לפני שנתיים נטפליקס לקחה על עצמה אתגר: להפוך את "וואן פיס", אחת מסדרות המנגה והאנימה האהובות, הפופולריות והארוכות בהיסטוריה, לסדרה בגרסת לייב אקשן הוליוודית. העונה הראשונה, שכיסתה בערך 95 פרקים מתוך המנגה, הוכתרה כהצלחה מסחררת – ובצדק. היא הצליחה לשמור על האופי של המקור ותוך כדי להתאים אותו לצופים שרוצים לדעת על מה ההייפ, אבל לא רוצים לבזבז ימים שלמים מחייהם רק כדי לצפות במאות הפרקים של המקור המונפש. העונה השנייה שעלתה בסוף השבוע עושה זאת שוב – והפעם גם מעלה הילוך.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ומאצ'ו דוקו שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "רוסטר" היא סדרה אופטימית עם הרבה לב. והיא לא עוד "טד לאסו"

אחרי סיום העונה הקודמת, גיבורנו מאנקי די. לופי וצוות הפיראטים שלו ממשיכים בחיפושים אחר האוצר, וכעת הם מגיעים לגרנד ליין, רצועת אוקיינוס מסוכנת במיוחד. למרות ההבטחות, היה קשה להתלהב מהפרק הראשון של העונה שהיה בנוי כמו פרק פילר, כלומר פרק שעוסק בהרפתקה צדדית כלשהי או בסיפור ללא השפעה אמיתית על התקדמות העלילה. האם נחמד לראות את לופי עומד במקום בו עמד הפיראט האגדי גול די. רוג'ר, וצועק שהוא יהיה מלך הפיראטים? כן, בטח, למה לא, אם אתם ממעריצי המקור. אבל האם אני צריך פרק שלם בשביל זה? כנראה שלא, גם אם אנחנו רואים מלא דמויות שיהיו חשובות יותר בהמשך.

העונה מלאה בדמויות חדשות כאלה, וכך אנחנו פוגשים מלא טיפוסים שאמורים להופיע רק בעוד אלף פרקי אנימה כבר בשלב נורא מוקדם בסיפור. מצד אחד – מעולה, ככה אנחנו כבר לומדים להכיר את חלקם ובהמשך נוכל לקשר אותם יותר לסיפור. מצד שני – מתי בכלל נגיע אליהם? בעונה הבאה? בעוד ארבע עונות? האם בכלל נקשר בין דמות שתופיע בעונה 6 לדמות שהופיעה בעונה 2? וכמה עונות הם בכלל מתכננים שם?

את ההשוואה לאנימה ערכתי בביקורת לעונה הראשונה, אני לא מתכוון לחזור עליה שוב, אבל יש בעייתיות קלה עם לוח הזמנים של הסדרה. מחישוב מהיר, כדי להגיע לנקודה שבה האנימה נמצאת כעת, נדרשות לפחות 10 עונות. בשלב הזה אנחנו רואים כבר איך הגיל משפיע על איניאקי גודוי, השחקן שמגלם את לופי, שנתיים לאחר צילום העונה הראשונה. הוא כבר נראה פחות כמו הילד שהיה בצילומי העונה הקודמת, וכשנגיע לעונה העשירית ספק רב אם המראה שלו יתאים בכלל ללופי. עם זאת, גם בעונה הזאת הוא עושה עבודה נהדרת בתפקיד. וזה לא רק הוא. אלה גם הכותבים של הסדרה וכוכב אחד חמוד שגנב את העונה.

