העשור האחרון היה עשור הפריצה של טסה תומפסון וג'ון ברנטל. עבור תומפסון זה היה תפקידה ב"ווסטוורלד" ועבור ברנטל זה היה התפקיד המצוין שעשה בעונה הראשונה של "המתים המהלכים" ולאחר מכן הופעתו כפרנק קאסל ("המעניש") בסדרות המארוול של נטפליקס, תפקיד אליו חזר מאוחר יותר בסדרה "דרדוויל: נולד מחדש". בנובמבר נחשפתי מחדש לתומפסון כשביצעה בסרט "הדה" תפקיד ראוי לאוסקר עליו היא גם קיבלה מועמדות לגלובוס הזהב. מאז שצפיתי בסרט חיכיתי לפרויקט הבא שלה והנה הוא הגיע – סדרת המתח "שלו ושלה" בנטפליקס, שם היא משחקת לצד ברנטל. הקאצ': זאת סתם סדרת מתח גנרית.

>> מה יהיה: הגיע הזמן שגם האופוזיציה תחטוף קצת ב"ארץ נהדרת"
>> החדשות הרעות: נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

הסדרה עוקבת אחר מגישת החדשות לשעבר אנה אנדרוז, שחוזרת לעיר הולדתה סמוך לאטלנטה לאחר שנמלטה מאור הזרקורים לאחר טרגדיה משפחתית, הסיבה הגנרית ביותר והנפוצה ביותר כיום במותחנים מסוג כזה. היא חוזרת לעבוד בערוץ, הפעם ככתבת, בעקבות רצח שהתרחש בלילה שבו חזרה ואותו חוקר בלש המשטרה ג'ק הארפר, שהוא במקרה גם בעלה. כל הסיפור מלא בטוויסטים מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון של הסדרה, ועדיין היא פשוט לא מספיק טובה.

למרות שהצילום מעולה, ולמרות שנטפליקס מערימה תפניות מכל פינה, עדיין יש כשלים מהותיים בדבר הבסיסי ביותר: התסריט. ביצירות רבות יש שימוש בכלי שנקרא "השהיית הספק". זהו עקרון שלפיו הצופה מוכן להעלים עין ממידת הסבירות או מההגיון של הנחות יסוד או פרטים בסיפור, כדי להתמסר לו. הבעיה היא שיש לזה גבול. וכאן חוצים אותו שוב ושוב. יש כל כך הרבה בעיות בהגיון הפנימי של הדמויות. למשל, בשום שלב אף אחד לא מציע אפילו לבלש ג'ק הארפר לקחת צעד אחורה ולהימנע מחקירת הסיפור כי הוא יותר מדי קרוב אליו. זה נראה לי דבר די בסיסי. גם ההליכים הרשמיים במשטרה עובדים מאוד מהר, וזה לא שאני צריך עכשיו טונות של ניירת, אבל כל החקירה מרגישה על טורבו ובמותחן דווקא צריך לקחת את הזמן בלי לרוץ על הדברים.

עם זאת, קשה להתעלם מתצוגת המשחק של ברנטל ובטח מזו של תומפסון. אם התסריט היה מהודק יותר, אם היו מראים לנו יותר עבודת משטרה אל מול עבודת תחקיר עיתונאית, אם היו בונים ומתזמנים נכון את הטוויסטים ולא דוהרים אליהם ב-250 קמ"ש, זאת הייתה יכולה להיות סדרת מתח מעולה שמערערת באופן קבוע את הנחות היסוד של הצופה.

אבל בשלב מסוים לברנטל נגמר החומר לעבוד איתו, בעיקר לקראת הסוף. העלילה וההתפתחות של הדמות כבר לא מצליחות לספק מטען רגשי מספיק גדול כדי לעבוד איתו והוא כורע תחת האחריות שהפילו עליו יוצרי הסדרה. לעומת זאת, תומפסון נוכחת עד השנייה האחרונה. כשאנה מעבדת מידע חדש שהיא קיבלה – רואים את זה עליה. כשהגישה שלה כלפי מישהו משתנה מספיק להסתכל לה על העיניים כדי לקלוט את זה ויותר חשוב מהכל – מאמינים לה. היא מציבה רף שברנטל לא מצליח להגיע אליו. ניכר שהשקיעו בדמות שלה הרבה, ובדמויות אחרות – פחות.

