בזהירות המתבקשת (שנובעת מהאיזור שאנחנו חיים בו), אפשר להתחיל ולתת סימנים ב"טלוויזיית פוסט המלחמה". קצת כמו הצופים שלו, גם המסך הישראלי עבר רשמית ליום שאחרי. לצד הסרטים הדוקומנטריים והסדרות שעוסקות ב-7.10 ובמה שקרה אחריו ישירות, אפשר להתחיל ולראות איך היום האסוני – והשנתיים שבאו בעקבותיו – השפיעו על הטלוויזיה בארץ.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ממגנטות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "כל האמהות משקרות": הרפתקה של אמא בתחתית שרשרת המזון

ואם יש כותרת על רוב התוצרים שיוצאים בימים האלה, על משקל השיר של אריק איינשטיין: הטלוויזיה משדרת את אותם הדברים, אבל לאט. קצת יותר מהורהר, קצת פחות נחרץ או נוצץ – והרבה יותר ריאליסטי. לא סתם "מקום שמח" של התאגיד כל כך הצליחה – הדמויות שגילמו נועה קולר ותיקי דיין שיקפו לאנשים את עצמם היום. לא סתם הדוקו החדש על אביתר בנאי קנה כל כך הרבה לבבות – זה נגע בתודעה הישראלית של 2026. אנחנו כבר לא כל כך בטוחים, יודעים שאנחנו לא יודעים, ובעיקר עוסקים בנושא אחד שצף מעל הכל: שבירות החיים. זה הסאבטקסט שהותיר אחריו האסון הגדול שחווינו. הידיעה שהכל יכול להיגמר. בבת אחת. בלי שנרגיש.

ועכשיו, גם קשת המסחרית והנוצצת מביאה למסך סדרה שכזו. קוראים לה "ריסט", והיא התוצר החדש מבית היוצר של הג'וקר האהוב בישראל, אדיר מילר. האיש שעמד (יחד עם רן שריג) מאחורי הלהיט הגדול "רמזור" ומאחורי "צומת מילר" המודעת לעצמה והמשעשעת, מגיע הפעם עם מטען כבד יותר. "ריסט" אמנם מתרחשת לכאורה באותו יקום סינמטי, עם יסוריו של הגבר הנשוי, בדיחות ואבחנות קומיות, ואפילו ליאור כלפון (איצקו מ"רמזור") שחוזר עם דמות מאוד דומה לאבטיפוס של הדמות הלוזרית ההיא. ועדיין, יש כאן משהו אחר.

כי "ריסט", בניגוד ל"רמזור" ו"צומת" שברחו לעולם הדאחקיונרי ולפאנצ'ליינס, מישירה מבט לדבר עצמו, מה שכולנו למדנו על בשרנו בשנתיים וקצת האחרונות: החיים רחוקים מלהיות מובנים מאליהם ומה שבא בקלות, באותה הקלות יכול להיעלם. זו המדרגה הבוגרת שנראית בבירור בסדרה החדשה של מילר.בלב הסדרה עומד אדם מבוגר – גידי, נגד בשירות קבע בצה"ל, שיום אחד בשורה קשה מטלטלת את חייו, כזו שגורמת לו להבין שלא נשאר לו זמן רב לחיות – והגיע הזמן לחיות איתם כמו שצריך. בבת אחת, הוא גודע את כל הקשרים לעולם הישן, כדי להתחיל את שארית חייו מחדש, עד שמגיעה עוד בשורה מטלטלת, שאומרת לו שהכל היה סתם. וכאן ניצבת הדילמה: האם לברוח מהכל ולהתחיל מחדש כאדם בריא, או לנסות ולתקן את השברים שגרם?

גם על גידי, כמו על אדיר, אפשר לראות את השנים. זו כבר לא דמות הלוזר החביב של "רמזור" שמפחד להתבגר, אלא מישהו שמבין שהזקנה כבר דופקת לו בדלת. בניגוד לאמיר של "רמזור" או אדיר של "צומת מילר", הוא לא מתלבט בין העולם הצעיר לעולם המבוגר. הוא כבר עם שתי הרגליים בעולם המבוגרים, עם קריצה לעולם הקשישים ממש, והמחשבות בהתאם: מה עושים כשהסוף מתקרב? ועד כמה אפשר בכלל להתחיל מחדש, מאפס?