במהלך העונה הזאת לופי והחברים פוגשים מלכים, ענקים, דינוזאורים, לווייתן נרקומן וכנופיית שכירי חרב שעובדת עבור מר 0 המסתורי, והאמת? אם כבר אסקפיזם, לפחות שזה יהיה בעולם שיש בו את כל הדברים הנ"ל. הכוכב האמיתי של העונה הזאת הוא דמות אחת קטנה וחמודה בשם טוני טוני צ'ופר, אייל מקסים עם פה מלוכלך שאכל מפרי השטן וכעת הוא חצי אדם. המזל שלנו כצופים הוא שאודה, יוצר האנימה, מנע מנטפליקס לתת לו מראה ריאליסטי ודרש שהוא ייראה כמו בובת פרווה. כך קיבלנו את אחת הדמויות המגניבות ביותר ב"וואן פיס". יפה גםשעד כה לא ניסו לדחוף ללופי שום מושא אהבה, דבר שהוליווד מאוד אוהבת. במקום זאת, אנחנו רואים ניצוצות בין חברי צוות הספינה שטרם התגבשו לכדי רומנטיקה של ממש ונכון לעכשיו זה מספיק, במיוחד אם בונים את העלילה לטווח הרחוק.

צריך להגיד: העונה השנייה של "וואן פיס" ממשיכה להיות כיפית באופן יוצא דופן, מעניינת ומטופשת לחלוטין, עם המון דמויות חדשות ומקומות חדשים שעושים חשק לצאת בעצמנו לגרנד ליין כדי לרכב על דינוזאור עם בליטל גארדן או לשתות בירה באי הקקטוס. עם זאת, היא גם מעלה תהיות בנוגע ללו"ז שמתכננים לה בנטפליקס. בסופו של דבר, סדרה נשפטת גם על נקודת הסיום, ואי אפשר לומר כרגע אם נקודת הסיום תהיה שווה את המסע הארוך. בינתיים הצפייה ב"וואן פיס" היא כנראה אחד הדברים הכי כיפים שאתם יכולים לעשות בתקופה כזאת מחורבנת. אפשר ליהנות מההרפתקה החדשה של הפיראט בעל כובע הקש ששואף להיות מלך הפיראטים, ובדיוק כמוהו לא לדאוג יותר מדי מהעתיד.
>> "וואן פיס" // One Piece // עונה 2 עשרה פרקים // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• סדרות מומלצות
• פנטזיה

התקופה שאנחנו חיים בה, זה לא סוד, לא עשתה טוב למורכבות. בוודאי בתקופות חירום כמו עכשיו, אבל גם בכלל, בשנים האחרונות נעשה הרבה יותר קשה להיות מורכב. הרשתות החברתיות מקטבות אותנו למקום שבו אנחנו חייבים לבחור קבוצה אחת או אחרת ולהתחייב למחנה פוליטי, למגזר – וגם לאמונה דתית. גם התקשורת עושה את שלה עם קרבות הגלדיאטורים באולפנים בין הימני עם הכיפה מול השמאלני האתאיסט, מעריצי נתניהו מול מתנגדיו החריפים וכמובן, חרדים נגד חילונים.

>> ונעבור לקשקשנים באולפן: 10 הפרשנים הכי מיותרים בטלוויזיה
>> מדליית ערד: הסדרה הזאת היא בדיוק המרחב המוגן שהיינו צריכים

אירועים כמו חוק ההשתמטות שמקדמת הממשלה, הבוז של הממסד החרדי כלפי המדינה והסחטנות הפוליטית, גררו אותנו לשתי קצוות, לפחות מעל פני השטח. אבל מתחת לפני השטח, מתקיים עולם שלא תמיד מוכר לפוליטיקה ולתקשורת הישנה – עולם של מורכבות. עולם של גם וגם. הישראליות המנצחת בשנים האחרונות היא היברידית – זאת שתעשה קידוש בערב שבת, אבל תיסע במכונית לאחר מכן. כזו שלא חייבת כלום לאף מחנה. ובאופן מעניין, דווקא הסדרה שעשויה להיות הלהיט הבא של כאן 11 – חוגגת את המורכבות הזאת.

"בהסתורה" היא סדרת תאגיד חדשה שיצר יוסי מדמוני (האיש שמאחורי "בת ים ניו יורק", "30 ש"ח לשעה" ו"להרוג את הסבתא") יחד עם אבי תפילינסקי. הקאסט עמוס בשמות גדולים – כולל כוכבי סדרות תאגיד קודמות כמו גל תורן, נעמי לבוב, אורי "דודו פארוק" קומאי (זוכרים את האפיזודה הזאת? הפי טיימס) והמלכה האם של סדרות הטלוויזיה לאחרונה – נועה קולר.

