לפני עשרים שנה "סקראבס" הייתה אחת הקומדיות הטובות על המסך. לא רק כי היא הייתה קורעת מצחוק, אלא גם בגלל שהיא ידעה לגעת בנקודות רגישות ופצעים פתוחים ואיכשהו בסוף כל פרק היינו מוצאים את עצמנו צוחקים ובוכים בו זמנית. ואז הגיעה עונה 9. זה הרגיש כמו בגידה. זה הרגיש כמו ספין אוף גרוע עם דמויות חדשות ולוקיישן חדש. זה לא היה מצחיק, זה לא היה מרגש וזה בעיקר הרגיש מאולץ. זאת הסיבה שבגללה הגענו די מודאגים לעונה החדשה של "סקראבס", שמתפקדת יותר כסדרת בת מאשר כעונה חדשה.

>> העולם הזה חם: 23 סדרות לוהטות שבטח תרצו לראות בחודש מרץ
>> איך עשיתם את זה: דירוג הסדרות הישראליות שהכי הצליחו בחו"ל

בעונה החדשה,הרופא האהוב עלינו, ג'יי.די, מחליף את ד"ר קוקס השחוק בבית חולים "הלב הקדוש" בתור ראש המחלקה הרפואית. בעוד שהדמויות שמרכיבות את ליבת הסדרה – ג'יי.די, טורק, קרלה ואליוט, נותרו בקאסט – חלק מהדמויות חסרות וזה מורגש (במקום השרת, לדוגמה, שהיה האויב המושבע של ג'יי.די. במקור, קיבלנו את הרופא החדש, ד"ר קווין פארק, שרוצה את התפקיד החדש של ג'יי.די), אך למרות המחסור, החשש שאיתו מגיעים לרימייק כזה התפוגג כמעט לחלוטין תוך דקות – "סקראבס" חזרה ובגדול.

כל מב שאהבנו בסקראבס שם, החל משיר הפתיחה המצוין, דרך הדמיון הפרוע להפליא של ג'יי.די ועד הרגעים המרגשים שיכולים לגרום לכם להזיל דמעה צי'זית רגע אחרי שנקרעתם מצחוק. זה מרגיש כאילו לא עזבנו מעולם. טוב, אולי קצת, כי בכל זאת הדמויות כן התפתחו ומתמודדות עם בעיות שיותר מאפיינות את גילן, כמו התמודדויות עם תחומי אחריות חדשים, איזון בין חיי משפחה, חיי חברה וקריירה, והתמודדות עם כללי שיח חדשים במקום העבודה שמכריחים אפילו את טוד הסוטה לנסות להתאים את עצמו.

יש לנו גם קאסט חדש של מתמחים עם בלייק (דייוויד גרידלי) על תקן החתיך המנוכר, אשר (ג'ייקוב דאדמן) השברירי שמאוהב במתמחה אחרת בשם עמארה (ליילה מוחמדי), דשנה (אמנדה מורו) הקשוחה וטוש (אווה באן) המתמחה המשפיענית. הכימיה בין כולם עובדת באופן מפתיע וקווי העלילה שלהם מספיק רחבים בשביל להיות בעלי השפעה והצדקה ומספיק משניים כדי לא להשתלט על הסיפור. לא מדובר בהעברת שרביט כמו שניסו לעשות בעונה 9 הארורה, אלא בתוספת של עמודי תווך לסדרה החדשה.

צפינו בארבעה פרקים מתוך העונה, ונדמה שיוצרי הסדרה עושים הכל נכון. איך? ובכן, בקשב רב. אם לא ידעתם, לזאק בראף ודונלד פייזון (שמשחקים את ג'יי.די ואת טורק) יש פודקאסט בשם Fake Doctors, Real Friends שבו הם צופים מחדש בכל פרקי הסדרה. בפודקאסט הם יצרו קשר עם הקהל וכך בעצם נוצרה סוג של פלטפורמת מחקר של השניים במהלך העבודה לקראת האיחוד הטלוויזיוני המרגש. במשך כמה שנים טובות השניים ניתחו בדיוק מה עבד, ועם כל המידע הזה הם הגיעו לאיחוד המיוחל. התוצאה: חידוש נאמן למקור עם דברים שלא ראינו מעולם בתולדות הסדרה.

