מסיבותיו הראוותניות של לואי ה־14, החזק והנודע במלכי אירופה של סוף המאה ה־17, היו מפורסמות ברחבי היבשת כחגיגות שאין דומות להן. אמנים, פילוסופים, מובילי דעת ובכירי צבא התקבצו כולם במיטב מחלצותיהם בארמון ורסאי ללילה של אופנה ושיכרון חושים. בזמן שבקרב פשוטי העם התחיל לבעבע הזעם שלימים יוביל למהפכה הצרפתית, האורחים של לואי ה־14 הגיעו לראות, להיראות ולעמוד במגוון פוזות ראוותניות ומוגזמות זה מול זה. פעולת השופוני המדוברת נצרבה בתודעה הצרפתית וקיבלה פועל משלה: Se Camper, סה קאמפ. ובעברית בת ימינו: לדפוק הופעה.

קילומטרים רבים וכמה מאות אחר כך, בשנת 1948, החלה להתקיים אחת מהמסורות הנוצצות והנחשבות ביותר של עולם האופנה – אירוע ההתרמה השנתי למכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן שבניו יורק. מה שהתחיל בשנות ה־40 כארוחה בעלות של 50 דולר, אליה הוזמנו השמנה והסלתה של ניו יורק, הפך בשנות ה־70 לאירוע השטיח האדום הרלוונטי ביותר של השנה, מועד איפוסו של שעון האופנה העולמי – המט גאלה שבכל שנה נחגג תחת נושא אחר. ב־24 השנים האחרונות שולטת באירוע ביד רמה העורכת הראשית של מגזין ווג, אנה ווינטור, שמאשרת באופן אישי את נושא הנשף ואת רשימת המוזמנים, שמי שלא נמצא בה ייאלץ לשלם 30 אלף דולר כדי להיכנס.

השנה, כבמעין סגירת מעגל פואטית עם היפים והנכונים שדפקו הופעה אי שם במאה ה־17, הנושא הנבחר של המט גאלה המסורתית היה לא אחר מאשר קאמפ – גלגולו המודרני של המונח שטבעו הצרפתים המסוגננים לא הרבה לפני שפגשו בלהב הגיליוטינה. הגישה האסתטית הפוסט מודרנית הזאת הוגדרה לראשונה במאמרה מעורר ההדים של המבקרת היהודייה אמריקאית סוזן סונטג משנת 1964. במאמר, הכולל 59 הערות על קאמפ, התבססה תפיסה שבמסגרתה נבחנו מחדש היופי והקסם הטמונים במה שלרוב נחשב סר טעם ומכוער. המלאכותי, הלא טבעי, המוגזם, האירוני – הזמנה לפאר את השוק כבעל שיק, להתנתק מהגדרות חברתיות כובלות, להתעלם מקיומה של ביקורת אופנה ולשחרר את הרסן המאופק של הבורגנות. לא פלא אם כך שהתופעה מזוהה עם דראג, ג'נדר בלנדר והתרבות הקווירית – שאף התנוססו על גב החליפה שלבשה התסריטאית והשחקנית לינה וואית' על השטיח האדום. החליפה, שעוצבה בידי המעצב פייר מוס, עוטרה במשפט "Black Drag Queens Inventend Camp", עם טעות כתיב מכוונת במילה Invented כקריצה לשבירת מוסכמות ולמורשת הקהילתית שלה כאישה לסבית שחורה.

רק המעז מנצח

ההתרגשות הגדולה סביב המתלבשים של אירוע הגאלה לא איכזבה ומיטב מעצבי האופנה עמלו על תלבושות מוגזמות שיתחרו על תשומת הלב של צלמי הפפרצי. כבכל שנה צירפה אליה ווינטור ארבעה מארחים אורחים, הפעם בחרה את פליט להקת הבנים וואן דיירקשן הארי סטיילס, המנהל האמנותי של גוצ'י אלסנדרו מיקלה, טניסאית העל סרינה וויליאמס, והמלכה של עונת הטקסים האחרונה ליידי גאגא. כל אחד מהם צעד בתלבושות מרהיבות וססגוניות שהצדיקו את מעמדם כמובילי האירוע – וויליאמס בנעלי נייקי ניאוניות, ווינטור בשמלה ורודה רקומת פאייטים של שאנל, סטיילס באובראול חצי שקוף של גוצ'י וגאגא שמשכה את הכניסה על 16 דקות שבהן הציגה ארבעה לוקים שונים שעוצבו בידי ברנדון מקסוול.

