>> ליאת פלדמן (כדאי שתעקבו) היא גם פסיכולוגית וגם מבכירות נשות התוכן בטלוויזיה בישראל (ואחת המעולות שבהן), לשעבר סמנכ"ל התוכן של ערוץ 10 ז"ל, וכיום יוזמת ומפתחת תכנים לסדרות דרמה ותעודה. ספרה החדש, "אובססיה – דו"ח מעקב" (הוצאת נוודים) עוסק בפרשת אהבה נכזבת שנתגלגלה להרגל של מעקבים ופטרולים בעקבות האהובה החמקמקה.אתם רוצים ואפילו יכולים לקרוא אותו.

>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> שריד מעידן הקרח ושלוחת פלורנטין בצפון הישן. העיר של איל חלפון
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

בספר ובחיים אני מרבה ללכת ברחובות העיר. בשנים האחרונות אני מבלה יותר ברחובות בשדרות ובסמטאות מאשר בבתי קפה, מסעדות או בארים. יחסית לאדם שלא אוהב להירטב אני די הרבה ליד מים. כיון שהים הוא חלק משמעותי מימיי, והוא נמצא במרחק דקות ספורות מביתי, לכל חוף בתל אביב יש משמעות שונה עבורי. עלי להיות ספציפית:

1. חוף הבננה

אי אז לפני יותר מעשרים שנה הגעתי לבננה ביץ' בעקבות יוסי פלח, חברי שעבד כמציל, והיה מרשה לי לקחת את החסקה לסיבוב. נתקלתי בחבורה מגוונת של אמנים, מוזיקאים, אנשי עסקים, דוגמניות, משפטנים ופורשי היי טק אבודים והוזים, שקלטו אותי לתוכם. חבורה של אנשים שלא סובלים זה את זה ואוהבים האחד את השני אהבת נפש. מאז, זו דרך להתחיל את הבוקר. לצעוד לשם, לשבת מעט ולחזור. בתקופות בהן אני עובדת הרבה בבית, זו קהילה לקבל עמה את פני היום.

2. הילטון דרום // קפה בינתיים

מקום לעצור בו בהליכות השקיעה לים, ולהתבונן בישיבה על סלעי השובר ב"גולשים הצעירים". בקיץ אפשר לשתות מרגריטה קפואה, להסתכל באלה שכן נכנסו למים, ולחטוף מדי פעם כדור בראש מהנערים שמתאמנים בפוצ'י "הקפצות", והצללית שלהם כל כך יפה על רקע הערב.
אליעזר פרי 14 תל אביב

3. הקיוסק בבן גוריון פינת בן יהודה

בדרכי לים אני עוברת ליד קיוסק העץ התכלתי עם הגגון הלבן (של שלומי מ"גלים", חבר עוד מימי הדולפינריום). אני לא מכיר שם איש, ובכל זאת קרובה אליהם – אני רואה אותם כמעט בכל יום עם הכלבים, עם העיתון, אחרי אופניים, במקום אופניים. לעצמי אני תוהה איך הם יושבים גם בבוקר וגם בערב בקפה בשדרה. הם בטח שואלים את עצמם אותו הדבר לגבי. לא מזמן הוצבו בשדרה פסלים ריאליסטיים בגודל טבעי של דוד ופולה בן גוריון, משהו שהוא שילוב של קרינג' ושלווה בוטחת. בוקר אחד עברתי וערימות של ארגזים היו מונחים מאחורי הפסלים. הייתי בטוחה שזה מיצב אמנות על מצבנו. מימין הבחנתי פתאום במשאית מובילים, ועדיין זה בעיניי מעשה אמנות.

4. צ'אקולי // המרכז הימי בדולפינריום

אני אוהבת את הארכיטקטורה הקלה לכאורה, הלבנה והפתוחה של המרכז הימי. מסעדת צ'אקולי, במפלס העליון שלו, מציעה חוויה מתמירת תודעה. האוכל נהדר, אבל לא בזה הענין. עם מרטיני יבש או אולד פאשנד, אפשר להתבונן מבעד לרפפות המוטות קלות מטה, בשמש השוקעת ומלטפת את הריסים בריצודי כתום ולדמיין שאנחנו במקום אחר, בזמן אחר, לפני המשימה הסודית הבאה של האלטר אגו הג'יימס בונדי שלי.