הקסם של "סקראבס" תמיד היה טמון ביכולת לדבר על נושאים רציניים ברצינות ובהומור. שם טמון הסוד. ביל לורנס הבין את זה ובדרך לרימייק הפיק לקחים על הצד הטוב ביותר, אולי לראשונה בתולדות הטלוויזיה. זה לא מרגיש בדיוק כמו המשך לראן המקורי של הסדרה וזה רחוק מלהיות שידור חוזר או ספין אוף דלוח. זאת התפתחות. אחת הדמויות שאולי מדגישות את זה הכי טוב היא סיבי (ונסה באייר המבריקה), מנהלת משאבי האנוש החדשה שמרגישה כמו ייצוג הולם לתפקיד של דיסני ביצירת הסדרה. בכל פעם שמישהו אומר משהו שעלול לפגוע בציפור הנפש של מישהו, היא מתערבת ומשתיקה. הסאטירה הזאת על צנזורה פנימית, הכה מודעת לעצמה ולתקופה, פשוט עובדת מצוין.

התופעה הזאת של חידושי סדרות כאן כדי להישאר. אם כבר כולם עושים את זה, אני מקווה שיעשו את זה כמו "סקראבס": עם הצדקה, עם עוד סיפור לספר ועם ההתאמות הנכונות, ואולי ההישג הגדול ביותר שלה – נשאר טעם של עוד בסוף כל פרק. לא רק טעם של עוד לפרק הבא, אלא טעם של עוד לעונה הבאה, וכך גם נראה שהם בונים את זה. סדרה שכאן כדי להישאר. בזכות מחקר וקשב למעריצים, קיבלנו תיקון לעונה 9 הארורה שהוא כל מה שרצינו – התפתחות של המקור שמצד אחד שומרת על נאמנות לסגנון ולדמויות ומצד שני לא מפסקת לחדש ולשפר. איזה מזל שיש לנו את "סקראבס".
>> "סקראבס 2026", עונה 10, תשעה פרקים עכשיו בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• סדרות מומלצות

במופע "מיומנו של ישראלי שפוי", שכתב דורון רוזנבלום וביצע יוסי בנאי ז"ל, יש משפט שאומר "בעולם הגדול, קודם כל מוציאים יצירת מופת, ורק אחר כך נחשבים לגאונים. אצלנו הסדר הוא הפוך: אתה קודם כל גאון, ורק אז מנסים לחשוב באיזה תחום בעצם". 24 שנה אחרי שהמופע הזה יצא, ובהשאלה על הציטוט ההוא – גם המלחמות הישראליות, לפחות בעין התקשורתית, עוברות את אותו התהליך: במקומות נורמליים נהוג לחשוב שמלחמות מתחילות בערפל כבד סמיך, ורק כשהוא שוקע אפשר לשפוט את התוצאות, אבל ישראל, כאמור, אינה מקום נורמלי – ואצלנו כל מלחמה שיזמנו מתחילה כהצלחה מסחררת.
>>

שיא כל הזמנים, אירוע טקטוני ומשנה מציאות, העולם כבר לא יהיה אותו דבר. אבל עובר שבוע, ושבועיים, וחודש, וחודשיים – ורק אז מנסים להבין איפה ניצחנו, והאם בכלל ניצחנו. היית מצפה שאחרי כל כך הרבה מלחמות שהחלו כניצחון היסטורי, ונגמרו בתיקו מאכזב (במקרה הטוב) – יהיה איזשהו קו למידה. אבל אצלנו, כמו שפעם אמר לארי דייויד על סיינפלד, לא לומדים לקחים. וגם הפעם התקשורת – כבר ביום הראשון – התמסרה לרגש הלאומי: ניצחנו את המשטר האיראני. הפעם, עם הקובץ.

השאלה הבסיסית שעמדה בפניי כשראיתי את המהדורות (כרגיל, כדי שאתם לא תצטרכו) היתה "שוב?". האם זה לא מרגיש לכם קצת ריטואל ל-13 ביוני, היום בו שוב מדינת ישראל יצאה למלחמה מול המשטר האיראני הנורא והאיום, כשחרבה שלופה בידה ועול ההיסטוריה על כתפיה, כדי סוף סוף להסיר את המשטר המרושע מן העולם? אם מבצע "עם כלביא" אכן נגמר בהצלחה שטראמפ ונתניהו שיווקו בסיומה ("השגנו ניצחון היסטורי, ניצחון לדורות") – איך זה שאחרי שמונה חודשים אנחנו צריכים שוב להיכנס איתם למלחמה? איך אנחנו שוב בבוץ הזה, שכבר סיפרו לכולנו שלא יחזור לעולם?

