Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
שוק הפשפשים והסביבה הקרובה ביפו מבעבעים ומעניינים מתמיד. יש מסעדות מעולות וברים מוצלחים וכל מה שצריך כדי להעביר ערב בנעימים. בדיוק באחרונה אספנו עבורכםברשימה את כל המקומות שכדאי לבקר בהם,רק ודאו קודם שיש מקום.
שוק הפשפשים כבר מזמן הפך לאחד מיעדי הבילוי האהובים בעיר ומחוץ לה, וגם אם יש לפעמים את התחושה שלא נשאר שם שוק ובטח שלא פשפשים מרוב ג'נטריפיקציה ומסעדות מפונפנות – עדיין מרוכזים בו וסביבו כמה אופציות אדירות של אוכל רחוב שכל עיר בעולם הייתה שמחה לארח. לא הייתה ברירה ויצאנו שוב לאכול את הכלאכלה את הכל: דני חץ Dannie Hetz // בימוי, צילום ועריכה: בלאק בוקס מדיה Black Box – Creative Media
בדרמה שבלב העיר יערך ערב היפ הופ חד-פעמי עם רשימת אמנים מרשימה: סבסטיאן XL ואברי ג'י, מיש בז'רנו ומאור. על העמדה ינגן DJ Smiles. הכניסה היא לגמרי חופשית, והדלתות נפתחות ב-21:00.לפרטים נוספים
3. הקרנה מיוחדת לסרט "אור"
ביום השנה למותה של רונית אלקבץ תיערך במכללת בית ברל הקרנה מיוחדת לסרט "אור" של קרן ידעיה. בתום הסרט תתקיים שיחה עם גיבורת הסרט דאנה איבגי בהנחיית ראש המחלקה לקולנוע בבית ברל, ברק הימן. ההקרנה תתחיל ב-19:30.לפרטים נוספים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
למה להיות פמיניסטית זה הדבר העצוב והחשוב ביותר שקרה לי
"זה תואר לא נוצץ, לא מיוחצן, כזה שמרעיד את קירות הבית הפרטי, שמעניק לא רק תעודה, אלא גם תהודה. לפעמים כל כך חזקה, שהכל מסביב נשבר". רתם איזק חושבת שכולנו צריכים ללמוד מגדר. טור אישי
לפני שנתיים וחצי נכנסתי בשערי החוג ללימודי מגדר במכללת בית ברל.רציתי תואר ראשון,כזה שגם יעניין אותי,משהו שיתן לי השראה לטקסטים.מה שלא ידעתי זה שתואר במגדר הוא לא תואר במשפטים או בכלכלה–תארים עם שמות מרשימים שבסופם מקבלים תעודה נוצצת שאפשר לתלות במשרד או בשירותים.זה תואר לא נוצץ,לא מיוחצן,כזה שמרעיד את קירות הבית הפרטי,שמעניק לא רק תעודה,אלא גם תהודה.לפעמים כל כך חזקה,שהכל מסביב נשבר.
זה נורא כואב,בעיקר כי השברים האלה הם פנימיים,וכולם רוצים לגבס אותך,אבל את יודעת שזה לא יעזור,כי את לא יכולה להפסיק לבעוט.ובא לך לצרוח שיכבו שוב את האור,שיאספו בחזרה את מראות הענק עם הפרוג'קטורים שכל הצצה בהן חושפת נקבוביות סתומות מפטריארכיה.
הפגיעה הכי אנושה היתה במערכות היחסים שלי עם גברים, קשריםשבעבר הגדירו אותי בעיני עצמי כבחורה פראית ומגניבה.פתאום הפסקתי ליהנות ממין אלים.סטירה מצלצלת או חניקה הפסיקו להדליק אותי,שלא לומר הבחילו אותי עד לעמקי נשמתי.סימנים כחולים על הגוף כבר לא נראו לי כמו סימני אהבה,אלא סימני אזהרה למשהו עמוק וחולני ביחסים בין גברים לנשים.המיטה הפכה ממקום של התפרקות וכיף לזירה של מפגני כוח בין שני המינים,ולא יכולתי שלא לעשות את החיבור בין דברים שמתקיימים במיטה לבין דברים שמתקיימים מחוצה לה.
