>> יהונתן רון הוא אמן רב-תחומי שפועל וחי בתל אביב-יפו. בשבוע הבא (25.10-23.10) יעלה בבית ליבלינג"קיר חמישי", מופע שהואעבודת־משך פרפורמטיבית מרובת משתתפים, במהלכה יוצבו בכל אחד מחדרי הגלריות שחקן או שחקנית שיבצעו מונולוגלצופה יחיד.ה, בערב שחוקר את המפגש האנושי כפעולה אמנותית ובוחן את החד־פעמיות של האירוע התיאטרוני. ויש לו קאסט נפלא:לנה פרייפלד, אלון פרידמן, אסי לוי, טל פלג בלנקשטיין, שירי גדני, עדי גילת, אלעד משה, דיקלה הדר, אמיתי יעיש וידידיה ויטל. בקיצור, אל תתביישו, אתם רוצים להיות שם.הכרטיסים מחכים לכם כאן.

1.פיאסקו

תיאטרון חדש בשוק הפשפשים. אחד מחבריי הטובים ביותר, שאין מחשבה אמנותית שלא עוברת דרכו, פותח מקום מיוחד בשוק הפשפשים לתיאטרון, מחול ופרפורמנס. זו חנות שהומרה לחלל מופעים ומציעה חלופה חדשנית לכלכלת האמנות של הוועדים שמנהלת את הרפרטואר בארץ. שווה לבוא ולהציץ.

2. סרט עם בייבי

זה יותר ליין ממקום, אבל אחת לחודש עיריית תל אביב-יפו דואגת להקרנה מותאמת להורים עם התינוקות שלהם בסינמטק תל אביב. האורות מעומעמים והווליום סביר וסביבך מלא אמהות וקצת אבות מתאמצים להעביר שעה וחצי של סרט עם התינוק שלהם בחן. וזה אירוע מתוק מתוק. עיריית תל אביב-יפו, בואו נהפוך את זה לאחת לשבוע? תודה.
סינמטק תל אביב, הארבעה 5 תל אביב

3. סנדוויץ׳ חביתה בקפטריה של עירוני א'

לימדתי בעירוני א׳ שנה אחת בלבד ומאז בבתי ספר רבים נוספים בעיר, אבל סנדוויץ׳ חביתה כמו בקפטריה הזו אין בשום בית ספר וגם לא בשום בית קפה בעיר. אם תצליחו למצוא תלמיד שיעביר לכם את האוצר הזה דרך הגדר קניתם את עולמכם ובזול. כיום אני מרכז את מגמת התיאטרון בקמפוס אריסון לאומנויות, בו גם למדתי, והוא ללא ספק הבית שלי בעיר. אבל סנדוויץ' חביתה מושלם עדיין אין שם.
שפרינצק 4 תל אביב

4. Wine shop

במקום הקטן הזה שמציע אוכל מוקפד ויינות מעלפים מסתתר ה-story teller הכי טוב בעיר. הוא היה לקוח שלי על הבר והיום אני שלו. קוראים לו רוניאל או קיקו ומדובר בלב מהלך מלא תשוקה על שתיים. מקום נפלא לאירועים או לדייט זוגי. אם אתם צריכים לברוח מהמציאות לרגע, זו אחלה אופציה.
מונטיפיורי 24 תל אביב

5. ברבוניה בר

מקומות של פעם זה דבר חשוב. זה מזכיר לנו מה העיר הזו הייתה, מה היא הציעה ובמה היא הצטיינה. הבר של הברבוניה הוא כל אלה ועוד. בעדיפות סגרו ערב עם 10 חברים ולכו על החדר הפרטי, זה בטוח יהיה ערב בלתי נשכח.
בן יהודה 192 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

נחלת בנימין (הרחוב, לא המדרחוב). מרחוב שגישר בין השפגאט לדודו בר, הפך הרחוב שהוא לא המדרחוב אך מתפקד כמדרחוב לנחלתם של ברי יין גנריים. עם מנות דומות ויינות דומים הוא מזכיר רחוב תיירים באירופה, ולא מהסוג שאתה שואל את עצמך "למה אין אחד כזה בארץ?".

