• Facebook
• Twitter
• Email

קבוצת הבריגדה התרבותית, הפועלת להפצת תרבות ברה"מית־ישראלית, תוציא בסוף החודש לפועל את היוזמה החדשה שלה – פסטיבל סנט פטרבורג, שיתקיים בתל אביב ובחיפה (שלישי ורביעי, 27-28.11). בפסטיבל יופיעו אמנים בתחומי התיאטרון, המוזיקה, הצילום והמחול שיתנזקו לשלושה מתחמים תרבותיים עשירים, שוקקי חיים ומדיפי ניחוח סלק.

אחת העבודות יוצאות הדופן בפסטיבל שייכת לענת וובנובוי (36), במאית שעלתה לארץ בגיל 9 וכיום חוזרת לברית המועצות לשעבר דרך החקר והיצירה. "זיכרון הוא כמו זנב" הוא בעצם פרפורמנס המורכב מאודיו וקולנוע; האודיו כולל קטעים מפרוטוקול יוסף ברודסקי, המשורר שהואשם בפרזיטיות וגורש מברית המועצות, ובחלק הקולנועי תראו קטעי וידיאו מקוריים מחייהם של בני האומה הסובייטית. אל תיתנו לתיאור הזה לשעמם אתכם: מדובר בתיעוד נדיר – במשך זמן רב מצלמות היו מוצר לעשירים בלבד, ומעטות המשפחות שהחזיקו אחת ברשותן.

עוד כתבות מעניינות:
איך הפך עולם האמנות לבועה מטורללת לעשירים?
הסלבס הישראלים מנסים לעשות אמנות וזה פשוט נורא
זיו קורן חושף את הסיפורים מאחורי התמונות הנדירות

"החלק של הווידיאו מורכב מאוסף של סרטים ביתיים שהביאו לי אנשים מברית המועצות והיום גרים בארץ", מספרת וובנובוי. "זה ניסיון ליצור ערבוב של זיכרונות לכדי זיכרון אחד משותף. היה לי חשוב לא להתמקד בצילומים הרשמיים שאפשר לראות ברוסיה הסובייטית אלא בצילומים הביתיים, שהם נדירים כי מצלמות היו למעט מאוד אנשים ופילם היה יקר מדי".

צצו סיפורים מעניינים?
"אמא של אחת המשתתפות בפרויקט עבדה בתפקיד מפתח במפעל שבו קיבלה המון הצעות שוחד. היא לא הסכימה, אבל מישהו החליט לתת לה מצלמה במקום כסף ואמר לה לא לספר לאף אחד. מתברר שהמצלמה הזאת הייתה לא חוקית, כי היא הגיעה ממפעל שבנה חלקים לחללית. כשהחללית נשלחה הייתה עליה מצלמה שהיו אמורים להשמיד עם חזרתה, אבל זה כמובן לא קרה".

מרבית עולי ברית המועצות לשעבר שישתתפו בפסטיבל כלל לא נולדו בעיר שעל שמה הוא נקרא, והם הוטסו לסיור מקדים בה כמעין טיול שורשים. וובנובוי נולדה במוסקבה ואף על פי כן התרגשה מהביקור. "סנט פטרבורג לא מאוד חשובה לנו", היא אומרת, "זו בחירה בסמל. העיר הזו מסמלת להרבה רוסים בירה תרבותית ואינטלקטואלית והרעיון הוא לקבל ממנה השראה. אותי תמיד מעניין לחזור לרוסיה ולראות מה נהיה ממנה. סנט פטרבורג היא עדיין רוסיה והיא גם יפה מאוד ומיוחדת".

מה לגבי עיר ילדותך? ביקרת בה?
"כשחזרנו למוסקבה לטיול שורשים משפחתי בשנת 1996 היה מזעזע. זו הייתה התקופה הכלכלית הכי קשה באזור, אני הייתי בחטיבה־תיכון וממש לא עניין אותי לחקור את רוסיה, הייתי עסוקה בהתאקלמות בארץ".