בגזרת שמיטת הלסתות כיכבו בין היתר עזרא מילר, קרדי בי, ג'ארד ליטו, קייטי פרי וג'אנל מונה. מילר – שבשנים האחרונות מקבע את מעמדו כמרענן הרשמי של עולם האופנה – צעד בחליפה של ברברי ואיפור מתעתע שכלל הכפלה מרובה של זוג עיניו.

קארדי בי צעדה בשמלה אדומה ודרמטית של תום בראון, כשמאחוריה פמליה של עשרה אנשים שעזרו לה לשאת שלושה מטרים של משי, קטיפה ונוצות. פרי לבשה שנדליר בוהקת, מונה הייתה ציור מופשט ומהלך של פנים וליטו נשא בידיו את הראש שלו מפוסל בשעווה. גלימות, נוצות, פאייטים, ניאון – הכל היה מוגזם, יותר מדי, ובדיוק מה שהיינו צריכים.

ההיפרדות ממושגי הטעם הטוב והרע וההנכחה של חוקי משחק חדשים, זימנה לעולם התרבות והאופנה את חלק מרגעיו המסקרנים ביותר. רגעי הקאמפ הללו מוצגים בתערוכה המרכזית שלכבודה נערכה הגאלה. בחלל גדול צבוע בורוד מוצגים פריטים שונים מהיסטוריית הקאמפ האופנתית – החל מסיפורם של קרוס דרסרס אנגלים בני המאה ה־19 שהואשמו בהתנהגות לא מוסרית ועד למעצבי האופנה של ימינו. שמלת הברבור בעיצובו של מאריאן פיוסקי שלבשה ביורק לטקס האוסקר ב־2001; שמלת ונוס של תיירי מוגלר, שלבשה קארדי בי לבשה לטקס הגראמי האחרון ואינספור עבודות של מעצבים כמו אלכסנדר מקווין, וירג'יל אבלו וז'אן פול גוטייה.

המעגל ההיסטורי שסוגר עולם האופנה במט גאלה הוא לא רק עם הצרפתים המדושנים של ורסאי, ומזכיר את המעגל שסגרו ביונסה וג'יי זי עם מוזיאון הלובר המלוקק והלבן בקליפ לשיר APES**T. לאורך ההיסטוריה קאמפ נשזר בסיפור חייהן של קבוצות שוליים דחויות, והשנה סוף סוף מוקם במרכז הבמה. ממלכות הדראג הצעקניות של הבמאי ג'ון ווטרס, דרך הטשטוש בין תרבות "נמוכה" ל"גבוהה" ועד ליופי שברגש מתפרץ ולא אסתטי. השנה, בפסגת התרבות שבמוזיאון חשוב כמו המטרופוליטן, יודעי הדבר, מעצבי הטעם ומכתיבי הגזרה היו כולם בליל גדול של חוסר טעם וגועל נפש. עולם האופנה מחבק את הגיליוטינה שעתידה ליפול על ההגדרות והמוסכמות החברתיות ושולח מסר לעולם שבחוץ – הלאה עם הנורמות.

חמישה פריטים קאמפיים שיגזימו אתכם:

תפרחת קיץ
פרחי חמנייה עשויים פאייטים זוהרים, כל מה שצריך לבילוי קיצי מסנוור.

117 ש"ח, Topshop

מטפחת רותחת
על רצועת התיק, על הראש או בכיס החולצה, כל לוק יכול להפוך קאמפי בשניות עם הבנדנה הנכונה.

45 ש"ח, Urban Outfitters

בין הבהונות
טרנד הגבריים הצבעוניות עוד רחוק מלעזוב את הרגליים שלנו, וב־Happy Socks לוקחים את זה כל הדרך לאנדי וורהול. שקפקפים מעל ויצאתם מוגזמים.

58 ש"ח, Happysocks.com

פוקס עלייך
שחררו את המשבצות ותעברו לפוקסייה, מהר. חולצת הסאטן הזו תחזיר מכם אור בצורה הכי טובה שיש.