נפתח במהדורה המרכזית – תרתי משמע – של חדשות 12. שם לא שמעת מילה אחת של ספק במטרה. העיסוק התקשורתי הגדול היה בשאלת חיסול חמנאי, ובשאלה כמה זמן זה עוד יימשך, מבלי לחזור אל שאלת השורש שהייתה חשובה מאוד כדי להבין את המציאות בהווה. זו הייתה התמסרות מובהקת לכוונות נתניהו: כולם הניחו שהכוונות הן כנות, ושעכשיו – כמו שאמרה דנה וייס – זה באמת "הסיבוב האחרון מול איראן". בטוחה דנה? כי זה מה שאמרו לנו בפעם הקודמת. ואנחנו שוב בחרא הזה.

מבחינה צורנית המהדורה חזרה למתכונת החירום הרגילה שלה: יונית לוי באולפן (בחולצת תכלת סמלית) עד קץ האנושות, ודני קושמרו עם המעיל הקשוח על הגג בתל אביב. וכאן נשאר לשאול: מה לעזאזל הקטע הזה עם הגג? למה אנחנו צריכים את הכתבים בפאנלים מיוחדים על גג? האם זו לא התגרות מיותרת במלחמה שבה אשכרה נזרקים עלינו חפצים מהשמיים? חוץ מזה שקו הרקיע של תל אביב מאוד יפה, מה זה משדר חוץ מאשליית "אנחנו בשטח" מבלי באמת להיות בו? במה הנוכחות על הגג משפרת או מעצימה את הדיווח?

בכל מקרה, בעוד יונית לוי היתה קצת יותר קורקטית – קושמרו שוב לא למד לקח, וכבר התפייט על מותו הסמלי של עלי חמינאי, 2,500 שנה אחרי פורים. "המן המודרני חוסל". בלי לזכור את היום שבו אותו קושמרו הספיד את שורת ראשי חמאס שחוסלו (ואז התברר שלא חוסלו) באותו מגדל בדובאי. אבל למה להתערב לצופים ברגש. זה מה שהם רוצים, אז תן להם את הפאתוס. וכמה שיותר. בתוך כל אלה – ולצד עמית סגל, ששוב העתיר שבחים וקשר כתרים למבצע ש"ישנה את פני האיזור" – שני עיתונאים התבלטו בעיניי לטובה. אחד הוא אהוד יערי – שכרגיל, הוסיף מניסיונו ומחריצותו לאולפן יחד עם עיתונאים הרבה פחות ותיקים, והשני הוא ברק רביד – שהקשר שלו עם הנשיא טראמפ הביא את הכותרת הטובה ביותר במהדורה, והיא ההערכות לגבי איך לעזאזל היא תסתיים. רביד סיפק מידע אמיתי, בתוך מהדורה שרוב הזמן התמסרה לקיטש הלאומי – כיאה לערוץ הבידורי והרייטינגי שהוא 12.

ב"כאן 11", לעומת זאת, נלקחה בחירה מעוררת מחלוקת להובלת מהדורת המלחמה – איילה חסון, שתפסה את מושב המנה על חשבון טל ברמן וטלי מורנו, מגישי המהדורה המרכזית בד"כ, שידועים יותר בספקנותם. חסון, לעומתם, מזוהה מאוד עם המחנה הביביסטי. האם הבחירה היא מקרית? קשה להאמין. כי בניגוד למגישי המהדורות האחרים – שפתחו במידע אובייקטיבי – חסון פרצה במונולוג נמלץ, כמעט תעמולתי, שהתיישר כמעט לחלוטין עם דף המסרים הלאומי. בלה בלה העורף הישראלי ידע קשיים, בלה בלה לחרוק שינייים, בלה בלה, גודל השעה ההיסטורית. זה בסדר שאת חושבת ככה, אבל למה בראש מהדורה זה המידע שאנחנו צריכים לקבל? ממתי מהדורת חדשות צריכה לשדר לנו נאומי מוטיבציה, משל היינו צפרירים חולון והמאמן הוא שייע פייגנבוים לפני קרב תחתית?

ונשארנו עם ערוץ 13. שם דווקא קיבלנו את מנת הספק הראויה. פתיחת המהדורה אמנם היתה מיושרת וממלכתית, אבל מצאנו את קורטוב המלח הראוי – בשני אופנים. הראשון הוא אלון בן דוד, שבניגוד לערוצים האחרים שכבר דיברו על היום שאחרי חמנאי, סייג ואמר ש"אנחנו עוד לא יודעים". הוא למד את הלקח מהחיסול בדובאי, מסתבר. והשני הוא הדיאלוג (על הגג בת"א, כמובן) בין אודי סגל ורביב דרוקר. יש משהו משותף בין שני העיתונאים האלה – והוא הניסיון שלהם מול פוליטיקאים בכלל, וראשי ממשלות בפרט. בניגוד לעיתונאים אחרים שאכלו משולחנם, דרוקר וסגל תמיד שמרו על ניקיון מסוים ועל ציניות בריאה. וסוף סוף, בדיאלוג ביניהם, מצאתי את מה שחיפשתי – את סימן השאלה. סגל שאל את דרוקר על העובדה שנתניהו וטראמפ מכרו לנו ניצחון מהיר ואלגנטי בפעם הקודמת, ומה קרה עכשיו?