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"בדרך הביתה/סימן חזור" שלדניאל כהן לוי: רבות נכתב על האירוע האמנותי הזה אבל בפרינג׳ כמו בפרינג׳ לא כולם מכירים אז אני אמליץ. זה אירוע תיאטרוני חכם ומלא לב המפגיש בין טראומת יום כיפור ולטראומה הנבנית מאירוע ה-7 באוקטובר. כל מי שמחזיק כאב ושאלה על הימצאותנו כאן צריך לראות את העבודה הזו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ביום הראשון למלחמה, כמה שעות אחרי שהכל התחיל, בת הזוג שלי הבינה שבטוח יצטרכו מנות דם. מפה לשם במשך כמעט חודש התנדבנו עם מערך שלם בניהול תורי תרומות הדם באזור המרכז. יוזמה ספונטנית ומרגשת שעזרה לנו לעבור את השבועות הראשונים של המלחמה. אז לכו תרמו דם, אומרים שזה מציל חיים וזו לא רק אמירה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שנעקר מחייו והעביר את מושבו לשער הקריה במנחם בגין או כיכר החטופים. צריך להרים לו/ה, לחבק אותו/ה ולהתנצל בפניו/ה.

מה יהיה?
"ובעוד איזה זמן, לא הרבה – נאמר, מאתיים או שלוש-מאות שנים, אנשים יסתכלו על צורת החיים הנוכחית שלנו באימה ובלעג, וכל מה שקורה היום ייראה להם מסורבל, קשה, ומאוד מאוד מוזר ולא נוח. הו, איזה חיים נפלאים יהיו אז, איזה חיים נפלאים!" (וורשינין/ שלוש אחיות/ אנטון צ׳כוב/ תרגום: ערן בניאל)

• העיר שלי
• תיאטרון
• פרפורמנס
• בית ליבלינג

>> ניצן כהן הוא יוצר סרטים, מחזאי ובמאי לשעבר והמנהל האמנותי של תיאטרון תמונע לשעבר, ושותפה של רננה רז למופע המעולה "VHS ד"ש מהעבר". סרטיו מחוברים לעבודה מחקרית מקיפה. בימים אלה הוא מציג בבית ליבלינג את התערוכה המרתקת"הפנטומים של רובע 9", שעוסקת בעולמות ההולכים ונעלמים של מזרח תל אביב.

התערוכה מורכבת מסדרה של עבודות וידאו המתעדות שבעה אתרים-פנטומים שהיו ואינם או הולכים ומתפוגגים ומתקיימים בעיקר בזיכרונם של התושבים: תחנת השידור הראשונה בתל חיים, המרקם האדריכלי של שכונת יד אליהו, קולנוע התקווה, אצטדיון בני יהודה, גן השוטרת בשכונת עזרא, קבר השייח׳ בכפר שלם, ודרך המסחר ההיסטורית בין כפר סלמה לשוק התקווה. התערוכה היא נדבך מתוך מחקר שמבקש לחשוף את רובע 9, את מורשתו ולאן מועדות פניו. לכו לראות ומהר.

1. הבית שחייתי בו

יד אליהו, רחוב מרגולין, אזור שכולו בתים קטנים עם גינות שמרגיש כמו קיבוץ קטן בתוך העיר. הילדים רצו יחפים בין הבתים והדלתות היו פתוחות. הבית הישן התפורר עלינו אבל השכונה והקהילה השאירו אותנו שם כמעט עשרים שנה. כמעט עשור אחרי שעזבנו אותו, אני לפעמים מאריך את הדרך באופניים כדי לעבור שם ולהסתכל עליו מבחוץ ולצלם, לשלוח לילדים.

2. חניון שוק התקווה

היום הוא מבנה שבור ומוזנח סמוך לשוק התקווה, אבל לפני יותר מחמישים שנה הוא היה"קולנוע דרום" –בית הקולנוע של השכונה,זיכרון שחי עד היום בקרב התושבים.אני חולם שיום אחד הרומנטיקה תביס את הנדל"ן והמבנה המכוער הזה שהתאהבתי בו יקום לתחייה בתור בית קולנוע.