במובן הזה, "ריסט" קרובה הרבה יותר למצולקות ולציניות של "מקום שמח" מאשר ליצירות הקודמות של מילר. היא הרבה פחות נוצצת, סקסית או גברית והרבה יותר מהורהרת, כמעט פילוסופית. באופן אבסורדי זה לא פוגם באיכות של הבדיחות. זה משפר אותן. כי דווקא מתוך הכאב המסוים, "ריסט" מצליחה להתחבר יותר לרגש וגם הצחוק נשמע חזק יותר. היא כורתת ברית של אמת עם הצופים שלה בחלקים החשוכים והכנים, וזה מאפשר להם הרבה יותר להזדהות גם עם החלקים המוארים והמחויכים יותר.

גם ברמת הליהוק יש כאן כמה הברקות ובחירות מעניינות. דמות האישה, למשל, עוברת תהליך בשלושת חלקי הטרילוגיה – מליאת הרלב הקומית והססגונית, דרך אדוה בולה ודקלה הדר הקצת יותר מיושבות, כשהפעם נבחרה מירי מסיקה הקצת יותר נוירוטית, קצת יותר מפוכחת, מין תמונת ראי לתהליך שעבר על הגיבור. חוץ מזה, כיף לראות שוב את אלונה סער, הפעם כשהיא יוצאת מחליפת הברזל של "המפקדת" למשהו קצת יותר משוחרר שמוציא ממנה את הכיפיות שאנחנו רואים במקומות אחרים (למשל, ב"מה שתגידו").

באופן כללי, המוד הוא בגרות. "ריסט" היא סדרה מבוגרת משמעותית יותר מהיצירות שקדמו לה – היא כבר לא 24 דקות ולא מחפשת להצחיק כל שנייה ולא חיה מריגוש לריגוש. היא קצת יותר ארוכה (הפרק הראשון היה 48 דקות נטו, שעה ברוטו כולל הפסקות פרסומות) ומכילה בתוכה רגעים כואבים ממש, בידיעה שהקהל כבר מוכן לזה ביצירה של אדיר מילר. כי גם הצופים שלו שהיו בני 20 ב"רמזור" ונקרעו מהשיגועים של חפר, כבר מוכן למשהו הרבה יותר עמוק. מה שפעם היה קומדיה נטו, הפך לדרמה קומית. הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: החיים.

במילים אחרות, אם שיר הפתיחה של "רמזור" צעק ש"אני לא רוצה להתבגר", "ריסט" אומרת לנו שאם נרצה או לא נרצה הבגרות והזקנה הן עובדה. אנחנו לא מי שהיינו לפני המלחמה, הזמן רשמית השיג אותנו אחרי שכל כך ניסינו לברוח ממנו. ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת על השבריריות, על הבולשיט, על השקרים של העולם הצעיר. הפאנץ' נשאר אותו פאנץ', אבל הסט אפ בהחלט השתפר. ולכן "ריסט" שווה את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי. כי היא אמיתית הרבה יותר, וכתוצאה מכך – גם מצחיקה וכובשת יותר את הלב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• קשת
• סדרות מומלצות
• סיטקום

השבוע, זכינו כולנו לחוות אירוע אמריקאי ראוותני מלא בכוכבים אורחים, מופעים מוזיקליים ושערוריות. לא, אני לא מדבר על הסופרבול ומופע המחצית של באד באני, אלא על הספיישל החדש של החבובות בדיסני+, בכיכובה של סברינה קרפנטר ובהפקת סת' רוגן. החבובות חזרו ובגדול, עם מופע בסגנון הישן שלהם – שילוב מוכר של מערכונים, קאברים מוזיקליים ועלילות מאחורי הקלעים. האם הספיישל החדש החזיר עטרה לישנה או הפך אותנו לסטטלר ווולדורף הזקנים שיושבים בתיאטרון ומתלוננים? בואו נגיד בפשטות: אנחנו לא יכולים לחכות לספיישל הבא.
>>זאת חייבת להיות אהבה: פסטיבל היין של התדר חוזר בקטע רומנטי

