אם יש אמת אחת שתמיד מובנת מאליה, בוודאי במדינה כמו ישראל, הרי זו הנוסחה החשבונית הגורסת שטרגדיה פלוס זמן שווה קומדיה. לא באופן ישיר, כמובן – אין שום דבר מצחיק בהרוגים או בפחד שנלווה אליהם, אבל החוויה מסביב איכשהו תמיד מספקת חומר טוב לסאטירה, מ"זהו זה" ו"העולם הערב" שצחקו על מלחמת המפרץ, ועד התפקיד של "ארץ נהדרת" בזמן המלחמה האחרונה.

>> תאהבו או לא, אי אפשר להגיד שזאת לא הסדרה הכי טובה של 2025
>> אתה חדש פה? 13 דמויות שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיהן לפני 2025
>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו

ועכשיו, גם הקורונה מעמידה במבחן את הנוסחה ההיא בסדרה "רצח בים המלח" שעלתה אמש (שני) ומתויגת כ"דרמה הטרנדית החדשה של קשת 12". דרמת רצח בלשית-תקופתית שלוקחת אותנו אל הימים הראשונים והכאוטיים שאחרי פרוץ הנגיף, תקופה שבה חוסר הוודאות היה מעל הכל.אז מה יש לנו שם? מדובר בסיפורה של רווי שם טוב (ניב סולטן), חוקרת משטרה שנדבקה בקורונה במהלך חופשה באיי סיישל. שם טוב חוזרת לארץ ומפונה כלאחר כבוד למלונית קורונה בים המלח, שם היא נתקלת במקרה רצח ובמלון מלא דמויות צבעוניות, כולן חשודות אפשריות. מגבלות הקורונה הפכו לכלי תסריטאי מצוין: הם כלאו את הסדרה בתוך בועה (אנשים חיצוניים הרי לא יכולים להיכנס), מה שהפך את העלילה לפשוטה יותר: האפשרויות מצומצמות, לכולם יש מניע, ועכשיו אפשר להתחיל לשחק.

מי שעומדים מאחורי הסדרה היא התסריטאית רז יובן, מומחית לא קטנה בסדרות מהסוג הזה – דרמות מתח, עם נגיעות קומיות בצדדים. זה בהחלט מה שאנחנו מקבלים כאן.מאפיין נוסף, שלא נכח בסדרות קודמות של יובן, הוא קאסט עמוס כוכבים, גלאקטיקוס של ממש, עם ניב סולטן, ה-שחקנית של התקופה, במוקד ולצידה הנרי דוד, אופק פסח ("עלומים"), ליה אללוף (שמוכרת לנו מעכשיו ב"מטכליסטים") ואפילו אביהו פנחסוב – שממשיך את המומנטום אחרי הפריצה האדירה ב"מקום שמח" לצד נועה קולר. אנה זק היא הליהוק המפתיע – כוכבת הפופ מגלמת כאן תפקיד לא רע בכלל, וגם דורי בן זאב וענת עצמון מחזקים בתור השחקנים הוותיקים שבאים לתת דקות מהספסל (משהו שגרוס מתמחה בו בסדרות שלו).

האמת היא שדווקא הקאסט הנוצץ קצת מעמיס על הסדרה ומעלה את הציפיות ממנה. "רצח בים המלח", באופי שלה, היא סדרה צנועה יותר ופחות ראוותנית, מיועדת יותר לצפייה לילית או בינג' חורפי מצוין, לאו דווקא יצירה מיינסטרימית שהפריים טיים צריך לשאת על הגב. זו כמובן לא אשמתם של יוצרי הסדרה וקאסט השחקנים מצוין וראוי, אבל גם מגדיל אותה מעבר למידותיה.

בכל מקרה, "רצח בים המלח" היא ממתק מצוין לתקופה. דווקא בתוך תקופת הביניים שאנחנו חיים בתוכה, בין המלחמה שהסתיימה לבין אחת שאולי תבוא, יש כאן הזמנה לבריחה כיפית מאוד, תוך שימוש בעולם המושגים של הקורונה שעורר בנו המון חרדה בזמן אמת ובדיעבד מרגיש קצת מגוחך. "רצח בים המלח" מכירה ברגש הזה, מכבדת אותו ונותנת לו מקום דרך סיפור טוב ומעניין. כאמור, לא בטוח שהיא תהיה הבומבה שקשת 12 מחפשת, אבל היא בהחלט סדרה שממלאת את תפקידה כמשהו טוב לסגור איתו את היום.