ב-2019 הוא כבר התעורר לערב אחד. קולנוע דרום (צילום באדיבות עיריית ת"א-יפו)

3. ידי אמן ציון דהרי

ציון דהרי ז"ל שהקים את החנות היה הצלם של השכונה וחנות המסגרות בכפר שלם היא גם ארכיון שכונתי.תיעדתי מספר פעמים את לינדה דהרי והמשפחה וגיליתי אוצרות,ביניהם תיעודים של הפסטיבל שהמשפחה העלתה סביב החנות בדרך ההגנה כל שנה בסוכות–פסטיבל אמנות ויין.החומרים משם יחכו לתערוכה הבאה.
רחוב ס"ה 3 (שכונת כפר שלם) תל אביב

4. סעדיה

במקום הכי גבוה בכפר שלם,מול קבר השייח סלמה–שריד לימים רחוקים שלכפר שלם קראו כפר סלמה וגרו בו חקלאים פלסטינים–ניצבת מסעדת סעדיה,מסעדת פועלים עם תבשילים תימניים על פתיליות ועם מרק הבשר הכי טוב בעיר.
מדמון 1 (שכונת כפר שלם) תל אביב

5. קפה אמירה

לפני כמה שנים נפתח ביד אליהו סוף סוף בית קפה–שכונתי קטן ומקסים(וטעים)ברחוב הפלמ"ח.מקום שתמיד כיף לשבת בו לפגישות או סתם להישען על הספסל בבוקר בצד עם קפה טוב וליהנות מהאווירה המיוחדת של השכונה.
הפלמ"ח 28 (יד אליהו) תל אביב

>> העיר של אמילי מואטי // כיכר של אור ובר עם אנשים שמשמח לפגוש
>> העיר של יערה קידר // אי קטן ורומנטי ואיגרוף עם תחושת ריחוף

מקום לא אהוב בעיר:

1. בזמן המלחמה האחרונההגעתי לתחנה המרכזית"החדשה"כדי לראות מקרוב את המקלט האטומי.המקלט מחריד.יש מצב שעדיף נשורת רדיואקטיבית מאשר הימצאות במקלט הזה.מה שכן,הוא לוקיישן מטורף,מרגע שנכנסתי הרגשתי שאני פוסע בתוך פרק בסדרה"האחרונים מבינינו" ,עמוק פנימה לעולם אפקוליפטי חסר תקווה.

2. במסע השיפוצים הגדולשעובר על מזרח העיר,שכונת יד אליהו שתוכננה בצורה כל כך חכמה ויפה עוברת שינוי שעלול להיות הרסני.השיכונים המתפוררים של לה גארדיה אמנם צריכים שיפוץ רציני, אבל הבניינים החדשים שבנו ברחוב הם סימני אזהרה לכיוון שהרחוב והשכונה הולכים אליו:הרבה יותר בטון,הרבה פחות ירוק,הרבה פחות יד אליהו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרוןסידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ארץ אם"של רות פתיר ריגשה,הצחיקה וטילטלה אותי.עבודה שהלכה איתי הרבה זמן.

איזו יצירהנתנה לך כוח,תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
המופע"חתירה אל ההווה"של גלעד כהנא–אלתור חסר עכבות ומעורר השראה,מחובר לתקופה המופרעת והמופרכת שאנחנו חיים כרגע.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה?
בתוך התקופה הזו של אסון יש ככ הרבה ארגונים שכדאי וצריך אבל לפני הכל כרגע זהמטה משפחות החטופיםכי המציאות היומיומית שלהם היא סיוט מתמשך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל שמי שלא נכנע לייאוש ויוצא להפגין לסיום המלחמה והחזרת החטופים.

מה יהיה?
אי אפשר לדעת.כל החוקים התעקמו והכל התהפך,מצד אחד אנחנו בתוך סיוט ומצד שני אנחנו במציאות שהכל יכול לקרות בה.

• העיר שלי
• שכונת התקווה
• מזרח תל אביב
• אמנות ישראלית
• בית ליבלינג

מתקפת הטילים האיראנית של חודש יוני האחרון הותירה את עולם התרבות של תל אביב שבור ומנופץ, ליטרלי, כשבין האתריםשנפגעו וספגו נזקי הדףאפשר היה למנות את מוזיאון תל אביב ובית אריאלה, ת"א תרבות דה וינצ'י ובעיקר בתי התרבות של כיכר ביאליק הסמוכים לאחד ממוקדי הנפילה בלב העיר. הצפי הראשוני היה שיעברו חודשים רבים עד לתיקון הנזקים ופתיחתם מחדש של המוסדות, אבל עבודה מאומצת של אנשי אגף התרבות בעיריית תל אביב יחד עם מינהל קהילה, תרבות וספורט עשתה את הבלתי ייאמן והם יפתחו מחדש לציבור כבר בסופ"ש הקרוב (15.8).