ואיך הייתה ההתאקלמות?
"הסביבה העמידה לי תנאי: אם את רוצה להיות בפנים את צריכה להיות ישראלית, ואני בחרתי להיות בפנים. אבל גם אני הצבתי לעצמי את התנאי הזה, אז תהליך ההתבגרות היה משותף, שלי ושל הסביבה. כשלמדתי בניו יורק קיבלתי פרספקטיבה שונה על דברים, אבל היום החברה הישראלית מוכנה יותר לדון בעצמה ולהכיל איזושהי רב תרבותיות. חלק גדול זה בזכות הפעילות של הבריגדה התרבותית, ששמה את התרבות הרוסית על המפה והופכת אותה לחלק מהתרבות הישראלית".

5 המלצות לפסטיבל סנט פטרבורג

18:30 – זיכרון בהגירה
אליזה פרנקל, ילידת סנט פטרבורג וסטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, תדבר על הזיכרון הפוסט סובייטי והאופן שבו הוא מתעצב בישראל.

19:30 – טיפשונת משטרים
המשוררת והיזמת החברתית אלקס ריף מספרת על חוויותיה כילדת דור 1.5, בין הבית הסובייטי למציאות בארץ, בליווי הקראת שירים מספרה שבכותרת.

20:00 – הסלון הספרותי
הבמאי מיכאל קייט משחזר את הסלונים הספרותיים בסנט פטרבורג בחלל חם ואינטימי, עם שחקנים שיקריאו שירה פטרבורגית הממחישה איך זה לחיות בשני עולמות שונים.

20:30 – מקורוק סנט פטרבורג
פרויקט מוזיקלי שבו יוצרים צעירים חוברים למוזיקאים ותיקים וכותבים יחד שירים בהשראת מקורות התרבות היהודית. בהופעה תקבלו קוקטייל מוזיקלי יהודי־רוסי־ישראלי.

21:30 – אתרי הנכחה
מופע המחול של דניאל שופרא מנציח את הנשים ההיסטוריות של סנט פטרבורג, שרבות מהן נזנחו מחוץ לרשימות הזיכרון הקולקטיבי הגברי – בהן הרקדנית אנה פאבלובה והמהפכנית האקטיביסטית פאני קפלן.

← פסטיבל סנט פטרבורג, בית התפוצות, קלאוזנר 15 תל אביב, רביעי (28.11) 18:00־23:00, 75 ש"ח.לאתר הפסטיבל

• רוסיה
• ברית המועצות לשעבר
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"כשהייתי ילד קטן, אמי ואני נסענו לברלין. היה איתנו כומר פולני בשם קסנדש. האמריקאים נתנו לו המון תקליטי 78, ואמי אמרה לו, 'שומאן, בטהובן – אלה הולכים אליך. ג'אז הולך אלי'. הוא מיין ערימה של תקליטי ג'אז ואני האזנתי להם; הייתי רק בן שבע או שמונה, אבל האזנתי לכולם. עם הזמן התקליטים התבלו ונשברו, ובסוף שנות ה-40, ואחר כך בשנות ה-50, לא היתה שום אפשרות להשיג דברים כאלה. פה ושם צץ איזה תקליט סובייטי ישן בסגנון ג'אז, אבל זה כל מה שהיה לי עד ששמתי יד על מקלט והתחלתי להאזין לשידורי רדיו זרים. אחרי המלחמה חזרנו ללנינגרד והתחלתי ללכת לבית הספר. היה אז עוני נורא, אבל אני תמיד האזנתי לג'אז".– מיכאיל פרפאנוב, יצרן תקליטי רנטגן, מוסקבה 2017

האנושות שקועה בפענוח דיסטופי; מי בר המזל שיתאר בדקדקנות עתיד איום ונורא ויהפוך אותנו לשבויים של אסון מדומיין? ג'ורג' אורוול,מרגרט אטווד, פרנץ קפקא, סטנלי קובריק וצ'ארלי ברוקר – אלים פוסט-אפוקליפטיים, ידעו טוב מכל שהתחזית מסועפת ומורכבת יותר מ"יהיה רע". במקור, לפני שנשמט ממנה חלק מהותי לצורך אמנות, הנוסח היה: יהיה רע כי היה רע. ההיסטוריה היא המקור למציאות הקודרת, וחלוקת הזמן – עבר, הווה, עתיד – היא שולית.