תוךשלוש שניות יכולתי לאבחן בכמה פורנו צופה הפרנטר שלי.זה בדרך כלל היה המון,כי אני רציתי נשיקות והוא רצה מכות.פתאום נתתי לגוף שלי מקום, הדלקתי את האורוהפסקתי לזייף אורגזמות, ולזייף בכלל.כשבן הזוג שלי אמר לי שהוא יתחתן רק ברבנות כי סבא שלו היה רב,הודעתי לו שלעולם לא אקשור את חיי האהבה שלי במוסד הרקוב והשובניסטי הזה,ורבנו.כשבעיתון רצו לעשות הפקת מילפיות אמרתי שזה לא מגניב,וקראו לי משביתת שמחות.ובאמת,השמחה קצת עזבה אותי.לא קל לפקוח עיניים ולגלות שחונכנו להיות בובות מתנפחות–נדרשות להיות מלאות במקומות הנכונים,אבל כשאנחנו מלאות מדי דואגים להוציא לנו את האווירעם אמירות כמו"למה ממלאים לכן את הראש בשטויות?". זה כנראהלא נעים לראות בחורה שהמוח שלה גדול משתלי הסיליקון שלה.
אני נכנסת למקלחת ומסתבנת עם תכשיר שכתוב עליו "סבון זה לילדות,נשים אמיתיות מתקלחות עם מוס" ומבינה שהכל מטונף.יש בזה הרבה עצב,המון בדידותולא מספיק מורי דרך.אבל אני אופטימית,כי אני מחוץ למערה.ואני רואה.
בעוד שנה מהיום אאחוז בתואר ראשון במגדר.התעודה הזו חשובה,גם כי היא תאפשר לי לעשות תואר שני,אולי יום אחד דוקטורט,אבל בעיקר כי בדרך אליה למדתי את הדרך אליי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כולם משקרים, כולם חוטאים פה ושם. מי בקטנה, מי בגדולה. לאמנויות, כמובן, יש מה להגיד בנידון. כתב העת המדרשה המוקדש בגיליון האחרון לשקרים ועבירות יציג מאמרים על טכניקת הטעיית העין, על הפוטוריזם הבריטי ועד פרקטיקות של פאראפיקציה, כלומר, מתיחה של המציאות אל מעבר לגבולות השקר. הגיליון מלווה בתיקי עבודות 12 אמנים שגופי העבודות שלהם עושים שימוש או מגיבים לנושא ויושק על ידי גלעד מלצר שיארח את תמיר צדוק, הילי כהן ונועם יורן לשיח שקרנים.
זמיר שץ, שחר ודוד, שמן על בד, 2012
הגיליון יושק בערב חגיגי ביום חמישי, 4.2.2016 בשעה 19:30.
הפקולטה לאמנויות המדרשה, המכללה האקדמית בית ברל, בתל אביב.
גלריית המדרשה. רחוב הירקון 19, תל-אביב.
שעות פתיחה: א'-ה' 13:00 – 20:00, יום ו' 10:00 – 14:00, יום שבת 11:00 – 14:00
שלי פדרמן, אברשטיין חומה צפה, 2009
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בכל רמ"ח איבריה: ראיון עם האמנית אורית בכר על דת ועל אמנות
גם החזרה בתשובה לא גרמה לאורית אדר לוותר על היצירה ועל הלימוד במדרשה. עתה היא מעלה תערוכת יחיד ראשונה זה שנים ומדברת על מאבק ההישרדות של אישה חרדית בת 55 בעולם האמנות
אורית אדר בכר היא ללא ספק דמות חריגה ויוצאת דופן באמנות הישראלית. בכר (55) סיימה את התואר הראשון במדרשה לאמנות בתקופת הזוהר של רפי לביא, ואת התואר השני שלה עשתה בוויז'ואל סקול אוף ארט בניו יורק. יותר מ־20 שנה היא מוכרת בעבודות המיצב המרהיבות שלה, בין היתר "ילדות למופת" האלמותי בביתן הלנה רובינשטיין בשנת 1993, מיצב ענקי שבמונחים הישראליים של אז נחשב לייחודי וליוצא דופן בגודלו. תערוכת היחיד שלה במוזיאון הרצליה בשנת 2003 – שהייתה בנויה מחורי הצצה ענקיים – גרפה ביקורות נלהבות. בסוף שנות ה־90 החלה אדר בכר בתהליך חזרה בתשובה והתחרדות בעקבות בעלה. למרות התהפוכות בחייה היא מעולם לא זנחה את הפעילות האמנותית שלה, גם כאמנית וגם כמורה במדרשה. מי שיחפש אזכורים או אלמנטים יהודיים בתערוכת היחיד החדשה שלה, "רמיד", בגלריה הקיבוץ – יתקשה למצוא אותם. העבודות שלה דיברו תמיד בשפת האמנות העכשווית, והעיסוק העיקרי שלה נסב סביב חללים ומרחבים, ארכיטקטוניים או נפשיים. אף שהמסורת והתרבות היהודיות קרובות ללבה, אדר בכר טוענת שמעולם לא נטמעה בחברה הדתית. לפני כמה חודשים היא הורידה את כיסוי הראש שלה וכרגע היא מגדירה את עצמה כמי שנמצאת בין העולמות.