5. קריית המלאכה והגלריות בדרום העיר

בימי חמישי אני אוהבת לצאת ל"סיבוב גלריות". בזמן האחרון התנועה והחורף גברו עלי, ואני מעדיפה שבתות, כשהעיר ריקה ושקטה. אפשר להספיק הרבה אמנות בבת אחת, ולתת לשטף של דימויים, פורמטים וחומרים לעשות בך, או לא. במיוחד אהובות עלי הגלריותעינגא, "גורדון" של רחוב הזרם,אלון שגב, וגלריה רוטשילד, אשר נמצאת בכלל ברחוב משה מאור 2. הם אוהבים להציג ריאליזם בשמן, וזה יפה יפה, כמעט כמו הגג הענק שהוא בעצם משתלה המחפה את הגלריה שלהם.

6. רחוב מזא"ה

פעם בשבוע אנחנו נפגשים במרתף של אלכס לנגן. הבנים טענו שבס זה יותר סקסי, אז אני מנגנת בבס, שזה באמת כיף כיף כיף. אנחנו גרועים שזה פחד, אבל אלו מן השעות הקסומות של השבוע.
עורכי המדור היקרים, ודאי לא חמק מעיניכם שלא ציינתי את חנן מרגילן, אני מקווה שתפרסמו בכל זאת ???? (והנה ציינתי)
(הערת המערכת: זה אכן מנוגד לחוקי המדור אבל גם אמרנו חמישה מקומות ובחרת שישה, אנרכיה מוחלטת שאין לנו את המשאבים להתמודד איתה)

מקום לא אהוב בעיר:

העיר אהובה עליי כולה ואני נהנית להרגיש אותה ברגל. עם המולת ההשתפצויות והחפירות הבלתי נגמרות, תנועת האנשים ביום ובלילה, היא מרגישה לי כמו עיר גורה אשר משמיעה קולות של נמר. אני אוהבת להיות בחוץ בעיר, כמעט בכל חוץ שהוא. כשהגעתי העירה מחיפה, לפני יותר משלושים שנה, הזדעזעתי מההזנחה והריפוט. אבל מהר מאוד הרגשתי כמה היא פתוחה, מאפשרת, מגוונת. קטנה קטנה, כמו נייר מילמטרי, שכל תזוזה של משבצת בו היא שכונה אחרת לגמרי, עם קפה אחר, וייב אחר ואנשים אחרים. נדמה לי שמי שלא גדל בעיר עצמה לעולם לא יתיחס אליה כמובנת מאליה. למרות שאני לא אוהבת את רחוב אבן גבירול, הוא המראה האהוב עלי כשאני חוצה את הירקון מצפון אחרי נסיעה, ויודעת שחזרתי הביתה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "פיליון" של הארי לייטון (במאי צעיר שלא הכרתי) עם אלכסנדר סקארסגארד והארי מנלינג (שמדאדלי דרסלי המעצבן ב"הארי פוטר" גדל להיות עלם צנום וביישן). בחור גיי, מופנם, שעובד ככרטיסן בחניון ענק ובערב שר במקהלת גברים א-קפלה, מתאהב באופנוען אלילי (סקארסגארד מן הסתם) ונסחף איתו למערכת יחסים מינית של אדון ועבד. יש חלקים קשוחים בסרט, אבל הוא גם נוגה, מכמיר לב. יפה לראות את התמורות בתוך הקשר בין שניהם, ואיך ההתבטלות המוחלטת בפני ה"אדון" מאפשרת לחלקים באישיותו של העלם הצעיר לצאת לעולם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה בימי המלחמה?
אחרי השבעה באוקטובר כמעט ולא פתחתי טלוויזיה, ובקריאה התנחמתי בספרות רחוקה מכאן. במוזיקה ובאמנות עלה בידי לחוות, לא כוח ותקווה, אולי פורקן. בערך חצי שנה אחרי התקיים פצ'ה קוצ'ה, בסופו עלה בחור בשם יקי גני להדגים מה הוא עשה באמצעות AI. הוא מידל אמני ענק חיים ומתים לביצוע הולך ומתגבר של "הכעס" של רוקפור. אפשר היה לראות את אלביס, דיוויד בואי, לשמוע את הגיטרה הלבנה המיבבת של פרינס ונהמות האוברדרייב של הנדריקס. היום אפשר לעשות דברים יותר משוגעים וביותר קלות, אבל זה פעל עלי, והרגשתי איך העיניים שלי מתחילות להתמלא. לא הייתי מוכנה לזה, כשפתאום עלתה על המסך דמותו של יותם חיים כשהוא מתופף, כאילו עם כל הגדולים, המתים והחיים, התייפחתי בשורה הראשונה של היכל התרבות (שם נשארו כרטיסים), כפי שלא קרה לי לפני כן ומאז.
לינק לקטע למי שזקוקים לבכי טוב.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בסוף תקופת הקורונה פנתה אלי קופ"ח "מכבי" כחלק מפנייה כללית לחבריה, בה היא מזמינה את מי שרוצה ויכול להיפגש עם אדם בודד. חשבתי שאני יכולה לעשות את זה, ובעיני רוחי ראיתי קשישה, אולי ניצולת שואה, שיושבת עמי על ספסל בגינה. נרשמתי, והתחלתי להיפגש עם אשה צעירה בהרבה, שחייה התהפכו לאחר תאונת דרכים. במשך שנתיים נפגשנו פעם בשבוע, אצלה, לפעמים יצאנו מעט ובזהירות. מאוחר יותר המשכנו לשוחח בטלפון, ואני מרגישה אשמה שאני לא עושה זאת יותר. מעבר להפגנות, לעירנות ולהתארגנות סדורה הנדרשת מאיתנו, מכל מי שזכויות אדם ועקרונות דמוקרטיים חשובים לו, במרחב הפרטי המצומצם שלנו חיים כל כך הרבה אנשים שישמחו למפגש, לשיחה, לשהייה מעט ביחד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל כך הרבה מתנדבים, פעילים בקהילה, עסקים קטנים שתעלות חפורות להם שנים, ובכל זאת, אציין את עובדי הקופה בסניף אםפם בדיזינגוף-ארלוזורוב שנסגר זמנית לשיפוצים. הם חמודים ואישיים ביחס שלהם. שבה את ליבי שהם נותנים לחתולי הרחוב להיכנס להתחמם בסניף כשאין הרבה לקוחות ומחביאים אותם מאחורי עמדת הקופה.

