Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
כל פניית צ'אט לאדם שאינו קרוב אליך אחרי השעה 1:00 הלילה עלולה להתפרש (ובצדק) כהזמנה לסקס. קחו את זה בחשבון לפני שאתם פונים לקולגה בבקשה להתעדכן "בנכסים האסטרטגיים" של החברה בשלוש לפנות בוקר.
2.הצד האחר
ניסית לפנות למישהי או מישהו וההודעה שלכם הגיעה לתיבת ה־Other שלו/שלה? כנראה שזה היה גורלה ומלכתחילה לא הייתם צריכים לפנות לאדם שאין לכם אפילו חבר אחד משותף איתו.
3.איתות מצוקה
אם השיחה לא זורמת והפרטנר שלך מגיב בסטיקרים סתמיים למה שאתה כותב, הגיע הזמן לסגור את הצ'אט הזה ויפה שעה אחת קודם.
4. צ'יל פיל
לעולם אל תשתמשו (גם באופן אירוני) בהזמנה לילית ל־Netflix & Chill. יש סיכוי גבוה שמושא ההזמנה קורא Time Out ויודע שמדובר במלכודת.
5. פרופיל 21
אם בתמונת הפרופיל שלך מופיע אלמנט שהוא הכל חוץ מתמונה שלך – אל תצפה שמישהו/מישהי ייענה לחיזורים הווירטואליים שלך.
6. אין תגובה
שלחת הודעה והנמען/הנמענת ראו אותה אבל לא הגיבו? סיכוי יותר מסביר שהם לא בעניין, אין הצדקה לפולואפ, בטח לא בטווח של היממה הקרובה.
טינדר היא פלטפורמה לא רצינית במהותה, ולכן אין לצפות לשום דבר מאף אחד. להתרגז שמישהי לא עונה לך למרות שהיה מאץ' משול להתרגז על על תינוק שיורק את המוצץ שלו. טיפשי.
8. באיזי
טינדר איננו אתר היכרויות. את האנרגיה שאתם משקיעים בלנסח משפט שנון על עצמכם כדאי לכם לנתב למציאת תמונות שבהן אתם נראים הכי פחות יצורים. בהצלחה!
9. תרגיעו
ועדיין, גם באזורי הטמטמת צריך להתנהג על פי קודים ג'נטלמניים, או לפחות על פי קודים של יצורים תבוניים. משפטים כמו "רוצה למצוץ לי את הזין עכשיו?" למישהי שפעם הייתה איתך במבוא לסוציולוגיה לא מקובלים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מיכל ישראלי יצאה לחפש אהבה ברשת וחזרה בחיים. בקושי
לעולם הדייטינג הווירטואלי נוספו שתי אפליקציות היכרויות חדשות: Happn שמבוססת על מיקום גיאוגרפי ו־Bumble העלק פמיניסטית. בילינו סופ"ש שלם עם כל מה שיש לסמארטפון להציע לרווקים וקיבלנו נקע באצבע מרוב דפדפופים
שינוי הסטטוס שלי בפייסבוק לסינגל, גם אם לא נחשף לציבור חבריי, שינה לחלוטין את אופי הפיד. ככה זה כשפייסבוק מספקת ממשק פרסום פשוט שמאפשר לפלח את קהל היעד ביעילות. כשהייתי אין אה ריליישנשיפ הוצפתי בפרסומות לגני אירועים, כאילו היו המפרסמים אימא שכמהה להפוך לסבתא, ועם הפיכתי לרווקה – הגיעו אתרי ההיכרויות.
מכל המודעות שניסו לפתות אותי עם תמונות של הייטקיסטים סחים, בלטה אחת, Happn, שנראתה קולית ויחסית לא מתאמצת. הורדתי אותה. Happn מבוססת על מיקום בטווח גיאוגרפי ומנסה לחקות את הרעיון החמוד של Missed Connections – ההודעות הן בנוסח "ראיתי אותך ב-", כמו אלה שבעבר היו מודפסות בעיתונים. היא מציגה בפני המשתמש פרופילים של אנשים שחלפו על פניו, לכאורה, ברחוב. כלומר – מי שהיה בסביבתו המיידית במהלך שיטוטיו בעיר. מלבד זאת האפליקציה עובדת בדיוק על היתרון הטינדרי – שניכם עשיתם לייק? נוצר ביניכם "קראש" ואתם יכולים לקחת את זה מכאן. אופציה נוספת היא שליחת "צ'ארם" למי שעשיתם לו לייק ולא לייקק בחזרה, כדי לאותת שאתם בעניין.
אפליקציה טרייה נוספת היא Bumble, שנוצרה על ידי עובדת טינדר בדימוס וויטני וולף אשר הגתה גרסה פסאודו פמיניסטית של אפליקציית האם. ככזאת היא מאפשרת אך ורק לנשים לפנות לגברים, לאחר שהתלקח ביניהם לייק. לאישה יש חלון זמן של 24 שעות לפנות לגבר, ואם היא לא מנצלת אותו, יתפוגג לו הקשר. הגבר מורשה להאריך את החלון הזה פעם אחת ליממה נוספת, ובכך לרמוז שהיה רוצה לקבל איזה "היי" יבשושי שיגלגל את הכדור למגרש שלו. החיסרון המשמעותי של Bumble הוא כמות המשתמשים. ייתכן שמעבר מוקד הכוח לידי הנשים מרחיק את הגברים הרגילים להסתער ראשונים, וכך מיציתי את מאגר השידוכים הפוטנציאליים שלי לאחר דקות אחדות והגעתי למסך שמודיע לי שאין כרגע עוד זכרים בנמצא. היתרון הוא שבניגוד לטינדר לא תמצאו כאן אף לא תמונה אחת של בחור נטול חולצה, כאלה שמצלמים את ידם תחובה בתוך התחתונים או תמונת שאטרסטוק של בחורה קשורה. אבל אולי זה כלל לא יתרון, אלא הפנמה של סטיגמות מגדריות שמניחות שנשים לא מחפשות סטוצים או לא מעוניינות בפרקטיקות מעולם ה־BDSM. אולי. מכיוון ששתי האפליקציות חדשות ודי גלמודות, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהתוודע מחדש לאוקיי קיופיד הישן והטוב, שבניגוד לטינדר ונגזרותיה עדיין מנסה לייצר קסם על ידי התאמה אישיותית, ולא על ידי רושם ראשוני וחיצוני בלבד.