די מפתיע שהדת לא גלשה לאמנות שלך.
"היו שנים שהייתי מחוברת יותר לקשר בין היהדות לאמנות, אבל בסופו של דבר הסכנה היא להיות מגויס אידיאולוגית. זה מזיק לאמנות ואני רואה את זה בעולם הדתי. כשאמן נהייה מגויס אין לו את היכולת לשמור על הקול האישי שלו, על האומץ ועל החריגוּת. רוב הזמן אני מזדהה עם העולם החילוני. לעולם האמנותי שלי אין שום קשר לדת, אני עובדת במקום חילוני וחברותיי חילוניות. יש לי את הפריבילגיה להיות בכל מיני מצבים ולראות איך חילונים רואים את העולם הדתי ולהפך. אני עוברת בין הצדדים האלו כמו מרגלת".
עולם חללים עזוב וריקני. מתוך רמיד של אורית בכר (צילום: עדי רייס)
אין הרבה אמנים דתיים. איך את מסבירה את זה?
"קשה לתפעל קריירה אמנותית, ולו מפני שהעניין המשפחתי חזק יותר בעולם הדתי. היו לי הרבה משברים עם העולם הדתי, אחד מהם היה סביב העובדה שהאמנות לא נתפסת בעיניהם באופן רציני מספיק. במדרשה, למשל, רוצים כל הזמן להיות טובים ומקצועיים, ואילו במוסדות דתיים הרגשתי שהם מסוגרים בתוך עצמם ומסתפקים במה שיש. הם פחות תחרותיים, פחות מקצועיים, וזה מאוד מאכזב".
את מורה במדרשה זה 20 שנה. מה לדעתך מאפיין את הסטודנטים של היום?
"הם אמביציוזיים ומכווני קריירה יותר מהדור שלי. הם מבינים שהאמנות שלהם דורשת כסף והם גם מתעסקים יותר בהפקות. זה דברים שלא היו כשאני הייתי צעירה. בזמנו הייתה תחושה שיש זמן, משהו שאין היום. אנשים עובדים מתוך ההיסטריה הזו של להציג כמה שיותר וזה לא טוב בעיניי. אתה צריך לקיים יחס נכון בין הפנים והחוץ, סוג של אינטנסיביות פנימית, עבודה אמיתית, אמנותית, רוחנית – אני חייבת להגיד את המילה הזו, אמנות היא דבר רוחני. בזמן הלימודים שלי לא היה דיבור על זה ולא היה ניסיון להתקרב לזה".
יש הרבה ביקורת על בתי ספר לאמנות שהם לא מכינים את הסטודנטים להיות אמנים בפועל, לא מלמדים אותם איך ליצור קשר עם גלריות ולשווק את האמנות שלהם.
"לפני שאתה מוכר את העבודות שלך אתה צריך לשרוד כאמן. כשאתה יוצא מבית הספר בלי תרגילים ובלי דדליין – האם אתה עדיין אמן? קורסים בנושאים כמו שאת מציינת לא יפתרו את הבעיה העיקרית – איך אתה נהיה אמן? הרי אמן זה דבר תלוש לגמרי".