אבל לאנושות יש גם צדדים מעודדים – כמו חמלה, מוסר, רוחניות ופילוסופיה, והם חלק קריטי בהיסטוריה, בדיסטופיה, במציאות ובאמנות. תערוכת "מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית המועצות, 1964-1946" שנפתחה במוזיאון תל אביב היא תצוגת תכלית של ההנחה הזאת. בתוך אסון כבד וקולקטיבי – היו אנשים כמו מיכאיל פרפאנוב שרק רצו לשמוע ג'אז.

התערוכה, שאת חומריה אספו ואצרו סטיבן קוטס ופול הרטפילד, חושפת את תקליטי הרנטגן של ברית המועצות (שנקראו גם "תקליטי עצמות"): תצלומי רנטגן אנושיים (של עצמות בריח, גולגולות, מפרקים וצלעות) שנגנבו מבתי החולים ועליהם נחרט ג'אז ורוקנרול אמריקאי. במקום גוש PVC שחור ומוצק, היצרנים השתמשו בשקפים רכים שניתן לסחור בהם בנוחות יחסית – וחשוב מכך, לנגן בנוחות – בברית המועצות של סטלין (וגם אחריו).

שקפי הרנטגן הגנובים נחתכו בצורה מעגלית, ובמרכזם נוקב חור – לפעמים באמצעות סיגריה בוערת. הם הודפסו כמעט תמיד על צד אחד, במהירות של 78 סיבובים לדקה, והכילו שלוש דקות של מוזיקה. האיכות הייתה גרועה והתקליטים נשחקו בקלות, אבל אפשר היה להשיג אותם בחשאי ובזול בקרנות רחוב. הפופולאריות שלהם היתה עצומה והם נפוצו מלנינגרד אל כל המרכזים העירוניים ברחבי ברית המועצות. פעילותם של הבוטלגרים, יצרני התקליטים הלא חוקיים – שראיונות איתם מוקרנים ברחבי התערוכה – נמשכו עד 1964 בסדנאות ייצור מאולתרות.

צריך לדמיין את זה כדי לתפוש: שוק שחור של מוזיקה. היצרנים, אנשים פשוטים שפיתחו טכניקות פיראטיות, היו חובבי מוזיקה שנרדפו על ידי הקג"ב ונרשמו כעבריינים – וכמותם גם הסוחרים והצרכנים. אנשי הוויניל חיו תחת איומי משטר, בגיהנום סוריאליסטי, ולא נחלצו ממנו כי אהבו מוזיקה יותר משפחדו. הם האזינו לשירי מהגרים וצוענים, לריי צ'ארלס,לביטלס, לאוטיס רדינג, לבילי הולידיי. הם אלה שגרמו לכך שתקליטי התעמולה הסובייטית התכסו אבק, בזמן שתרבות המערב שקקה בתוך מחתרת מפוארת, רוסית וצעירה. יצרן התקליטים רודולף פוקס מסנט פטרסבורג, שצולם לראיון המוקרן בחלל מבודד בתערוכה, מתאר בהתלהבות את העשייה מתחת לאפם של "שודדי הנשמות" ומספר שנלחם במשטר הסובייטי "כמו דון קיחוטה בתחנות רוח".