דרוקר, מצידו, הסביר לו שהם בהחלט יוכלו למכור שוב ניצחון מהיר ואלגנטי – גם אם זה לא יקרה באמת. ובכך, שני העיתונאים הללו חשפו קצת את הבלוף של המהדורות האחרות: בסוף, בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, שמובילים את המלחמה הזאת, לא נתנו שום סיבה להאמין להם. נתניהו הוא זה שהבטיח ניצחון מוחלט וגמר כשחמאס עדיין שולט בעזה, חיזבאללה עדיין שולט בלבנון ואיראן עדיין איראן. טראמפ הוא זה שסיפר לעולם שתכנית הגרעין חוסלה לחלוטין, ועכשיו שוב תוקף מארה"ב, כדי לחסל את אותה תכנית גרעין שלא היתה קיימת. ואם זה הרקורד שלהם עד היום, וכבר הוכחה כמה מחויבותם לאמת, איך נתנסח בעדינות? היא לא התכונה הבולטת שלהם – על סמך מה רוב המהדורות מאמינות להם הפעם? למה אנחנו סומכים שוב על שני אנשים ששיקרו כל כך הרבה פעמים בעבר?

האמת הפשוטה היא ששוב, התקשורת חוזרת על מנהגי העבר שלה – לא רק בארץ, אלא בכלל. היא יכולה להיות ביקורתית ונשכנית לפעמים, היא יכולה אפילו לאתגר כמה שאלות יסוד פה ושם. אבל כשהתותחים רועמים, שוב המהדורות יתמסרו אל הקסם של לובשי המדים. אל הניצחון המפואר. אל הקונצנזוס החמים והמחבק. כמו התקשורת האמריקאית בעיראק, וכמו התקשורת שלנו בכל מלחמה כמעט. כן, הנה סוף סוף מתרחשת המלחמה שחיכינו לה, זו שאחריה יבוא הזבנג וגמרנו, וסוף הסופים, והגאולה. הוא צדק, יוסי בנאי ז"ל: בישראל לא מטפסים אל הניצחון המוחלט, אלא צוללים ממנו למטה.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• איראן
• החדשות

מאז שהוקם לפני תשע שנים, תאגיד השידור הציבורי הוא ברובו הצלחה מסחררת. על חורבותיה של רשות השידור הישנה הוקם גוף שממלא את המטרה שלו: מביא יצירה עברית טובה, איכותית וזמינה לכולם בחינם. חוץ מאנשים שמתעקשים לא לראות את זה (מטעמי פוזיציה פוליטית בתוספת השאיפה הישנה לרמוס את התקשורת החופשית), ברור שגם הציבור הרחב אוהב את התוצרים של התאגיד – מסדרות הילדים והנוער של כאן חינוכית, דרך הרדיו של כאן רשת ב' ועד סדרות פופולריות כמו "קופה ראשית", "מנאייכ" ו"טהרן".

>> "גיים צ'יינג'ר": יש עוד מקום לדוקומנטרי חומל בטלוויזיה
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

אבל בדרך כלל, כשמדברים על היצירות הגדולות של התאגיד – מדברים על האפוסים. על הסדרות הגדולות מהחיים, הדוקואים המושקעים, יצירות המופת. והכוח הגדול של התאגיד דווקא לא מצוי שם. סדרות ישראליות גדולות קיימות גם ביס ובהוט ואפילו מדי פעם בערוצים המסחריים. הסוד הוא בשפה החדשה שהתאגיד מביא איתו, קצת יותר מתוחכמת, קצת פחות פאתוסית ועם המון מודעות עצמית. והיא בולטת דווקא בפורמטים הקטנים והקומפקטיים יותר.