175 ש"ח, Urban Outfitters

סליחה, לא
איך תתחמקו מצלמי הפפרצי בדרך הביתה מהעבודה? קצת דרמה וסממני אזהרה לא יזיקו.

35 ש"ח, Forever21

• אופנה
• מט גאלה
• ג'אנל מונה
• המתלבשים הטובים
• החיים היפים
• ווג
• המטרופוליטן
• ניו יורק

• Facebook
• Twitter
• Email

רכים, ורודים ומעוגלים – אין ספק שמכנסי הפות של ג'אנל מונה בקליפ "פינק" עתידים להיות מונצחים בהיסטוריה של הפופ. זו חגיגה של נשיות, שמאירה לרגע את האפלה של הפוליטיקה של ימינו כמו קרן לייזר שנורתה מהחללית שבאה להציל אותנו. מונה נולדה בקנזס, אבל אין ספק שמקור ההשראה למוזיקה שלה, המדלגת בקלילות בין ז'אנרים, נעוץ באיזשהו כוכב אפרו־עתידני בחלל החיצון. האלבומים הקודמים שלה התמקדו בחייו של אנדרואיד שחי בעוד מאות שנים, אבל הפעם מדובר במשהו אחר לגמרי.

>>פסטיבל מטאור – הליינאפ המלא

ב־2016 הופיעה מונה בסרטים פורצי הדרך "אור ירח" ו"מאחורי המספרים" שהפכו אותה לשם מוכר. אבל הזמרת בת ה־32 מספרת שמעבר לכך, הכנות שאפיינה את הסיפורים האלה נתנה לה השראה להבעה אותנטית משלה. התוצאה היא האלבום "Dirty Computer", שחוקר את הנושאים שמשפיעים עליה כאישה שחורה וקווירית. האלבום מלווה בסרט באורך 50 דקות בכיכובה של מונה, שעלילתו מתרחשת בעתיד דיסטופי קרוב.

עוד כתבות מעניינות:
בלי טוקסידו, עם מכנסי פות: יש ג'אנל מונה חדשה בשכונה
ג'אנל מונה הוציאה את ההמנון הביסקסואלי של 2018
קניה ווסט מתאמץ לרוץ ונשאר במקום

האלבום הוא בחלקו יצירת מחאה ובחלקו חגיגה של חופש, ונעשה עם הרבה דימויים קאמפיים משנות ה־80, מילים נועזות וגם קצת עזרה מאגדות פופ כמו סטיבי וונדר, פארל וויליאמס ואפילו פרינס (או כך לפחות מספרת השמועה. מונה לא מוכנה לאשר או להכחיש). מדובר באלבום מבריק. הפעם מונה לא רק שרה על העתיד, אלא היא עצמה העתיד, והוא מגיע אלינו במכנסיים בצורת פות.

ההופעה שלך תמיד סופר מעוצבת, מאיפה ההשראה לזה?
"אני אוהבת את שנות ה־80. לקחתי קצת מבואי, מבלונדי, מהתקופה שבה לאנשים לא היה אכפת בכלל מהבגדים שלהם. העניין לא היה המותג, אלא איך אתה רוצה להביע את עצמך. היה וייב כזה. לא נתת לטרנדים להאפיל על האמנות שלך".

זה נכון שפרינס עבד על האלבום הזה?
"פרינס היה מקור השראה בשבילי מאז שהייתי ילדה קטנה. אף פעם לא ראיתי מישהו מביע את עצמו כמו פרינס. קיבלת ממנו את התחושה שהוא חתיכת בן זונה חופשי, אתה מבין? זה נתן השראה לנפש האחושרמוטה חופשייה שלי. הוא היה חבר ומנטור. הוא אף פעם לא רצה שכולם יידעו מה הוא עשה, הוא העניק לאחרים בשקט. אני אכבד את זה".

האלבומים הקודמים שלך סיפרו סיפורים שמתרחשים בעתיד הרחוק. היה רגע שגרם לך לחשוב: "אוקיי, אני צריכה לחזור להווה הפעם"?
"אם חושבים על הבחירות בארצות הברית, אמריקאים הכניסו את טראמפ לבית הלבן, והעמדות שלו כל כך מפלגות. זה כבר אמור לגרום לך להתעורר ולחוש אחריות".