ימינה, ימינה, שמאלה שמאל
הרשו לי להתחיל מהסוף. לאחר סוף שבוע של שימוש כבד באפליקציות האלו, כולל כמה דייטים, לא נותר ממני כלום. הליבידו נקטל, ועמו הרצון לפגוש אנשים חדשים או ישנים. אולי אני לא בנויה לחיי הדייטינג המסחררים, עובדה היא שהקצב, הכמות ובעיקר הדושבגים, סחטו אותי רגשית.
הפכתי לאדם בעל מבט מזוגג שרוב זמנו מתכלה בנפנוף האצבע. שמאלה. שמאלה. ימינה. שמאלה. שמאלה. שמאלה. בכל דפדוף ימינה הלב התמלא תקווה שעוד רגע יעלה מסך המאץ' המיוחל, שמשמעותו שגם האדם מאחורי התמונה שמולי חיבב את פרצופי, ואולי זהו תחילתו של רומן אגדי. כל דפדוף לצד שמאל לווה ברגשות אשם והחמצה, שכן אולי אני מוותרת על אהבת חיי רק בגלל שעדיין אין לו זקן. כל אלה – מה שנקרא "רגשות" בשפת האדם הפשוט שהייתי לפני שהפכתי לזומבית דייטינג – נעלמו כליל לאחר כמה שעות של דפדופים נמרצים.
בעוד Happn ו־Bumble מקנות את האופציה לצ'אט רק למי שעשו לייק הדדי, באוקיי קיופיד הצ'אט פרוץ ומופקר. לראשונה בחיי הבנתי מדוע נשים מתעלמות מגברים שפונים אליהן באתרי היכרויות: בתור אדם שמשתדל, ככל האפשר, להיות נחמד לזולת, הקפדתי תמיד לסרב לגברים בנימוס. כלומר, מטרידני רחוב או מפשיטים במבטים יקבלו חזרה את אותו יחס חזירי, אבל מי שפונה אליי בחן ובנימוס יזכה לגינונים הבריטיים שלי. באוקיי קיופיד, לעומת זאת, נאלצתי להתפשר על עקרונותיי בשלב מסוים. המוסכמה המגדרית הארכאית שלפיה הגבר הוא זה שעושה את הצעד הראשון מתקבלת כאן בהכנעה, והתוצאה היא תיבת הודעות כה עמוסה, שלא מאפשרת פנאי לפניות יזומות לאנשים אחרים. לאחר יממה שבה הקפדתי לענות לכולם, גם למי שהפרופיל שלו עשה לי פריחה, כרעתי תחת העומס והבנתי שאין ברירה – אם לא אתעלם מחלקם, לא יהיה לי זמן אפילו לכביסה. כך החלטתי שהגיע הזמן לסנן את מי שקורא לי "ממי", מנסה להכריח אותי להתקשר אליו ואז עובר לקללות (סיפור אמיתי!) או שואל אותי אם אני רוצה לזיין אותו עם הדילדו שלו בתוספת סמיילי (עוד סיפור אמיתי, לצערי).
שלא יהיו אי הבנות – אין שום דבר רע באפליקציות היכרויות. להפך. הן מאפשרות להיחשף למגוון ולכמות אדירה של אנשים שלא פוגשים ביומיום או שהסבירות שהייתם מתחילים לדבר איתם מזערית. מתנגדי הטכנולוגיה למיניהם (אם יש עדיין כאלה) יביטו אולי באפליקציות הדייטינג בהתנשאות ויעדיפו את הימים הפשוטים של ההיכרויות האורגניות, אבל דווקא יש משהו נחמד ואפילו מוגן בהיכרות באופן הזה. אחרי הכל, זה קורה בנוחות של הבית שלכם. אפשר להתעלם או לחסום את מי שהופך אגרסיבי, ובהיעדר הלחץ של פגישה במציאות, עם החששות והמודעות העצמית שמתלוות אליה, אפשר לפתח שיחות מתחכמות אל תוך הלילה מבלי לחשוב איך אתם נראים בפיג'מה הקרועה.
אך תמונה והתכתבות לא תמיד יעידו על טיבו אדם. את הלקח הזה למדתי כשפגשתי ב־Happn את מאיר, בעל גלריה בן 36 מיפו. מכיוון ש־Happn מבוססת על גבולות גיאוגרפיים מצומצמים, היא מציגה אופציות הומוגניות למדי. לנוכח העובדה שעברתי לפלורנטין לאחרונה, הוצג לי רוב מוחלט של גברים מזוקנים וקולים עם כלבים – בדיוק הטעם שלי. כשקבעתי להיפגש עם מאיר המזוקן והקול, הוא נתן לי את כתובת הבית שלו. "אני לא באה אליך הביתה", כתבתי לזר המוחלט שבצד השני. קבענו להיפגש באנה לולו. כשהגעתי לשם, הרווק הנחשק לא היה בנמצא. הברזה מפוארת? לא ולא. התקשרתי אליו, והוא שוב נתן לי הוראות הגעה לביתו. "אני לא באה אליך הביתה", אמרתי לו שוב בטון שמבהיר שאני רצינית. בלית ברירה הוא הגיע למקום, ואז החלו חמש דקות של מסע שכנועים פתטי. "נו, בואי נעלה. נעים אצלי יותר". מלבד "יבוא לך", נדמה שהוא ניסה את כל הטריקים בספר, גם לאחר שהסברתי ביסודיות למה לא אדרוך בביתו.