מה שעוד מעניין היא התפתחותו של תת ז'אנר חדש בסדרות הישראליות: סדרות שעוסקות בקורונה. זה התחיל, כזכור, עם "רצח בים המלח" שנולדה מתוך מלונית קורונה במקום הכי נמוך בעולם. גם "בהסתורה" נולדת מתוך המשבר הזה. היא מתחילה באנשים שבאים להתבודד, אבל האמת היא שהם באים להתחבא מהעולם החרדי הנוקשה, ולאפשר לעצמם לחיות חיים חופשיים – גם אם כפולים, כשבחוץ הם משחקים את המשחק החרדי המיינסטרימי, אבל בתוך הקבוצה – הם יכולים להיות מי שהם.

בלב הסדרה עומדת רוחל'ה – בחורה בת 19 ממשפחה חסידית, שנדבקת בקורונה בכוונה ומגיעה למלונית בירושלים. שם, היא מגלה קבוצה של חרדים שבנו קהילה תת קרקעית – כזו שבה הם מנהלים חיים כפולים, מרשים לעצמם את כל התענוגות שבעולם החילוני, אבל נשארים עם הפסאדה החרדית. מנצלים את ה"הסתורה" כדי להיות מי שהם. ואז הם מגלים שגם מי שהם זה לא משהו.

מה שיפה ב"בהסתורה" זה שלמרבה השמחה היא לא נופלת במלכודת הקלה מדי של סדרות מהסוג הזה. היא ממש לא "הסדרה החילונית שבה החרדים יוצאים מעבדות לחירות ומגיעים לעולם החילוני שבו הכל טוב וחופשי" (וגם לא להפך). דמויות כמו רוחל'ה או שרה עוזבות את העולם החרדי, אבל מהר מאוד מגלות שגם החילוניות היא לא כליל השלמות. יש בה הרבה ריקנות והרבה חסרונות ובעיקר אין בה את האמונה – שגם היא חשובה לאדם ברמה מסוימת. היא לא סדרה קוטבית, אלא מורכבת – ומכירה בנפש המסובכת של אנשים ובסיבוך של הדמויות שלו.

במובנים מסוימים, למרות האווירה והעולם שבו היא מתקיימת, "בהסתורה" מזכירה פחות את "שטיסל" ויותר את "הבורגנים". וזה קורה כי היא לא חוששת להתעמת עם הדמויות של הסדרה. האנשים שמתוסרטים בה הם אמנם שחקנים מאוד אהובים, אבל הם לא מגלמים אנשים טובים – שרה היא דמות מניפולטיבית וקשה, יוסי זוכמיר בורח מהעולם החרדי כי נקלע לחובות. הם בורחים מהעולם החרדי לא רק כי הנפש האנושית מבקשת ורוצה חופש, אלא גם כי יש להם ממה לברוח – והם השאירו בעולם החרדי הישן הרבה מאוד אנשים שנפגעו בצד הדרך.

ברמת הקאסט – מי שפורצת כאן בגדול היא נעמי הררי, שמגלמת את רוחל'ה; שחקנית דרמטית שכבר עשתה כמה תפקידים (בין היתר בסדרה "המפקדת" ובסרט "המשלחת"), אבל כאן מקבלת תפקיד ראשי בפעם הראשונה ועושה אותו בצורה נפלאה. לא סתם יש בסדרה מעין קריצה תסריטאית שבה החברים בקבוצה מכנים את רוחל'ה "שירה האס" – גם כאן יש פוטנציאל אדיר שמתפוצץ על המסך. על שחקנים אחרים, כמו נועה קולר או גל תורן, אין צורך להרחיב – הם בהחלט עושים את שלהם.