בשנים שאחרי סוף התכנית המקורית של "The Muppet Show" (שהסתיימה ב-1981) ומאז מותו של ג'ים הנסון ב-1990 נעשו מספר נסיונות להחזיר את החבובות למסך הקטן. היה את "Muppets Tonight", תכנית ניינטיז בסגנון "החבובות" עם מנחה שהוא לא קרמיט,והרבה אורחים מפורסמים, היה גם את הסיטקום המוקומנטרי "The Muppets" ששודר ברשת ABC ב-2015, ולאחרונה דיסני+ הביאו לנו את "החבובות: מהומה", סיטקום שהתרכז בלהקת הבית של החבובות, The Electric Mayhem. לכל הפרויקטים האלה היו את הרגעים הטובים שלהם, אבל הם התקשו לשחזר את הקסם של התכנית המקורית.

וזה מעלה את השאלה – למה לא לעשות פשוט תכנית חדשה שהיא כמו התכנית הישנה? קרמיט הוא המנחה, פיגי, פוזי, גונזו והשאר מופיעים, יש אורח מפורסם במרכז של הכול.זה מה שמעריצי חבובות רצו במשך עשורים, והשבוע סת' רוגן מכל האנשים נתן להם את זה. והתוצאה די טובה! יש בספיישל הזה כל מה שמעריץ חבובות ממוצע ירצה: שירים, בדיחות לילדים, בדיחות למבוגרים, תככים מאחורי הקלעים בין פיגי וקרמיט ופינות אהובות מהעבר. הספיישל מרגיש נוסטלגי אבל לא מיושן בזכות השימוש בשירים ורפרנסים עדכניים. קרפנטר היא אורחת מושלמת, וההופעות הקטנות של רוגן ומאיה רודולף גם מצחיקות. אז מה הבעיה?

ובכן, הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר, או בעצם הצפרדע. מאז מותו של הנסון ב-1990, התפקיד של קרמיט הצפרדע בוצע בעיקר על ידי בובנאי בשם סטיב וויטמיר – אם ראיתם תוכן של החבובות בשלושים שנה האחרונות, זה הקול שכנראה שמעתם יוצא מהבובה הזאת. אבל וויטמיר פוטר על ידי חברת החבובות לפני כמה שנים, והסדרה החדשה הזאת היא בעצם הפרוייקט הראשון בהובלת קרמיט שבביצוע מאט ווגל. ובואו נגיד… זה לא נשמע מעולה. למי שרגיל לחיקוי הנסון של וויטמיר יהיה קשה להתרגל לקרמיט החדש הזה, ויש מספר רגעים, בעיקר בתחילת הספיישל, שזה פשוט יוצר דיסוננס בין מה שאנחנו רואים ומה שאנחנו שומעים. אך בכל זאת, אני חושב שהספיישל החדש מספיק טוב כדי להתגבר על הקול של קרמיט, ואולי יום אחד נתרגל גם לביצוע הזה.

יש לציין שנרשמו גם תלונות ממעריצי חבובות מסויימים שהספיישל החדש יותר מדי גס. קרפנטר היא אמנית מינית מאוד, עם שירים מלאים ברמיזות, וכך גם בספיישל היו בדיחה ריסקית פה ושם. אבל זה החבובות, לא רחוב סומסום. הנסון ז"ל תמיד טען שהחבובות לא נועדו לילדים, או לפחות לא רק לילדים. הספיישל הראשון של החבובות בטלוויזיה נקרא "Sex and Violence" למען השם! כולם צריכים להירגע וליהנות מהבובות החמודות שאומרות לפעמים דברים גסים. זה כיף! ואני גם לא רוצה לשמוע שום דבר על זה שהחבובות הם Woke עכשיו או משהו בסגנון.