בסצנת הפתיחה של הסדרה, זו שמכניסה את רווי לתוך הבלגן, הנהג שאיתה זורק לה את המשפט "יום יבוא ועוד נצחק על זה". המשפט הזה חזר בחיינו עשרות פעמים, סביב כל אירוע טראומטי שחווינו. מין הבנה פנימית שגם אם עכשיו רע, נשרוד את זה ונסתכל אחורה ולא נבין ממה פחדנו בדיוק. זה חלק מהמנגנון ההישרדותי שהחיים בישראל מספקים לך. ואולי באמצעות משל הקורונה, עם או בלי להתכוון, "רצח בים המלח" שולחת מסר לגבי החרדות שלנו היום: שאולי יש משהו שחזק יותר ממה שנראה לעין, ושיום יבוא וגם על הכאבים האלה עוד נצחק בסדרת בינג' מצוינת.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

מאז שיצאה "פלוריבוס" הסדרה החדשה של וינס גיליגן באפל TV, היא צברה שבחים מקיר לקיר.גם אנחנו שיבחנו אותה. בסוף השבוע האחרון שוגר אל העולם פרק סיום העונה שהבהיר כי אכן לא מדובר בפלא של עונה אחת, אלא בסדרה שבנויה לטווח הארוך והיא כאן כדי להישאר. לצד המבקרים שמיהרו להכתיר אותה כיצירת מופת אחרי שני פרקים, התגברו לאורך העונה הקולות שהכריזו על הסדרה כאיטית, יומרנית, משעממת וחדגונית. ובכן, מה הם מבינים.

>> אתה חדש פה? 13 דמויות שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיהן לפני 2025
>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו

לאורך הסדרה, ליווינו את קרול סטורקה (ריה סיהורן) בשלל סיטואציות חברתיות ואישיות, וסוף העולם מעולם לא נראה כה רגוע. התרגלנו לקבל מסרטי/סדרות אפוקליפסה ספקטרום רחב של חלליות, פיצוצים, אסונות טבע וחייזרים שונים ומשונים, עם קצב עלילה מהיר על גבול הפסיכוטי וצפייה מלאת אדרנלין. זה לא המקרה כאן. סוף העולם של וינס גיליגן הוא מהיר. הכל קורה בדקות. קצת כאוס ברגעים הראשונים, אבל מולקולת ה-RNA הזאת השתלטה ממש במהירות על הכוכב והשאירה את קרול סטורקה לבדה, האישה הכי זעופה בעולם שצריכה עכשיו להציל את האנושות מזן משונה של אושר זומבי בחסות מוח הכוורת.

פגשנו יחד עם סטורקה חלק מהשורדים הנוספים, שרק הדגישו את המסר שקשה להיות בדעת מיעוט, בעיקר כשאתה יודע שזו הדעה הנכונה. ממש סיפורו של השמאל. בסופו של דבר גם היא מבינה – לא משנה כיצד תנהג, התודעה הקולקטיבית אינה יכולה להכיל את שונותה ותנסה לצרף אותה כך או כך.

הרגעים בהם קרול נמצאת לבד, ללא השורדים, ללא זושיה וללא השיבוטים – אלה הרגעים הכואבים באמת. זוהי נקודת החולשה של קרול. קרול יודעת בדידות מהי בעוד כולם ביחד בתודעה הקולקטיבית. מאותה סיבה בדיוק, במחזה "קרנפים" של יונסקו מתלבט מר ברנז'ה בעצמו, במונולוג סיום נהדר, אם להצטרף לקרנפים. ועל זה בדיוק העונה כולה משחקת.

