בסוף המערכה השנייה של "המאסטרו" יש שוט ארוך ויפה – בתום קונצרט של יצירה סימפונית של לאונרד ברנשטיין (בראדלי קופר), בצד שמאל של הפריים נראה קהל רב מוחה כפיים בהתלהבות, ובצד ימין רעייתו פלישה (קרי מליגן) הולכת ומתרחקת מהמצלמה לכיוון היציאה. במקום לחגוג איתו את נצחונו, היא נדחקת הצידה אחרי שבמהלך הקונצרט הבחינה שבעלה האהוב והנערץ אחז בידו של הבחור הצעיר שישב לצידו. מאוחר יותר בסרט, בתום קונצרט שבו ברנשטיין ינצח על הסימפוניה השנייה של מאהלר, יופיע שוט שיהדהד את הדימוי הזה – תנועת מצלמה חושפת את פלישה, שוב בגבה למצלמה, אך הפעם היא פונה לעבר בעלה. שני השוטים האלה, והפסקול הנלווה, כמו מסכמים את יחסיהם של המאסטרו וזוגתו.

כבר כתבתי כאן בעבר על גישות שונות לביוגרפיות קולנועיות של אנשים מפורסמים, שאין כל דרך להקיף את כל מה שעשו בחייהם. חלקן, כמו "המלכה", "שעה אפלה" ו"גולדה", בוחרות להתמקד בכמה ימים דרמטיים בחיי הדמות. בראדלי קופר, בסרטו השני כתסריטאי/במאי ושחקן (אחרי "כוכב נולד"), בחר לגולל את סיפורו של המלחין והמנצח הגדול ששלח ידו בכל, והצליח בכל מה שעשה, דרך הפריזמה של יחסיו עם רעייתו.

"המאסטרו" נפתח בשיחה עם ברנשטיין הזקן, שמדבר באהבה גדולה על אשתו המנוחה. משם הסרט חוזר אחורה ל-1943, כשלני בן ה-25 מתעורר לצד גבר ערום במיטתו, ומקבל טלפון שמזמין אותו להחליף את המנצח החולה ברונו וולטר. התלהבותו האקסטטית מההזדמנות שנפלה בחלקו נקשרת אסוציאטיבית לגבר שאיתו בילה את הלילה, ומלווה בצלילים סוערים מתוך הפסקול האדיר שברנשטיין הלחין (עשר שנים מאוחר יותר) לסרט "חופי הכרך". הניגוד העז בין שתי הסצנות פורס בפנינו את הקונפליקט הזה באישיותו של ברנשטיין כשטיח שעליו מתנהל הסרט. אנחנו תמיד זוכרים שהוא שם, גם כשנדמה שברנשטיין עצמו מתעלם ממנו.

"המאסטרו" נקרא כך בעברית משום שהשם המקורי, נטול ה' הידיעה, נחטף על ידי העיבוד הצרפתי הקלוקל ל"הערת שוליים" שהוקרן בארץ בתחילת השנה. חלקו הראשון של הסרט הוא מונטאז' נזיל בשחור לבן, שמחבר בין המוזיקה של ברנשטיין, שממלאת את הפסקול, לבין החיזור שלו אחר השחקנית פלישה מונטלגרה, שאותה הוא פוגש במסיבה בביתו של הפסנתרן קלאודו אראו ב-1946 (סצנות הפתיחה מלאות ניים דרופינג). הפלירטוט הידידותי נפרס על פני כמה שנים (במהלכן היא היתה לבת זוגו של השחקן ריצ'ארד הארט), וברגע קולנועי יפה במיוחד יחסיהם מעוצבים כמחול על במה לצלילי הבלט "Fancy Free", על שלושה מלחים בחופשה, שברנשטיין הלחין ב-1944 ("סיפור הפרברים", יצירתו הכי מפורסמת, מושמעת בסרט רק בחטף).

המארג המסוגנן של הסרט מלא סצנות מעוצבות ויפות שכאלה, המעידות שקופר הוא קולנוען מחונן. יש בו גם לא מעט רגעים עצובים, כמו השוט שתיארתי בפתיחה, או פגישה מקרית של ברנשטיין עם אהובו משכבר הימים, נגן הקלרינט דיוויד אופנהיים (מאט בומר), המטייל עם אשתו לאורך הסנטרל פארק. "המאסטרו" אינו חוקר לעומק את חיי הקהילה הלהט"בית בשנים ההן, וגם לא נותן ביטוי של ממש לחיבוטיו הפנימיים של ברנשטיין, אלא מניח שהצופים יודעים שקווירים היו צריכים להסתתר בארונות ולהתחתן עם נשים כדי לחסוך לעצמם קשיים אחרים. אולי בשל כך, אף שהסרט מלא בסצנות יפות, הן לא לגמרי מתגבשות למהלך דרמתי שלם.