בפוסט נרגש בפייסבוק בישר גיורא יהלום, המנהל המעולה של אגף התרבות והאמנויות בעירייה, על שובם של בתי התרבות בכיכר ביאליק לפעילות סדירה וכתב ש"בלילה שבו פגע אחד מהטילים האירניים בבתים הסמוכים למתחם ביאליק, ידענו שהנזק שיחכה לנו בכיכר התרבות שלנו יהיה גדול. הרס בתים הוא שובר לב אבל הוא עוד יותר מדכא כשזה מגיע לבתים שהם נכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית: בית ביאליק, בית העיריה ההיסטורי, בית ליבלינג… אחסוך לכם את התמונות המדכאות שצילמנו בזמן המערכה האירנית ואת ההרס שחירב את כיכר ביאליק לטובת חדשות משמחות מאד: פחות מחודשיים מאז הפגיעה הצלחנו לשקם את הבתים ובסוף השבוע הקרוב אנחנו פותחים את כולם מחדש – עם התערוכות המוצלחות שלנו, הסיורים בבתים וכמובן – שלושת בתי הקפה המוצלחים בעיר".

הכוונה היא כמובן לקפה אלג'יר שבבית "פליציה – מרכז לאמנות הצליל", קפה לב שבבית ליבלינג, ועמיתה ביאליק הממוקם במוזיאון העיר, שלושתם אכןמהטובים ביותר שבין בתי הקפה בתל אביב, שזה בהחלט בונוס נחמד, אבל בכל זאת החדשות על שובם של בתי התרבות לחיים משמחות אפילו יותר. "אתם מצידכם מוזמנים לשאוף קצת נורמליות", הוסיף יהלום, "להתנחם ביופי של המקום הכי נהדר בתל אביב ולזכור – אם הצלחנו לשקם מקומות הרוסים תוך חודשיים – נצליח לשקם בהמשך גם את כל השאר".

בין האירועים שיתקיימו בסופ"ש: במוזיאון העיר, שכבר חזר לפעילות מלאה בשבוע שעבר, יערכו בשבת סיור מודרך בתערוכה החדשה"גובה פני העיר"העוסקת בקשר שבין יצירה מקומית לדמיון פוליטי, בשאלות של אזרחות עירונית ובמבט על העיר כפי שהיא וכפי שהייתה יכולה להיות; בבית ליבלינג יקיימו בשישי סיורשיעסוק בפעולות השימור שנערכו בבניין בעקבות נזקי ההדף; ואילו בבית ביאליק יציגו בחמישי את מופע תיאטרון הצלליות"לרדוף אחר השמש השוקעת"יחד עם סיור מודרך לילדים. בתי התרבות נערכים יחדיו ללילה לבן בכיכר שיתקיים בסוף החודש (28.8) ויכלול מופע מיוחד של אנסמבל ציפורלה, תקלוטים, תערוכות חדשות, סיורים, והנג חופשי מתחת לכוכבים. רק תבואו ותגידו תודה.

• ❤ תרבות
• מלחמת שבעה באוקטובר
• כיכר ביאליק
• מוזיאון העיר
• בית ליבלינג
• בית ביאליק
• מרכז פליציה בלומנטל

>> הילה שמר היא אדריכלית בוגרת בצלאל וה-AA בלונדון, מרצה בבצלאל, עיתונאית ומבקרת אדריכלות ילידת ירושלים שגרה בתל אביב.בחודש הקרוב תתארח שמר בסדרת הרצאות בבית ליבלינג תחת הכותרת "הכל הוא אדריכלות וכולנו אדריכלים". הסדרה מתמקדת בנעשה בשדה האדריכלות העכשווית במחוזותינו ובעולם דרך פריזמה ביקורתית על פוליטיקה, מגדר, כלכלה, גלובליזציה, משבר, מלחמה ושלום. ההרצאה השניה בסדרה – שיצאה לפועל בזכות תשומת הלב של מורן נבון, מנהלת התוכן של בית ליבלינג – מחר (17.3) וכל הפרטים כאן.