קצת אחרי שפורסמה הביקורת שלי על הפרקים הראשונים, הייתי אמור להתראיין לתוכנית רדיו. הריאיון הוקלט, אבל בשל תקלה טכנית הוא לא שודר. באותו ריאיון הייתה שיחה ערה ומעניינת בשאלה למה לא להצטרף, בעצם. למה להתעקש להישאר אינדיווידואל, כשבבירור נהיה מאושרים יותר אם נצטרף לעדר? היה ברור מהרגע הראשון ש"פלוריבוס" היא מניפסט נגד התקרנפות, אבל לא היה ברור מה גיליגן רוצה לומר על זה. בסוף העונה קיבלנו את כל התשובות. או לפחות לא מעט תשובות.

בסופו של דבר, מה שגיליגן אומר זה שהקרנפים הם לא בהכרח אנשים רעים, אלא אנשים עם דרך רעה שהשתכנעו שעדיף להם לחיות בוויתור על עצמם ועל אנושיותם מאשר לסבול עם מחשבה עצמאית. הגילויים לאורך העונה הזאת הראו לנו שלמולקולה אין כוונה לעצור רק כי קרול אמרה שהיא לא מעוניינת, זה ימשיך עד שקרול תסכים לוותר על עצמה. היא הייתה צריכה לחוות את כל מה שחוותה לאורך העונה – האבל, הרצון להיאבק, הבדידות – כדי להבין שבמקום שבו יש קרנפים, אין בני אדם.

כאמור, גיליגן לא נשען על אקשן בסדרה הזאת. זה מטעה, במיוחד כשגם הפעם הוא לוקח אותנו לנופים המוכרים של ניו מקסיקו ועדיין – זאת ממש לא אותה סדרה. אם בסוף העונה הראשונה של "שובר שורות" וולטר ווייט מפוצץ את המשרד של טוקו סלמנקה וסוגר איתו עסקה, כאן גיליגן מארגן לנו סיום עונה הרבה יותר עדין, הרבה יותר שקט ובלי לעשות שרירים. עד הפרק האחרון קרול עוברת תהליך שלם שמכין את הקרקע לתהליך הבא, שיהיה הרבה יותר קשה, כי עכשיו היא אוהבת את הנגיף המוזר הזה והקושי יהיה לחסל אותו בכל זאת.

אפשר להתפלפל עד סוף הזמנים על הפואטיקה של "פלוריבוס", אבל אי אפשר להגיד שלא מדובר בסדרה הטובה ביותר השנה. בסופו של דבר כשמסתכלים על ההקשר למגפת הקורונה ועלייתו המחודשת של טראמפ לשלטון, קשה להתכחש למגמה הגלובלית המפחידה של אובדן החשיבה העצמית והכניעה לשקרים ואשליות. אנחנו בעיצומו של רגע מדאיג שבו המוני בני אדם כבר מתנהגים כמו עדר. אם לא הבנתם את "פלוריבוס" או חשבתם שהיא משעממת, יתכן שכבר נדבקתם. לכו להיבדק.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אפל טיוי
• וינס גיליגאן
• מדע בדיוני
• אפוקליפסה

אחרי שהשיקה את עונת החורף שלה עם פרסומת ה"עוד יותר הוט" הקולנית, חברת הטלוויזיה בכבלים מכה שנית עם פורסמת רועשת, כשגם הפעם נבחר לתפקיד הפרזנטור ששון שאולוב. אם בפעם הקודמת היינו באירוע משפחתי בואכה חתונה חרדית, הפעם אנחנו בארוחה המשפחתית המסורתית של ערב שישי – עם המפה, החלות, ה"שלום עליכם מלאכי השלום" והמסר הפרסומי – תעשו מקום למשפחה של HOT, שמושר על בסיס הלחן של "בלב אחד" של חדווה עמרני (שידוע יותר בתור "סלאם עליכום/בוא תגיד שלום"). כלומר, תעשו שלום לסדרות של HOT, חדשות וותיקות כאחד.
>>אתה חדש פה? 13 דמויות שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיהן לפני 2025

אילו סדרות? ובכן, במוקד עומדת "זגורי אימפריה", שחזרה למסך אחרי הפסקה של עשור, ויחד איתה שורה של סדרות אחרות עם איפיון מאוד ספציפי. "ילד רע", "שבאבניקים", "גולסטאר" ואפילו "מחוברים" שחוזרת לעונה חדשה (ולפי הפרומואים, בעיקר עם עינב בובליל). כולן מגיעות בערך מאותו המקום -קראו לזה "ישראלי אותנטי", קראו לזה "שכונתי", קראו לזה "פריפריה" אם תרצו. העיקר שתדעו איך לקרוא לזה.