פורמטים כזה הוא "אתה חייב לקרוא את זה". שם קצת ארוך ומסורבל שמייצג פורמט קצר ומגניב, בן שישה הפרקים, שחזר אמש (שלישי) לעונה שנייה. תכנית שעושה כבוד למילה הכתובה ולעולם הספר, וממשיכה לעשות את זה בדרך מחויכת עם האנשים הכי שנונים ומגניבים שאפשר למצוא.הפורמט פשוט וקל לעיכול: איש אחד נכנס לספרייה ומחפש משהו טוב וחדש לקרוא. מולו ניצבים הממליצים – שלושה ידוענים (בדרך כלל מעולמות הקומדיה, אבל לא רק), כל אחד עם ספר משלו שאמור לענות על הצורך של הלקוח. אחרי שכל אחד מסביר מדוע הספר שלו צריך להיבחר, מיודענו בוחר ביניהם ואחד הממליצים מנצח, בעוד השניים מפסידים.

מה מביאה איתה העונה השנייה? ובכן, הסגל הרחב ממילא שהוביל את העונה הקודמת (השמות הבולטים בו היו גורי אלפי, שיר ראובן, רביטל ויטלזון יעקובס וגיתית פישר – אבל היו בו עוד שמות רבים) – התרחב עוד יותר. אם בעונה הקודמת ראינו שמות שחוזרים על עצמם בין הפרקים, כאן כמעט ואין "ממליץ" שמופיע בשלישיה יותר מפעם אחת.זה מרגיש קצת עמוס מדי, והיה ערך רב יותר בסגל קצר, כולל פרסונות חוזרות שיאפשרו חיבור רגשי לצופים. הפרקים קצרים (24-25 דקות נטו), כמו גם העונה (רק שישה פרקים), מה שלא ממש מאפשר לייצר קשר של הצופה עם הדמויות שעל המסך. הוא אכן מתאהב בהן – אבל זה קצר וחולף, וזה קצת חבל כי יש המון אנשים שאפשר ללכת שבי אחריהם, אם רק היה איתם קצת יותר זמן.

אפשר לזהות בעונה הזאת עלייה מסוימת בגיל הממוצע של המשתתפים; בעוד העונה הראשונה שידרה משהו צעיר יחסית, הפעם המנעד התרחב, וכולל גם שמות מעולים כמו צדי צרפתי ורבקה מיכאלי, שמוסיפים בהחלט מניסיונם ומהקסם האישי שלהם. באחת השלישיות, אפשר למצוא את אמה אלפי (22), יובל מנדלסון (43) ואת מיכאלי (87) – שלושה דורות של קומדיה ושנינות, פאנל מקסים דווקא בגלל השוני ביניהם ומה שכל אחד הביא מעצמו.

שווה לשים כאן ספוט על גיתית פישר: אחת הקומיקאיות הכי טובות של העת הזאת על המסך ובכלל. כמי שחזר מהופעות סטנד אפ שלה עם לסת כואבת (אבל היה כיף), גם ההופעה שלה ב"אתה חייב לקרוא" מצוינת: היא מביאה את ההומור המתפרץ, היא אנרגטית והיא כובשת אותך בשנייה. יש בסדרה הזאת המון אנשים שכיף להתחבר אליהם, אבל ממנה אתה יוצא עם הרושם הכי עמוק. כמו כן, גם עם התחושה שתנו לה כבר תוכנית משלה – "זאת וזאתי" הייתה התחלה טובה, מה נתקעתם – היא הוכיחה אלף פעם שהיא ראויה לזה.

בסוף, מה שטלוויזיה טובה יכולה וצריכה לעשות – היא לייצר את תחושת הפמיליאריות. הטלוויזיה הישנה (שרשות השידור ז"ל היא המייצגת המובהקת שלה) התייחסה למסך בתור משהו מקודש – איש בחליפה מספר לך מה קורה ואתה יושב וצופה בו. היופי של תכניות מסוג "אתה חייב לקרוא את זה" היא התחושה שאין את החלוקה בין מנחה וצופה, אלא שזה קצת הכל ביחד. הפאנל שנוצר שם מרגיש לא כמו "תכנית", אלא כמו שיחה פתוחה וכיפית (אולי גם ברוח הפודקאסטים) שאתה משתתף בה – גם אם אתה לא נמצא שם פיזית.