>> אופוריה בשדרה וקסם של ארמון בוכרי // העיר של ג'וליה פרמנטו-צייזלר
>> מוסד תרבות שנראה כמו חלום ובר שנושם אמנות // העיר של רועי אסף

1. גן יעקב

בגן יעקב, אחד המקומות שבאמת מערערים על הדיכוטומיות שבין אדריכלות לאדריכלות נוף, ישנם עצי שקמה ששתולים גבוה מפני העיר – במפלס העליון של הגן. מעניין לזכור שזהו למעשה המפלס המקורי של העיר, כך שכל רחבת הבימה ואפילו חלק מהרחובות ההיקפים בעצם נחפרו כדי להגיע למפלס שעליו אנחנו צועדים היום. אבל יותר מכך מרגש לחשוב על כל המפגשים הקטנים, השיחות, הסודות, הנשיקות ומילות האהבה שנאמרו בצילם של עצי השקמה.

2. מקומות בנאלים באירועים חגיגיים

אני מנסה להיות ערה למעט הפעמים שבהם מקומות בנאלים מתעוררים לחיים לרגל אירועים חגיגיים. בייחוד אם זה קורה באופן ספונטני ומגיע מהקהילה. כמו שהמזרקה שבכיכר רבין מתמלאת בחוגגים כשישראל לוקחת מקום ראשון בארוויזיון, גם זכורות לי מסיבות פורים שהתקיימו ביוזמת הדיירים של רחוב מיכ״ל, או אפילו אם נמצאים באיזו גינה ואז חתן וכלה חוצים פתאום מולנו. אלו רגעים מעוררים, שבהם העיר באמת מתקיימת באינטנסיביות שהיא ראויה לה.

3. סדנת חד-קרן

בקיץ האחרון הכרתי את סדנת חד-קרן, נגרייה חברתית עם אורינטציה אקולוגית. הסדנא, מקום שכולו טוב, נמצאת בסמטה קטנה שיוצאת מסלמה, ונראית למרחקים כי היא צבועה בוורוד. הגעתי לשם כדי לבנות בעצמי ספריית משחקים לבן שלי. תכננתי אותה שתראה כמו שני הדגמים הנפוצים של בניה בערים – שיכון שהיה הביטוי האדריכלי לסוציאליזם ומגדל שבראשו מנחת מסוקים מסתובב והוא ביטוי לכלכלת שוק חופשי.במשך שבועיים ניסרתי, קדחתי, הברגתי, שייפתי, צבעתי והדבקתי את המתנה הכי מושקעת שהענקתי לו עד היום. הקסם הזה קרה גם הרבה בזכות בזכות מי עומדת בראשה של הנגרייה; האדריכלת שיר טלאור ואודי מור שהוא איש שכולו לב ובעל ידיים שיש בהן ברכה.
סלמה 99

4. שלד מבנה הציבור במתחם גינדי

תמיד מסקרן לעבור ליד מקומות שסיקרתי ככתבת אדריכלות, בייחוד כאלו שהתנהלו סביבם מאבקים ציבוריים. אחד המאבקים הצורמים ביותר עבורי הוא מבנה הציבור שלא הושלם במתחם השוק הסיטונאי aka גינדי. במתחם נבנו מספר עצום של למעלה מ-2000 יחידות דיור, בית ספר, אשכול גנים, חניון, פארק, קניון וקאנטרי. בתוכנית היה אמור להיכלל גם מבנה ציבור, בית חדש לביכורי העיתים או תיאטרון גשר. אך המגרש שעליו היה אמור להיבנות ננגס מכל עבר עד שלא ניתן היה לממש עליו בניין שיתפקד באופן סביר והתוכנית נגנזה. על רחוב קרליבך, בין הכניסה לקניון לבין תחנת הדלק, ניתן להבחין בשרידי המאבק הזה: שלד בניין לבן, מגודר ביריעות של פח, מחכה לגודו.