מה יהיה?
אני חיה כמה שנים עם מועקה ודאגה ממה שקורה איתנו, ובכל זאת מאמינה שיש למקום הזה תקנה.

את הספר "אובססיה – דוח מעקב" אפשר להשיג באתר הוצאת נוודים, ובפלטפורמת הספרות 'עברית'
https://did.li/n1vmC

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• בננה ביץ'
• חוף הילטון
• שדרות בן גוריון
• צ'אקולי
• קריית המלאכה
• מזא"ה
• פצ'ה קוצ'ה

>> דורון אשכנזי הוא מגדולי מעצבי אופנת הגברים בישראל, אייקון של חליפות חתן מהממות ופורץ דרך עוד מאז ימי החנות שלו בשינקין של תחילת הניינטיז. בימים אלה הוא משיק את קולקציית קיץ 2025, וכמו שתוכלו לראות בתמונה מיד – הטאץ' והחזון שלו רק הולך ומתחדד.עוד טעימה מהקולקציה תוכלו למצוא כאן, בריאיון עם שקד ביטון מ"חתונמי" שנבחר על ידי אשכנזי להוביל אותה. קצת אסתטיקה כמו אוויר לנשימה.

>> מקלט שמרחיב את הלב ובר בקצב הסמבה // העיר של דניאל גורי דה לימא
>> ספסל סופג סודות והרבה הרבה ספרים // העיר של גל ליבר וליאת לב רן

1. בננה ביץ'

המקום הראשון הוא המקדש השבועי שלי. כל שבת – ים מוקדם בבוקר, בננה ביץ':מאוורר את הראש, טבילת תרפיה, פטפוטים, קפה אחד והביתה. הים אצלי זה נשימה, התמכרות.