זה גם יחסו של הסרט למוזיקה – הוא נותן לה הרבה מקום, אבל אינו עוצר להסביר ולנתח את החידושים ומקורות ההשראה של ברנשטיין. כך, למשל, בסצנה הנ"ל שבה הוא מנצח על הסימפוניה השנייה של מאהלר, אנחנו מקבלים כמעט את כל הפינאלה, וחוזים בקופר מחקה את סגנון הניצוח הייחודי של ברנשטיין, וזה נורא יפה. אך הסרט אינו מספר לצופים על תרומתו המהותית של ברנשטיין לאינטרפרטציה של יצירתו של המלחין האוסטרי הגדול שכמעט נשכח, ולהשבתן לאולמות הקונצרטים. את זה עשה בשנה שעברה הסרט "טאר המנצחת", שהקדיש סצנות מרתקות לעבודה של לידיה טאר, המתגדרת כתלמידתו של ברנשטיין, על הפרטיטורות של הסימפוניות של מאהלר.

מליגן ודאי תזכה במועמדות לאוסקר על הופעתה הנהדרת בתפקיד הרעיה הפגועה, שחשבה שהיא יודעת למה היא נכנסת, אבל לא לגמרי. גם קופר מרשים, אך האיפור הכבד שבהחלט מדמה אותו לברנשטיין (כולל האף הארוך המדובר) קצת מקשה עליו להשתמש בכל תווי פניו. מאיה הוק, בתם של אומה ואית'ן, נוגעת ללב בתפקיד בתו ג'יימי שמבחינה שמשהו לא עובד ביחסים בין הוריה. ושרה סילברמן, שחוללה מהומה כשהתלוננה על תופעת ה"Jewface" בטרם לוהקה לתפקיד אחותו של הקוויר היהודי המגולם על ידי שחקן שאינו יהודי ואינו קוויר, היא אותה שרה סילברמן שהכרנו, ללא ניואנסים חדשים.

"המאסטרו" נעשה בהמון אהבה ותשומת לב, והוא עתיר יופי, אבל דווקא דמותו של הגיבור נותרת מעט עמומה, מעבר לניסוחים שהוא עצמו מספק על חוסר הסיפוק שלו מהיותו חצי מלחין (שיוצר בבדידות) וחצי מנצח (שזוכה לתשואות הקהל). נאמר לנו שהוא סובל מדיכאונות, אבל זה לא ממש מורגש. אפשר לומר שהסרט הוא בן דמותו של ברנשטיין גם בכך שהוא מרפרף ולא מתמסר עד הסוף, אבל הכישרון מתפרץ ממנו בכאלו עוצמות שזה כמעט מספיק.
4 כוכבים
Maestro,עכשיו בנטפליקס. בימוי: בראדלי קופר. עם בראדלי קופר, קרי מליגן, מאט בומר, שרה סילברמן. ארה"ב 2023, 129 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• ברדלי קופר
• נטפליקס

• Facebook
• Twitter
• Email

הפגישה הראשונה בין ג'קסון מיין (בראדלי קופר) לאלי (ליידי גאגא) ב"כוכב נולד" החדש מתרחשת מאחורי הקלעים של הופעת דראג. ג'קסון, כוכב רוק מפורסם, לא ממש מתלהב מהרעיון לראות דראג קווינז עושות ליפסינק, אבל אלי לא כזו – היא שרה בעצמה והפרפורמנס שלה צנוע למדי. הדבר היחיד שבכלל רומז לדראג בפרפורמנס שלה הוא הגבות הדקיקות שהיא מדביקה כמחווה לאידית פיאף. ג'קסון השיכור מרותק מהגבות האלה ומסיר אחת מהן בעדינות כדי לראות את אלי "באמת". היא ממהרת לכסות את פניה במבוכה. המפגש המתוק-מביך הזה הוא הצהרת כוונות של הסרט, שמנסה באופן מגושם למדי לדבר על אמת, הצלחה והקשר ביניהם. זאת גם קריצה לגאגא, זיקית שנהנית להתחפש ולשבור את הנוסחה הסטנדרטית של "כוכבת פופ סקסית", כולל הופעות דראג של ממש, בהן אימצה אלטר אגו גברי.