העבודה המשותפת של האוצרים הבריטים, קוטס והרטפילד, יחד עם האוצרות הישראליות – מאירה יגיד־חיימוביץ ומאיה ויניצקי – הצליחה לבטל לחלוטין את מימד הזמן. במקום הצצה לעבר מטמטם אך לא רלוונטי, נעשה חיבור טבעי להווה – למדינות מפירות חירויות כמו איראן, סין, סוריה, אוזבקיסטאן ורוסיה. כך, בחלל שבתוכו נערמו תקליטי עצמות, תמונות ועדויות מרוסיה של המאה ה-20– מוקרנים גם סרטים שמשקפים הווה בעל אותם איסורים ושווקים שחורים, בהם "Raving Iran", "יאללה! מחתרת" ו"יצטרכו להרוג אותנו קודם". את המשא הכבד הזה תקחו גם הביתה, כשבידכם עיתון עצמאי שנראה כמו פנזין – בהוצאת המוזיאון ובעריכת האוצרים – שנקרא גם הוא "מוזיקה אסורה".

קשה להעביר במילים את העוצמה הגלומה בתקליטי רנטגן. בתוך שקף של כפות ידיים, אצבעות אדם, מסתתר אולי “You Don’t Miss Your Water” של אוטיס רדינג. זה מתנגן עקום, שרוט, עמום, רחוק – אבל זה שם. ובמקום אובססיה לפענוח דיסטופי ואסונות היסטוריים, מתנגן השיר היפה בעולם.

← "מוזיקה אסורה", מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27, תל אביב, עד שבת (12.5), 10:00

• מוזיקה
• תקליטים
• צנזורה
• ברית המועצות לשעבר
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

קבוצת הברביזון החדש כבר הפכה מזמן שם שני לפריחה האדירה שחווה הציור בשנים האחרונות, והיא מייצגת דור חדש של ציירים שעייפו מתיאורטיזציית היתר שדבקה בתחום. המניפסט שמציעות חמש חברות הקבוצה הוא כה פשוט עד שהוא חתרני – הן קוראות לציירים לזנוח את החיפושים האסתטיים המייאשים בסטודיו ולצאת החוצה, להתבונן במציאות ולצייר אותה כמו שהיא, בדיוק כפי שעשו ציירי הברביזון, חלוצי האימפרסיוניזם במאה ה־19 בצרפת. חמש הציירות – אנה לוקשבסקי, נטליה זורבוב, אסיה לוקין,זויה צ'רקסקי־נאדיואולגה קונדינה – כולן עולות חדשות וישנות מברית המועצות לשעבר, הכירו זו את זו דרך צ'רקסקי, שהייתה ידועה עד אז בעבודות המחוצפות והפרובוקטיביות שלה. הן התגבשו כקבוצה באופן רשמי בתערוכה "קארגו קאלט" במוזיאון בת ים ב־2012 שקיבצה כ־15 אמנים ממוצא רוסי, ויציגו שם יחד גם בתערוכת "הילדים רוצים קומוניזם" שתיפתח בשבוע הבא.

"לכל אחת מאיתנו היו אותן מחשבות וצ'רקסקי הגדירה אותן יפה", מספרת לוקין. "אנחנו נתקענו בחיפושים הקונספטואליים שלנו. הרעיון המגבש היה שצריך ללמוד לצייר מחדש, והדרך לעשות את זה היא בשיטה המסורתית של ציור מהתבוננות, בשביל זה צריך לצאת לרחוב ולצייר את החיים".

למה ההתבוננות תגאל את הציור מהתקיעות?

צ'רקסקי: "ציור מהתבוננות היה פתרון אולטימטיבי למצב שהרגשתי תקועה בו מאז הילדות שלי מהסיבה הפשוטה שהמציאות והחיים תמיד יהיו יותר גדולים ויכללו יותר ממה שהדמיון או הזיכרון שלי יכולים להכיל. בתקופה שהציור כל כך עסוק בלדבר על עצמו ועל הקונטקסט של עצמו, זה נראה לי מאוד מרענן להפנות את המבט החוצה ולא פנימה".

"הציור היום אובר מודע לעצמו", מסבירה לוקשבסקי, "ואנחנו מתעסקות בתחום של הרגש, של הרמוניה, של יופי. אנחנו רוצות להחזיר לציור את הדבר האמיתי. בקיצור, משהו מיושן", היא צוחקת.