הספיישל החדש לא קורע מצחוק, הוא לא בשורה מרעננת והוא לא חגיגה של העבר. הוא מה שהחבובות תמיד היו: מופע מלא בבובות מגוונות, ביצועים מוזיקליים, בדיחות נדושות והרבה הרבה כיף. אתם כנראה לא תבכו מהתרגשות, או מצחוק, אבל אם ניהנתם לראות קטעים מהתכנית הישנה אתם תיהנו גם מהתכנית החדשה, וילדים שיצפו בה לראשונה אולי עוד עשויים להתאהב מחדש במיס פיגי וקרמיט. בואו רק נקווה שראשי דיסני+ יענו לדרישות המעריצים, ויהפכו את הספיישל הזה לסדרה של ממש, עם אורחים מפורסמים מפתיעים. דמיינו לכם את צ'אפל רואן שרה על פוני ורוד ענקי, את באד באני עושה דואט עם חבובת ארנב, או את דניאל קרייג חולק את הפרק עם הבלש בנואה בלאנק, שצריך לפתור תעלומה מאחורי הקלעים. לי זה נשמע בדיוק כמו מה שאנחנו צריכים.
"המופע של החבובות", עכשיו בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• ❤ תרבות
• החבובות
• דיסני+

בישראל, כידוע, אין מדע בדיוני. גם (טוב, נו, בעיקר) כי אין תקציב, אבל גם כי מי שרוצה לברוח מהמציאות יכול למצוא יופי של אלטרנטיבות בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים. היצירה הישראלית, לפחות בשנים האחרונות (וביתר שאת אחרי 7.10) מבקשת להביא את ההפך הגמור: ריאליזם. היפר ריאליזם. יצירות שהן לא רק אמיתיות על אנשים אמיתיים, אלא מצולקות. כאלה שבהן לא מסתירים את התפרים, לא מתקנים עם פוטושופ, לא מבקשים מהצ'אט לכתוב וגם לא מחפשים מטאפורות דרך עולמות פנטסטיים. דברים שרק המציאות האפורה והמשעממת, של ישראל הבינונית והסבירה, יכולה לייצר.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת

הגל ההיפר-ריאליסטי שולט ביצירה הישראלית כבר כמה שנים, מ"מטכליסטים" ו"ילדחרא" של yes, דרך "ילד רע" של HOT ושורה של סדרות אחרות שמציפות לאחרונה את המסך. אחת מהסדרות המובילות בז'אנר הזה היתה "המפקדת" – הדרמה בכיכובה של אלונה סער על המציאות של מפקדות בטירונות, היתה להיט תאגידי לא קטן. עכשיו, הבמאית שמאחוריה, עטרה פריש, מביאה לנו יצירה דומה שנאמנה לחוקי הז'אנר: כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר מצולק, כמה שפחות פנטסטי.

קוראים לה "כל האימהות משקרות", דרמת ספורט קומית שעלתה אמש (שני) בכאן 11, כשבמוקד הסדרה עומדת אלי (מאיה מרון), אם חד הורית שחיה בדירה ביפו עם הילד שלה וחיה חיים די ריקים, אבל אז החיים גוררים אותה לתוך עולם אלטרנטיבי – קבוצת כדורשת של אימהות, שמנסות דרך הספורט "להתעורר על החיים שלהן" – לנצח בספורט כדי לנצח את המכשולים שלהן במציאות.

ובקבוצה, כמו בכל סדרת ספורט טובה ("טד לאסו" היא כנראה הדוגמא המושלמת), יש כל מיני טיפוסים. דינה היא המתוקה והאופטימית, יאנה היא הלסבית האכזרית, ששון היא הנסיכה המפונקת. כל אחת יושבת על סטריאוטיפ אחר, אבל כולן מחפשות בספורט – ובכדורשת – את המפלט מהחיים הלחוצים שהן מנהלות כאימהות. כולן רוצות לברוח, ולקוות שניצחון על המגרש יוכל להוציא אותן מעבדות לחירות. לפתוח להן שער לגאולה.

בדרך, זו גם קריצה לתוך עולם ספורטיבי די אלטרנטיבי, אפילו בתוך ספורט הנשים. מדובר במיזם "מאמא.נט" שקיים כבר יותר מ-20 שנה ומפעיל לא פחות מ-108 ליגות ברחבי הארץ, אבל כולו רחוק מאוד מאור הזרקורים. זו לא ליגה שמצטלמת, הן לא משודרות בטלוויזיה, הן לא הקצפת. הן "ספורט להמונים" אמיתי, משהו שבא מהרחוב ונועד לתת לנשים הזדמנות לפרוק ולנצח בזכות עצמן.