היה קשה לחקור את הנושאים האלה?
"הייתי צריכה לבלות קצת עם עצמי ולחשוב: איך אני יכולה לדבר על הצריבה של הפעם הראשונה שמישהו קרא לי כלבה? איך אני יכולה לדבר על הצריבה שבידיעה שעצם הקיום שלי, כבת מיעוטים, עלול לגרום לכך שאיהרג בידי שוטר? איך אני מדברת על זה בלי להישאר שם? סטיבי וונדר עזר לי. הוא מופיע בקטע ביניים באלבום. הוא אומר שם: 'אל תיתן למילות הכעס להפריע להבעות האהבה שלך'. האלבום כולו הוא האמירה הזאת".

האם השתתפות בסרטים שינתה אצלך את נקודת המבט?
"ההשתתפות ב'אור ירח' וב'מאחורי המספרים' השפיעה עליי להיות נוכחת בעבודה שלי. הבנתי שממש עכשיו עדיין רומסים זכויות של נשים, העצמאות שלנו מאוימת. הרגשתי שהקול שלי יכול להועיל בתנועה הזאת".

הרגשת שיש עוצמה בהבעת הדעות שלך באלבום הזה?
"הייתי צריכה שאנשים יגרמו לי לקחת אחריות. הייתי נכנסת לסטודיו ואומרת 'לא בא לי לדבר על זה' והולכת, ולא היה לי כלום. פחדתי להרשות לעצמי את החופש לבטא מחשבות אישיות".

איך התגברת על זה?
"הלכתי לטיפול, וזה עזר לי להרגיש בנוח לדבר על עצמי ועל החיים שלי. העולם מנסה להגדיר אותך, ואת מנסה להגדיר את עצמך. את צריכה להיאבק על החופש שלך".

מיסי אליוט צייצה לא מזמן לגבי הרצון שלה לביים קליפ ושאלה "מי מוכן להמר עליי?", ואת הרמת את היד.
"היא מאסטר של דימויים חזותיים, אז לכבוד היה לי לאפשר לה לעשות כל דבר. כשהתחלתי את הקריירה שלי הופעתי בערב לאמנים מתחילים בניו יורק. לא נשמעתי ולא נראיתי כמו אף אחד מהאמנים שהופיעו שם. לא הייתי זמרת ארנ'בי 'טיפוסית' ופיתחתי חרדה לגבי זה. כשירדתי מהבמה היא אמרה לי שהיא אהבה את ההופעה שלי. זה אפשר לי לקבל באהבה את הדברים שהופכים אותי לייחודית. לעד אכיר לה תודה על כך".

מי נותן לך השראה בימים אלה?
"אני מתה על האותנטיות של קארדי בי. אני מקבלת השראה מהתנועות MeToo ו־Time's Up. אני מקבלת השראה מכך ש'פנתר שחור' היה שובר קופות ומכך שאנשים שחורים מספרים את הסיפורים שלנו לעצמנו. אנחנו לא נותנים לתעשיית הבידור למחוק אותם".

מה הנרטיבים שעומדים מאחורי "Dirty Computer"?
"אני חושבת שהנרטיב נובע קודם כל מאישה אפרו־אמריקאית צעירה שחיה באמריקה. אם מורידים את האיפור, את התלבושות, את האמנית – אני הבת והצאצאית של הורים וסבים ממעמד הפועלים. סבתא שלי קטפה כותנה באברדין, מיסיסיפי. היא עזרה לבנות את המדינה הזו, וכשאני חושבת על זה שאני אישה, בת מיעוטים, שחורה וקווירית, זה גורם לי להרגיש מאוד אחראית לכך שאנשים כמוני ירגישו שרואים אותם. אני מקווה שאחרי שהם יקשיבו לאלבום הזה, כל אלה שמרגישים שדוחפים אותם לשולי החברה ירגישו שחוגגים את קיומם".