כממשיכת דרכן של כוכבות פופ ענקיות כמו מדונה, גאגא הפכה את הפופ האמריקאי למוזר וקווירי יותר. בתחילת דרכה הנוכחות ההיפר-נשית שלה, עם פאות בצבעים בוהקים ואיפור לא טבעי בעליל, גרמה לרבים לתהות האם היא בעצם טרנסג'נדרית. היא צחקה על זה בקליפ, כמו שצחקה או התכתבה עם הביקורת שספגה לאורך השנים בשירים, בקליפים או בראיונות. היא גם אף פעם לא התביישה בהיותה כוכבת פופ – להפך, היא עירערה על הרעיון שפופ הוא ז'אנר מוזיקלי שטחי ומוגבל, נטול יומרה אמנותית. "כוכב נולד" לא מרגיש כמוה. הסרט לא באמת מבין מוזיקת פופ והתפיסה שלו את תעשיית המוזיקה מיושנת. הוא יודע שהיום יש הרבה זמרות עם שם פרטי בלבד ושהגרדיאנט עשה קאמבק, אבל מכל בחינה אחרת הוא נשמע כמו תיכוניסט טרחן שמייבב על "התמסחרות".

אלי וג'קסון מתאהבים אחרי שהיא מצטרפת לסיבוב ההופעות שלו וזוכה לאהבת הקהל בזכות ביצועים מלאי נשמה לשירים שכתבה בעצמה. רגע אחרי שהיא מסיימת לשיר בלדה מרגשת, היא מקבלת הצעה להקליט אלבום משלה ממפיק (רפי גברון) עוצמתי ומרושע, כאילו השנה היא 96 וחובבי מוזיקה עדיין מפחדים מחברות תקליטים דורסניות ובלתי מנוצחות. במהירות הבזק המפיק המפלצתי הופך את אלי לכוכבת פופ סתמית עם קול מסונתז ושירים על בנים וסמסים. למה הוא בכלל החתים מוזיקאית שעיקר האפיל שלה עד אותו רגע היה כישרון לכתיבת פזמונים ומנעד קולי מרשים? ככה זה בתעשיית המוזיקה, אם הם לא יקריבו אמנים מוכשרים בליל ירח מלא הם יתפוררו וימותו.

במציאות, חברות התקליטים קורסות ופופ שטוח ומסונתז הוא כבר מזמן לא הסחורה הכי לוהטת בשוק. לכוכבות הפופ הכי גדולות ומצליחות יש אישיות ודעות שהן לא מהססות להשמיע, וגם המוזיקה שלהן עוסקות בעוד נושאים מלבד "תראו איזה חתיך אני מתה". לא כל סרט צריך להיות ריאליסטי, אבל כזה שלא מפסיק לברבר על החשיבות של "אמת" ו"אמירה" באמנות צריך לפחות להבין את התעשייה שהוא מבקש לבקר. ואם הוא לא, אז שלפחות ייתן מקום אמיתי למאבק בין החלומות האמנותיים של אלי למציאות התאגידית. המהפך הפופי מוצג כטרגי, למרות שאלי עצמה נראית די מאושרת מהצלחתה, ואנחנו לא יודעים מה היא חושבת על האלבום שלה והפרסונה שאימצה. כש"לה לה לנד" התלונן על המסחור והזיוף של תעשיית המוזיקה, הוא לפחות הביא את ג'ון לג'נד כדי שיהווה קונטרה שפויה, משכנעת וכיפית לג'זיסט הטהרן שגילם ריאן גוסלינג. מה יש כאן? סצנה אחת שבה אלי יוצאת נגד המפיק ומסרבת לחמצן את השיער.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
מה הקטע עם נינג'ה ישראל?
הגילגולים המרתקים של "כוכב נולד"
נטפליקס החזירה את הקומדיה הרומנטית לחיים