נאמר בפשטות: "שלו ושלה" היא סדרת המתח הכי גנרית שיש. במרכז שלה יש שחקן מצוין שלא מצליח לעמוד בקצב ושחקנית מקצוענית שטורפת את המסך ובאה לעבוד. בלעדיה, לא בטוח שיש מה להסתכל על הסדרה הזאת. שחקנים טובים הם כמעט אף פעם לא הסיבה היחידה לראות סדרה, וגם הפעם לא, אבל זה בהחלט קרוב מאוד לשם. תענוג לראות את טסה תומפסון על מסך, אבל עדיף שזה לא יהיה בסדרה שרצה מטוויסט לטוויסט בלי לבנות מתח, תוך ניצול יתר (בלשון המעטה) של השעיית הספק ועם חוסר יכולת להבחין בין טפל לעיקר. עדיף פשוט לצפות בטסה תומפסון בכל דבר אחר.

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• המסך
• סדרות
• בינג'

אחרי כל האכזבות שחווינו לאורך יותר מעשור, למדנו לגשת לתכנים מעולמות "משחקי הכס" בזהירות יתרה. החל מעונה 4 של סדרת המקור החלה הידרדרות וכל פרק בסדרה היה יותר גרוע מקודמו. השיא היה בעונת הסיום, כשיוצרי הסדרה פשוט דהרו אל עבר הסוף ורמסו לחלוטין כל זכר למה שהפך את ארבע העונות הראשונות לפורצות דרך. ואז הגיעה "בית הדרקון", עם פתיחה מבטיחה ושתי עונות שלא באמת התקדמו לשום מקום. מאוד הייתי רוצה לוותר בשלב הזה, אבל אני כבר מושקע יותר מדי ביקום הזה. אבוד לי. אבל לכם עוד יש תקווה.

>> אנחנו מסתכלים עליכםֿ: 20 הסדרות הכי טובות ב-2025. חלק א'
>> זה סופו של כל בלון: 20 הסדרות הכי טובות ב-2025. חלק ב'
>> הצעה שאי אפשר לסרב לה: 30 הסדרות הכי טובות ב-HBO Max

אז לפני שנתחיל בביקורת, זאת ההזדמנות להגיד: אם לא ראיתם מעולם את "משחקי הכס", צאו מהביקורת הזאת עכשיו. תוותרו. אל תיכנסו לעולם הזה שיביא לכם רק סבל ואכזבה. לכו לראות "פלוריבוס" או "הסופרנוס", אל תבזבזו את הזמן שלכם על היקום הזה, זה לא שווה את זה.

יופי, עכשיו כשנותרנו רק אנחנו, הנשמות האבודות שהשקיעו יותר מדי זמן ב"משחקי הכס", בואו נדבר על "אביר שבע הממלכות".הפריקוול הזה מגיע אלינו ממש עם כניסתו של שירות הסטרימינג HBO Max לארצנו, והוא מספר על סר דנקן הגבוה, אביר שדה צעיר שלא גדל בחצרות מעמד האצולה, אלא כנושא הכלים של אביר שדה אחר, סר ארלן מפניטרי. סר ארלן הכתיר את דנקן כאביר שדה רגע לפני מותו, ובעקבות זאת האביר הטיפש שם לעצמו מטרה: לנצח בטורניר למען ארלן. בדרך הוא פוגש את הילד הקרח אג, אותו הוא לוקח תחת חסותו והופך אותו לנושא כליו.

כל זה קורה כמאה שנה לפני אירועי "משחקי הכס" ובניגוד לשתי הסדרות הקודמות, זה מרגיש שהמשחק הפוליטי ננטש כמעט לחלוטין לטובת התפתחות הדמויות. הפוליטיקה עדיין נוכחת, אבל לפחות בעונה הראשונה היא נשארת מאחורי הקלעים.התחושה היא שהפעם הם יעשו את הדברים אחרת. בתור התחלה, אין פתיח ארוך ומתיש שכולל בתוכו כל מיני רמזים ושיט. הקדמה, כותרת וזהו, ממשיכים בפרק. ויש הרבה יותר הומור. הדינמיקה בין דנקן הטיפש לבין אג הצעיר אך החכם והבוגר להפליא עובדת באופן מפתיע ומייצרת כמה דיאלוגים שלא ציפיתי לראות בעולם של "משחקי הכס".