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• מוזיקה
• ג'אנל מונה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

היצירה שלג'אנל מונהמרתקת, והיא תמיד הייתה כזאת. כבר ב-EP הראשון שלה ובאלבום מ-2010 שהיה המשך ישיר שלו היא הצליחה לקחת פופ, פאנק ו-R&B, לטבול אותם בפנטזיה עתידנית עם התחלה, אמצע וסוף, ולקנח בביקורת חברתית חריפה ואלגנטית. "The ArchAndroid", אותו אלבום קונספט מצוין המהווה את החלק השני והשלישי בסדרת הקונספט המוזיקלית "מטרופוליס" שיצרה, הוא כל מה שמעריץ בפוטנציה צריך: טקסטים על אהבה, הכרה עצמית, זרות ושנאה עטופים בצלילים מדויקים, גישה מחוצפת ופאנקית, גיבורה-אנדרואידית במנוסה ועיר עתידנית בה הכל מותר.

מונה יודעת מה היא עושה. היא משאירה טעם של עוד, מעמיסה על המאזינים (שמבחינתה הם גם תמיד הצופים) רפרנסים, צלילים, ויזואליה מוקפדת ועשירה, והופכת להיות להם עולם ומלואו. מאז אלבומה השני, "The Electric Lady", עברו חמש שנים במהלכן שחררה את הסינגל המקפיץ "Yoga" והתמקדה בקריירת המשחק שלה, לצד שיתופי פעולה עם אמנים כמו גריימס ו-FUN. לפני כחודשיים הגיעה ההכרזה שלה חיכינו על אלבום קונספט נוסף – "Dirty Computer", שאף יזכה לתרגום ויזואלי בצורת וידאו קליפ אחד ארוך, או בשפתה – "Emotion Picture".

עוד כתבות מעניינות:
ג'אנל מונה הוציאה את ההמנון הביסקסואלי של 2018
המדריך השלם להופעות קיץ 2018 בישראל
נטע ברזילי הצילה את הפרומו לאירוויזיון

שני הסינגלים והקליפים הראשונים מהמחשב המלוכלך של מונה עושים את העבודה. הם תוקפים את הנושאים החשובים ליוצרת בצורה חדשה, משוחררת ופרובוקטיבית יותר והרבה פחות מתנחמדת ומרומזת. האנדרואידית סידני מריוות'ר לבושת הטוקסידו ונעלי הסטפס, האלטר אגו של מונה מ"The ArchAndroid" שתיווכה החוצה את הזרות השחורה והנשית שלה, זזה הצידה. מונה כבר לא מפחדת, ככל הנראה, להיות חד משמעית לגבי המסרים שלה או לחשוף פיסות מגופה, וזה פשוט מעולה. "אני יודעת שיש הרבה נושאים שלא דנתי בהם עדיין, ואני חושבת שהאלבום הזה הוא הזדמנות להסתכל קרוב יותר לתוך המחשבה והלב שלי", אמרה בראיון לתחנת הרדיו האינטרנטית Beats 1, ונראה שהיא התכוונה לכל מילה.

הסינגל השלישי מתוך האלבום החדש, "Pynk", בו משתתפת הזמרת והמפיקה הקנדית גריימס, מאופק יותר מבחינה מוזיקלית לעומת הקודמים לו. הוא נע בין מקצב נקישה באצבע צרדה לתווים אלקטרוניים קלילים (שמזכירים מאוד את הסגנון הייחודי של גריימס), ופזמון המשלב צלילי גיטרה פאנקית בסגנון שנות ה-60.

האיפוק האינסטרומנטלי והקול הרך המלווים את הסינגל החדש מתובלים בתוכן שלא משתמע לשתי פנים. מונה שרה על החלק הכי ורוד שיש, והאימג'ים בקליפ דואגים להסיר כל ספק בנוגע לזהותו. "ורוד כמו הלשון שיורדת מטה, אולי, ורוד כמו הסוד שאת/ה מחביא/ה, בייבי, ורוד כמו גן העדן שמצאת, ורוד כשאת מסמיקה בתוך תוכך, ורוד כמו האמת שאי אפשר להסתיר, כמו חורים בלב". בהמשך ישיר לנאום שנשאהבטקס הגראמי האחרוןולשני הסינגלים שקדמו לו, גם ב"Pynk" מונה עוסקת בעוצמה נשית, שיוויון, ביסקסואליות ושחרור מיני.