הצופים אולי ייצאו מהסרט מאוהבים באלי, אבל זה לא באמת הסיפור שלה, אלא של ג'קסון, האמן המנוסה שרואה דרך "הזיוף", ומכאן כל הטרגיות. יותר מזה, הסרט משווק כמעין אגדה פמיניסטית שהיא יותר מסיפור אהבה סטרייטי נטו, אבל הוא בז דווקא לז'אנר שנחשב נשי (וגם גיי פרנדלי, הרי לאלי יש חבר טוב הומו וחבורת מעודדות דראג קווינז) ומתרפק על גבריות ישנה עם ניחוחות אמריקנה. הז'אנרים שג'קסון מעדיף – רוק, קאנטרי, בלוז – מוצגים כאומנותיים, חשובים וכמובן "אמיתיים", כאלה ששמים במרכז את "הקול" של היוצר ואת מה שיש לו לומר. את האמת לא אומרים חלילה עם ליפסינק, רק עם גיטרה אקוסטית. בניגוד אליו, הפופ מוצג כמכשול, משהו שצריך לאכוף בשביל להביא אמירה אמנותית משמעותית, ובו זמנית גם כעתיד המאיים שמוחק את האמנים השורשיים שלא אוהבים להתאפר או לרקוד.

• תרבות
• ליידי גאגא
• ברדלי קופר
• סרטים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

שערוריית העקבים בפסטיבל קאן

במאי האחרון געשו הרוחות סביב תקרית בפסטיבל קאן, בה נשים לא הורשו להיכנס להקרנה של סרט מכיוון שלא עמדו בקוד הלבוש שלהפסטיבל המחייב נעילת עקבים גבוהים. המחאה הציבורית לא איחרה לבוא, ואליה הצטרפו גם סלבריטאיות שנכחו בפסטיבל ומחו כנגד הדרישה לעקבים, כמו אמילי בלאנט – שעשתה זאת תוך שהיא נועלת נעלי עקב בעצמה. המעשים עצמם הגיעו מכיוון לא צפוי – דווקא דוגמניות על כמו לארה סטון וקרלי קלוס הופיעו על שטיחים אדומים בשבועות העוקבים עם נעליים שטוחות, מה שמוכיח שהדרך להשתחרר מכבלי המגדר עוד ארוכה, שכן רק דוגמניות על מרגישות מספיק בנוח לא להיכנע לתכתיבים, כנראה בגלל שהן נראות טוב בהכל. התחלה יפה, הוליווד.

החבורה הנשית של טיילור סוויפט

באופן אירוני, רגע השיא של טיילור סוויפט וחבורת הנשים שמקיפה אותה (ה-girl squad) היה בקליפ לשיר "Bad Blood", שמבוסס על סיפור של יריבות נשית מהסוג הקלישאתי. אבל גם החגיגה סביב השיר הזה, שתוקף באופן אישי את הצ'ילבה קייטי פרי, שלפי השמועות ניסתה לגנוב מסוויפט רקדנים במהלך סיבוב הופעות, לא הורידה מהכוח הנשי שסוויפט מעודדת. עולם הפופ הוא עדיין גברי במהותו, ועד כה הנשים שנמצאו בפסגה – כמו מדונה או ביונסה – התגוררו שם לבדן או לצד גבר חזק. סוויפט הוכיחה שכדי לשלוט בעולם צריך חזית מאוחדת ותומכת של נשים מובילות בתחומן, והקיפה עצמה בחברות אמת כמו לינה דנהם, לורד או קרלי קלוס, שלא מפסיקות להרים אחת לשנייה.

"ג'וני ואבירי הגליל"

מוזר לחשוב שבשנת 2015 המיניות הנשית היא עדיין נושא מושתק או מאיים, והרפרנס הזמין ביותר שיש לנו בראש להצגה שלה בתרבות הפופולרית היא "סקס והעיר הגדולה", שירדה מהמסך כבר לפני יותר מעשור. התיקון הגיע ממקור לא צפוי – שני יוצרים ממין זכר שדרך סיפור על זנות גברית הצליחו לא רק לנסח במדויק את הבעייתיות שבחוסר השוויון המגדרי בכל הנוגע לחיי המין שלנו, אלא הצליחו להשיג במהלך פרקי העונה הראשונה מנעד רחב ומגוון של רצונות ופנטזיות נשיות, במקום לשטח את הדמויות לסטריאוטיפים.