"יש ביקורת כזו עלינו, אבל בעיניי זה הדבר הכי חדש שיש. אני חושבת שזו הדרך לצאת מהמבוי הסתום שהציור נמצא בו עכשיו", אומרת זורבוב. "בבצלאל תמיד אומרים שהציור מת", מוסיפה לוקין, "ואז מנסים למצוא אותו מחדש דרך ציור קונספטואלי או מינימליסטי, או שמנסים למצוא משהו חדש. אולי זה היה אקטואלי בשנות ה־60, היום זה נורא מיושן לחפש משהו חדש. מהבחינה הזו אנחנו לא בחיפוש של משהו חדש אלא בחיפוש אחרי משהו אמיתי".

קונדינה: "היציאה החוצה היא ממש הרפתקה. ברחוב יש אקשן. ההתבוננות תמיד מחדשת, גם אם אין לך מה להגיד כצייר. זה בעצם הפתרון – לצאת החוצה אל החיים. אני לא בטוחה שהציור במבוי סתום. המבוי הסתום הוא רק בראש".

רובכן מלמדות היום בבתי ספר לאמנות. איך המורים והסטודנטים מתייחסים לציור בימינו?

לוקין: "כשלימדתי בבצלאל, במחלקה לעיצוב קרמי, העברתי קורס רישום רוסי כבד. לי אישית היה כיף, כי זה באמת היה חסר. במחלקה לאמנות באותו הזמן אני חושבת שהם כמעט ביטלו את הקורס הזה".

זורבוב: "בשנקר המצב שונה. אני מלמדת סטודנטים שנה א' כבר שנתיים והציור מאוד פורח עכשיו".

לוקשבסקי: "אני למדתי במדרשה ואף אחד לא דיבר על דברים מהותיים, כאילו אין להם זכות קיום כי זה מצמצם את הראייה העצמאית. אבל אני חושבת שזה משתנה. הזמינו אותנו עכשיו להנחות סדנה בתואר השני בבצלאל. זה יהיה כמו סטודיו פתוח ואנחנו נלמד וגם נעבוד שם".

עבור חברות הברביזון, התערוכה "הילדים רוצים קומוניזם" היא מעין המשך ישיר ל"קארגו קאלט" מלפני ארבע שנים. הפרויקט המקיף מציין 99 שנה למהפכה הבולשביקית ומנסה לקשור בין העבר הסובייטי האפל לזרמים התת קרקעיים שמניעים את החברה העכשווית, רוויית האלימות והטירוף. אשכול התערוכות הראשון יעסוק בעיקר בנושאי ילדות, חלומות ומדע בדיוני. בתערוכה יציגו חברות הברביזון ציורי ילדות מברית המועצות, חלקם ציורי ילדות של ממש ואחרים מבוססים על זיכרונותיהן מרוסיה הסובייטית. זו למעשה הפעם הראשונה שבה פרויקט משותף של הנשים אינו מבוסס על התבוננות ועל יציאה לשטח. ולמרות זאת, הן טוענות, הפרויקט נשאר נאמן לרעיון של ההתבוננות במציאות וביומיום.

יש היום לא מעט ילידי ברית המועצות שחוזרים לגטאות, מסרבים להתערות בחברה הישראלית וגאים בזה.

זורבוב: "אני לא באמת חושבת שיש דבר כזה 'חברה ישראלית'. אנחנו שומעים את זה ברדיו ובטלוויזיה אבל אין באמת דבר כזה. יש המון משפחות שסגורות בתוך התרבות שלהן ובתוך המוצא שלהן".

לוקשבסקי: "הרוסים חושבים שהתרבות שלהם היא מאוד עשירה. אני יצאתי מהגטו הזה, ואני רואה עכשיו כמה שהיא פסאודו עשירה. היא לא מעודכנת, היא שוביניסטית ועתיקה. הרוסים עצמם לא רואים את זה, זה נראה להם מאוד איכותי וייחודי".

יש תחושה של קיפוח?

לוקשבסקי: "מה זאת אומרת קיפוח? שאנחנו סוג ב'? לא".

ובתוך האמנות?