דקסטר סול אנסל הצעיר שמשחק את אג ופיטר קלאפי בתפקיד דנקן הם ליהוקים מעולים. בעוד שקלאפי עושה עבודה מצוינת בלשאת מבט מטומטם וכמעט ילדי על פניו, אנסל נראה לעתים כמעין ילד מזדקן. היפוך התפקידים הזה מעניק רובד נוסף למערכת היחסים ביניהם. עוד דבר שממש לא ציפיתי לו זה בדיחות קקי ופלוצים, מסתבר שזה גם קיים בסדרה. בהתחלה זה הרגיש סתם וולגרי ולא במקום, אבל זה גם מה שהיה כל כך מפתיע, ובהמשך זה הפך גם למאפיין מנומק של האוכלוסיה הגברית למדי בטורניר.

יותר מכל, מורגשת הנוכחות של ג'ורג' ר.ר. מרטין בסדרה. יוצר הסדרה, אירה פרקר, טען כי הוספר סיפק חומר לכתיבה שיספיק ל-12 עונות. והאמת? קשה להגיד אם זה טוב או רע. כנראה שרע. נכון לעכשיו פורסמו 3 נובלות בעלילות אג ודנקן, ואם יש משהו שלמדנו מההיסטוריה הבעייתית של הפרנצ'ייז זה שדברים נוטים ללכת לעזאזל במצב כזה. האם קיים סיכוי שהסדרה הזאת תצליח להיות מספיק חזקה גם בהמשך שלא יתבסס על הספרים? האם יש לנו סיבה אמיתית להמשיך ולצפות בה? ובכן, זה תלוי.

כדי ש"אביר שבע הממלכות" לא תחזור על הטעויות של קודמתה, היא חייבת להישען על חומרי המקור יותר מבעבר, לקחת את הזמן אם צריך, ואם אין חומר מקור כתוב, אלא קו עלילה כללי שבו מרטין נותן אירועים מרכזיים שאמורים לקרות, אז עדיף שיתייעצו איתו, ישתפו אותו יותר בתהליך הכתיבה וישמרו על הטון שלו, כי כפי שראינו כאן, כשעושים את זה – אנחנו מקבלים אחלה של טלוויזיה.

הגעתי בלי ציפיות לעונה הראשונה של "אביר שבע הממלכות". הופתעתי וקיבלתי עונה ראשונה מוצלחת ומבטיחה. יש כאן סיפור טוב על אבירות, על אינטלקט מול אומץ לב ועל מוסר. האם זה יישאר כך בהמשך? אף אחד לא יכול להבטיח לנו כלום, אבל אם הם ישמרו על יוצר הסדרה קרוב אליהם (לפחות בשנים שנשארו לו, הוא בן 77 למען השם), יכול להיות טוב. זה אמנם לא יגאל את ההיסטוריה המבישה של הפרנצ'ייז הזה שנרמס מכל כיוון, אבל לפחות נקבל טלוויזיה טובה.
>> "אביר שבע הממלכות" // עונה ראשונה // שישה פרקים // עכשיו ב-HBO max

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• משחקי הכס
• פנטזיה

כבר שנה עברה מאז שדונלד טראמפ החל את הקדנציה השניה והכאוטית שלו כנשיא ארצות הברית וזה מרגיש כאילו עבר עשור. החטופים חזרו, הפסקת האש מתערערת, תקפנו באיראן בחסות ארה"ב והפכנו למדינת חסות על מלא. בו זמנית, טראמפ פיתח אובססיה חדשה לגרינלנד, פתח במלחמת תעריפים נגד העולם, ניסה ונכשל בתיווך בין רוסיה לאוקראינה וחטף את נשיא ונצואלה ממיטתו. אמריקה של טראמפ היא כאוטית, לא צפויה ובעלת גישה אימפריאליסטית קיצונית. והטלוויזיה שיוצאת ממנה תנסה לספר את הסיפור הזה שוב ושוב.