כבר כתבתי כאן לא פעם על ההבדל המהותי שיש במיתוג, וגם בתוכן, בין yes ל-HOT. רואים את זה בכל פרסומת, עוד מתחילת הדרך של "יס", שגייסה לקמפיינים שלה שמות כמו ג'יימס גנדולפיני (המנוח) או ג'וליה לואי דרייפוס (רק תהיי בריאה). כשב"הוט" הלכו על מפורסם בינלאומי, הם עשו פרסומת עם כריסטיאנו רונאלדו. יחי ההבדל. "יס" משדרת משהו יותר נקי, מהודק ובאווירה שקורצת חו"ל, בעוד "הוט" משדרת כמה שיותר ישראל. טלוויזיה בשפה שלנו, שפונה ללב שלנו, לרגשות שלנו, לכעסים שלנו.

ואי אפשר להתחמק מהסאבטקסט: איכשהו, גם חברת הכבלים/הלוויין שאנחנו בוחרים, לכאורה, אומרת עלינו משהו – "יס" היא לגבוהי מצח, היי סוסייטי, משהו יותר מתנשא; ו"הוט" זה ל'עמך'. אלה, כמובן, סטריאוטיפים שטחיים ודי מפגרים – אנשים בוחרים חבילות לפי כדאיות כלכלית, וממיר דיגיטלי הוא עוד לא סמל סטטוס – אבל נדמה שהחברות מתייחסות אלינו ככה. ויש לומר, בעיקר "הוט", עם הפרסומת החדשה שלה. ואם נלך עוד יותר עמוק – "יס" זה לאשכנזים מתל אביב, "הוט" זה למזרחים מהפריפריה. תאוריית ישראל השנייה ממשרדי הפרסום. קצת כמו טרנד ה"סיקס סבן" – אם זה נשמע לכם מטומטם, זה כי זה מטומטם.

למען הסר ספק – אני האחרון שחושב שפרסומות צריכות לבטא את פרצופה של החברה. פרסומות צריכות למכור לנו ממירים וזה הכל – הן לא משקפות את הלך הרוח הציבורי, הן לא צריכות "להיראות כמו ישראל", ואת פניה של החברה הישראלית אני לא אחפש אצל האנשים שרוצים למכור לי בגדים (ממצב פוקס?). אבל משהו אחד מאוד כן הפריע לי בפרסומת הזאת, וזו מילה אחת שהופיעה לקראת הסוף. למעשה, משפט. "הוט ממשיכה להביא את הסיפור של כולנו".

כולנו?! איזה כולנו? הפרסומת של "הוט" מביאה למסך איפיון ישראלי מאוד מסוים, וישראל מאוד מסוימת. זה כמובן לגיטימי – אחרי שנים שבהם המדיה הישראלית התעלמה מסקשנים שלמים של החברה, אנחנו מכירים בהם יותר ונותנים להם יותר ביטוי – זה מבורך, וחשוב שהטלוויזיה שלנו יותר מגוונת. אבל מה שמציעים בפרסומת הזאת הוא לא גיוון – הוא הגדרה שלפיה "כולנו" מיוצגים רק על ידי התרבות המזרחית/דתית, שהיא ישראל. אם פעם "הישראליות הנכונה" היתה אשכנזית גרידא, עכשיו התהפכנו בדיוק ב-180 מעלות – ישראל הנכונה היא ששון שאולוב, לרקוד על שולחנות ועינב בובליל. זה ה"כולנו" החדש. אפיון שמייצג אולי חלק מישראל, אבל לא את כולה.