גם הבחירה בסוג הספורט, כנראה, לא מקרית. הקבוצה מיפו הייתה יכולה לשחק כדורגל או כדורסל – ענפים מיינסטריימיים וקלים לעיכול לקהל הרחב – אבל דווקא הכדורשת נבחר, גם כי הוא פחות מוכר וצפוי, אבל אולי גם כי הוא יותר ספורט של אנדרדוגים (או אנדרדוגיות, במקרה הזה) שבו לא צריך להיות גבוה, או מוכשר במיוחד, צריך פשוט להכות כמה שיותר חזק. לצרוח ולהעיף כדורים באוויר. והקבוצה מיפו היא הכי גרועה בליגה, אנדרדוג של האנדרדוג, התחתית שממנה האימהות מגיעות לאימונים ולמשחקים. מכאן, אפשר ממש רק לעלות.

את טביעת האצבע של פריש כבמאית בהחלט אפשר לזהות. יש לא מעט קווי דמיון – גם ברמה הפרסונלית – ביחס ל"מפקדת". זה לא רק הפסקול שמזכיר (יוצרות הפסקול: גלי גבעון וגל עובד); זה גם הקצב, הסצנות המעניינות והמפתיעות ובעיקר, כמו "המפקדת", גם הסדרה הזו לא באה לעשות נעים לקהל שלה. היא מתארת נשיות אחרת, הרבה יותר מבוגרת וכואבת ומנוסה מהבנות של "המפקדת", ועדיין יש שם סוג של אחווה בין הדורות. המסר המובלע הוא שלא משנה אם את מ"כית בת 20 או עורכת דין בת 45, בשני המקרים את בתחתית שרשרת המזון ותצטרכי להילחם על כל מה שיש לך.

ברמת הליהוק – מאיה מרון היא הכוכבת הגדולה של הסדרה ובצדק. אני אישית מאוד אוהב את מרון (עוד מימיה ב"כנפיים שבורות" ו"בטיפול", אבל גם כאורנה מסדרת הקאלט "הבורר"), וזה סוג של תפקיד קאמבק עבורה אחרי שנים שבהן לא היתה בפרונט של יצירה כלשהי. גם אגם רודברג, שפרצה לעולם המשחק עם התפקיד הנהדר ב"חזרות", ממשיכה את המומנטום ואפשר בהחלט לציין גם את צחי הלוי – שמביא את כל הכריזמה (והסקס אפיל, לא נכחיש) ישר למסך.

בישראל, אין היצע גדול של סדרות ספורט טובות ובטח לא מסורת של הז'אנר, אבל בהשוואה לסדרות הספורט מהעולם הגדול – "טד לאסו" או "ווינינג טיים" – גם כאן הספורט משמש כמעין בוחן אישיות של הדמויות. הנשים של קבוצת הכדורשת מיפו מגיעות ממקומות שונים, ממגדרים שונים, מצבעים שונים – אבל כשהן עולות למגרש, הן בסופו של דבר רק דבר אחד: הן נשים, בתוך עולם גברי, שמנסות לפלס את דרכן, לעלות למגרש, להעיף כדורים באוויר ולצעוק את החלומות שלהן. גם אם הם רק לברוח שעה מהילדים, מהבעלים הקפריזיים או מהעבודה. סמול ויקטוריז.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

רוב האנשים יזהו את ברט קריישר בתור הסטנדאפיסט השמנמן נטול החולצה עםהסיפור המטורף על הטיול שלו במוסקווה. הוא אף פעם לא היה ג'רי סיינפלד או כריס רוק, אבל הוא די בלט בסצנה האמריקאית בשנים האחרונות בזכות הרשתות החברתיות. כעת הוא עובר לשלב הבא באבולוציה של קומיקאים אמריקאים – סדרה המבוססת על חייו בנטפליקס בשם "ישוחרר ברט".