5. הבית שלי

אני אוהבת את הבית שלי, הרבה בזכות כך שהוא משקיף על כמה מהבניינים המופלאים ביותר בעיר. להחשף ככה ליופי באופן יומיומי יכול להיות נחמה לא קטנה, בייחוד בשנה וחצי האחרונות כשהכל בחוץ נטרף לדעת. כך שבמקרה הזה ובזמן הזה, יופי יכול וצריך לשמש כשיריון.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אם להיות כנים, אני אוהבת כשלונות. בתנאי שיהיו כשלונות מפוארים. אני לא מדברת על החלטות איוולות כמו לצפות את השדרות בדשא מלאכותי, לצבוע עד עיוורון את שבילי האופניים, או ל״שתול״ עמודונים קטנים עד קצה הדעת והתקציב. אלו יכולים להשתנות בקלות כבר בעתיד הנראה לעין. אני מדברת על מקומות שצריך לשבח אותם בכשלונם כמו התחנה המרכזית החדשה שברגע של שכרון גדלות תוכננה להיות הגדולה בעולם, או כיכר אתרים שלא עשתה חסד עם אף אחד משני שכניה – העיר או עם הים.אלו לא מקומות שלאף אחד לא היה אכפת מהם, להיפך, הושקעו בהם מאמצים אנושיים וכלכליים אדירים, הם משקפים לא רק את מי שהיינו אלא גם את מי שרצינו להיות. לכן חובתנו היא להבין את הדימוי שרצינו לייצר ולבדוק מדוע הוא קרס עלינו לרעה. באמת שרק אם נוקיר את הכשלונות שלנו נוכל לדחוף את עצמנו קדימה בצורה משמעותית.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
רגע יפהפה היה כשבן הזוג שלי ואחותו הבכורה שרו וניגנו לבנינו הפעוט את ״המלאך הגואל״ לפני השינה. זהו פסוק מתוך ספר בראשית שאימם המנוחה הייתה שרה להם ולכל ששת ילדיה כברכה בכל לילה. מעבר לברכה עצמה, שבה הם למעשה ביקשו מהמלאך לבקר בעת הצורך ולשמור על המתוק הזה מכל צרה, היה מרחיב לב במיוחד לראות איך השניים הפיקו מופע שלם עם מה שהיה בנמצא – גיטרת ילדים ואורגנית שיש לה רק שתי אוקטבות. למעשה, זכיתי להיות עדה למופע ששחזר רגע מתוך ילדותם והוגש ברוך וביופי אל תוך ילדותו המתהווה של בני.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז פרוץ המלחמה, יצירות שהן מעין פלינדרום מוצאות מקום בלב שלי. כאלו שיכולות להיקרא מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה מבלי לאבד את המשמעות שלהן. זו יכולה להיות "המנחה המוזיקלית" של באך שמתנגנת לשני הכיוונים, הקליפ לשיר Suger Water שביים מישל גונדרי או מבנה שבו קיימת קורלציה בין התוכנית (מבט העל) לבין החתך (מבט הצד).היצירות האלו הן הוכחה שקיימת דרך יצירתית שבה אפשרלהפגיש בהרמוניה, את מה שלכאורה יכולים להיתפס כשני קצוות מנוגדים, וכל זאת מבלי להתפשר על האיכות או הערכים הראשונים הטמונים בהם. האפשרות הזו מעוררת בי תקווה גדולה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מאז פרוץ המלחמה התעוררו הרבה יוזמות יפות שקושרות קשר הדוק בין שיקום המרחב הפיזי לבין שיקום הנפש והחוסן שלנו. אחת מהן שייכת לעמותת "איילת השחר", שפועלת ללא לאות מאז פרוץ המלחמה ומפגישה בין מתכננים מתנדבים לבין מי שזקוקים לסיוע בשיקום ביתם. וזו אולי קריאה ספציפית לכל מי שליבו רחב אך גם ידיו טובות להתגייס למלאכה הזו. אבל אני גם לא רוצה שנשכח את היומיום שהיה פה לפני אותה שבת ארורה, ואני מנסה לזכור תמיד אתעמותת "תינוקות של החיים"שמסייעת לתינוקות רעבים ולמשפחות שלהם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה לשלוח חיבוק, לחזק ולתמוך ב"#אחת שכולה" שאיבדה כל כך הרבה מאז פרוץ המלחמה. היא פורשת בעיר כתובות גרפיטי, משפטים קצרים שמוחצים את הלב. על גדר קטנה בשכונה שלנו היא כתבה "ה(ש)כול בסדר?" וחתמה באימוג׳י יד v. פעולת ההנצחה שעושה ״#אחת שכולה״ היא לא פחות ממופתית, כשהיא ממלאת את החלל המשותף שלנו בזכרון החללים שהתהלכו פעם בינינו.