יהיה מעניין לראות עד כמה המסר המורכב של "בהסתורה" יעבור הלאה. בניחוש מהיר, בעולם הקוטבי שבו אנחנו חיים – ימהרו להכניס אותה למסגרות הקבועות. חרדים יראו בה סדרה אנטי-חרדית שמקדשת את ההוללות; חילונים ימהרו לקפוץ עליה כמוצאי שלל אנטי-חרדי רב. האמת היא שמי שיראה את הסדרה לעומק, ולא יסתפק בכותרות ובפרומואים, ימצא סדרה הרבה יותר מורכבת (וגם הרבה יותר טובה) ממה שהיא נראית כלפי חוץ.

טוב שיש סדרה כזאת דווקא בתקופה מורכבת כמו שלנו, וטוב שיש את התאגיד שיכול היה לתת לה אור. כי בסוף המסר של "בהסתורה" הוא שאנחנו בני אדם ולא סטיגמות. היא מציגה את הדמויות שלה במלוא אנושיותן, לטוב ולרע. היא לא בזה להן, אבל היא גם לא אוהבת וסולחת להן על הכל. היא מכירה בזה שאנחנו לא מושלמים, שאנחנו מורכבים, שאנחנו אנושיים. ובתקופה שבה האנושיות הולכת ומצטמצמת מול האזעקות והטראומות, היא יכולה להיות מפלט – ואולי גם להיט תאגידי לא קטן. גם אם בהסתורה.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• חרדים
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

בפרפראזה על המשוררת, כנראה שאנחנו ילדי התקופה, והתקופה היא מחופפת אחושרמוטה. בין אזעקה לאזעקה, אנחנו מחפשים נואשות דברים להיאחז בהם. אצל חלקנו זו המשפחה, אצל רבים זו המוזיקה ובתוך כל אלה – קיימת גם הטלוויזיה.טלוויזיה יכולה לעשות הרבה דברים בתקופה הזאת: היא יכולה ליידע (היא לא ממש עושה את זה, אבל זה לכתבה אחרת), היא יכולה לרגש או לבדר, אבל לפעמים, כשהיא במיטבה, היא יכולה לתת לנו צידה לדרך. משהו לא רק לברוח אליו, אלא גם להישאר איתו. חומת מגן מהרעש הנוראי מסביב.

>> אין לנו אח: זה ציני, זה שואו, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה
>> אנחנו נמצאים במלחמה חסרת פשר. רק נתניהו וטראמפ נהנים

ובדרך נס, הגיעה לחיינו בתקופה הזאת "תוצרת בית". גם הסדרה הזו, כמו לא מעט תוצרים בתקופה האחרונה, ריחפה באוויר זמן מה עד שנחתה על המסך, כנראה בהשפעת המלחמה, בבינג': עונה של שבעה פרקים שעלתה בבת אחת לשירותי הטלוויזיה של yes וזמינים לצפייה.

"תוצרת בית" היא סדרה קומית-דרמטית שמספרת סיפור שבני הדור שלנו מכירים היטב: המעבר מהפריפריה לעיר – ובחזרה. זה מה שקורה בסיפורו של יובל נחשוני (עידו קציר), גבר שגדל בערד הדרומית והצחיחה ועובר – כמו כולנו – לתל אביב. הסיפור מסתבך כשיום אחד סבא שלו, שמוליק (ששון גבאי), בורח מבית האבות שלו ויובל נאלץ לחזור לעיר הולדתו כדי לסדר עניינים. הערק שסבא שלו מייצר בבית הופך למה שמקשר ביניהם, למרות המרחק והפערים, אבל גם מסבך אותם עד צוואר.

מאחורי הסדרה עומדים שני יוצרים שיודעים להביא קבלות: עומרי עמית ואדר מירום, בין היתר האנשים שמאחורי "בובה של לילה", ושעבדו יחד גם בסדרות מערכונים כמו "אנחנו במפה" ו"שקופים", עוברים בעת האחרונה לסדרות קלאסיות יותר – הקודמת הייתה "החיים הם תקופה קשה", שעשו יחד עם חנוך דאום ב"קשת". "תוצרת בית" קצת מרפררת לשם (בעיקר באורך ובבדיחות הקטנות והמצוינות), אבל הולכת למקום הרבה יותר דרמטי ופחות משועשע – אולי בגלל הנושא, שקרוב לליבו של מירום, יליד ערד בעצמו.