>> אני מטא: "וונדר מן" של מארוול מצליחה במקום בו רבים נכשלו
>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם

הסדרה עוקבת אחרי הניסיון של משפחת קריישר להשתלב בשכונת בברלי הילס ובבית ספר פרטי אליטיסטי, אליו נרשמות שתי בנותיו של ברט. המשפחה עצמה מורכבת מברט בתפקיד האב המביך של המשפחה, אשתו ליאן קריישר (ארדן מירין הנהדרת) ובנותיו. הבכורה היא ג'ורג'יה (אווה ריאן) שסובלת מבריונות והצעירה היא איילה (לילו לאנג) הישירה ובעלת לקויות הלמידה. הדילמה המרכזית של ברט, לאחר שהוא מסב נזק תדמיתי לבנות שלו בבית הספר, היא האם להישאר נאמן לעצמו או ליצור לעצמו תדמית חדשה ולנסות להשתלב בחברה שהוא רחוק מלהתאים לה.

מיד בהתחלה אנחנו רואים את חוסר ההתאמה של ברט לקהילת בית הספר בהתנהלות מול ההנהלה ומשפחת ואנדרתל, משפחה עשירה שהעומד בראשה, לנדון (כריס וויטאסקה) הוא מנתח פלסטי עשיר שעומד גם בראש החבורה אליה ברט רוצה להתקבל. קריישר הצליח לכתוב פה דמות כל כך מעצבנת במהות שלה, שאתם תרצו לתת לה אגרוף לפנים דרך המסך בכל פעם שהיא פותחת את הפה. עם זאת, הוא חייב להיות נחמד אל ואנדרתל כדי להיכנס למעגל הפנימי ולקבל השפעה.

עם כל קומיקאי אחר זה כנראה לא היה עובד. לקריישר יש פשוט מספיק קסם אישי ומספיק חוצפה כדי שזה לא יהפוך למאוס תוך שני פרקים. לא מדובר באיזו קומדיה סופר מבריקה, אבל הוא עושה עבודה מצוינת בלחשוף כמה מעצבנים יכולים להיות אותם הורי אליטה ובכלל, יש פה ביקורת חברתית די חריפה וכמעט לא מעודנת על מערכת החינוך ובתי הספר הפרטיים ועל החברה האמריקנית. קריישר אמנם לא מציג גזענות, אבל לגמרי נכנס באפליה על רקע מעמדי-תרבותי. זאת אומרת, מי שלא מתיישר עם הנורמה החברתית ועם המעמד הכלכלי, הוא מוקצה.

לאורך הדרך הבת הצעירה ביותר, איילה, משמשת לו כמעין מצפן מוסרי ותזכיר לו שהיא אוהבת את אבא שלה בדיוק כפי שהוא, עם חולצה, בלי חולצה, בעיקר בלי חולצה, וולגרי ומשולח רסן. יותר מהכל מהנה התחושה הקרינג'ית שנוצרת כשרואים דמות שעומדת לעשות משהו שהיא ממש, אבל ממש לא אמורה לעשות, ואתם אומרים בקול "לא-לא-לא-לא-לא!", מה שקורה כמעט בכל שנייה שבה קריישר נמצא על המסך. זאת תחושה שלא חוויתי זמן רב בטלוויזיה ואני חייב להגיד שזה עובד מצוין עם ההומור האדג'י שלו.

עם זאת, אחרי 30 שנה הטרנד של קומיקאים ו/או מוזיקאים שיוצרים קומדיה על חייהם מתחיל קצת להימאס. קריישר מצליח לחמוק מזה כי הוא יצר סדרה די כיפית עם דמויות די מבדרות, וגם אם עולים ממנה ניחוחות של ימין אמריקאי היא עדיין קורעת מצחוק. קריישר הולך עד הסוף עם הקומדיה שלו, ואפילו שכל הסדרה עסוקה בזה שהדמות שלו מתנצלת על כך, הוא לא מתנצל על זה לרגע. זה גם סוד הקסם. "ישוחרר ברט" היא קומדיה לא מתוחכמת, לא עדינה ולא מתפשרת. אבל מיצינו את הקונספט. הרעיון שחוק. חיים של קומיקאים זה לא כזה מעניין. בואו נגיד שאם זאת תהיה סדרת הקומדיה האחרונה שמבוססת על חייו של סטנדאפיסט, ספק אם מישהו יצטער.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• סיטקום