>> הצעה שאי אפשר לסרב לה: 30 הסדרות הכי טובות ב-HBO Max
>> זה עולם של פרובוקציות: הפרסומות שחירפנו את מדינת ישראל

הסדרה החדשה של סטרלין האג'רו ("כלבי השמורה"), "כל האמת", היא הגרסה המודרנית של "פחד ותיעוב בלאס וגאס" והיא מציבה מראה לארה"ב דרך מסע בעקבות חקר עיתונאי של האמת.אית'ן הוק, אחד מהשחקנים הכי אנדרייטד בהוליווד בעשרים השנים האחרונות, הוא לי רייבון, עיתונאי חוקר בטולסה שמכנה את עצמו "היסטוריון-אמת", מקצוע שהוא המציא לעצמו כפי שאני המצאתי לעצמי את הטייטל "כתב לענייני חנונים".

רגע לפני פרוץ העלילה, לי מפרסם כתבת עומק על משפחת וושברג, אחת המשפחות החזקות בטולסה ומיד לאחר מכן אחד מבני המשפחה מתאבד, לכאורה. האירוע הזה שולח את לי למסע בעקבות המוות לצד דמויות משונות, קהילה נאו-נאצית במסווה של כנסייה לשיקום עבריינים, ילידים אמריקאים, חברות נדל"ן והממשל המקומי. כמו שצ'יילדיש גמבינו אמר – זוהי אמריקה.

ממבט ראשון, אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בסתם עוד תעלומת רצח, כשלמעשה מדובר באלגוריה לחברה האמריקנית. לי רייבון מייצג את האזרח הקטן שרודף אחר צדק – עיתונאי ספק היפי ספק ימני שהתפכח ואף נושא קעקוע של דגל הקונפדרציה על זרועו. מנגד יש לו את דונלד וושברג (קייל מקלכלן), פוליטיקאי שמנסה להיבחר כמושל. יחד עם רייבון אנחנו נחשפים לקשרים בין הממשל לבין גלוחי הראש. זה לא במקרה. פעמים רבות דובר על התמיכה בטראמפ בקרב נאו-נאצים בארצות הברית, ו"כל האמת" מדברת על הנושא מבלי שזה ירגיש מאולץ. במקביל, בעלי האינטרסים ובראשם משפחת וושברג, פועלים מבלי להבין את עוצמת הנזק שהם מחוללים. הקשר הזה הוא בעצם מה שמצית את הסדרה ומניע אותה.

בדרך אנחנו נתקלים בשלל דמויות מכל הקשת הקוסמופוליטית של ארה"ב, החל מחברי כנופיות ילידיות וכלה בסוחרי קוויאר פיראטי. כמעט כל דמות מייצגת פלח אוכלוסיה אחר בחברה האמריקאית שמקבלת כאן ייצוג מקטן עד גדול. אחד הייצוגים היותר מרגשים בסדרה היא ביתו של לי, פרנסיס (ריאן קיירה ארמסטרונג), שמנסה ללכת בעקבותיו של אביה עד שהיא מבינה מה הוא מפסיד במרדף שלו אחר האמת והצדק.ייצוג נוסף מעניין בסדרה הוא חוקר פרטי אפרו-אמריקאי בשם מרטי ברונר, שנשלח על ידי המועמד לתפקיד המושל. הוא מסמן את התופעה של אפרו-אמריקאים תומכי טראמפ, שלא מבינים את הנזק שהם עושים בתמיכתם.

הסדרה הזאת היא לא רק ניתוח מדויק של אמריקה, היא גם ניצחון קטנטן לשמאל האמריקני, כי היא מצליחה להציג עמדות שמאלניות בסדרה שכוללת מגוון רחב של ייצוגים ועם דמויות שקל לאהוב, מבלי לייצר דה-הומניזציה לאף אחד מהצדדים. כלומר, חוץ מלנאו-נאצים אבל נראה לי שיש קונצנזוס שזה עדיין בסדר. לאף אחד לא אכפת מרגשות הנאצים. אבל בגדול יש בסדרה הזאת ייצוג לכל פלחי האוכלוסייה מבלי שזה מרגיש Woke יתר על המידה. זאת פשוט סדרה טובה שמטיחה ביקורת נוקבת על אמריקה של טראמפ.