ניסיתי להבין אם הוא טיפש, עושה עצמו טיפש או שמא חושב שאני טיפשה – ואיזו אפשרות גרועה יותר. ואז הבנתי. מדובר באדם שהגרסה שלו לא התעדכנה. בשנת 2015 כשאנחנו אומרות "לא" אנחנו מתכוונות ל"לא", ואם אנחנו רק רוצות סקס אנחנו יודעות להגיד "כן". אנחנו לא משחקות אותה קשות להשגה כמו בספרי החוקים של הניינטיז. כשכל ההסברים לא עזרו, שתקתי. ידידנו העיקש פירש את השתיקה כהסכמה, וכשגילה להפתעתו שהיא שתיקה של ייאוש, קם והודיע שהוא הולך הביתה לישון.
המסקנה, מאיר: אם אתה כותב בפרופיל שאתה מחפש "אישה לחלוק איתה את החלומות שלי", תקבל פניות מנשים שמחפשות זוגיות. אם אתה מפנטז על לילה כיפי ונטול מחויבות, פשוט הכרז בכנות שאתה מחפש לילה כיפי ונטול מחויבות ותופתע לגלות שיש נשים שמחפשות את אותו הדבר בדיוק. חלומות פז.
מאוכזבת פניתי לאוקיי קיופיד והלכתי על בטוח – האדם שחולק עמי את אחוזי ההתאמה הגבוהים ביותר. הממשק של אוקיי קיופיד מאפשר לענות על אינסוף שאלות, כך שאחוזי ההתאמה שלו יכולים לדייק. ביני לבין יואב היו 93 אחוזי התאמה. השיחה אכן קלחה ואחרי יומיים של קשקושים על חתולים וקניה ווסט קבענו להיפגש, בהנחה שהקליק יימשך גם בעולם האמיתי. את המבט על פניו של יואב ברגע שהגעתי למקום היה לי קל לזהות, שכן ראיתי אותו לא פעם. החיסרון העיקרי בבליינד דייט עם הגבר התל אביבי הוא שההיצע הנשי המקומי גורם לו, ובצדק, לצפות שתופיע נסיכה קוקטית כמו מרבית הבחורות שמסתובבות בעיר הזאת והורסות את הסיכויים לנו – המיעוט השמנמן. שאר הערב אמנם היה חביב, אבל כלל התחמקויות מיצירת קשר עין, מהלך קלאסי של גברים שנועד למנוע מהאישה שמולם לחשוד שיש סיכוי שהן ייגעו בה עם מקל סלפי. נפרדנו בטפיחה על השכם. בבית גיליתי שדבר טוב אחד יצא ממכבש הדייטים שמחץ כל טיפת רומנטיות שעוד נותרה בי – הבנתי שהרבה אופציות הן יותר מדי אופציות, והחורף הזה אני מעדיפה להיות לבד.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בר הקוקטיילים המהולל הוא מקום שיש לשמור לאירועים מיוחדים, כמו ימי הולדת או פגישה עם מישהו שאתם ממש, ממש בעניין שלו. אם תפריט הקוקטיילים לא יעיף לכם את הראש, הוא לפחות יספק בסיס להמון שיחות חולין אלגנטיות. אם לא אכפת לכם להיחשד בקמצנות (ובחייאת, לאף אחד אין כסף בעיר הזאת, חלאס עם בחינת הנדיבות הזו כבר), הקדימו להגיע בין שש לשמונה ותוכלו לשתות בחצי מחיר.
האגדה מספרת על מישהו שרצה להגיע לפר דרייר למטרה שאינה דייט, אבל פשוט לא הצליח לעבור בכניסה, ולמחרת בבוקר מצאו אותו משוחח עם עץ על התחביבים שלו ועל מה הוא עושה בחיים. שם צרפתי, גינה מוארת ברומנטיות, פסקול של קבלת פנים בחתונה יוקרתית, יין בקראף וגבינת ברי על ברוסקטה. קלאסיקה על זמנית.
לא חשוב אם זה דייט ראשון, שלישי או סטוץ, הפיקוק הוא המקום לקפוץ אליו רגע לפני שממשיכים למיטה. ישנו חשד סביר כי הכיסאות במקום נמשחים באוקסיטוצין מדי יום טרם הפתיחה. המקום רועש מספיק בשביל שתצטרכו להתקרב, מואר מספיק כדי לא לשפוך כלום, אבל מעומעם מספיק כדי שתיראו יפים יותר מעצמכם בעשרה אחוז לפחות. כדאי להגיע מוקדם ובאמצע השבוע מטעמי צפיפות, לשבת כמה שיותר בפנים, ובשום פנים ואופן לא לוותר על האוכל.
אם אתם לא בשלב הביניים שבין צה"ל ובוליביה או גרים בבניין ליד, כנראה שלא תפגשו בסילון אף פרצוף מוכר בשעות הערב. בר שכונתי לא אופנתי אבל חביב וזול, לדייטים מסוגת הג'ינס וטי שירט. מיטיבי לכת יגיעו מוקדם לתפוס את ההאפי האוור (מהפתיחה עד תשע), הרומנטיקנים יעדיפו סנגרייה חמה ויזרקו באגביות זיכרון מרגש מהטיול הגדול.
צ'יקטי הוא הגרסה האיטלקית והמעודכנת של מסעדות הטאפאס, אזור קולינרי שכנראה כבר שחקתם למוות אם אתם בעסקי הדייטינג לא מאתמול. המפגש בין האלגנטיות בפנים לרחוב יהודה הלוי האפרורי יוצרים את אווירת ה"אני ממש רוצה להרשים אבל בלי שיבינו שהתאמצתי", שכה נחוצה בפגישות ראשונות. צלחת טעימות זוגית היא שובר קרח מוצלח, אבל אפשר להסתפק גם ביין הבית וקינוח.
מתחם שוק הפשפשים הוא מקום מושלם לדייטים עם חסך איום במקום דייט־פרנדלי (בייחוד כשפועה בשיפוצים ואתם עוד לא בני 55). השאפה הוא מפלט של וייב נינוח וצעיר בעולם שכולו 22 דקות המתנה בממוצע לשולחן. יש מוזיקה טובה, אוכל סבבה והמון אלכוהול. הערבים תמיד צפופים, אז כדאי דווקא להקדים לשעות הערב המוקדמות או לקבוע לאחר צהריים רגוע של שבת.