לוקין: "בשנות ה־90 הייתה תחושת קיפוח באמנות. אני זוכרת את זה בבצלאל, פחדו לקחת תלמידים רוסים ובצדק".

לוקשבסקי: "סגרו אותם. זה מקרה פרוידיאני. חשבו עליהם שהם תקועים רק ברישום אקדמי ולא יכולים להיפתח. הם שונאים אמנות עכשווית, גם למודרניזם הם די סגורים ובגלל זה לא לקחו אותם. מצד שני, אני למדתי עיצוב גרפי והביאו אותנו הרוסים כדוגמה לעבודה ולמשמעת".

לוקין: "אבל אני, לפני שהגעתי לבצלאל, למדתי דברים אחרים, למדתי אצל מורה פרטי אמנות מופשטת. זאת הייתה סטיגמה".

אבל כן היו אמנים רוסים שניסו להכניס מסורות רוסיות לקאנון הישראלי. מיכאל גרובמן, למשל.

לוקשבסקי: "הוא ניסה לבנות שיח של אמנות רוסית וזה לא הצליח לו. הוא נשאר לבד".

זורבוב: "זה לא היה הזמן. היום רוסים מרגישים יותר כוח וביטחון. הייתה פריחה של אמנות רוסית בתחילת שנות האלפיים, עד לפני חמש שנים. הייתי למשל במוזיאון פראדו במדריד והיה שם ספר הדרכה ברוסית".

אז אתן מגדירות את עצמכן כציירות רוסיות?

זורבוב: "אנחנו ציירות ממוצא רוסי, בטח".

לוקשבסקי: "אמנים ישראליים שואלים אותנו לפעמים 'אפשר להצטרף'? זה נשמע כל כך מטומטם. לא, אי אפשר להצטרף. צריך לעבור בדיוק את אותו דרך שאנחנו עברנו: ללמוד באקדמיה, לעבור לניסויים קונספטואליים, להכיר את האמנות העכשווית ולחזור בחזרה. ככה אתה יכול להצטרף".

אתן חושבות שהציור שלכן הוא אנטיתזה לציור הישראלי, אם יש דבר כזה בכלל?

צ'רקסקי: "אני חושבת שהציור הישראלי עוד לא גיבש מסורת או אסכולה משלו. לעומת זאת ברוסיה יש מסורת ציורית מאוד מגובשת. להבדיל מהמערב, ברוסיה הציור אף פעם לא חווה מוות קליני אלא המשיך להתקיים לאורך כל המאה ה־20. מתקיים שם שיח ערני ויש המשכיות ברורה בין דורות של ציירים. אנחנו יכולים לזהות זה את זה בלי להכיר באופן אישי, כי יש לנו קונטקסט משותף וקריטריונים משותפים. מה שמכירים בחוץ כאמנות רוסית זה לאו דווקא מה שמוערך בפנים אלא יותר מה שמתאים לו להיות יצוא".

קונדינה: "לכולנו יש שורשים משותפים ובסיס קלאסי, אבל ברוסיה לא היינו שייכות לאסכולה רוסית, היינו באנדרגראונד. אבל הציור הישראלי בא גם מרוסיה. בדרך כלל האמנים הרוסים מגיעים לכאן, מגלים את האור וחווים משבר. צייר מרוסיה בא לפה ומקבל שוק. אבל ככל שאנחנו חיים פה אנחנו מכירים יותר את המציאות".

"הילדים רוצים קומוניזם", מוזיאון מובי בת ים, פתיחה בחמישי (25.2)

• אמנות
• נטליה זורבוב
• אסיה לוקין
• זויה צ'רקסקי־נאדי
• אולגה קונדינה
• ברית המועצות לשעבר
• בריה"מ
• ברה"מ
• קארגו קאלט
• שלטון סובייטי
• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• מיוחדים
• זויה צ'רקסקי
• ציור
• ברביזון
• הברביזון החדש
• אנה לוקשבסקי
• רוסיה
• מוזיאון בת ים
• מוזיאון מובי