כשאתם מתיימרים לספר את "הסיפור של כולנו" – אולי עדיף שיהיה קצת יותר מה"כולנו" הזה. מהישראליות המגוונת והרב גונית, ולאו דווקא מטעם מאוד מסוים, אופנתי ורלוונטי ככל שיהיה. האמת היא שציבורים רחבים מאוד בישראל הם לא חלק מה"כולנו" הזה שיצרתם – חילונים, אשכנזים ואפילו לא התחלתי לדבר על 20% מתושבי המדינה – אזרחי ישראל הערבים – שלא מופיעים בפרסומות, גם לא עם טלסקופ. ובאופן מצחיק, זה אפילו עושה עוול לעונה של "הוט", שכוללת גם סדרות מצוינות כמו "גחליליות" של נינט טייב ודאנה איבגי. כנראה שיותר מורכב לשים אותן על שולחן השבת, שיעשו חאפלה עם ששון שאולוב. מה ששומט את הקרקע מתחת למסר הפרסומי של "הוט" – לא רק שהיא לא משקפת את ישראל, היא אפילו לא משקפת את עונת השידורים שלה.

אבל מה שהכי עצוב בקמפיין הזה של "הוט" זה שהוא משקף אסטרטגיה פוליטית מאוד מוכרת לנו: שמירה על ה"בייס". הוט יודעים בדיוק למי הם פונים, ומי הקהל הטבעי שלהם, ולא רוצים לזוז ממנו סנטימטר שמאלה. הם לא חושבים לשכנע, חלילה, אנשים שיש להם "יס" שאולי עדיף לבחור דווקא בהם. הם פשוט נמצאים ביקום מקביל, והם ישכנעו את המשוכנעים כמה שיותר. לא אכפת להם לוותר על אנשים שלא סובלים את "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב" (אהם), כל עוד הקהל הקבוע ימשיך להגיע להצב… כלומר, לקנות חבילות כבלים. לקנות חבילות, כמובן.

היופי במשפט "הסיפור של כולנו" – האמיתי, ולא המדומיין ש"הוט" בראה – הוא הסתירות שיש בו. העובדה שאיכשהו בנינו פה חברה שאין בה רק אנשים מסוג אחד, מצבע אחד, או מאמונה אחת. שאיכשהו, למרות הקשיים והמריבות בטוויטר, בארץ ישראל קם העם היהודי לתפילה בבית כנסת, אחרי שבלילה הוא חגג במועדון. שהמוזיקה הים תיכונית, שכאילו באה מהחברה הדתית והשמרנית, הפכה להיות המוקד של מסיבות גייז. כולנו גם וגם וגם, כולנו יהודים ודמוקרטים, ליברלים ומאמינים – כולנו סמטוכה שלמה ומזה, איכשהו, נולדה המדינה המוזרה והיפה הזאת.

"הכי משלנו, הכי טלוויזיה" – מעבר לעובדה שזו סיסמא די סתומה (כי "יס" או "עידן פלוס" או סטרימרים זה פחות טלוויזיה?) מזכירה באופן חשוד את הסיסמא הפרסומית הדוחה של ערוץ 14, "אנחנו של ישראל". ה"משלנו" הוא אנחנו ומי שבצד שלנו, ומה עם כל היתר? הם נחמדים, אבל הם לא באמת "אנחנו". זו לא רק טעות אסטרטגית, זה גם זלזול עמוק בקהל של "הוט" – ובוודאי בקהל הפוטנציאלי שיוכל להצטרף אליה.

כי מה לעשות, בתוך ה"כולנו" הזה יש אנשים שששון שאולוב לא בא להם טוב, והם לא מאמינים באלוהים מספיק כדי לברך על חלה ונרות, ואת שישי הם מעבירים מול בינג' סדרות יותר מאשר בקידוש. הם לא פחות ישראל מכם, והם לא פחות "משלנו" מכם. חלקם, באופן אירוני, עובדים ב-HOT או כותבים להם את הפרסומות. ואולי אם תפנו לקהל הזה קצת יותר, זה יעזור לכם – מתישהו – באמת להביא את הסיפור של כולנו. לא רק של חלקנו, עם כל הכבוד לזגורי.