ברירת המחדל של כל מפגש חברתי בכלל ודייט בפרט. המנזר תמיד שם, תמיד נחמד ואיכשהו תמיד יש מקום. מאז גזל מאיתנו השיפוץ את השולחנות הבודדים במפלס התחתון, הפכה קומת הבר למתאימה ביותר לפגישות רומנטיות. עדיף להגיע מוקדם (שבע־שמונה) כדי להקדים את האוטוסטרדה, להזמין בירה מוזרה ונקניקיות ולברבר עד שייגמר לכם האוויר. טוויסט לסרבני "דייטים" – שתיית לילה ושיחת נפש עד הזריחה עשויה להפוך לאחד הדייטים הטובים בחיים שלכם.
אחד המקומות המצטיינים באזור "שוק לוינסקי המתחדש" הוא גם לוקיישן מומלץ לדייטים. אם אתם גרים בפלורנטין, זו האופציה הכי קלאסית שתמצאו בלי להתרחק מהבית. החצר החמודה של המסעדה תתאים במיוחד לשיחה מעמיקה, עם אלכוהול ומזטים (שלום גם לך, ברולה פלפלים). מומלץ להזמין מקום מראש, כיאה למתחמים מתחדשים וטרנדיים.
בר־מסעדה מקסיקני ותיק, מיושן במידה ויעיל להפליא, שמספק מצד אחד המולה של התרחשות, מצד שני אינטימיות מוחלטת ומכל הצדדים מרגריטות צבעוניות עם כתר מלח. מתאים מאוד לערבים ארוכים, מצחיקים ושיכורים, אחרי שכבר ברור לשניכם שקורה פה משהו טוב ואפשר להישען לאחור ולשחרר.
זה לא ממש דייט, או לפחות אף אחד לא הכריז שמדובר בדייט, ואם נפגוש איזה חבר שם במקרה זה לא יהיה אסון, כי הכל ממש לא מלחיץ ורגוע וסבבה, כן? פשוט יש שם פיצות ממש טעימות ואווירה נעימה וכיפית וסגרו את ההרסי, אז יאללה, הלכנו. לא, אלה לא הנעליים הטובות שלי.
תום יער ורתם איזק במלחמה – מה עדיף, רווקות או זוגיות?
מימין: תום יער, בת 28, 3.5 שנים בזוגיות. מן העבר השני: רתם איזק, 29, עם ותק של שנה ברווקות. לרגל פרוץ עונת הכרבולים אספנו עדויות נוקבות משני צדי המיטה וניסינו להכריע מי לוקחת ומה עדיף בחיים האלה – לבד או ביחד?
איפור ושיער: איילת שמעוני במוצרי איב סן לורן חצאית: Petite pois לנומרו 13 בגד גוף: גנדורה ל בנקר עגילים: אפרת קסוטו חולצה: בל אנד סו צולם ב־ ,TLV Urban Hotel Brown קלישר browntlv.com ,25. צילום: איליה מלניקוב
בערב הפתיחה של שבוע האופנה הייתי מהממת. בשמלה אדומה של גדי אלימלך הסתובבתי בחלל התת קרקעי בתחושה שאני על פסגת העולם, שפיצחתי את הנוסחה, שאני יודעת להיות גם סינגל וגם פאביולס, וכולם – גברים ונשים – נתנו לי את המבט הזה שאומר "אח, איך הייתי רוצה לפתוח לך את הריצ'רץ'". כעבור כמה שעות חזרתי לדירת החדר וחצי שלי שמעוצבת בדיוק כמו שאני אוהבת – בלי כלים בכיור, בלי שערות ביצים במקלחת, ועם ארונית שלמה שכולה מוקדשת לנעלי הספורט שלי, רק שלי – ואז זה הכה בי: אין מי שיפתח לי את הריצ'רץ'.
במרבית הלילות זה ממש בסדר, הרי אישה עצמאית יודעת בדרך כלל גם להלביש וגם להפשיט את עצמה, אבל הלילה הזה כולו קוטור. הרוכסן לא נפתח ביד אחת, הוא מצריך לפחות שתי ידיים חסונות. אולי עם שיער, אולי אחרי לייזר. מה שבטוח – זו לא הייתה שמלה לנשים שהולכות לישון עם חתולה. שעה ארוכה נלחמתי. פחד הציף אותי. לא רק הפחד מלקרוע את השמלה מרוב עצבים, אלא בעיקר הפחד לספר למעצב שזה קרה כי לא היה מי שיפתח לי אותה. בשלב מסוים, עלוב במיוחד, החלטתי לוותר, וכבר ראיתי את עצמי ישנה בשמלה יקרה שלא באמת מאפשרת לי לנשום. אבל אז נפתח הרוכסן ואני נותרתי על הפרקט. מזיעה, מתנשפת, מבוהלת. ברגע ההוא הבנתי שהעולם לא באמת מכוון אותך לחיות לבד. שמותר ליהנות, אבל לא יותר מדי; שיש מחיר לבחירה להתייחס לבחורים כמו לשמלות, למדוד אותם, להוריד, להתלבט, לחפש את זה שהכי מחמיא לך, לזרוק לכביסה ולהתבאס כשזה מתכווץ.
אני רתם איזק וטרם מצאתי את השמלה השחורה הקטנה שלי, גרסת הניאנדרטל. בשנה האחרונה אין לי בויפרנד, אחרי שבמשך שנים תחזקתי מערכות יחסים רציניות. אני יודעת לחיות בזוג, אבל אוי, כמה שאני יודעת לחיות עם עצמי. לאוויר יש ריח אחר כשאת רווקה. יש שיגידו חמוץ, אבל אני תמיד שאפתי אותו עמוק לריאות והסנפתי את האופציות; ריח של יין אדום, של בושם מהול בוויסקי, של שפתיים שנכרכו סביב ג'וינט רגע לפני שהן הסתערו על שלי, של אסור, של מותר, של שדות זרים ושל סכנת מוקשים. ובכל זאת, משהו בגיל העגול שמתקרב מרמז שהגיע הזמן לקנן; לחזור לימים שבהם הורדתי למישהו קבוע את המכנסיים, ובתמורה קיבלתי ודאות, שלווה, חום, חיבור, חיבוק. עד שזה יקרה שוב, אני עם רוכסנים גמרתי.