מה יהיה?
יהיה מה שנעשה מזה.

• העיר שלי
• אדריכלות
• בית ליבלינג
• גן יעקב
• גינדי
• תחנה מרכזית תל אביב
• מישל גונדרי

>> מירב הימן היא אמנית בינתחומית, מתגוררת ועובדת בתל אביב. בימים אלה היא מציגה בחדר הפרויקטים של בית ליבלינג את עבודת הוידאו החדשה שלה, "הכל בסדר", שנוצרה במהלך ימי המלחמה ובוחנת את שבריריותם של המרחבים המוכרים ביותר שלנו – הבית והמשפחה. בסצנה המרכזית, משפחה בת ארבע נפשות מתכנסת סביב שולחן לארוחה משותפת, טקס יומיומי שמפנה את מקומו לכאוס מפתיע ומרהיב. הארוחה מתגלגלת למופע אינטנסיבי של התפרקות, כשהמרחב הביתי נעדר את המאפיינים המוכרים לו ומעצים את תחושת הניכור.עוד פרטים? כאן.

>> גינה לשחק בה פריזבי ובר בפינה המושלמת // העיר של רסקו
>> כיעור-אוכל-קניות-אנרגיות-אמנות-ושוב אוכל // העיר של תמיר שר

1. בית ליבלינג

מרכז תרבות מקסים המוקדש לעיר הלבנה,לקידום ולחשיפת תחומי האדריכלות, השימור והעירוניות, בדגש על אדריכלות מודרנית. אני אוהבת להגיע למקום המיוחד הזה, שיש בו גם גג מגניב עם הרצאות והופעות בחודשי הקיץ, גינה אקולוגית ובית קפה חמוד. בשבוע שעבר פתחתי בחדר הפרויקטים של בית ליבלינג תערוכת יחיד בשם "הכל בסדר" באוצרותה של סברינה צגלה. אציג בה עבודה חדשה שצילמתי לאחרונה בשיתוף עם שבתאי יצחק עידן. העבודה מתארת ארוחה משפחתית שיוצאת משליטה עד לכדי התפרקות כאוטית ומרהיבה. בעבודה יש התייחסות לפרשנות עכשווית למושג "העיר הלבנה".
אידלסון 29

2. חוף הים

זהו עבורי הטבע העירוני והמרחב הכי מרגיע שקיים. בכל פעם שיש לי שעה פנויה אני יוצאת להליכה על החוף וצועדת צפונה או דרומה, פונה ימינה או שמאלה, לאן שנושאת אותי הרוח.

3. גינות ציבוריות

אין כמו גינות ציבוריות לתפוס רגע של שלווה. אני נרגעת למשמע קולות ילדים ונביחות כלבים, למראה אנשים מתאמנים וברווזים באגם הנוי. גן מאיר הוא המועדף עליי, מכיוון שיש בו גם מרחב ציבורי של ספריה, ספסלי נתינה ועוד.

4. דובנוב 8

זהו מקום העבודה שלי אותו אני כה אוהבת. דובנוב 8 הוא קמפוס לימודי האמנות הפלסטית של תיכון עירוני א'. מדובר בפנינה אדריכלית וגם בבית גידול נפלא לילדי העיר שאוהבים אמנות. אני לא מפסיקה להתרגש מלפקוד את עבודתי, ללמד וללוות את תהליכי היצירה של התלמידים.
דובנוב 8

5. קריית המלאכה

המקום בו מרוכזות רוב הגלריות והסטודיות לאמנות בעיר. מדי פעם אני יוצאת להסתובב שם ותמיד נהנית ממבחר עשיר של אמנות וגרפיטי משתנה.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