• ביקורת טלוויזיה
• HOT
• פרסומת

אם אי פעם צפיתם בספיישל או שניים של דייב שאפל, אתם כבר יודעים איך זה הולך: שאפל מקבל המון ביקורת על משהו שהוא אמר, כולם מתרעמים עליו, ובתגובה הוא מוציא ספיישל אחר שמכניס לו מיליונים. אפשר להבין למה הוא חוזר על זה גם במופע החדש שלו בנטפליקס, שנקרא "בלתי ניתן לעצירה", אבל בניגוד לספיישלים קודמים – שברובם הצליח למצוא הצדקות די טובות לבדיחות טרנסג'נדרים – הפעם הוא מנסה להצדיק לאורך שעה וחצי את הבחירה שלו להופיע בפסטיבל הקומדיה בריאד. ולמרות שדייב שאפל קורע מצחוק מהרגלו, זה במקביל גם די עצוב.
>>

נתחיל מהמובן מאליו – דייב שאפל הוא אשף בכל מה שקשור לבניית בדיחות. הוא חד מאוד, וברגע שרואים אותו על הבמה קשה שלא לאהוב אותו. מה שהופך כל הופעה שלו לייחודית היא העובדה שיש לו את האומץ להגיד את כל מה שהוא רוצה מבלי לדפוק חשבון לאף אחד, ולצד זה הוא מצליח גם להיות מאוד אנושי, ולגעת ברגש אליו הוא מכוון. זה קיים גם במופע הזה, רק שהפעם להכל יש מטרה אחת – לעצב מחדש את המצפן המוסרי שלו, כדי להגיד לעצמו שזה דווקא בסדר לקבל תשלום ממשטר אנטי דמוקרטי (להלן תזכורת לחשודי קטרגייט – זה דווקא לא בסדר).

הסברתי כבר באריכות למה זה רע שקומיקאים ואנשי תרבות יקבלו מסעודיה תשלום, אז הפעם לא ניכנס לנושא הזה יותר מדי, אבל בואו נדבר על העקרונות של דייב שאפל. מאז ימיו הראשונים בטלוויזיה, קהל היעד שלו היה צעירים אפרו-אמריקנים, גם אם פלח הקהל החיוור יותר אהב אותו גם. הוא היה שנון וחריף, ורק בשלב מאוחר יותר בקריירה שלו, לאחר שנעלם, הוא צף שוב כקומיקאי שמהווה קונטרה לתרבות ה-WOKE – אך עם זאת, עדיין בעל דעות ליברליות בסך הכל. קהל היעד שלו היה בעיקר אנשים זכרו אותו מ-"המופע של דייב שאפל" ומילאו את ההופעות, אך הוא גם זכה לאהבת הקהל דווקא כי הוא ניצל את חופש הביטוי עד תום.

במופע החדש הוא מגן על הבחירה שלו לנצל את חופש הביטוי מחוץ לגבולות המדינה, ולהופיע מול קהל ללא קול. הרי מי שישבו באולם בריאד היו אנשים ללא קול, שלא יכולים לבקר את הממשל שלהם – ולפי דיווחים שונים, זה ידוע שגם שאפל עצמו לא הביע ביקורת על סעודיה. במופע הנוכחי, שצולם בוושינגטון, שאפל מזכיר את הרצח של העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י פעם אחת, אך לא מייחס את זה לממשל. במקום זה הוא משתמש בוואטאבאוטיזם קלאסי, עם המשפט "תראו, ישראל הרגה 240 עיתונאים בשלושת החודשים האחרונים, לא ידעתי שאתם עדיין סופרים".

עכשיו תראו, אני האחרון שיגן על פעולות ישראל במלחמה שנמשכה הרבה יותר מדי זמן, ולא כאן כדי לנסות ולדקדק כמה מתוך אותם עיתונאים היו פעילי טרור לפי מחקר של מרכז המידע למודיעין וטרור. ברור שכך או כך, זה די גרוע. אני גם לא ממש מצפה משאפל, שהמיר את דתו לאיסלאם בשלהי הניינטיז, לעמוד לצד ישראל. הוא הבהיר את עמדנו בנושא, וזה בסדר גמור. אבל הבעיה ששאפל מפספס היא שהוא באמת לא רואה את יחס השלטון הסעודי לאזרחיו כפי שהוא רואה את יחס ישראל לפלסטינאים – וכך הוא נחשף במערומיו.