הקליפ נפתח במה שנראה כמו מחווה לימי מטרופוליס הרחוקים. מונה חוצה מדבר ורוד כשהיא נוהגת במכונית מעופפת בצבע ורוד מסטיק, לצדה יושבת השחקנית טסה תומפסון (שכיכבה גם ב"Make me feel"), שתשמש ככל הנראה כשותפה-מאהבת של מונה במסע הנוכחי. המדבר הוורוד הזה הוא הסט לממלכה הנשלטת בידי נשים, דיינר באמצע שום-מקום, כולו בצבעי פסטל, וכפי שהשלט בכניסה מורה – גרלזזז מוזמנות לאכול בחינם ולא לעזוב לעולם.

האסתטיקה בקליפ מזכירה מאוד את השפה הויזואלית של סולאנג' באלבום "A seat at the table" – עצמאות שחורה שנמהלת בשחרור נשי. במקרה הזה, הבמאית אמה ווסטנברג מוותרת על הקלאסה האמנותית משהו שהציגה סולאנג' ומפציצה במריחות צבע ורודות, שלטי ניאון של "פוסי פאוור", אצבעות משולשות צבועות בלק ורוד, שוטים של חתול פרוותי במיוחד, תחתון עליו כתוב "I Grab Back" וכמובן מכנסי הוואגינה ההיסטריים מהם צצים פניה של תומפסון – כולם מבהירים בצורה חד משמעית את חגיגת הנשיות שמונה מבקשת להנהיג.

כמו קודמיהם, השיר והקליפ החדשים מבשרים על ג'אנל מונה חדשה, כזו שלובשת את הנשיות שלה בגאווה גדולה יותר מבעבר; לא אנדרוגינית וטום בוי, אך לא פחות מתריסה. שיער הערווה שיוצא מהתחתונים שלה, אלה ורודה שצצה לרגע, סצנת אגרוף עם מעין נחום-תקום ורוד ופאלי כשברקע מסודרים גביעים ומדליות על ביצועים – מעבירים מסר מאוד ברור: מונה לא מוכנה שאף גבר יתפוס אותה בכוס. למעשה, כמו במילים בהן נסגר השיר, ורוד הוא החלק האהוב עליה. הוורוד הספציפי הזה נמצא בחללים ובנקבים הפנימיים והחשוכים ביותר של בני אדם בכל מקום, ויש לו לא מעט כוח.

• מוזיקה
• ג'אנל מונה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

עבור המיינסטרים היא שחקנית שהייתה מועמדתלאוסקר, בסצנת האינדי היא נחשבת למוזיקאית עתידנית, הפמיניסטיות מכירות אותה כאחד הקולות הבולטים של תנועת Black Lives Matter והפאשניסטות הכתירו אותה כאייקון אופנה. בשבוע שעבר נוסף לג'אנל מונה טייטל נוסף: גיבורהביסקסואלית.

לקראת צאת האלבום החדש שלה (והראשון מזה חמש שנים), "Dirty Computer", מונה ממזגת את הקריירות שלה כשחקנית עולה וכמוזיקאית מוערכת. בשבוע שעבר היא הוציאה שני קליפים שהם חלק מהסרט שילווה את האלבום, אותו היא מכנה "Emotion Picture" – מעין וריאציה על אלבום ויזואלי כמו "Lemonade" שלביונסה. הטריילר לאלבום נראה כמו סרט מתח הוליוודי עתידני, והוא מוקרן כטריילר לכל דבר בהקרנות הסרט "הפנתר השחור".

עוד כתבות מעניינות:
מה קורה כשנותנים למוזיקאי הגדול בדורנו לכתוב פסקול
המוזיקאים הכי טובים ומעניינים היום בתל אביב
ספוטיפיי, דיזר או אפל מיוזיק? בדקנו בשבילכם

החזון הפמיניסטי והקווירי של מונה עוצמתי ולא מתפשר, אבל גם נגיש. "אנחנו באות בשלום", הצהירה בנאומה בגראמי האחרון, אבל "we mean business". המשפט הזה מסכם יפה את דרך הפעולה שלה להטמעת מסרים חתרניים במיינסטרים האמריקאי. מצד אחד היא "באה בשלום" עם וידיאו כיפי וסקסי לשיר "Make Me Feel", ומנגד עומד הקליפ לשיר "Django Jane" שבו היא לא מוותרת על המסרים המזוהים איתה.