מאז "מלחמת האינסוף" ב-2018 מארוול עשו לא מעט, אך רק מעט מזה באמת שווה צפייה. בכל הנוגע לקו הזמן הקדוש של מארוול אנחנו מקווים שהגעתו של ד"ר דום תזרים קצת דם חדש לעניין, אבל דווקא בגזרת היצירות שמתקיימות ביקום של מארוול ועומדות בפני עצמן – גם סגנונית וגם עלילתית – יש כמה הצלחות. "מון נייט", "דרדוויל" החדשה או "איש זאב בלילה" הן כאלו, וגם הסדרה החדשה "וונדר מן", שעלתה השבוע בדיסני+, לא מרגישה כמו שום דבר שמארוול עשו בעבר. ובאופן די מוזר, הם מצליחים היכן שרבים אחרים נכשלו – בשלב המטא.
>>

אבל קודם כל, בואו נדבר על הסיפור.במרכז הסדרה עומד סיימון וויליאמס (יאיא עבדול מאטין השני), שחקן צעיר ודי כושל, ללא קשרים או פרוטקציות, שרק רוצה להגשים את החלום שלו להפוך לשחקן מתודי.אני מכיר שחקנים, הם לגמרי יכולים להיות עם די מעצבן, אבל סיימון כל כך מעצבן שזה כמעט בלתי אפשרי לעבוד איתו, כי הוא "שחקן חושב". שחקן טוב יודע למצוא את האיזון בין להביא דברים מעצמו לדמות ובין להיות פלסטלינה בידו של הבמאי. סיימון הוא יותר חרסינה בידו של הבמאי –הוא תקוע בראש של עצמו, מחפש הצדקות וביוגרפיה מלאה לדמות, וחולם להיות הדניאל דיי לואיס הבא.

החלום זה נראה כמעט אבוד אחרי שחותכים את הדמות שלו מהסדרה "אימה אמריקאית" (כן, מסתבר שריאן מרפי קיים ב-MCU), ועל הדרך בת הזוג שלו נפרדת ממנו, אבל דמות אחרת ומוכרת מה-MCU – טרוור סלאטרי (בן קינגסלי), הלא הוא "המנדרין" שהכרנו עוד ב"איירון מן 3" – מגלה לו שמחפשים שחקן חדש עבור רימייק לסרט גיבורי העל הישן "וונדר מן". סיימון, שגדל על הדמות, מרגיש שזה התפקיד שהוא נועד לו, ויחד עם סלאטרי יוצא למסע להשיג את התפקיד. אה כן, ויש לו כוחות על.

בדרך כלל, כשאנחנו פוגשים לראשונה דמות מהיקום הקולנועי של מארוול, ההתמקדות היא בכוחות כי זה מה שמעניין. עם "שי-האלק", לדוגמה, היה פרק זמן לא מבוטל שהוקדש להסתגלות שלה לעובדה שהיא גדלה לאישה עצומת מימדים. אפשר ללכת אפילו אחורה יותר, ולהסתכל על טוני סטארק שלאורך כל הסרט הראשון עסק בלבנות את חליפת האיירון מן. הכוחות הן הכוח המניע של ה-MCU וזה עבד בעיקר בהתחלה, אבל כאן ההתמקדות היא בלספר סיפור, וכוחות העל הן רק מאפיין של הגיבור. אמנם כזה שמהווה חלק מרכזי מהעלילה, אבל הוא ממש לא במרכז. אז איך הוא גם מקדם את העלילה?