לבסוף, שאפל מצדיק את עצמו באמירה ברורה: "אני מקבל את הכסף הסעודי כדי שאני אוכל להגיד 'לא' בארה"ב". הוא לא מסתפק רק בלהודות באמת ולהגיד "אני פשוט אוהב כסף" – זה נאמר למעשה כמעט בכל פעם שהוא על הבמה. זה בסדר, כולנו אוהבים כסף, אבל שאפל צריך לעטוף את זה בצמר גפן, לקשר בינו לבין שחורים מפורסמים לאורך ההיסטוריה (כולל פי דידי הידוע לשמצה), ולעשות פליק פלאקים באוויר רק כדי להגיד לעצמו "מה שעשיתי הוא בלתי מזיק".

אני אכן מאמין שדייב שאפל היה צריך לשבת, ולעשות עבודת התבוננות עמוקה לקונפליקט הזה – האם לקחת את ההצעה או לא – אבל במקום להתנצל, לקחת אחריות ולהחזיר את התשלום (כי תרומות של הקומיקאים האחרים שהתחרטו נדחו על ידי ארגון זכויות האדם), הוא בחר להתבצר בעמדה שלו ולהגן על הבחירה הגרועה להופיע שם.שלא תטעו, הוא עדיין מצחיק, פשוט עכשיו אני לא יכול להסתכל עליו באותו האופן שהסתכלתי עליו בעבר. לפני הספיישל תפסתי ממנו אדם בעל עקרונות, גם כשהוא ביקר את ישראל. כעת אני לא רואה גיבור תרבות בדימוס שנלחם לאורך הקריירה שלו למען חופש ביטוי מוחלט, אלא אדם שעשה בחירה מוסרית ממש גרועה, ולא מצליח לרדת מהעץ שטיפס עליו. הוא גאון קומי, אין ספק, אבל הוא גם סיפק לנו שעה ורבע מאוד מצחיקה – ומאוד עצובה.
"דייב שאפל: הבלתי ניתן לעצירה", עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• דייב שאפל
• סטנד אפ
• נטפליקס
• המסך

בטרנד מוזר (שהוא כנראה מקרי לחלוטין, בהתחשב בעובדה שלוקח לסדרות שנים להיווצר בישראל), פתאום דווקא בתקופה הזו נדמה שיש עדנה כלשהי לסדרות דוברות ערבית בפריים טיים – ומה שהתחיל עם "נוטוק", דרמת המתח של רועי עידן בקשת 12, מגיע כעת לכאן 11 עם מטען כבד הרבה יותר.
>>

"יאפא" היא סדרת מתח חדשה שבמוקד שלה עומדת יפו – המיקרוקוסמוס של הבלגן הישראלי בין יהודים לערבים למשטרה שמנסה (לפחות עד השנים האחרונות) לתמרן ביניהן. רצח של יהודיה שנקלעה לסכסוך בין עבריינים הופך לאירוע מכונן שמעמיד במבחן את אמיר (שאדי מרעי), שוטר קהילתי שמחליט להיכנס למשימה עד הסוף – ומסכן את כל מה שסביבו.

הקונטקסט של הסדרה יצא (שוב, במקרה) מעניין במיוחד, בדיוק בימים שבהם ביפו האמיתית הוכרזה שביתה כללית במשך שישה ימים, לאחר ששלושה צעירים יהודים ריססו בגז פלפל ותקפו אישה ערביה בחודש התשיעי להריונה. משטרת בן גביר, כרגיל, עמדה מנגד. כך שגם אם לא באופן מכוון, הסדרה הזאת כבר עושה את מה שהתאגיד הציבורי אמור לעשות במיטבו: לתת קול מרכזי לחלקים בציבור שאלמלא שידור ציבורי חזק, לא היו מקבלים ביטוי.

מי שעומדת מאחורי הסדרה היא יוצרת הטלוויזיה ליאורה קמינצקי, שמוכרת לקהל המילניאלי בתור היוצרת של "החבר'ה הטובים" הקאלטית מערוץ הילדים (ואפילו כתבה את שיר הפתיחה המדבק שחי עד היום), היא היתה תסריטאית בעונה הראשונה של "פאודה" והיצירה המרכזית ברזומה שלה היא סדרת המתח המצליחה "כפולים" ששודרה בקשת במשך שלוש עונות.