כמו אינספור קליפים לפניו, גם "Make Me Feel" נפתח כשהגיבורה התמימה נכנסת למועדון שכולו מיניות משוחררת וצבעי פסטל. מונה וטסה תומפסון ("תור: ראגנארוק") בוחנות בחורים, מונה מפלרטטת עם אחד מהם שחובש לראשו בנדנה כעורה, אבל – והנה הטוויסט – גם עם תומפסון. בסוף הקליפ שלושתם רוקדים ביחד והמילים של מונה לא משאירות מקום לספק: "an emotional sexual bender".

הדבר הכי יפה בקליפ הזה הוא שנראה שמונה נהנית מכל שנייה: היא משוחררת ונינוחה יותר מהדמות הרובוטית שהציגה באלבומים הראשונים, ונראית כאילו נולדה מחדש כדיוות פופ-סול בטייץ. זו חגיגה של מיניות שעדיין נחשבת "אחרת"; גם כאישה שחורה וגם כביסקסואלית בסצנה הומופובית, והיא מצטרפת לפרנק אושן,אזיליה בנקס, איינג'ל הייז ופרינסס נוקיה ברשימה המצומצמת של ביסקסואלים בהיפ הופ.

בקליפ מונה משתמשת במה שנראה כמו טרנד קולנועי חדש, ואפשר לכנותו "תאורה ביסקסואלית". זה אמנם נשמע מאולץ, אבל סגנון התאורה שבו דמות מוארת באור ורוד מצד אחד וכחול מהצד השני – צבעי הדגל הביסקסואלי – פופולרי גם בהוליווד, לדוגמא בסרטים של שרליז ת'רון ("Atomic Blonde") וקיאנו ריבס ("John Wick 2"). מפתיע ומשמח שהביסקסואליות, שסובלת מתת ייצוג בתרבות, נכנסת ללב המיינסטרים.

עם או בלי קשר לתאורה, "Make Me Feel" בדרכו להפוך להמנון ביסקסואלי. ואם הוא נשמע לכם דומה לשיר של פרינס, זה בגלל שעל פי דיווחים, פרינס – הגיבור והמנטור של מונה – כתב את ליין הסינת' המרכזי בשיר ונתן למונה להשתמש בו, לפני מותו. לנקה פריס, די.ג'יית שעבדה עם פרינס, כתבה בחשבון הפייסבוק שלה שכשהיא שמעה את השיר של מונה, היא ידעה שזה של פרינס:

"לא הייתי מרגישה בנוח עם מי שאני בלעדיו", סיפרה מונה בהזדמנות. הגעגועים אליו ניכרים במחוות לאורך הקליפ ומונה ממשיכה למעשה את המורשת שלו: מערערת את הגבול בין "נשי" ל"גברי" ומתנגדת למיניות ה"נכונה" והסטרייטית שהיא צריכה לבטא כדי להחשב לאישה נחשקת בתעשיית הבידור הגברית. מונה אתגרה את התפיסות האלו עוד בסרט זוכה האוסקר "Moonlight", כחלק מדיון תרבותי על המגבלות שהחברה מציבה למיניות הגברית השחורה. כמו שאמרה איסה ריי בדרמה הקומית "Insecure": "למה גברים שחורים לא יכולים לחקור את המיניות שלהם בלי שמיד יצמידו להם תווית?"

ובחזרה לאלבום החדש. כמה ימים לפני שיצא "Make Me Feel" הוציאה מונה את הקליפ ל-"Django Jane" החתרני והטעון, בשקט וללא הצפה בתקשורת. כך היא הבטיחה שכל מי שיעוף על הסינגל החדש והמרים יגלה גם את הסינגל שקדם לו, בו היא עושה ראפ רדיקלי. כבר בבית הראשון היא מצהירה על המהפכה שהיא רוצה לעשות: "we gonna start a motherfucking pussy riot, or we gonna put them on a pussy diet". בהמשך היא מזכירה אינספור טקסטים פמיניסטיים מכוננים, בהם "מונולגים מהווגינה". "זוכרים שאמרו שאני גברית מדי?" היא מטיחה במצלמה, "Black girl magic, y'all can't stand it".

• מוזיקה
• להט"ב
• פרינס
• היפ הופ
• ביסקסואלים
• ג'אנל מונה
• תרבות