פחות מתחברת לקניונים. קניונים בעיני הם חללים גנריים חסרי ייחוד ואני משתדלת להימנע מהם ככל האפשר ועד כמה שניתן.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בזמן האחרון התמקדתי ביצירת סרט וידיאו ארט חדש.היצירה נוצרה בימי המלחמה, ימים של אבל לאומי, כאוסוהישרדות. תקופה ממושכת אנו חשים שהעולם קורס. סביבנו לחימה, חטופים, סכנת חיים, הרס, כאב, אכזריות אנושית, חרדה ואי ודאות. בתוך תקופה קשה ומבלבלת זו, מצאתי את עצמי, כמו רבים אחרים, נאחזת בקיים, במשפחה ובשגרה המיוחלת.עבודת הוידאו "הכל בסדר" משקפת את אירועי השנה האחרונה באמצעותכוריאוגרפיה של כאוס משפחתי. היא עוסקת במציאות הבלתי נתפסת שהפכה לנורמה קבילה וחלק מחיי היום יום שלנו, היא משלבת בין ייאוש לתקווה ובין פירוק לאחדות.

בסצינת הפתיחה של הסרט נראית משפחה קלאסית – הורים ושני ילדים, סועדים את ליבם בארוחה מלאה בשפע קולינרי. בהמשך, הופך הטקס השכיח לפרפורמנס משובש ולאסון תיאטרלי. המצלמה האיטית מלווה את המשפחה בכל תנועה ורגע, היא מתמקדת בפרטים, בהבעות הפנים, בתנועות ובגינוני השולחן שיוצאים מכלל שליטה. אל מול המציאות הקולקטיבית שמחוץ לבית, מתייצבת אמת אחת, נטולת זמן, מוחשית וברורה, בדמות התא המשפחתי והזהות האישית. סרט הוידיאו מאפשר לנו מעין הצצה לדרמה משפחתית המוקרנת כביכול על מסך טלוויזיה בסלון הביתי. תוכנית הריאליטי שנחשפת לקהל מתענגת על אסתטיקת אסונות ועל היופי שבקטסטרופה, הטומן בחובו אפשרות להקלה ולקתרזיס.
העבודה האינטנסיבית על הסרט סייעה לי לשרוד את ימי האימה של המלחמה ולהודות על הקיים.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
יצא לי לראות לאחרונה עם בתי את המופע "אנאפזה" של להקת המחול בת שבע. למרות שראיתי את היצירה המקורית לפני כשלושים שנה, התרגשתי מהעוצמות המחודשות של היצירה. נקודת המבט של ביתי הצעירה אפשרה לי לשים לב לפרטים חדשים. למרות ההמונים שגדשו את האולם, הרגשתי שהיצירה המחודשת מציעה רגע אנושי ואינטימי של נחמה ושותפות גורל.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בתחילת המלחמה התנדבתי כמו כולם למען מטרות שמחזקות את תושבי העוטף והצפון. הלב שלי הוא בחינוך ואני רואה את הילדים היום חווים משברים בלתי פוסקים של חוסר יציבות. אני ממליצה להתנדב ולעבוד עם ילדים, אבל כל התנדבות היא מבורכת בעיניי.

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לרויטל בן-אשר פרץ,יועצת ראש העירייה לאמנות ותרבות ומובילת מדיניות לקידום זכויות האמן בישראל באיגוד האמנים(גילוי נאות – היא חברה שלי). רויטל פועלת ללא הרף וכנגד כל הסיכויים לחזק את מוסדות התרבות בעיר, את ציבור האמנים העצמאיים ואת קהילת התרבות בכלל. הרזומה שלה מכיל יוזמות מרובות אשר תומכות באמנים, לדוגמא: שיקום מתחם קריית המלאכה, הקמת "תא תרבות קריית המלאכה", הקמת מתחמי יצירה ועבודה,"האוצר"- פרוייקט מחזור אקולוגי לאמנים ויוצרים, הסדרת חקיקה לתשלום שכר אמן במשרד התרבות ועוד.

מה יהיה?
יהיה טוב. אני חייבת להאמין. אסור להתייאש.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• בית ליבלינג
• חוף הים בתל אביב
• גן מאיר
• קריית המלאכה
• בת שבע
• דובנוב 8