הזוגית// תום יער
נתבקשתי לדבר בשם הבנות שנמצאות בזוגיות ולהיות שגרירה של טרנינג מעופש ושערות פרמנטטיות ברגליים – באמת כבוד גדול. עם הכבוד הזה מגיעה אחריות, ואני חשה שעליי להיות כנה אבל גם לא לבאס. בזמן כתיבת שורות אלו הבית שלנו שקט ואני נשבעת בכל היקר לי שבן הזוג שלי נמצא מולי ואני לא בטוחה אם הוא ישן או בוכה. אני חושבת שהוא קרא עיתון וקרס. בכל מקרה, הוא פה, וזו בדיוק ההגדרה הנכונה למה מדובר בזוגיות ארוכת שנים. הוא פה לידי. לידי. עברנו מלהיות רומנטיים, מרוגשים ומאוהבים לצמד ישויות שמתקיימות זה סמוך לזו. אורגניזמים משועממים שנמצאים קרוב.
אני מנסה לחשוב מתי בפעם האחרונה הסתמסנו, ואני נחרדת שאין לנו על מה להסתמס כל כך. כדי לנסות להוכיח משהו אני פותחת את הווטסאפ העמוס שלי, זה שאני חיה ומתקיימת דרכו עם 30 אנשים במקביל ומתפעלת חברים, עבודה וקבוצות. את בן זוגי אני מוצאת בשורה 15. ההודעה האחרונה היא ממנו אליי והיא: "ביצים". הוא צריך שאני אביא ביצים הביתה. כמה סמלי. לפניה יש הודעה מלפני שלושה ימים ממני והיא: "את הצ'קים לשים בארון הנעול ולהשאיר מזומן ומפתח". דברים שאמורים להתבצע. לשים. לקחת. להביא. אלו ההוראות שלי אליו כיצד להיערך למנקה שאמור להגיע. הוא השיב בלקוניות במילה האהובה עליו: "סבבה".
באמת?! כלום לא סבבה. מעניין שאתה אומר סבבה. סבבה אומר מישהו עם משקפי שמש ששותה קוקוס בתאילנד. לשים בשבילי כמו עבד את המפתחות בארון חשמל בשביל מנקה הודי שרק אני יודעת איך קוראים לו – פחות סבבה. יותר נשמע כמו "מקובל". אבל סבבה? טוב, בואו נתקדם. בחלק שלי בכתבה הזאת שבה אני מתחרה בנציגת הרווקות רתם – אנסה להיות לבבית וכנה כמה שאוכל כדי להבטיח: חבר בחורף זה לא מעניין. לא צריך את זה. גם לא בקיץ, גם לא בסתיו. גם לא אף פעם. לחורף הייתי מצטיידת בחתול חביב, במעיל עור מדליק, בתה, במגפיים, במרק. חבר מלא בוץ שחוזר הביתה בדיוק כשבא לך לראות סרטונים מוזרים לבד במחשב, לא שם לב שהסתפרת, משאיר תחתונים על הרצפה ומטנף את סביבתך? לא, לא. אז חורף נעים. ומסר לבן זוגי שקורא את הכתבה: היי חמוד, מה נשמע? נא לשים את הכביסה במייבש, סבבה? סבבה.לחופש יש מחיר, והוא גבוה. בעוד בזוגיות אפשר להתחלק בשכר הדירה ובחשבונות, רווקים נאלצים לשלם על סינגליותם ביוקר. דירת חדר וחצי בעיר חצתה את גבול ה־4,000 ש"ח, והמחיר ממשיך לנסוק, לא כולל חשבונות חשמל, ארנונה, גז ומים. במקרה החמור ודל התקציב הם ייאלצו לשכור חדר בדירת שותפים המאוכלסת על ידי נשים וגברים שחצו את גיל ה־30 וממשיכים לחיות בעל כורחם בקומונה. דוחה.
עולם הדייטים דווקא מיטיב עם הארנק הנשי. אולי מדובר בכללים מימי הביניים, אך מכיוון שנשים עדיין מרוויחות פחות מגברים במשק, דייטים ראשונים (ולעתים גם שניים, שלישיים ורביעיים) ממומנים על ידי המחזר הזכרי. זה חסכוני ומאפשר לרווקה לחלע את תפריטי הברים והמסעדות ולתת לאשראי לנוח עמוק בתוך התיק. תגידו לא פמיניסטי, תגידו לא פייר, אבל כל עוד אין שוויון כלכלי גם אין סיבה להתנצל.
כן כן, אני יודעת מה אתם חושבים. כמה משתלם לגור בשניים. אפשר לקחת דירה יפה ויקרה ולהתחלק, אפשר להגיד "מאמי, תשלם אתה. הייתי רעבה ובלעתי פה ארבע פיצות ולא עוברת לי הוויזה. תגיע מהר, אני בפלורנטין". ובגדול תמיד איכשהו קל יותר להשיג אוטו. וגם יש לאן לנסוע. ובתכלס, זה נכון. קל יותר בזוג. אבל לכל פלוס יש מינוס: כשאת מרוויחה כסף נחמד מאוד בעצמך והוא נכנס לקופה המשותפת ואז מישהו מעצבן עושה לך פרצופים כשאת קונה בגדים יקרים לכלב, סט לקים מנצנצים, פסטה בטעם סלק או זוג נעליים – זה אולי הדבר היחיד בחיים שיותר מרתיח מהטיק הזה שיש לו בעין כשהוא מדבר בטלפון עם אימא שלו. סליחה אדוני, מי אתה שתגיד לי אם כן לקנות או לא לקנות, איך לחיות, מה ללבוש ומה לעשות עם הכסף שלי? מה, כשהכרנו הייתי בזבזנית חולת נפש והיום בזכותך אני בן אדם בוגר ואחראי? כן, אבל עדיין, אתה מעצבן. וזה היה בסייל.