יחד איתם נמצא כאן גורי אלפי-אהרון, שממשיך בכושר הנהדר שלו כבמאי – אחרי "האחיות המוצלחות שלי", "מי שמע על חוה ונאווה" וגם "מדרסה" שיצר לכאן חינוכית יחד עם סייד קשוע. אחרי כמה סדרות כבר אפשר לזהות את טביעת האצבע שלו לא רק ביכולת הקומית אלא גם בגוון המוזיקלי. אחת הסיבות שהופכות את "תוצרת בית" לכל כך טובה היא המוזיקה שלה, היפהופ קצבי וצעיר מטפאש, דרך רביד פלוטניק ועד טדי נגוסה. זה הווייב שמוביל את הסדרה והפך אותה אטרקטיבית במיוחד.

עוד דבר שבולט בסדרה הוא שני הגיבורים שלה, עידו קציר וששון גבאי. שני שחקנים מדורות שונים לחלוטין, שבאו למשחק ממקומות אחרים – קציר מהסטנד אפ, גבאי מהמשחק הקלאסי – אבל משתפים פעולה בצורה נפלאה. לקציר זהו תפקיד פריצה מרהיב אליו הוא מביא קצת מהאבסורד שהוא ידע לתת בקריירה שלו כקומיקאי, אבל גם רגש וחיבור נפשי.ועל ששון גבאי באמת שתקצר היריעה – בן אדם בן 78, שרק משתבח עם הזמן. התפקיד שלו כאן משתווה להופעות ענק שלו החיבור בינו לבין קציר, והקונפליקט שבין הדמויות, מוציא ממנו דברים חדשים (והופך אותו גם למאוד מצחיק, צד שפחות הכרנו מגבאי בעבר).

עוד הברקות ליהוק מגיעות מהחיבור בין אלי חביב לליטל שוורץ (בתפקיד צמד השוטרים), וגם שאדי מרעי המעולה – שלדעתי משחק בכל סדרה ערבית אפשרית (היה ב"יאפא", היה ב"סאדה", היה כמובן גם ב"פאודה"), אבל הדמות שלו בתור עזיז הבדואי הוציאה ממנו, שחקן דרמטי מצוין, צדדים נוספים ומשעשעים ממש.

אני אתלה באילן קצת גבוה, ברשותכם: כמו שבולטימור היא, למעשה, הגיבורה של "הסמויה" (יותר מכל אינדיווידואל), כך גם ערד היא הגיבורה האמיתית של "תוצרת בית". העיר הנידחת הזאת, מוזרה להפליא ומלאה בטיפוסים קיצוניים, מקבלת כבוד ב"תוצרת בית". מירום לא מזלזל במקום שהוא בא ממנו – למרות שהוא בהחלט מראה את הצדדים המכוערים שבו. הוא מסתכל עליו באמפתיה, ומרשה לעצמו להראות קצת אהבה – גם אם הוא, כמו יובל נחשוני, ברח ממנה בהזדמנות הראשונה. ועם יחסי האהבה-שנאה למקום שבאת ממנו (שאתה "ממנו במקור"), אפשר לחלוטין להזדהות כצופה.

העת האחרונה הביא לנו לא מעט יצירות טלוויזיוניות שניסו לכתוב פריפריה ולהביא אל המסך את הטעם האחר, את המקומות שבדרך כלל לא מצטלמים. פעמים רבות, סדרות שמדברות פריפריה עושות את זה בצורה נלעגת, קריקטורית, מוגזמת ברמות מתוך הרצון להצחיק. "תוצרת בית" רחוקה מזה שנות אור – היא עובדת פשוט כי היא אמיתית. היא מכילה בתוכה בני אדם עם מורכבויות, עם צדדים טובים ורעים וגם עם שאיפה לאיזשהו צדק (גם לדמויות הרעות בסדרה).