2. קפה אדמונד

קפה עם כבוד, היה צריך לעבור באופן זמני, אבל נשאר והפך למקום עם נשמה אורבנית, חלוץ באזור המזרחי, והבן שלי רפאל שעושה לי את הקפה הכי טוב והשקשוקה האריתראית הכי טעימה.
יצחק שדה 32 תל אביב

3. ירוק'לה

חנות קסמים ברחוב אבולעפיה. התחילה בלמכור ירוקים מכל מיני סוגים, התפתחה לבית לכל מיני שיקויים, שמנים תבלינים ופטריות הכי מוזרות. החנות הירוקה הכי מגניבה בתל אביב, הכל באווירה של כיף ובית ותענוגות קטנים. הואהפך למקום מפגש של כל הטיפוסים האמנותיים ברחוב, בעלי מלאכה מפעם ומפוני קיבוץ רעים. מפגש של רחוב ובית, והכל בניצוח שליו ונובע מהנשמה ורוחב הלב שלו.

4. כיכר החטופים

המקום שהוא גם הכיכר של מוזיאון תל אביב וגם כיכר החטופים.מקום של פצע בלב, בשילוב עם מקום שמציג אמנות שמנסה לרפא.כיכר שעברה כבר כל כך הרבה גלגולים במשך 620 יום… כל דרך אמנותית וכל צעקה ודמעות… ושתחזור להיות כבר סתם כיכר בחזית המוזיאון, ושיחזירו את החטופים דבר ראשון לפני כל דבר אחר.
שאול המלך 29 תל אביב

5. שוק הפשפשים

אין על ה"רצפה" בשוק, הטיפוסים הכי אותנטיים ,מכל עדה ודת, מוכרים את מיש-מש הדברים הכי מעניינים ומסקרנים. תמיד משהו שצד את העין – מעיל בסוג תפירה שעבר מהעולם, נעליים מדליקות שכבר לא מייצרים, בדים, אטיקטים, תכים, כפתורים ,כובעים, הכל בכל מקרי מקורי ובהישג יד.

מקום לא אהוב בעיר:

בניין מצודת זאב.בניין שהיינו משקיפים עליו מהבית הקודם שלנו, ליד עצי השקמים. חתיכת היסטוריה שקוראים לה ע"ש ההוגה ז'בוטינסקי,,שעכשיו הוא ההיפך מהגות. נהיה סמל למצודה של ניתוק, צביעות ורקבון של שלטון. הייתי הופך אותו למתנ"ס חברתי שמטפל באי שוויון, בי"ס ליזמות וחדשנות, ומנער ממנו את הסמל שהוא.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ערב שאצר איתי מאוטנר שנקרא: "מבט על חלל" .תגובות אמנותיות לנוכחותנו ביקום. אירועמרגש, מלא השראה ואסקפיזם מוצדק.רצף של עבודות אמנותיות, רעיונות ומיצגים מתחומים שונים. ערב שהיה פורץ תודעה, עבודת מוסיקה +AI של המוסיקאי יקי גני מרוקפור, סטודיו מ.ל.א ועבודת אמנות נשית מרהט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עינב צנגאוקר היא הדמות שלי, גם אם היא זמנית בתל אביב/אשה בעלת כוחות על,יכולות מאבק שהלוואי שהיו מופנu, למקום אחר. היא הדמות שהכי זקוקה לכוח ואמונה ומאבק שלנו' והלוואי שהייתה יודעת ומרגישה כמה הרבה אנשים רואים בה אישה מנהיגה, חכמה וגיבורה. אולי היה נותן לה עוד קצת כוח.

מה יהיה?
אנחנו בתהום, מפה רק אפשר לעלות.

• העיר שלי
• אופנה ישראלית
• דורון אשכנזי
• שוק הפשפשים
• כיכר החטופים
• בננה ביץ'
• אדמונד

>> נועה עילם שדה, נשואה לאופיר ואמא לזוהר ושירה, מטפלת בתרפיה טרנספרסונלית וסופרת, ממקימות בית הספר האנתרופוסופי של ת״א-יפו ורשת הגנים – בית חינוך אביב (היום: בי"ס רעות). בשבוע הספר היא הייתה אמורה לעמוד בגו זקוף מאחורי דוכןולחתום לראשונה על ספרה "תגידי", שראה אור לפני כחצי שנה. "מאז ילדותי, כשהייתי משוטטת בין הדוכנים בכיכר מלכי ישראל, חלמתי שיום אחד אעמוד מהצד השני. השנה זה כמעט קרה. הספר יצא לאור. הדוכן של 'כנרת זמורה' כבר המתין. אבל אז – מציאות בלתי נתפסת גנזה הכול. החלום שלי הוא רק קצה קצהו של כאב לאומי עמוק. חרדה. אובדן. חטופים שלא שבים (ועוד ישובו!). עם שלם שמחפש אוויר".