כשאת רווקה את לא על תקן רעיה, את לא על תקן אם, את על תקן בייב. כלומר, עד הרגע שבו את ניצבת תחת החופה עם חבוב שלראשונה בחייו לובש חליפה, את על תקן האישה המפתה, אישה מקטלוג, הולוגרמה אנושית של סלפי אינסטגרמי. תרצו או לא, כולנו נמצאות בתוך הדיכוי הזה ולא משנה כמה מים יזרמו בנהר הפמיניזם. משיכה היא עדיין עניין מכריע במערכות יחסים – זמניות או קבועות.
אל תדברו איתי על אופי. אני יודעת שיש לי, אבל בדייטים הראשונים נראה שהוא ממוקם קצת מתחת לכתפיים שלי. הרבה אופי, אני יודעת. לכן רווקות היא הזמן שבו אישה נדרשת (או רוצה) להשקיע בחיצוניותה, גם אם העונה אינה עונת הביקיני. ובמילים אחרות: לא תתפסו אותי עם המכנסיים למטה וגם אם כן – זה יראה ממש מהמם. כמו בשיר של ביונסה, "התעוררתי כך", חוץ מהקטע של הלייזר והמריטות, הפדיקור והמניקור.
הנושא הרגיש ביותר בזוגיות עם גבר סטרייט הוא הניקיון. רוב היצורים הגבריים, ממש כמו בספר הקלישאות, לא טובים בתחום זה. הם מעולים בלנגב את התחת בעזרת התחתונים ואז להשאיר לך אותם מגולגלים בצורת רוגעלך בכניסה לחדר האמבטיה, מומחים בלא להתגלח ושהזקן שלהם יריח כמו נסורת של אוגר, ומצטיינים בלאפר סיגריות ולדחוס קליפות פיצוחים לתוך צדף נוי ענקי ויפהפה שגנבתם פעם באילת.
אך היתרון הברור ביותר בתחום ההיגיינה בזוגיות הוא שכמו שהם דוחים ולא אכפתיים – כך גם את. את פשוט יכולה לשים קצוץ על כל מה שמטריד את חברותייך הרווקות. אין לי מושג מה זה לגלח רגליים, הבגד הכי סקסי שלי הוא טייץ עם חור, אני לא משתמשת בפינצטה, אפילו חזייה נורמלית אין לי. אני הולכת בלי ואם נופלים לי הציצים אני סוגרת עליהם קפוצ'ון. דבר חמוד אחד ברצינות: כיף להתקלח ביחד. וידוי: לא עשינו את זה לפחות חודש. או שנה. לא יודעת, הזמן מתערבב לי והכל מרגיש כמו יום אחד ארוך או כמו הנצח.
בעוד בזוגיות תחביבך העיקרי הוא אדם ששרוע על הספה עם שקית תפוצ’יפס, הרווקות היא תקופה שבה חייך הם מתנ"ס. חדר הכושר הופך למקום שבו אפשר לכווץ שרירים וגם למצוא מישהו שיעשה לך הרפיה, שלא לדבר על שיעור הביקראם יוגה וההוט פילאטיס – שבהם המתאמנים מזיעים, מתנשפים וגונחים בלבוש מינימלי – תחביב עם ערך מוסף גם למי שלא ניחן בדמיון מפותח.
מובן שגם תחום החברויות האפלטוניות בשיאו בתקופה זו. הנתונים ברווקות משקיעים בחברים – בעיקר כי משעמם להם תחת. אוכל, אלכוהול ושלל חומרים משני תודעה מתבלים יציאות ליליות ובילויים חברתיים, והתחושה היא תמיד שהכל פתוח, זמין, מזמין, מהמם ודי דוחה בו זמנית. לעתים הבילויים מסתיימים באדם זר אך חברותי שתלוי לך על הזרוע, לפעמים המגע האנושי היחיד מסתכם ברגל מוכת פסוריאזיס של הומלס, שעליה את מועדת אחרי מנת יתר של ערק.
כשיש לך חבר יש לך פחות זמן ויש לך תחביב מרכזי שהוא החבר שלך עצמו: מה הוא לבש, למה הוא צלצל לאבא שלך, מה הוא מתכנן לך (אה, כלום), מה הוא אוכל, למה הוא לא ניקה את הפיפי של הכלב מתחת לשולחן העבודה. עוד תחביב שאתם מפתחים בזוגיות ארוכת שנים הוא התחביב הידוע – לבדוק אם אנחנו עדיין בחיים. מדי שבוע וחצי בערך מתעורר הדחף המשונה שנקרא "לחיות" אצל אחד מבני הזוג.
חזרת מיום ארוך ואת מתקלחת ומצפה שביציאתך מן המקלחת תפגשי את בן זוגך נוחר על הספה עם חתול וכלב דבוקים אליו. בזמן המקלחת הווילון מוסט לפתע ומולך עומד בן הזוג שלך לבוש (כולל נעליים!) ומתריע בפנייך: "אני יוצא. לאוגנדה. יפה לך המסקרה המרוחה. מקלחת נעימה. ביי". "רגע!", את צועקת אבודה, "מתי אתה חוזר? מי אתה? מה תעשה שם? על מה תדבר איתם?", והבית ריק. מובן שתוך שעה ורבע בן זוגך חוזר הביתה עם ריח של טוסט נקניק ונשכב במיטה לידך. היה משעמם. וכך אנו חוזרים למצב הראשוני – שני אנשים נשארים בית שלהם ולא יוצאים ממנו.אם את משדרת לעולם שאת פנויה ומסוקרנת, זר של מילים יפות יושלך למרפסתך השכם וערב: בדרינק, ברחוב, ברשת. מנעד המחמאות הוא רחב וסובייקטיבי: יש נשים שסופרלטיבים פיזיים מקובלים עליהן, ולעומתן יש כאלו שחשות מחופצנות ומוטרדות (צרחת "איזה תחת" מהמכונית אינה לגיטימית. תפסיקו עם זה, אנחנו לא בספארי).