כאן מגיע החיבור המוצלח לעולם הספר: זו סדרה שמלהיבה אותך על ספרים, כי היא לא מחנכת. הספרים הם מרכז הסדרה, אבל הם לא מרכז העולם, הם עוד נדבך בשיחה המגניבה בין הממליצים לבין "הלקוח", שיחה שבה אפשר בקלות לסטות מהנושא או לצחוק על משהו אחר. הספר מגיע כחלק מרצף תודעה וכך הופך מעניין יותר – ואפילו מסקרן, גם למישהו שספרים הם לא כל כך חלק מהעולם שלו (אם להודות על האמת)."אתה חייב לקרוא את זה" היא לא סדרה "חשובה" – אבל אם יש בה חשיבות, זו העובדה שהיא מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים. היא הופכת אותם ממשהו קצת אנכרוניסטי (אני בדור שעבר כל כך הרבה מדיומים שונים) למשהו שכיף להתמסר אליו – כי אם אנשים כאלה מגניבים אוהבים אותם, כנראה ששווה לתת לזה צ'אנס. יש מצב שבסוף אני באמת חייב לקרוא את זה.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• ספרים
• ספרות

למשחקי וידאו, או משחקי מחשב כמו שקראו להם פעם, הייתה בעבר תדמית לא טובה. אנשים ששיחקו במשחקי וידאו נתפסו ככאלה שרוצים להיאחז נואשות בילדות שלהם – מרוכזים בעצמם ובתוך עולם פנטסטי, מנותק מהמציאות הקונקרטית של החיים. עצם המילה הזאת, "משחק", מעידה על כך שזה לא כמו החיים. עם הזמן וההתפתחות העולם למד שיש אנשים שעבורם משחקי הויידאו הם החיים עצמם. רק שם, בתוך העולם הווירטואלי והמנותק של משחקי המחשב, הם הצליחו להיות הם עצמם הרבה יותר מאשר בעולם החומרי והחיצוני. מקום שבו לא יוכלו לשפוט אותם, לתייג אותם, ללעוג להם. דרך האווטרים והדמויות, הם מצליחים לבטא את עצמם בצורה טובה יותר.
>>

מהעולם הזה נולדה "גיים צ'יינג'ר", סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים שעלתה בשבוע שעבר ב"כאן 11", והיא תוצר העבודה של נבט מזור – קולנוען וגיימר ממושב דקל שבעוטף עזה, שהחליט לספר את הסיפור האישי שלו. סיפור של ילד שהתקשה בקשרים חברתיים, אבל מצא במשחקי הווידאו את הדרך ליצור קשר עם העולם החיצון. דרך המשחקים, הוא יוצר קשר עם עוד אנשים שהסיפור האישי שלהם שזור בעולמות הגיימינג – כאלה שהמשחקים עזרו להם להיות מי שהם.

לא סתם זכתה "גיים צ'יינג'ר" בפרסים רבים (כולל פרס הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי), כי היא קודם כל שובת לב ואמפתית. בתוך טלוויזיה שבה מרכיב האמפתיה אינו מאוד גבוה, ובעולם שבו אין ממש מקום לחלשים, היא מושיטה יד לכל מי שבדרך כלל לא מופיעים על המסך – לאנדרדוגים. מצעירה טרנסית שמשתמשת במשחקים כדי לרפא טראומה ישנה, דרך צעיר עם תסמונת טורט שהפך למוזיקאי מצליח דרך המשחק, או גבר שחווה עם אשתו לידה שקטה ומצליח סוף סוף לדבר על זה, עד חרדי שהצליח לצאת בשאלה דרך משחק הישרדותי. עבורם, זה לא היה משחק – אלה היו החיים והדרך לחיות איתם באמת.

ונדמה לי שזו גם הסיבה שהיא כ"כ מצליחה לגעת באנשים, כי היא לא מחפשת לייפות את הסיפורים. היא מספרת אותם כמו שהם, ונותנת למרואיינים את המקום והזמן לספר את זה כמו שהם רוצים. ומצד שני היא גם מושיטה להם יד של פיוס – מראה להם שזה בסדר, גם בתוך העולם הקשוח שבו אנחנו חיים (למרות, ואולי בגלל, ענני המלחמה שאנחנו חיים בהם), להיות חלש. זה בסדר להיות פגיע. ויש אנשים שיידעו לקבל את זה באהבה.

"גיים צ'יינג'ר" היא קבוצת התמיכה הטלוויזיונית של כל מי שנשאר בחושך. דרך הסיפורים האמפתיים שהיא מביאה, ודרך הסיפור האישי של מזור – שמתקשה לגלות רגשות, אבל בדרכו מצליח לחבק בצורה הכי מרגשת שאפשר – היא מאירה דרך עבור רבים שלא נמצאים שם. כאלה שעוד מחפשים את דרכם בעולם, ומחפשים עולם אלטרנטיבי אחר לברוח דרכו. וזה לא חייב להיות רק משחק וידאו, זה יכול להיות כל עולם אלטרנטיבי אחר שמאפשר לך למצוא את הקול שלך בעולם. היא לא אומרת לך שזה בהכרח הפיתרון הנכון, אלא רק מראה שזה אפשרי. שאפשר להיות עצמך גם אם יש אנשים רעים בעולם שינסו לגרום לך להתחבא.