כבודה של "נוטוק" במקומה מונח, אבל "יאפא" חשובה ומשמעותית ברמה אחרת. לא מובן מאליו לראות סדרה כמוה, שמביאה לא את הקול הקונצנזואלי (יחסית) של הקהילה הדרוזית, אלא את יפו הערבית – זו שקרובה פיזית למרכז של תל אביב, אבל רחוקה מאוד ברמת האמפתיה וההזדהות. זה עוד יותר לא מובן מאליו במציאות שבה בחיים הציבוריים שלנו הערבים רחוקים מאוד מלהיות נוכחים. אווירת החשדנות הכללית בחברה היהודית אחרי ה-7.10 הובילה למצב שבו הרצון בשותפות יהודית-ערבית הופך לנדיר יותר ויותר מול רוחות הקסנופוביה שמגיעות מכיוון השלטון.

"יאפא" שונה מאוד מ"נוטוק", גם באופי הסדרה. אם "נוטוק" מרחפת בין המציאות לאיזורי המיסטיקה והפולקלור, "יאפא" היא 100 אחוז מציאות. לעתים עד כאב. היא חשופה, כואבת, מצלקת ולא מפחדת לאתגר הן את הצופים היהודים והן את הערבים בשאלות קשות. כל הסיבות הללו הופכות את "יאפא" לסדרה בהחלט חשובה, אבל צריך לשאול אם היא גם, איך לומר את זה, טובה.בדרך כלל במחלקת הדרמה של כאן יודעים למצוא שבילי זהב בין סדרות שמביאות קול חברתי חשוב ובין יצירה טלוויזיונית איכותית. "מנאייכ" (אפרופו רועי עידן) נשאה בתוכה אג'נדה שחשוב היה שתראה אור, אבל הגבהים אליהם הגיעה נבעו מכך שהייתה איכותית, מעניינת, מלוהקת לעילא ובנויה כמו סדרה מנצחת. "יאפא", במבחן הזה לפחות, קצת לוקה.

קשה להגיד ש"יאפא" מנצלת את הכוח והפוטנציאל שטמונים בה. נושא טוב ומעניין בהחלט יש, וגם שחקנים טובים (תכף נגיע אליהם) – אבל ברמת העלילה והדיאלוגים היא מפספסת. יותר מדי רגעים יותר מדי לא אמינים שבהם היא לא מרגשת ולא מקרבת את הצופים אליה. נדמה לי שהמרכיב שמעט חסר לה הוא רגש. היא מאוד הארדקור, וזה יכול להיות מבדר, אבל בסיפור היהודי-ערבי המורכב הזה היה צריך לטפל עם קצת יותר אמפתיה שיכולה היתה להפוך אותה לסדרה טובה יותר.

בצד החיובי, היא בהחלט מותחת ומרתקת, ויש לה צוות שחקנים מנצח. לא רק שאדי מרעי, שמגיע לשיאו האמנותי בסדרה הזו כגיבור, אלא גם ארכאן טריף בתפקיד פריצה נהדר, נטע ריסקין (שעבדה עם קמינצקי ב"כפולים") ונטע רוט – שאמנם מופיעה לתפקיד קצר יחסית, אבל עושה עבודה מצוינת. אין פה כוכבים או שמות גדולים, אבל יש פה שורת שחקנים מצוינת שכן מצליחה לעשות את העבודה.

ועדיין, קיים פער מסוים בין העיקרון של הסדרה לבין הביצוע שלה. "יאפא" כנראה שהיא לא תיזכר בתור הרגע הטלוויזיוני החשוב שהיא היתה יכולה להיות. וזה חבל, אבל טוב שיש מי שנותן הזדמנות לסדרה כזו לעלות לאוויר ומנרמל את קיומם של ערבים במרחב הישראלי. במצב הדברים היום זה בכלל לא מובן מאליו.
"יאפא", כאן 11, מדי יום א' ו-ד'

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• יפו
• יהודים וערבים