הודעות בוקר טוב מתוקות, ארוחה במרפסת או קאווה בכיכר ביאליק יכולים להחליף את הסרנדה ההיא בחלון, כי אנחנו לא באמת חומרניות, וחוץ מזה השכנים יתקשרו למשטרה איך שתתחיל לזייף את "אהבתיה". מתנות? תגידי תודה שלא קיבלת קנדידה עטופה בסרט.
ברוכים הבאים למציאות. שלב החיזור נגמר. תהליך ההידרדרות מתחיל מ"את יפה", עובר דרך "הריח שלך מזכיר לי אורז מתוק שהייתי אוכל בילדות" ונגמר ב"איזה מגניב שזכרת להדליק את הדוד". ככל שמערכת היחסים מעמיקה, כך כבר אין יכולת להחמיא. די, הכל נאמר. בשלב מסוים נגמרים הקומפלימנטים ומתחיל הג'יבריש.
אחרי שלוש וחצי שנים ביחד אני יכולה להעיד ששמעתי כמעט הכל: אני ראש צדפה, אני נראית כמו לטאה, אני דומה לסבתא שלו, כשאני עם קוקו אני תום הרעה, כשאני ישנה עמוק אני זקנה, כשאני מנמנמת אני תינוקת, ועוד ועוד שלל מחמאות הזויות. נחמד לקבל אותן? כן. מרגש לקבל אותן? לא. ובעניין המתנות: כשכל מתנה שאת מקבלת היא מהכסף שלך (כלומר, שלכם), זה לא שווה וזאת לא מתנה.
פייסבוק, טינדר ושות' מספקים היום אופציות פיק אפ גם למי שלא מעוניין להוציא את האף מהבית ומתקמצן על בירה. זה כמו משלוח פיצה, רק בלי לחכות שעה ובלי לחם שום במתנה. סקס מזדמן אמנם יכול להיות מסחרר וחייתי, אך בהיעדר אינטימיות הוא גם יכול להיות די רע, לא מתחשב ואף מפגר. האם העובדה שבחורה מנכסת לעצמה את המיניות שלה וחוגגת אותה אומרת שאפשר לזרוק עליה את פנטזיות הפורנו שלכם? ממש לא. האם מין חד פעמי הוא בהכרח בלתי נשכח? לא זוכרת. האם לפעמים סתם בא לנו חיבוק? לחלוטין.
מה שמוביל לסוגיה המבאסת באמת – האם נשארים לישון או בורחים באישון ליל? לרוב הפחד לחוות יחד את התפוגגות האלכוהול והפנטזיות, את החלום המתוק ושברו עם הבל הפה – ישלח את הדייר הזמני בחזרה לביתו בבושת פנים, וגם אם דווקא רציתם לחלוק יחד חיבוק אינטימי עד אור הבוקר, הרומנטיקה מושלכת עם הקונדום לזבל.
נהוג לחשוב בעולם הרווקות, שבזוגיות עושים הרבה מין. אני כאן כדי להפריך תיאוריה שגויה זו. כלומר, עושים הרבה סקס, נכון, השאלה היא מה נחשב לסקס בזוגיות. האם גם גירוד הדדי עייף מתחת לשמיכה בלילה משעמם אחד שבין שני לשלישי נחשב סקס? מה עם הרגע שעשית בדיוק לק ואת צריכה מישהו שיוציא לך את התחתונים מהחריץ? נחשב? ברווקות סקס נמדד במספרים: למשל, עשיתי מין עם שני בנים החודש (ברווקות שלי? הלוואי). בזוגיות זה נמדד לפי תקופות, מתחילים לספור בסיטונאות: באביב של 2013 היה הרבה, בסתיו האחרון – פחות. בצוק איתן – בכלל לא. כזה.
כשמודדים סקס בתקופות נוטים להתאכזב פחות, כי יודעים שתקופות חולפות. חוץ מזה, כמובן שאין חששות כל פעם מהאם הוא חולה, מגעיל, יאכזב, לא יצלצל אחר כך, יניח שאם אני פרועה ומצחיקה אני בוודאי רוצה לנסות משהו "ממש מעניין", יגיד דברים מטומטמים וינסה לספר לי על המוזיקה שלו, יהיה לו ריח של ביצה, או של דגים, או של אוגר, או של עץ.
פנים המקרר שלי נראה כממתין לצילום סרט עלילתי על יהודי גטו ורשה. הייתי מנתקת אותו מהחשמל וחוסכת קצת בחשבונות, אם לא הייתי חייבת את הקולה זירו שלי קרה. מה לעשות, העובדה שאני לא צריכה לדאוג לאיש מלבד לעצמי מאפשרת לי להתנהל בחופשיות יתרה בתחום המזון, עם הרבה סעודות בחוץ. לא כיף לאכול לבד, לא כיף לבשל לאחד, ולכן בישול ביתי אצלי כולל משהו שאפשר להרתיח במים עד שהוא אכיל, קרי: קינואה, עדשים, ביצה. עלוב? כן. טעים? לא כזה. האם דרוש גבר שגם מבשל? ברור, אחרת שנינו נמות.
תחום הזמנת המשלוחים הוא בעייתי לסינגלים, והזמנת משלוח לאחד היא יקרה להחריד, עם סכום מינימום שמאלץ להזמין כמות גדולה יותר של אוכל, לפני שדיברנו על עלות המשלוח ועל טיפ. בקיצור, סושי פח ב־70 ש"ח. לפחות תוכלו לשלשל אותו בדלת פתוחה.
בילוי זה הופך להיות כל עולמכם. אתם או מדברים על מה תאכלו או אוכלים או מבשלים או מזמינים לאכול ולפעמים אתם מדברים בזמן הארוחה – על מה שתאכלו מחר. בקיצור, אנחנו אוכלים ברווקות כדי לשרוד עד הזוגיות ואז אנחנו מתחילים לאכול כדי למות ביחד משבץ כולסטרול קשה.