נשים בהוליווד נלחמות בהפרשי השכר

חשבתן שרק אתן מרוויחות פחות מהגבר בקיוביקל לבד? מתברר שפער השכר מטריד גם את שחקניות ובמאיות הוליווד, כשלאחרונות גם לא ניתנות מספיק הזדמנויות מקצועיות. בטקס האוסקר האחרון הזוכה פטרישיה ארקט מחתה בנאום הזכייה שלה נגד הפרשי השכר, וגררה אחריה אינספור קולגות. המוכרת בהן היא ג'ניפר לורנס, שכתבה מכתב פתוח בניוזלטר הפמיניסטי של לינה דנהם בו סיפרה על מאבקיה לקבל שכר שווה ערך לשחקנים הגברים שלצדה. בתגובה, הצהיר ברדלי קופר – שהופיע לצד לורנס ב"אופטימיות זה שם המשחק", "חלום אמריקאי" ולאחרונה ב"ג'וי" – כי הוא מתכוון לאחד כוחות עם שחקניות למשא ומתן משותף על שכר. האם אנחנו באמת זקוקת לגבר שילחם את המלחמות שלנו? בהחלט. בימים בהם עמוס שוקן קורא למי שמבקרות את בני ציפר "ג'יהאד פמיניסטי", אין ספק שאנחנו זקוקות לגברים פמיניסטים שיעזרו לדברר את המסר בפניהם של גברים שעדיין לא יכולים להקשיב לקול הנשי מבלי שישמע להם היסטרי או קורבני. כן ירבו.

"הנוקמים: עידן אולטרון" תחת אש

כבר זמן רב שמעריצי "הנוקמים" לא מבינים מדוע דמותה של סקרלט ג'והנסון – האלמנה השחורה, לא מקבלת סרט משלה, בעוד שאר הדמויות שלצדה זכו לאחד, שניים, ואף שלושה סרטים. זאת למרות שג'והנסון היא היחידה מבין הקאסט שהחזיקה על גבה שובר קופות ("לוסי") מחוץ לפרנצ'ייז הסרטים בתקופה בו הוא קיים. אבל השיא הגיע כשיצאו המוצרים הנלווים לסרט "הנוקמים: עידן אולטרון", והאלמנה השחורה פשוט נעדרה מהם. המחאה תפסה אש ברשתות החברתיות בעזרת התגית #WheresNatasha, ואפילו מארק רופלו, שמככב לצדה של ג'והנסון בסדרת הסרטים, הצטרף. האם למדו בהוליווד משהו מהתקרית? כנראה שלא, שכן הסיטואציה ההזויה חוזרת על עצמה בימים אלה ממש – מעריצים ומעריצות של "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" נדהמו לגלות שריי, הדמות הראשית בסרט, נעדרת מהמרצ'נדייז הנלווה. צירוף מקרים? כנראה שלא.

"מקס הזועם: כביש הזעם"

כשטום הארדי, אחד מכוכבי הסרט, נשאל במסיבת עיתונאים האם הפריע לו לקרוא תסריט אקשן מלא בדמויות נשיות, הוא ענה את התשובה היחידה שאפשר לענות במקרה כזה: "לא". למרות שהארדי מגלם את הדמות שעל שמה קרוי הסרט, הוא דאג להזכיר בכל הזדמנות שהכוכבת האמיתית של הסרט היא שרליז ת'רון, שמשחקת את דמותה של פיוריוסה – לוחמת נועזת שמובילה מפגן עוצמתי של קבוצת נשים שמסרבות להמשיך להיות כלי קיבול של העריץ הגברי הצמא לדם. אלגוריה, מישהו?

נאום הזכייה באמי של ויולה דיוויס

נאום הזכייה של דיוויס, השחקנית השחורה הראשונה שזכתה בפרס האמי על תפקיד ראשי בסדרת דרמה, רלוונטי יותר למאבק השחורים בהוליווד מאשר למאבק הנשים, אבל הוא הדליק זרקור על סוגיה שרוחשת בקרב נשות תעשיית הבידור. בעוד דיוויס שמה דגש על חוסר ההזדמנויות עבור שחקניות שחורות בהוליווד, ניקי מינאז' הפנתה השנה אצבע מאשימה ישירות לנשים הלבנות שדורשות את הפריבילגיות לעצמן אבל לא חולקות אותן עם אחיותיהן, כמו מיילי סיירוס וטיילור סוויפט. זו גם הזדמנות מצוינת לתת קרדיט ליוצרת והתסריטאית שונדה ריימס, שעומדת מאחורי "האנטומיה של גריי", "סקנדל" ו"המדריך לרצח", עליה זכתה דיוויס באמי. למרות התוצרים הטראשיים של ריימס, אי אפשר להתעלם מהמהפך שהיא הביאה לטלוויזיה האמריקאית בכך ששמה בפריים טיים דמויות מגוונות מבחינה אתנית ונטייה מינית.