וזו גם המחאה השקטה של הסדרה – בתוך עולם שהולך ומתקטב, שבו הדברים הולכים ונעשים שחור או לבן, היא חוגגת את המורכבות. היא לא מספרת סיפורים של אנשים מושלמים, או כאלה שהתרפאו ו"ראו את האור", אלא את הסיפור העדין יותר, זה שמחפש את הדרך כל הזמן, זה שטועה ונופל ומתרסק בדרך, אבל בסוף – בתקווה – מגיע אל המקום הנכון שבלב. אל המקום השלם. אם תרצו, גם אל המקום השמח.

ובדרך, "גיים צ'יינג'ר" גם מחזירה את הכבוד למעשה הדוקומנטרי. המילה "דוקו" קצת התרוקנה מערכה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל "נטפליקס" שהציפה את השוק בסדרות דוקו קלילות, שגם אם הן מרתקות (והן מרתקות), לא מביאות את הקולות שלא נשמעים. "ג'יים צ'יינג'ר" משתמשת בשפה אחרת, שהיא לא דוקומנטרית קלאסית – דרך העולם של משחקי המחשב, מראיינת אווטרים שרק אחר כך הופכים לבני אדם, לא ממש מביאה צילומי חוץ או מונולוגים – אבל היא הכי דוקו שאפשר. כי היא מביאה בני אדם אמיתיים, חשופים, שאומרים את האמת שלהם.

"גיים צ'יינג'ר" אוהבת את הגיבורים שלה – גם כשהם טועים. היא מכירה בבעיות שלהם, אבל גם רואה את הצדדים המוארים שלהם. והיא מסמנת עבור כולנו – דווקא בתקופה שבה האמפתיה וטוב הלב מפסידות לרוע ולאטימות – שיש עוד מקום לטלוויזיה חומלת. לטלוויזיה מחבקת. לטלוויזיה שיודעת לסלוח על הפגמים והשגיאות שיש בכל אדם. ובכך, היא מזכירה שוב כמה רק בטלוויזיה ציבורית אמיתית – כמו התאגיד – דבר כזה בכלל יכול להגיע לעיניים של כולנו. תודה לאל.
ג'יים צ'יינג'ר, מוצ"ש, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי
• גיימינג

אחד מתתי הז'אנר הנישתיים האהובים עליי מאוד הוא סרטים על סיפורים היסטוריים שאני לא יודע עליהם דבר. בדרך כלל אעדיף סיפור מקורי שלא מבוסס על סיפור אמיתי שמשחזר אחד לאחד רגעים מן העבר, אבל אם כבר – לפחות שזה יהיה סיפור מעניין שיחדש לי. והסדרה החדשה של HBO, "פורטובלו", היא בדיוק כזאת. יש לה את אחד הסיפורים הכי מטורפים בהיסטוריה.

>> "איך מגיעים מבלפסט לגן עדן" היא אחת הקומדיות המפתיעות של השנה
>> סת' רוגן נתן למעריצי החבובות את מה שהם רצו. והתוצאה די טובה!

בשנות ה-80' באיטליה הייתה תכנית טלוויזיה אחת שבלטה מעל כולן: "פורטובלו". התוכנית, עם עשרות מיליוני צופים, הייתה למעשה "לוח מודעות חי" שבו הציבור יכול לרכוש או למכור מוצרים, אך היו בה גם ראיונות ואף פינות טלתרום. המנחה של התוכנית, אנצו טורטורה, היה אחד האנשים האהובים באיטליה, והוא גם גיבור הסיפור שלנו הפעם. הסיבוך קורה כשמאפיונר בארגון הפשע "קאמורה", ג'ובאני פאנדיקו, מעלה את שמו של טורטורה כמי שמעורב בסחר בסמים כדי לקבל מעמד של עד מדינה. מהר מאוד מאפיונרים נוספים עושים את אותו הדבר ומאשרים את מעורבותו של טורטורה, שמוצא את עצמו בלב ליבו של סקנדל משפטי.

רק מהמבנה שלה, אפשר להבין שמדובר בסדרה שונה מכל הסדרות ההוליוודיות. בתור התחלה, אין פלאשבקים וזה מדהים. זה מייצר מצב שבו לאורך כל הסדרה הצופה צריך להחליט האם הוא מאמין לטורטורה או שהוא חושב שאכן מדובר בפושע גדול. כך גם הרגיש הציבור האיטלקי באותה תקופה. הפרשה הזאת קרעה את איטליה והסדרה לא מנסה לצייר את טורטורה כטלית שכולה תכלת, מבלי להאכיל את הקהיל בכפית.