סעיף נוסף הוא הפינוקי הדוחה שיוצא מכל בת בזוגיות ארוכת שנים. אלמנט התביא לי, תכין לי, תקנה לי וכו' מייצר מצב שבו את במיטה והעבד שלך מכין לך לבקשתך כריך חמאת בוטנים ונקניק בקרואסון שהוא הלך לקנות לך. כשאת מסיימת לאכול אותו בשכיבה, את מזמינה ממנו גם מיץ. כשהוא ניגש למיטה מחויך עם המיץ זה הזמן לנבוח: עם קשית! אתה לא מכיר אותי? כלומר, את גם לא שורפת קלוריות ואת גם הופכת ללוויתן מתוסכל ואכזרי. לקינוח את מקבלת תחת חדש.
אף שהשמועות אומרות שתכף 2016, הרווקות היא עדיין פסוריאזיס אנושי, או לפחות ככה זה מרגיש ככל שמתרחקים מגוש דן. אם אין מי שמפליץ עליכם בלילה באופן קבוע, משהו בטח קצת מסריח אצלכם.
מה חדש? אה, עבודה חדשה? יפה, לא לזה התכוונו. יש מישהו? אפשר להכיר לך? את לסבית? הם משפטים שנשמעים במגוון חוגים חברתיים – החל מארוחות משפחתיות וכלה באירועים משרדיים וחתונות המוניות. עם ישראל חי, והוא מאוד אוהב להצמיד לך פלוס אחד, לוודא שיש מי שיציל אתכם מהדבר האיום הזה שנקרא אתם.
אני יודעת שאתם מצפים שאספר לכם כמה פעמים בשבוע שואלים אותנו ”נו, מתי חתונה?”, אבל אני רוצה להתייחס להסברים מסוג אחר. איפה הוא? למה באת לבד? הוא בבית. הכל בסדר? כן, אנחנו עסוקים והוא היה עייף. הכול בסדר איתכם? כן אבא. אבל הנורא מכל הוא ההסבר שאני צריכה להסביר לעצמי.
למה אני מדברת ברבים? "אנחנו בדרך", "אנחנו ממש רעבים”, ”היה לנו שבוע קשה”, ”אנחנו לא אוהבים בשר” ועוד שלל משפטים דוחים שיוצאים לי מהפה. למה זה קורה לי? אני מנסה להסביר לעצמי וגם בזה לא מצליחה. אולי זה כי היה לנו שבוע קשה. איכס.
האדם הוא יצור אגואיסט במהותו. גם אם בתיבת נוח סידרו אותן זוגות זוגות, יש סיכוי שבשלב כלשהו הזברה אמרה לזברה השנייה "חבל שלא טבעת, יא ניג'ס". זוגיות דורשת ויתורים, בעיקר על הלבד. בניגוד לסרט אמריקאי, הרווקה היא לאו דווקא הבחורה הזו שמסתובבת עם משהו עצוב בעיניים וטישיו במגירה. יש לה אהבה: לעצמה. לפעמים החיים שלה הם כאוס, לפעמים ערמת קונפטי. מה שבטוח – כל אחד צריך קצת מהחמוץ מתוק הזה שנקרא לבד. אומרים שלכל סיר יש מכסה. אני אומרת שמה שחשוב הוא שיהיה בו פאקינג תבשיל מהמם.
הכל גרוע. להיות לבד זה גרוע, להיות בזוג זה גרוע, הכל גרוע בצורה הייחודית והגרועה שלו. אבל גם די טוב. טוב ביחד, טוב לבד. זוגיות מופיעה בחיים בדיוק בתקופה שבה זה הכי לא מתאים, אין לכם ראש לזה ולא ביקשתם את זה; והרווקות מגיעה בדיוק כשהתרגלת לחבר הקודם והמפגר, וכשהכי לא בא לך להיות לבד. כלום לא מגיע לפי הזמנה חוץ מפיצה. חבר, יזיז או כלב דלמטי – תיהנו ממה שיש לכם ותאהבו את עצמכם. הכי סקסי. מי שלא אוהב ומכבד את עצמו, איך מישהו אחר יכבד ויאהב אותו? חוץ ממני, החבר שלי אידיוט.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![אימפריאל בר. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/02/sizes/אמפרייל-בר-2-p_wo_500_333.jpg "אימפריאל בר. צילום: יח"צ")
![פר דרייר. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/06/sizes/Per_drier_PR_top_wo_500_281.jpg "פר דרייר. צילום: יח"צ")
![מנזר. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/09/sizes/מנזר-יחצ_H_wo_500_281.jpg "מנזר. צילום: יח"צ")
בערב הפתיחה של שבוע האופנה הייתי מהממת. בשמלה אדומה של גדי אלימלך הסתובבתי בחלל התת קרקעי בתחושה שאני על פסגת העולם, שפיצחתי את הנוסחה, שאני יודעת להיות גם סינגל וגם פאביולס, וכולם – גברים ונשים – נתנו לי את המבט הזה שאומר "אח, איך הייתי רוצה לפתוח לך את הריצ'רץ'". כעבור כמה שעות חזרתי לדירת החדר וחצי שלי שמעוצבת בדיוק כמו שאני אוהבת – בלי כלים בכיור, בלי שערות ביצים במקלחת, ועם ארונית שלמה שכולה מוקדשת לנעלי הספורט שלי, רק שלי – ואז זה הכה בי: אין מי שיפתח לי את הריצ'רץ'.
נתבקשתי לדבר בשם הבנות שנמצאות בזוגיות ולהיות שגרירה של טרנינג מעופש ושערות פרמנטטיות ברגליים – באמת כבוד גדול. עם הכבוד הזה מגיעה אחריות, ואני חשה שעליי להיות כנה אבל גם לא לבאס. בזמן כתיבת שורות אלו הבית שלנו שקט ואני נשבעת בכל היקר לי שבן הזוג שלי נמצא מולי ואני לא בטוחה אם הוא ישן או בוכה. אני חושבת שהוא קרא עיתון וקרס. בכל מקרה, הוא פה, וזו בדיוק ההגדרה הנכונה למה מדובר בזוגיות ארוכת שנים. הוא פה לידי. לידי. עברנו מלהיות רומנטיים, מרוגשים ומאוהבים לצמד ישויות שמתקיימות זה סמוך לזו. אורגניזמים משועממים שנמצאים קרוב.