פלייבוי מפסיקים לפרסם עירום

זו לא תהיה טעות לפרש את ההחלטה של פלייבוי להפסיק לפרסם עירום כמותה של האירוטיקה הרכה, שאינה נחוצהבימים בהם הפורנו זמין כל כך. יחד עם זאת, פלייבוי הוא תוצר מובהק של העליונות הגברית, והוא פרי חלציו של אדם שמחזיק אחוזה מלאת שפנפנות שכל מטרתן בחיים היא להוות ממתק לעיניים של גברים. המיניות הנשים בפלייבוי אמנם לא קיצונית כמו העיוות של הפורנו, אבל גם היא מגלמת פנטזיה גברים מסוג מסוים – נשים שהן קצת תמימות, מתגרות, ילדותיות ונעדרות שיער גוף. העירום הנשי והמין הנשי צריכים להיראות, אבל הגיע הזמן שמי שישלוט בייצוגים של אלה הן נשים, או לכל הפחות גברים שלא רואים בהן חפץ.

מיילי סיירוס עושה מה שבכוס שלה

יש מקום להתווכח על המיניות המוחצנת של סיירוס ולשאול האם היא מכוונת לנשים או לגברים, אבל דבר אחד בטוח – התדמית של סיירוס כבר לא נשלטת על ידי מושכים בחוטים למיניהם. מעבר לעובדה שהיא מתפעלת חשבון אינסטגרם עמוס דרכו היא מעבירה את האג'נדה שלה, בין אם מדובר בלגליזציה של סמים קלים או שיער בית שחי, סיירוס החליטה השנה גם לקחת את הקריירה שלה בידיים ולהקליט אלבום שלם עם הפליימינג ליפס מחוץ לחוזה שלה עם חברת התקליטים, שבוודאי הזדעזעו מהתוצאה הסופית והלא להיטית.

ג'יג'י חדיד עונה למבקרים

ביוש גוף הוא הדרך האפקטיבית והשכיחה ביותר למשטר נשים, וכולם חוטאים בה – כולל נשים בעצמן. גם אם העולם מתקדם לעבר שוויון מגדרי באספקטים אחרים, נדמה שהדרישה מנשים להיראות באופן מסוים לא תיעלם כל כך מהר. כשדוגמניות חוטפות גם הן ביקורת על כל חלק מגופן, קשה שלא להבחין שאף אחת אינה חסינה בפני הביקורת. ג'יג'י חדיד, שהפכה השנה לאחת הדוגמניות המצליחות בעולם בעיקר הודות למראה הבריא שלה, כנראה לא שימחה במיוחד את אוהבי ההרואין שיק, שמעדיפים את המראה הכחוש בעיקר כשמדובר בתצוגות אופנה עלית. בשבוע האופנה בניו יורק חדיד כיכבה בלא מעט תצוגות, מה שגרם לממורמרי מקלדת רבים לייחס את הסיבה לכך לעובדה שהיא צמחה מתוכנית ריאליטי ("The Real Housewives of Beverly Hills") ולא ליכולות שלה כדוגמנית. חדיד לא נשארה חייבת והגיבה בפוסט רהוט באינסטגרם שיוצא נגד מבקריה, בו היא גם ציינה שאם לא היה לה את מבנה הגוף שיש לה, הקריירה שלה הייתה נראית אחרת. חדיד לא הייתה לבד, אגב – גם ללינה דנהם נשבר השנה מכל מי שעולב בה בכל פעם שהיא מעזה לחשוף את גופה הלא חטוב, וגם היא השתמשה בפלטפורמת האינסטגרם להכריז על כך שגם רוחה היציבה והחזקה יכולה להישבר.

• פלייבוי
• לארה סטון
• ברדלי קופר
• הנוקמים עידן אולטרון
• סקרלט ג'והנסון
• האלמנה השחורה
• מקס הזועם: כביש הזעם
• ג'וי
• bad blood
• ג'ניפר לורנס
• טיילור סוויפט
• מיילי סיירוס
• פסטיבל קאן
• קייטי פרי
• ג'וני ואבירי הגליל
• גיגי חדיד
• קרלי קלוס
• ויולה דיוויס
• מלחמת הכוכבים
• תרבות
• נעליים