ובכן, כתוצאה מאירועי "מלחמת האזרחים" ביקום הקולנועי הזה אנשים עם כוחות צריכים להיות רשומים, וסיימון לא רשום. לא רק זה – האולפנים לא רוצים להעסיק אדם עם כוחות (כדי לא לשלם ביטוח יקר), כך ששחקנים עם כוחות על לא יכולים בכלל להשיג תפקיד. האמת? מגניב שהם עשו את זה, ויותר מגניב איך שהם ניגשו לזה עם פרק שמוקדש אך ורק להסבר הזה. ובכלל, זה כנראה אחד הסיפורים שהכי הושפעו מסרטי מארוול הקודמים, מבלי שזה מרגיש בכלל כמו סרט של מארוול, אלא יותר כמו סדרה ב-HBO, כשהמאפיין המרכזי שלה הוא המטא – זאת סדרת גיבורי על, על יצירת סרט גיבורי על.

המטא בסדרה הזאת לא עוקצני כמו "הסטודיו", אלא מאופיין בהרבה ניים-דרופינג וצחוקים על חשבון במאים, יוצרים, וההפקה עצמה. כמובן שאין פה מטא-ביקורת על דיסני – בכל זאת מדובר בדיסני, חברה שיש לה אפס יכולת לבקר את עצמה – אבל ייאמר לזכותם שהם מצליחים ללכוד את התחושה של לא מעט שחקנים באמצעות נקודת המבט הזאת, בין אם מדובר בהופעת אורח של ג'וש גאד ובין בתזכורת התמידית שתמיד יש שם גדול יותר. הם עוד יותר הצליחו לקלוע עם העבודה מול במאי, והתסכול שיכול להגיע מזה.

העניין המפתיע באמת הוא שהמטא בדרך כלל מופיע כבית קברות ליצירתיות – לצורך הדוגמה, כל סרט על יוצר שנמצא במחסום כתיבה או כל יצירה שמדברת על היצירה, או יצירה שמדברת על "הפנים האמיתיות של הוליווד". מארוול לקחה כלי עלילתי די מאוס, והפכה אותו למשהו מעניין כשהציבה אותו ב-MCU. בכל זאת מדובר במארוול, אז אני לא ממהר לשמוח, אבל נראה שמישהו שם סוף סוף מצליח להביא דברים מקוריים ואיכותיים. זה כבר הורגש בשנה שעברה עם "ספיידרמן הידידותי מהשכונה", אבל זה משמח לראות שגם בתוך היקום הקולנועי הלעוס ביותר אחרי "מלחמת הכוכבים" מצליחים להביא משהו יצירתי שלא עשו קודם. מארוול כיוונה לאיכות וסיפקה אותה, גם אם מדי פעם זה מלווה בבן קינגסלי פשוט צועק את מה שהם עושים (זה קורה לא מעט בסדרה, זה קצת צורם, אבל לא פוגם בחוויית הצפייה).

"וונדר מן" היא סדרה טובה של מארוול – היא לא מרגישה כמו טריילר לדבר הבא, אין בה סצנת אפטר-קרדיטס, היא מקורית ומגניבה ומספרת סיפור על אדם שלא מחפש להיות גיבור, אלא להגשים את עצמו בתור שחקן. יאיא עבדול מאטין השני הוא ליהוק מושלם לתפקיד, ובן קינגסלי משלים אותו בתור הסיידקיק שמדבר קצת יותר מדי כמעט באופן מושלם. לצד השימוש המינימלי בכוחות, זה מרגיש כמעט מושלם. לא אשקר, הייתי רוצה שהכוחות שלו יפריעו אולי קצת יותר במהלך הסדרה, שנקבל עוד הצצה למה הוא מסוגל לעשות ועל פי הקומיקס הוא גם ניהל מערכות יחסים עם קרול דנברס – קפטן מארוול – ועם וונדה מקסימוף. האם נזכה לראות את זה בעתיד? מי יודע. אני רק יודע שאחרי שנים של פרויקטים גרועים עד בינוניים, מארוול הצליחה ליצור סדרה שעומדת בפני עצמה עם קאסט מעולה, שלא מדברת על גיבור על סטנדרטי, אלא על אדם עם כוחות שמשמשים כמכשול, ולא יתרון. הוא לא רוצה להיות גיבור, אלא רק שייתנו לו צ'אנס להוכיח שהוא שחקן נפלא.
"וונדר מן", 8 פרקים, עכשיו בדיסני+

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• דיסני+
• מארוול
• MCU