אז למה זה בעצם רלוונטי לצופה הישראלי הממוצע? כי הימין הישראלי מעריץ את טראמפ ואחרי שהוא החזיר את החטופים יש הסכמה – טראמפ טוב ליהודים. עם זאת קיימת בעייתיות עם זה שבעקבות עליית טראמפ לשלטון, ארגונים נאו-נאצים שמפנטזים על אמריקה הלבנה מרימים את ראשם. בסדרה, לצורך העניין, הם נכנסים תחת מעטה של כנסייה. יוצרי הסדרה לא צריכים להגיד את זה מפורשות כי בארה"ב כולם יודעים – משמעות הדבר היא הטבות מס. זאת אומרת שהארגונים האלה יכולים מאוד בקלות להתחזק בחסות המדינה – וזה, כידוע, לא טוב ליהודים.

כל זה מגיע כשזה עטוף בהופעה מצוינת של אית'ן הוק כמין גרסה מודרנית של האנטר ס. תומפסון, מבלי שהוא מאפיל על הקאסט המצוין גם כן של הסדרה הזאת. זאת סדרה כאוטית שמציבה מראה לחברה כאוטית אף יותר ויותר מכל – היא רלוונטית. לכולם.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• סדרות מומלצות

אחרי 12 פרקים, "זמן אמת" – תוכנית התחקירים הוותיקה של התאגיד – סיימה אתמול (שני) את העונה התשיעית שלה, עונת פוסט מלחמה קלאסית. אם העונה הקודמת, ששודרה תוך כדי מלחמת שבעה באוקטובר, התמקדה בעיקר באבל ובסיפורים הקשים, עכשיו הגענו לפתיחת שלב המסקנות שבו אנחנו נוברים במה שהיה, ומנסים לראות מה השתבש:מהתחקיר שפתח את פרשת שדה תימן, דרך המלחמה המטונפת של לשכת רה"מ במשפחות החטופים ועד תפקוד המשטרה ואפילו כתבת "בעלי הבית" על מחוללי ההפיכה ביהודה ושומרון – כל הכתבות נושאות בתוכן את אותו DNA: סיימנו לכאוב את האסון המטורף שעברנו, בכינו את כל הדמעות ועכשיו הזמן לנסות ולברר מה לעזאזל קרה. ומי אשם.

>> הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>> זה עולם של פרובוקציות: הפרסומות שחירפנו את מדינת ישראל

ושאלת האשמה עמדה בלב תוכנית סיום העונה. זו שאלה שעוסקת פחות בשבעה באוקטובר ויותר במה שקרה אחריו – הקמפיין המאסיבי שנוצר כאן, על שלל שכבותיו, כדי להרחיק את האחריות על האסון מהממשלה וספציפית מבנימין נתניהו.התחקיר של בר שם-אור וארנון גל הלך אל נבכי מכונת הרעל ובחן איך פעל המגה-זורד התקשורתי שעסק בזריעת נראטיב ברור מאוד: כולם – אבל כולם – אשמים, חוץ מבן אדם אחד. הרמטכ"ל וראש אמ"ן וראש השב"כ ויאיר גולן ושקמה ברסלר והפרקליטות ובתי המשפט – כולם גרמו לאסון, ורק האדם החזק במדינה לא היה חלק מזה.

יש משהו כמעט כואב פיזית בצפייה בתחקיר הזה. בעיקר כי אתה מבין לעומק כמה הפוסט-אמת ניצח, כמה הנראטיב של פוליטיקאי אחד מיומן והמון עושי דברו – הצליחו בסופו של דבר לנצח את האמת הפשוטה, האמת שלפיה שלטון שאחראי לטרגדיה כל כך גדולה חייב לשלם בכיסא שלו.כשאתה מביט בעיניים של האנשים שנשבעים בהן צדקם שלנתניהו אין גרם של אשמה – אתה כמעט מתייאש. ובעיקר אתה שואל את עצמך האם אתה והם חיים באותו עולם. כשאתה רואה איך אנשים שהיו אמורים לדאוג לביטחון שלנו היו אחראים להכפשה של גורמי הביטחון תוך כדי האש – ולהצתת מלחמות בין ישראלים לבין עצמם בזמן המלחמה הכי קשה שעברנו – זה הופך את הבטן מבפנים. לא פחות.