אמן הוא תלוש לגמרי. אורית בכר (צילום: יולי גורודינסקי)
הפגישה עם אדר בכר מתקיימת ערב פתיחת "רמיד", התערוכה החדשה שעליה עבדה בקדחתנות במשך שנתיים וחצי. התערוכה כוללת שתי עבודות וידיאו מושקעות שצולמו באתר רמיד שמשמש כממגורת תבואה, ולצדן מוצבים אובייקטים פיסוליים מפרספקס וחול. כמו בתערוכות הקודמות שלה, גם בתערוכה זו אדר בכר בוראת עולם שופע חומריות עם חוקיות משלו, ובאותה נשימה זהו גם עולם עזוב וריקני, על סף אפוקליפסה. הרעיון לתערוכה נבנה סביב עבודות הווידיאו האניגמטיות והאטיות, מתוך כוונה לבנות מעין מבוך מרחבי ונפשי מתעתע.
"המצב של חוסר הבהירות מאוד מדבר אליי. עד היום עשיתי את זה דרך חללים", היא מספרת, ובהקשר לעבודות הווידיאו מוסיפה: "היה ניסיון ליצור תחושה של היסח דעת. לקחתי בחשבון שזו עבודה קצת בלתי נסבלת. ארבע דקות של התבוננות בעבודות הווידיאו יכולות להיות נצח".
כל אמן נאבק בצורך להישאר בתודעה, אבל את לא הצגת הרבה לאורך השנים. לא פחדת להיעלם, בייחוד בתור אישה דתייה?
"לא, המחשבה 'אין לי קיום בלי דדליין' היא מחשבה סטודנטיאלית. אני חוזרת ואומרת לסטודנטים: תעבדו כל הזמן, בלי תאריך יעד. יחסית לאחרים הצגתי מעט כי אלו התהליכים שלי, תהליכים אטיים. כל הזמן יש לי עבודת סטודיו, גם כשאין לי סטודיו. נורא קל להיאבד בחיים – יש קשיי פרנסה, צריך למצוא בן זוג, צריך להתחתן, צריך ילדים, ואז הילדים שואבים את כל האנרגיה. הרבה פעמים אני נתקלת בשעמום של עצמי ובתחושה שאין לי מה לומר, אבל אני לא מפחדת מזה".
מתוך רמיד של אורית בכר (צילום: עדי רייס)
אז את רוצה להגיד לי שהבחירה במשפחה ובדת לא פגעה לך באמנות?
"יש הבדל בין אמנות לקריירה. מבחינת קריירה יש פגיעה, חד משמעית. בשנים שהבנים שלי היו קטנים יותר, העבודה שלי הייתה פחות אינטנסיבית, כי לא הייתי אימא וירטואלית של חמש דקות זמן איכות. הייתי נוכחת, ויש לזה מחיר. אבל לאורך כל הזמן הזה לימדתי במדרשה וגם הצגתי, רק בקצב אחר. עכשיו אני מרגישה שהתפנו לי מרחבים של זמן".
נוסף לזה יש גם את עניין הגיל. איך זה להתבגר בתוך עולם האמנות?
"קשה מאוד להתבגר באופן כללי, לפחות לי. העולם לא תומך במבוגרים ולא מכבד אותם, ושלא יספרו לי אחרת. מצד שני אני חושבת שהאמנות שלי עמוקה וטובה מאי פעם. אני רואה את זה גם אצל אמנים בוגרים אחרים, למשל ציבי גבע (שמייצג בימים אלו את ישראל בביאנלה בוונציה – מ"ר) – הוא במיטבו. ההתמודדות עם הרלוונטיות היא לא איזה מאמץ מלאכותי. אני לא יושבת מול האינטרנט, משוטטת ושואלת מה רלוונטי. אני עמוק בפנים, בחוויה הפנימית של האמנות. זה הסוד. חוויית היצירה והשאלות שלי לגבי העבודות שלי הן מרכז חיי, ולא האם יאהבו אותי או לא, האם אני אציג פה או שם. מה שמחזיק אותי באמנות זה שבאיזשהו שלב הייתי צריכה להודות שאין לי חיים בלי זה".
רמיד גלריה הקיבוץ, עד 5.6
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