בגלל שהיא כזו, היא מצליחה להנכיח בתוכה גם תופעות חברתיות – הפרק שבו עזיז ויובל מסתובבים בתל אביב הוא משל נהדר להשתלבות הערבית בחברה התל אביבית (שמצד אחד מתרחקת מגזענות, ובאותה נשימה נבהלת מכל בנאדם שמדבר חזק מדי בערבית בטלפון). גם תופעת הפרוטקשן בנגב, מכה שכל מי שבא מהדרום מדבר עליה ללא הרף אבל לא ממש חודרת את המיינסטרים, מובאת כאן בצורה מצוינת, אנושית וחשובה – כמו שאלף כתבות בחדשות לא יכולות לעשות.

מעל הכל, "תוצרת בית" קולעת כי היא מדברת בשפה של הדור שלה. מדברת פשוט, עם הרבה הומור ואמפתיה לגיבורים שלה, לא מחפשת לחרטט ולא נופלת בקלישאות. בתוך ערימות של בולשיט שמקיפות אותנו, על המסך ומחוצה לו, היא מצליחה להישאר ישרה, להביא סיפור טוב ומעניין, עם דמויות ששווה ללכת איתן יד ביד ועם מוזיקה שמעיפה לך את הראש. למי שצריך מרחב מוגן (ואם אפשר בלי שכנים דפוקים או אזעקות מוגזמות מהסלולרים) – זו הסדרה בשבילכם.
>> "תוצרת בית" // עונה אחת, שבעה פרקים // עכשיו ב-yes

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• yes
• סדרות ישראליות

סטיב קארל ידוע בעיקר כשחקן קומי, אך בעשור וחצי האחרון הוא מקפיד לקחת על עצמו תפקידים רציניים יותר שיוציאו אותו מהמשבצת של מייקל, הבוס המעצבן מהסיטקום "המשרד" שהפך לתפקיד הכי מזוהה איתו. הוא לא לגמרי עזב את הקומדיה לאורך התקופה ("כוח חלל", "ארבע העונות"), אך כעת נראה שהוא מתמסר שוב לקומדיה בתפקיד הראשי בסדרה החדשה של HBO, "רוסטר". וגם הפעם הוא מעליב את כל מי שהוא פוגש.

>> צוחקים כל הדרך לגיהנום: יכול להיות שהגזמנו עם האסקפיזם?
>> גן העדן האבוד: העונה השנייה של "פרדייז" התחילה בפיזור מאכזב

בסדרה מגלם קארל את גרג רוסו, סופר של סדרת ספרים מפורסמת ואהובה שעבר לגור במקום מרוחק כדי לברוח מהתמודדות עם הגירושים הקשים שחווה חמש שנים לפני כן. הוא מגיע להרצות באופן חד פעמי במכללת לאדלו, שבה הרצתה בעבר גרושתו וכעת מרצה בה גם הבת שלו, קייטי, שנמצאת בעצמה בעיצומה של פרידה לאחר שבעלה בגד בה עם סטודנטית. את ההרצאה שלו הוא מסיים עם קבלת הצעה לבוא ללמד כתיבה במכללה. כמובן שהוא מקבל אותה.

במהלך הסמסטר אנחנו מגלים כמה גרג שונה מהדמות הבדיונית שבמרכז הסדרה שיצר, הלוא היא ברנש בשם רוסטר. הוא לא מגניב, לא שרמנטי וכמעט אף פעם לא יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. אבל יש לו לב גדול, הוא נחמד וקל מאוד לאהוב אותו. לצידו, אנסמבל דמויות שמציבות לו לא מעט אתגרים: הדיקן, למשל, אותו משחק ג'ון סי. מקגינלי (ד"ר קוקס מ"סקראבס"), הוא מכור לרכילות שמנהל אורח חיים ניו אייג'י הכולל ביקורים תכופים בסאונה ואמבטיות קרח. יש גם את המשוררת והמרצה, פרופסור דילן שפרד (דניאל דדוויילר), מרצה שאפתנית שנאבקת במערכת שנשלטת על ידי גברים והופכת למושא האהבה של גרג.