ואכן, יש והיה כאן ראש ממשלה שנחוש לשרוד פוליטית בכל מחיר, שגלגל את האשמה ממנו והלאה, לא רק דרך שריו חדלי האישים אלא גם באמצעות מכונה שלמה שכוללת את ערוץ 14 ואת נאמניו הפוליטיים מבחוץ, שהתפקיד של כולם היה לזרוק בוץ על כל גורם אפשרי – כדי לנקות את האיש ששלח אותם. אבל עם התחקיר הזה יש גם בעיה: הניסיון לשרטט את הקשר בין לשכת רה"מ וחבריה לבין תיאוריות הקונספירציה על "הבגידה מבפנים".

מי שצופה בתחקיר מקבל את הרושם שכמאמר שירו של דודו אהרון, "הכל זה מלמעלה": בתוך לשכת רה"מ יושבים מפעילי תיאטרון בובות ומושכים בחוטים, והם גם הפעילו את תיאוריית "הבגידה מבפנים". בעיניי זה רחוק מהמציאות. האם זה שירת אותם? בוודאי. אבל הצורך של ציבור מוכה טראומה בקונספירציות שיעשו לו סדר – לא התחיל ב-7.10 וגם לא במכונת הרעל.

כל טראומה לאומית, בכל מקום בעולם, מכילה בתוכה את הנתיב לקונספירציה. עוד מאז רצח הנשיא ג'ון קנדי בארה"ב, רצח רבין בישראל, הקורונה, 9/11 – כל אחד מהאירועים הקשים האלה הוביל אחריו גל של אנשים שניסו לחפש את "האמת" דרך תיאוריות קשר סבוכות. לא כולן הגיעו מהשלטון, חלקן היו ממש נגדו (למשל, התיאוריה שלפיה ג'ורג' בוש היה אחראי לפיגועים במגדלי התאומים; או שהקורונה הונדסה במעבדה על ידי חברות התרופות שרק רצו שנקבל חיסונים).הסיבה שבגללה אנשים הלכו שבי אחרי תיאוריות הקונספירציה, בעבר כמו באסון שהתרחש עלינו, היא כי הם מחפשים פשר למשהו שאין לו פתרון. אירוע טראגי כמו שבעה באוקטובר מייצר שבר אמיתי בנפש של בני אדם והם מחפשים מזור לכאב הזה, שלפעמים הוא גדול מנשוא.

וכאן נכנסת הקונספירציה – כנחמה הגדולה ביותר.אנחנו מחפשים הסבר או תשובות שיניחו את דעתנו והמציאות האמיתית אפורה וקשוחה מדי, אז מיד בורחים לתחם הפנטזיה בהסברים קונספירטיביים. הרבה יותר קשה להאמין שצה"ל הגדול קרס בשנייה ושסינוואר היתל בנתניהו כמו ילד, ולכן הרבה יותר נוח, באופן אבסורדי, לחשוב שהיה מישהו מבפנים ש"בגד". האלטרנטיבה לקונספירציה היא שהקיום שלנו כישראלים שביר מאוד – ולזה אנחנו ממש לא רוצים להאמין.

כא נכנסים הגורמים הזדוניים (שלחלוטין קיימים), שתפקידם הוא ליצור דיסאינפורמציה בשירות של פוליטיקאים וגורמים בעלי כוח, שיגרמו לנו להאמין בזה. אבל ההתפרצות העממית של הקונספירציה לא קרתה בגללם, וגם לא כתוצאה ממעשיהם. היא בקעה מהנפש האנושית ומהרצון שלה להסבר ולפשר – גם עבור מה שאין לו פשר. הם רק עשו בה שימוש זדוני.

אני שונא גדול של תיאוריות קונספירציה. אני חושב שקונספירטורים מצאו לעצמם סיפור טוב להאמין בו (ובעיקר שהם פשוט בלתי נסבלים), אבל אני מאוד מבין את מי שמחפש את הפיתרון הקל הזה. זאת הבריחה מהכרה במציאות הכואבת, הדרך שלהם להתמודד עם הדבר הכי קשה שעברנו כישראלים אי פעם. לצד העובדה שזה לא צריך לקרות ושמדובר בבולשיט טהור – אפשר גם להבין מאיפה זה בא. בסוף, לכולם היה קשה להתמודד עם האירוע הזה – וכל אחד ברח ממנו בדרך אחרת.