>> מסעדות נוסטלגיות של פעם ואגרוף של טעמים // העיר של דותן גרינברג
>> תן חוטף כריך וקיפוד רוצה לרקוד // העיר של "אגדה חיה בעיר"

1. כיכר ביאליק

כיכר ביאליק היא לב העיר שלי, הלב של הלב. גרנו המון שנים ממש ליד. בבוקר הייתי יוצאת לשם עם הקפה הראשון מהבית לשמש הרכה ולנשום את האסתטיקה של בנייני הבאוהאוס הכי יפים בעיר, בזמן שהילדות התרוצצו במעגלים סביב הפסיפס של גוטמן ומאוחר יותר סביב בריכת הדגים (ופעם אפילו נפלו לתוכה…). יחד עם השכנים שי אביבי ומיכל ליבדינסקי ועלמה כהן-ורדי, לימים עורכת הספר שלי, ניהלנו מאבק שהצליח למניעת הקמת חניון בן שבע קומות מתחת לכיכר. הסלוגן שהמצאנו היה: "כן לציפור – לא לחניון". היום נוספו גם בתי הקפה הקטנים והמתוקים עמיתה ואלג'יר – בכלל פינוק מושלם. זאת כיכר שיש בה הכל – אסתטיקה, היסטוריה לאומית והיסטוריה מאוד אישית.

2. גאגא בסוזן דלאל ושייק יוגי בנרולי

התאהבתי לפני למעלה מ-20 שנה בגאגא, שפת המחול של אוהד נהרין, פילוסוף של גוף ותנועה. נהנית לצאת זקופה ולהעמיד פני רקדנית מן המניין, ביטוי אמנותי ותרפויטי עבורי. ואחרי הגאגא ישר לנרולי, חנות הטבע המתוקה של תמר ויאן. כל פעם אני ממש מתכוונת לגוון ולטעום משהו חדש מבר המיצים והסופר-פוד המושלם ותמיד בסוף בוחרת שוב בשייק יוגי – השייק הירוק המושלם.
יחיאלי 5 תל אביב // לילינבלום 3 תל אביב

3. בננה ביץ'

זה ה-חוף שלי. כבר המון המון שנים. כשהילדות היו קטנות הייתי לפחות פעם בשבוע "תופרת" להן מקלחות עם שקיעה על החוף, ארוחת ערב של שניצלונים וצ'יפס חיוכים ובדרך הביתה, על האופניים, הן היו כבר מנקרות בכיסאות הקטנים. הגינה הציבורית הכי שווה לגדל בה ילדות.

4. הבסטה

תמיד מבטיחה ומקיימת. שיק של שוק וקלאס של פריז. כשבא לי ללכת על בטוח. מוסד קולינרי יציב שאני אוהבת לבלות בו בזוג, עם חברות ועם אורחים מחו"ל. תמיד נעים וטעים לי בבסטה.
השומר 4

5. סאקה בה

האיזאקיה היפנית החדשה בשוק לוינסקי מבית מנטנטן. השף מאוסקה, העיצוב יפני והווייב פלורנטיני, נקי ואיזי. ביסים טעימים, שעובדים ממש טוב עם סאקה או בירה אסהי.
זבולון 8

מקום לא אהוב בעיר:

כיכר אתרים. איזה עוול נעשה לשדרת בן גוריון היפהפיה, שבמקום להישפך לים מקבלת בסופה את פח האשפה הזה. אנרגטית אני ממש מרגישה שיש למקום הזה קארמה רעה – מקום של פשעים, סוטים, פגיעות מיניות, עוולות כלכליות, מוסריות ואדריכליות. מסריח ולא רק משתן. מקום שאין בו ברכה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "אורנה ואלה" של תומר היימן, צפיתי בו בדוק-אביב והוא מציג עכשיו גם בקולנוע לב. הקהל מגיע להתרפק בנוסטלגיה על מפעל חייהן של שתי הנשים הללו, שהפכו למוסד, ובמקום זאת קיבלנו מסמך נוגע ללב על חברות, על צמיחה ועל פרידה. סרט מלא אהבה, כבוד, כנות וחמלה. קצת רציתי קיטש בטעם לביבות בטטה וטארט שוקולד, להיזכר במי שהייתי פעם. הבנתי משהו לגבי הגעגועים לתל-אביב שהייתה ואיננה עוד – לאורנה ואלה, לקפה ביאליק של מירב, לטאקאמרו של אלי, לביסטרון של יהלומה, לסביח של אפי, לבלוק שהיה בית. האנשים הם שעושים כל מקום. וזה בסדר לשחרר באהבה, כשזה הדבר הנכון. געגוע יכול להיות גם מתוק, כמו טארט טאטן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"הכבש השישה עשר" – היה שווה לארוב לכרטיסים עם היד בהיכון על המקלדת. אירוע ישראלי חוצה דורות, מגזרים, מחנות. הלב נשם לרווחה ונגענו כולנו בתקווה, נזכרנו ביופי ובתמימות, נזכרנו שיש ישראל. יש אותנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית– עושים ועושות עבודת קודש – בהתמדה, יום אחרי יום, מול אחת מהמציאויות הקשות בישראל: נשים, גברים, ילדים וילדות שנפגעו וצריכים אוזן קשבת, תמיכה, ליווי ומענה מקצועי וחומל. בספר שלי "תגידי" אני מספרת גם על תפקידו של המרכז לסיוע בתהליך הריפוי שלי. עבודת קודש כבר אמרתי?

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
היחידים שאני רוצה לחבק ולחזק הם אלו שהפכו תל-אביביים בעל כורחם – יושבי כיכר החטופים, כל מי שיקיריהם עדיין בשבי בעזה.

מה יהיה?
הספר שלי "תגידי" מתחיל מתוך טראומה – ומתעקש לדבר תקווה. הוא מזכיר לנו שמותר לבקש טוב, שמותר להאמין – שיום אחד יהיה פה שקט. ושאפשר להירפא. על כריכתו בחרתי לשים עבודת קינצוגי – אמנות יפנית שבה מחברים חרס שבור בזהב, מתוך ההבנה שהשבר הוא חלק מהיופי. זאת האמונה שאני בוחרת להחזיק בה, ברגעים שבהם אני מצליחה להסדיר נשימה: גם אנחנו נקום. נאחה את השברים. ונהיה שלמים – ואולי אפילו שלמים יותר.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• כיכר ביאליק
• הבסטה
• סוזן דלאל
• סאקה בה
• בננה ביץ'
• כיכר אתרים
• אורנה ואלה

"ב-7.10 הייתי בבית עם המשפחה. התעוררנו לאזעקות ובהתחלה חשבנו שזו טעות. לאט לאט התחלנו להבין את ממדי האסון ובאותו היום נשארנו כל היום בבית בלי לצאת בכלל", מספר איתן ששון, שף רשת גוצ'ה והדיינר איטלו-אמריקנו. לאחר שהתאושש מעט הוא החל לקדם את סגירת שלוש מסעדות הקבוצה, כאשר המזון שנותר בושל ונתרם לחיילים. בתום כמה ימים הוחזרו המסעדות לפעילות במתכונת טייק אוויי ומשלוחים. "במקביל המשכנו לבשל לתרומות לחיילים ומפונים בשיתוף פעולה עם חמ"ל האחים. אני ביסודי אדם אופטימי ומקווה שיהיה טוב בקרוב. בכל מקרה אני חושב שחייבים להחזיר את החטופים כמה שיותר מהר וזה הדבר הכי דחוף כרגע. כל השאר מתגמד לעומת זה".

>> העיר שלהם: טל ואלון בר השתלטו על קפה 51 ומתפשטים צפונה
>> המשקפיים של פוליקר והתפריט הסיני השחור // העיר של דור דטנר

1. בננה ביץ'

אני אוהב את הים ומנסה להגיע אליו לפחות כמה פעמים בשבוע. בבננה ביץ' תמיד יש שם מוזיקה טובה ואווירה רגועה, ובעיקר באמצע השבוע בבוקר זו פשוט חוויה.