הנושא המרכזי של הסדרה הוא התמודדות עם משברים אישיים, אך גם ברמה המקצועית יש לגרג לא מעט אתגרים, כמו התמודדות עם הסטודנטים השבריריים שלו שיכולים להיפגע מכל דבר, גם אם מדובר בטעות תמימה. כך, לדוגמה, לקרוא לסטודנטית "לוויתן לבן", ביטוי המתאר מטרה בלתי מושגת, הופך לאירוע בודי שיימינג ושיחות בירור מול הסגל הבכיר הופכות לעניין שבשגרה.

חשוב לציין שמדובר בסדרה של ביל לורנס, היוצר של "טד לאסו", והיכולת המדהימה שלו להחדיר בכל סדרה אופטימיזם מבוקר ובעל עומק – עומדת גם כאן במרכז. זה לא מאוד שונה מ"טד לאסו" – אדם בעל מקצוע מסוים ובמשבר משפחתי מתחיל לעבוד במשרה שמעולם לא עבד בה, בסביבה זרה לו לגמרי, כשהוא מוקף בדמויות צבעוניות, חמודות ופגומות שקל לאהוב.

עם זאת, זה לא חיקוי, שחזור או מחזור של נוסחה: טד לאסו הוא אדם שמאמין במעשים טובים ושכל עוד הוא ימשיך בדרכו ויעשה טוב בעולם – יהיה טוב. גרג הוא סופר שהדמות שיצר, רוסטר, היא התגלמות כל מה שהוא רוצה להיות והוא לא. והוא דם לא מתקרב לרמת טוב הלב של טד. למעשה, פעמים רבות הוא חסר טאקט או מביך או לא יודע איך להגיב בסיטואציות מסוימות ובסיטואציות רבות היצר הרע עולה בו. זה חלק מהתהליך שהדמות שלו עוברת, וכך הוא לומד להיות קצת יותר רוסטר. לפי איך שזה מתקדם, נראה שזה גם יהיה הקונפליקט הפנימי שלו לאורך העונה: האם בגיל 57 הוא רוצה להיות יותר הדמות שהוא כותב, על כל המשתמע מכך? זאת גם הסיבה שסטיב קארל כל כך מתאים לתפקיד הזה.

קארל מוצא ב"רוסטר" איזון מסוים בין הומור הקרינג' שהוא מתמחה בו לתפקידים היותר רציניים שלו. כגרג, הוא מצליח מצד אחד להגיד בלי כוונה להגיד את כל הדברים הלא נכונים, אך מצד שני להיות דמות שקל לאהוב ולהתחבר אליה באופן כמעט מיידי.אנשים שמתלוננים על כך ש"רוסטר" היא עוד "טד לאסו" הם כנראה אותם אנשים שמתלוננים על "אלימות בסרטים של טרנטינו" ואותם אנשים שלא אוהבים את ווס אנדרסון. זאת סדרה של ביל לורנס, וכמו סדרה של ביל לורנס היא כתובה בצורה כזאת שניתן לאהוב כל דמות על המסך.

"רוסטר" היא סדרה אופטימית עם הרבה לב, אבל היא גם מהקומדיות שמדברות על נושאים מורכבים כמו נישואים במשבר ושאיפות לחיים. היא לא "טד לאסו" אבל היא בהחלט לוקחת את כל מה שהיה טוב בסדרה הזאת צעד אחד קדימה עם דמויות פגומות, נושאים רלוונטיים יותר וסטיב קארל אחד שמאזן הכל באופן מושלם ויוצר דמות שיש בה קצת מייקל סקוט, קצת "בתול בן 40" וקצת מהתפקידים הדרמטיים שעשה בעשור הזה. מעל הכל: פשוט סיפור שממש כיף לצפות בו.

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• סיטקום