מה שבאמת מטריד הוא לא מה שהתפרסם בתחקיר הזה – אלא מה שלא היה שם. העובדה שבימין הביביסטי פועלת מכונת רעל אכזרית וקיצונית, היא דבר ידוע שכבר התפרסם בתחקירים בעבר ("החמ"ל הסודי של בלפור" של ספי עובדיה ב"עובדה", למשל). מה שחסר הוא המערכת החיסונית שהיתה אמורה להגן עלינו מהרעל הזה – התקשורת, ובעיקר האופוזיציה הפוליטית, שהיו אמורות להילחם בשקר ולהתנגד לו, אבל בעיקר שירתו אותו או התקפלו בפניו. לימין היה נראטיב ובקרב הישיר, במקומות שבהם דברים נחתכו, לא היה מולם נראטיב נגדי. רק ברחוב. לא יותר.

יש משהו אירוני בכך שביום שבו התחקיר מתפרסם – בני גנץ, מי שנחשב לאחד מראשי המחנה הליברל-דמוקרטי (ואולי כבר אינו כזה יותר), מסיר את "החרם מנתניהו" (שגם הוא מנטרה שקרית של מכונת הרעל), כי זו תמונת המצב הכואבת שיוצאת מהתחקיר הזה: צד אחד מגיע מאוד מוכן ומאוד נחוש למען המטרה שלו, בעוד חלקים נרחבים מהצד השני עדיין משתכנעים בקלות ב"אחדות" ריקה מתוכן, עם אנשים שמגדירים אותם – ממש תוך כדי מלחמה – כאויב מבפנים. בפרפראזה על השדר הגדול יורם ארבל – ככה לא מנצחים מכונת רעל. כך מנציחים אותה, ובדרך גם את הממשלה הכי רעה ומזיקה שהיתה אי פעם למדינת ישראל.

• ביקורת טלוויזיה
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• כאן 11
• זמן אמת

ככל שעובר הזמן, אני משוכנע יותר ויותר שסטיבן נייט הוא גרסה משודרגת של ריאן מרפי. הסגנון של שני היוצרים אמנם שונה בתכלית, אבל כמו מרפי, גם יוצר "כנופיות ברמינגהאם" הפך למפעל ליצירת טלוויזיה. למרות שנייט יצר לא מעט סרטים לפני כן, הוא פרץ לתודעה הציבורית עם פיקי בליינדרז, ומאז שהסתיימה ב-2022 הספיק לייצר את SAS: Rogue Heroes לאמזון פריים, "שושלת גינס" לנטפליקס, שתי עונות של "אלף מכות" ויש אפילו סרט של פיקי בליינדרז בדרך. עבור תקופה של שלוש שנים זה לא מעט תוכן, ואחרי שמסיימים את העונה השנייה של "אלף מכות", גם ברור שהוא לא מתכוון להפסיק.
>> "אואזיס במדבר" היא מפגן עוצמה זוגי של קומדיה וכימיה

הסדרה, שעונתה השנייה נחתה בשבוע שעבר בדיסני+, מספרת כזכור על בחור ג'מייקני בשם חזקיה (בסדרה מבטאים את שמו 'הזקיה', אבל כולנו יודעים שזה חזקיה) שהגיע ללונדון כדי להגשים את יעודו כמאלף אריות, אך מתאכזב לגלות שהוא למעשה האריה שהעולם רוצה לראות בכלוב. הגילוי הזה מגלגל אותו לעבר העולם התחתון של האיסט אנד בלונדון, שם הוא מגלה כישרון חדש כמתאגרף. במקביל, הסדרה גוללת את סיפורה של מנהיגת 'כנופיית הפילים' מארי קר – כנופייה המורכבת מנשים בלבד – כאשר את העונה הראשונה סיימנו ברגע דרמטי במיוחד בין שני אנשי העולם התחתון, לאחר שחזקיה גילה את מעורבותה של קר ברצח חברו מהמולדת, אלק.

בהתאם, העונה השנייה מתחילה דווקא מהריחוק בין השניים, אבל האמת היא שהעונה הזו כלל לא מתמקדת בקו העלילה הזה – למעשה, נייט עושה בחירה נועזת, ונותן לפרוטגוניסט שלנו לקחת צעד אחורה בהובלת העלילה. עם תחילת העונה הזו, יש תחושה של אחרי פיצוץ ממנו כולם נפגעו. מארי וחזקיה, כאמור, לא בקשר, שוגר גודסון (סטיבן גראהם) איבד מכוחות והשפעתו לטובת הטיפה המרה, ואחיו "צוף" מנהל את הבר, אבל מרגיש שמשהו בו נשבר לאחר שאחיו פיצץ אותו באלף מכות.