זאת סדרת טלוויזיה של פעם וזה בא לידי ביטוי במספר דרכים. בראש ובראשונה שמים לב לעיצוב הכותרות והגרפיקה שמופיעה על המסך, שמיד מייצרות תחושה של טלוויזיה ישנה. אחר כך שמים לב לקצב האיטי של הסדרה לעומת הקצב שאנחנו מורגלים בו. היתרון הגדול הוא שאנחנו מרוויחים המון, כי למעשה הסדרה מובילה את טורטורה מהנפילה שלו, דרך המעצר ועד ההליך המשפטי. לא קל לצפות בסדרה כזאת, במיוחד לא בהשוואה לטמפו הכמעט פסיכוטי של הוליווד, אבל זה לגמרי שווה את זה, ולא רק בגלל המשחק היוצא מן הכלל של כל הקאסט (ובעיקר של פבריציו גיפוני שמגלם את טורטורה), אלא גם בזכות הדיון המעניין ורלוונטי מתמיד במהות הדמוקרטיה.

כדי להבין את הסדרה באמת, כדאי להכיר קצת את הרקע: שנות השבעים והשמונים באיטליה הן שנים של פוליטיקה אלימה, טרור וניסיונות רבים לבלום את עליית המאפיה. למרות שהמאפיה הסיציליאנית מככבת ברוב סרטי הפשע האמריקניים, הפושעים במקרה הזה הם מארגון הקאמורה הנאפוליטני, מארגוני הפשיעה הוותיקים, הגדולים והאכזריים ביותר שידעה איטליה. בעקבות חוסר היכולת להשתלט על המאפיה, מערכת המשפט האיטלקית הייתה נואשת לדג גדול כמו טורטורה על מנת לרשום הישג למערכת המשפט.

מערכת המשפט האיטלקית באותה תקופה הייתה הסיוט הגדול ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מערכת משפט חסרת איזונים ובלמים שבה השופטים ממנים את עצמם, ללא הפרדה בין הפרקליטות למערכת המשפט. בגדול – מערכת משפט שמתנהלת באופן הרבה יותר עצמאי ממערכת המשפט שלנו וכמעט ללא התערבות ממשלתית. דיפ סטייט. הביביסט הממוצע אמנם יחשוב שהסדרה טוענת לטובת נתניהו ועוזריו, אך למעשה היא מוכיחה את ההפך המוחלט: איזונים ובלמים זה דבר חשוב בדמוקרטיה.

"פורטובלו" אינה מציגה לנו את הוועדה לבחירת שופטים ואופן המינוי וגם לא דיונים על כך בפרלמנט. אנחנו לא מקבלים התכתשויות פוליטיות וגם לא עולים על בית המשפט העליון עם D9. אנחנו מקבלים נטו את התוצאה של מה שקורה כשאין איזון בהפרדת הרשויות. נתניהו וחבריו לא מעוניינים בתיקון מערכת המשפט, הם מעוניינים לעשות מה שבזין שלהם ולהרוס את המערכת כדי לפרק את הדמוקרטיה ולחמוק מהדין.

אם יש משהו שפרשת אנצו טורטורה מלמדת אותנו זה שברגע שהאיזון מופר – ולא משנה מצד איזו צלע במשולש שווה השוקיים הזה – הכאוס שולט.דמוקרטיה היא לא רק "רצון הרוב", כפי שהימין הביביסטי נוהג לדקלם, אלא מערכת מורכבת של שלוש רשויות בעלות כוח זהה ששומרות זו על זו מפני צבירת כוח מופרז ומשחית.האם יש מקום לתיקון? זאת דמוקרטיה, תמיד יש מקום. כל עוד לא באים להרוס אותה."פורטובלו" היא סדרה מצוינת שמצולמת, כתובה ומעוצבת באופן שמרגיש כמו קולנוע זר איכותי. היא איטית, לא מתנצלת ולא דידקטית, ויותר מהכל היא יצירה חשובה שמצטרפת לדיון גלובלי חשוב על הדמוקרטיה ועל מהותה ועל מה שקורה כשהיא קורסת לתוך עצמה, כמו שראש הממשלה שלכם רוצה.
>> "פורטובלו" //Portobello // החל מה-20.2 ב-HBOmax

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• HBO
• סדרות מומלצות
• איטליה