסאו נכנסה לשלב ההכרעה. עדי סמריאס חשב אז שאולי כדאי שנתכונן למלחמה האמיתית. זו שתכלול ניסיונות פלישה של חמאס וחיזבאללה. חבל שלא קראתם אז
>> הטור פורסם לראשונה בינואר 2019, כחלק מפרויקט מיוחד של "טיים אאוט" שהוקדש למילים שיעשו את השנה הבאה. הטקסט מובא כאן בדיוק כפי שפורסם אז, ללא שינויי עריכה
בחודש אפריל תעלה העונה השמינית והאחרונה של "משחקי הכס". כעת, אחרי שהמהלכים הלבנים חצו את החומה אל עבר ווסטרוז, בילד אפ של שבע עונות יתנקז לאירוע מפואר אחד – מלחמה. מיליוני צופים ברחבי העולם יתקבצו בחרדת קודש מול מסכי הטלוויזיה לאירוע הסיום של הסדרה הגדולה בכל הזמנים כדי לחזות בתוצאות מלחמה עתירת אפקטים, חרדים לראות מה יעלה בגורלן של הדמויות האהובות.
למתוח קו מקביל בין צפייה בסדרת טלוויזיה למצב הגיאו־פוליטי במזרח התיכון יכול להיות רעיון מופרך, שלא לומר מגוחך, אבל בחרדה ובציפייה לבאות מזדקק עצם הקיום שלנו, אזרחי מדינת ישראל. שם פרצו את החומה באמצעות דרקון ואצלנו מתכוונים לעשות זאת באמצעות מנהרות וטילים מדויקים על מרכזי ערים. ברקע, ההבטחה הגדולה היא תמיד אותה הבטחה – מלחמה בלתי נמנעת. המלחמה הגדולה של החורף, אמנם, לא הגיעה.
"אנחנו נגבר על אויבנו, הדבר יהיה כרוך בהקרבה", הבטיח ראש הממשלה נתניהו רגע לפני חשיפת פרויקט המנהרות של חיזבאללה לציבור בנובמבר, במה שהפרשנים הגדירו כאקט למניעת הבחירות. טיבה של מלחמה הוא הקרבה מהולה בתקווה לשיפור המצב, או לפחות שימור פוזיציה קיימת. כרגע יש בעיקר בילד אפ וחרדה של שנים. נסיגת האמריקאים מסוריה, ההתבססות הרוסית והאיראנית בצפון, מנהרות של חיזבאללה, מנהרות של חמאס, טילים. מתי יבוא השיא? מתי תבוא המלחמה?
"משחקי הכס" היא אלגוריה מקיאווליסטית לטיבו המוסרי של האדם. איומים מבחוץ תמיד קיימים, הפחד מפני הלא נודע תמיד שריר, אבל המלחמה האמיתית היא תמיד בפנים, בתוך החומות. ישנו מוסר, וישנו מוסר השליטים. חודש לאחר "נאום ההקרבה" התבשרנו על המלחמה האמיתית – מערכת הבחירות בישראל שתתקיים גם היא באפריל. המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא גם המכנה המלכד ביותר.
בישראל השבטית, המפוצלת, המשוסעת, הסנטימנט המתעורר מהחשש ממלחמה יכול לעשות קסמים. זה הדרקון האמיתי, זה הנשק שובר השוויון האמיתי. בטיבו לשנות את התמהיל של מהדורות החדשות, להוציא מכיול את המצפן המוסרי הטבוע בנו, לשבש תהליכי חשיבה רציונליים. מלחמה היא הרי לא רציונלית, בדיוק כמו הבחירה באדם החשוד בשחיתות כמנהיג, שצוטט בעיתון המזוהה עמו כאומר שגם אם יוגש נגדו כתב אישום הוא אינו מתכוון לעזוב את כס המלכות. מה יהיו תוצאות המלחמה הפנימית באדם שנאבק בין בחירה לא רציונלית אחת לבחירה לא רציונלית אחרת?
מלחמה משבשת את אורחות החיים. אפילו מפקד פיקוד העורף, אלוף תמיר ידעי, הבטיח ש"במלחמה הבאה לא ישתו קפה בתל אביב". אי אפשר לשתות קפה במלחמה, אי אפשר ללכת לסרט, לעשות פיקניק, לבקר את הנכדים. ההבטחה הגדולה של "משחקי הכס" היא מלחמה, ההבטחה הגדולה של בנימין נתניהו היא מניעת מלחמה. בלעדיו, הוא אומר, אנחנו אבודים. אבל מה על טיבה המוסרי של מדינה שמרכינה ראש בפני שחיתות? והאם בחירה כזו תבטיח את החוסן הנדרש מול טילים מונעי שתיית קפה?
אנחנו כבר נמצאים במלחמה, והלמות תופי הקרב רק יתעצמו בחודשים הבאים. מלחמה בסמולנים, מלחמה בתקשורת, בהמלצות המשטרה, בבתי המשפט. מלחמת שבט בשבט. ב"משחקי הכס" יש דמות אחת, בראן סטארק, הרואה לרחוק, שבו הצופים תולים תקווה. אך דמותו מסתורית וכך גם מניעיו – האם יכריע לכאן או לשם? מה יהיה אחרי כל זה? האם היועמ"ש יפרסם את המלצותיו לפני או אחרי הבחירות? ומה אם ימליץ אחרי ואז תבוא מלחמה? מה אז?
בכל מקרה מערכת הבחירות הזאת תדמה באכזריותה יותר למלחמה מאשר לחגיגה של דמוקרטיה. בילד אפ של 12 שנות כהונה מצטברות המתנקזות לאירוע מכונן אחד – המלחמה הגדולה של בנימין נתניהו. אנחנו כלי המשחק, המדינה היא לוח. באיזה צד אתם במלחמה?