בפועל, מארי מנסה לאחד את הכנופיה שלה לטובת משימה נועזת, וחיזקיה מנסה לחסל האחראי על מותו של אלק. אך במקביל, מתחת לאף של כולם, צומח להם אויב משותף – בלש המשטרה ואנס מורטה, ששם לעצמו מטרה ללכוד את מארי קר. והסיבה שהוא נבל כל כך טוב לעונה הזו היא שלמעשה, זה לא מרגיש שהוא מופיע הרבה. מורטה הוא נבל שמנהל את רוב ענייניו מאחורי הקלעים, ונמנע מעימותים ישירים, אך הוא ממש לא פוחד להפעיל כוח מופרז, או לחילופין, לסחוט את חברי קהילת איסט אנד.

מעבר לכך, מאוד נהניתי מהעבודה שעשו על דמותו של שוגר גודסון. אם בעונה הקודמת הוא היה אנטגוניסט מובהק, לאורך העונה הזאת התסריטאים נתנו לו יותר רגעי חסד, שהופכים את הדמות להרבה יותר עגולה. אלו רגעים שהופכים את שוגר למורכב יותר, ובמקום להיות אותו אגו-מניאק מהעונה הקודמת, הם נותנים לנו גם סיבה לאהוב אותו, ולקוות שהוא ישרוד. ובכל פרק שעבר שמחתי יותר ויותר מהליהוק המושלם של סטיבן גראהם המוכשר, שיוצק לתוך הדמות אנושיות ועומק שמונעים מהדמות להגיע למצב מעורר רחמים, גם כשהוא בשפל.

גם כנופיית ארבעי הפילים מקבל יותר מקום העונה, ואנחנו זוכים לצלול יותר לתככים הפנימיים של חבורת הכייסות, וגם לראות את מארי עצמה זוכה לטיפה יותר עומק, כשהיא צריכה מצד אחד להתמודד עם המלכה האם, מצד שני להרוויח מחדש את אמון חברותיה. אם לקראת סוף העונה הקודמת היא נכתבה באופן קצת רופף, עכשיו נדמה שנייט הבין את הפוטנציאל של הדמות האדירה הזו, שמניעה את העלילה לא פחות מחזקיה. למעשה, כל הדמויות עובדות יחד כמו מכונה משומנת, ואיכשהו נייט הצליח לבנות קו עלילה שלם לכל אחת מהדמויות המרכזיות, כמו גם לדמויות המשנה. והכל בעונה הזאת עשוי כל כך טוב – מקרבות האגרוף ועד השיאים הדרמטיים – עד שדווקא זה מה שמעלה לי חשש לגבי מעמדו היחסית חדש של נייט כמפעל טלוויזיוני מהלך.

חישוב זריז (בעזרת צ'אט GPT) מגלה שגם סטיבן נייט מייצא בערך פרויקט בכל שנה, בעוד שריאן מרפי מעורב בממוצע בשני פרוייקטים בשנה. עם זאת, לפי הניתוח, נייט נמצא במגמת עלייה בעוד מרפי נע במגמת ירידה. אני בהחלט בעד עוד פרויקטים של נייט, כי עד כה מכל מה שהוא עשה רציתי לקבל עוד – אבל אני גם מפחד שהוא ילך בעקבותיו של מרפי, ויהפוך מיוצר עם מגע זהב לכזה שזורק לאוויר כמה שיותר פרויקטים, מנסה לירות בכולם, ורק לפעמים מצליח לפגוע. האם זה יהיה גורלו של נייט? אני מאוד מקווה שלא, אבל אין לדעת. לפחות בנתיים אנחנו מקבלים סדרות מצוינות כמו "אלף מכות", שהתגברה על כל מכשול אפשרי בעונתה השנייה, הרחיבה את העולם והעמיקה את הדמויות – בדיוק כפי שעונה שנייה צריכה לעשות. רק שיחזיק מעמד.
"אלף מכות", עונה 2, עכשיו בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• אנגליה