2. באן מי נונג

תמיד טעים שם, לא משנה מה לוקחים. הפייבוריט שלי הוא הבון: קערת אטריות אורז ותערובת חסות עם כוסברה, בזיל תאילנדי עם טעם אניסי, נענע, גזר וקולורבי מוחמצים, בוטנים, שאלוט פריך, וחלבון לבחירה – משחק כיפי של חם וקר, בדיוק מה שצריך לקיץ התל-אביבי המהביל.
החשמל 33

3. עזרא גבאי

אני נוהג לעשות את הקניות לסדנאות שלי בשוק לוינסקי בכלל ובחנות של עזרא גבאי בפרט. זוהי החנות האהובה עלי בגלל המגוון, האיכות והיחס של מאיר, אכרם ושאר הצוות נהדר.
נחלת בנימין 101

4. לה מעלה

המקסיקנית הכי טובה בעיר בעיניי וסוג של מסעדת הבית שלנו כמשפחה. אוכל מקסיקני נהדר שעבר התאמה לחיך הישראלי במחירים לא קורעי כיס והמרגריטה ״טקי פאפי״ מושלמת.
שביל המרץ 5

5. קפה שפירא

קפה שפירא הוא הרבה מעבר לבית קפה שכונתי. זה מקום שהוקם מתוך חזון של מקום מפגש לקהילה וליזמות, אירועים ודיאלוג, ואפשר גם ריקודים ומוזיקה. בפעם הראשונה כשהגעתי לשכונה, לפני חמש שנים, תהיתי לגבי ההיתכנות של המקום, אבל עם הזמן הבנתי שזהו המרכז הקהילתי של השכונה שכל הזמן מחדש ומתרענן – משבוע הספר דרך מכירות שכונתיות ועד מסיבת די.ג'יי מדי יום שלישי.
רלב"ג 15

מקום לא אהוב בעיר

עבודות הרכבת הקלה הפכו את אבן גבירול, שהיה מרחובות הדגל של העיר, למקום מאובק ושומם. אין מדרכות, בקושי יש שביל אופניים, הכביש משובש כל הזמן. העסקים ברחוב סובלים וכנראה ימשיכו לסבול עוד כמה שנים טובות והתחלופה גבוהה. אני מבין את חשיבות הפרויקט ומעודד נסיעה בתחבורה ציבורים אבל העיתוי גרוע (למה לא התחילו לפני 30 שנה?), והתזמונים והעיכובים בלתי הגיוניים בעליל (קראתי שמדברים על סיום הקו הירוק רק ב-2030!!).

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסטנד אפ של אלי חביב. אחרי ניסיון על הקווים כמופע חימום של אודי כגן ואסי כהן, אלי חביב כובש את הבמה. מבדיחות על אמא ועד אלוהים – הוא מרענן, חדש, מצחיק ואמיתי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במעט הזמן הפנוי שיש לי אני דווקא מחפש לברוח מהחדשות ומהאירועים שרודפים אותנו לאורך כל היום. ובשבילי ספרים הם האסקפיזם המושלם. לאחרונה קראתי את "ים השלווה" של אמילי סנט ג'ון מנדל – רומן שנודד בין מקומות, קיומים וזמנים שונים. במרכזו של הרומן, המתרחש לאורך מאות שנים ועל פני מקומות שונים בכדור הארץ ומחוץ לו, עומדות דמויות שונות שהיו כולן עדות, בזמנים ומקומות שונים, להתרחשות מסתורית ובלתי מוסברת אותה מנסה לפענח צעיר מלנכולי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
נושא החקלאות וייצור המזון המקומי מאד קרוב לליבי. כל מקום שאפשר לעזור בו לחקלאים מקומיים, לקנות תוצרת מקומית ולחזק את החקלאות ותעשיית המזון המקומית הוא מבורך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לקולגות שלי – המסעדנים והשפים בעיר, שלמרות המצב והקשיים הנלווים לו ממשיכים בימים טרופים אלה להציע למעוניינים בכך מפלט לנשמה (ולבטן). התושבים בעיר הזאת מוכיחים לנו בכל פעם מחדש כמה נכון המשפט של ג'ורג' ברנרד שואו: "אין אהבה כנה יותר מאשר אהבה לאוכל".

מה יהיה?
באמת שאין לי מושג. אני מקווה שיהיה טוב כי כבר היה מספיק רע. מגיע לנו קצת נחת, לא? אין לי מושג איך או מה צריך לקרות כדי שזה יהיה, אבל אני ממש רוצה להאמין שהמצב ישתפר בהקדם ונוכל להרים ראש ולחזור לחייך.

• העיר שלי
• גוצ'ה
• בננה ביץ'
• באן מי
• שוק לוינסקי
• לה מעלה
• קפה שפירא