“לאמנות יש את הכוח לשנות, להאיר, לחנך, לתת השראה ולהעניק מוטיבציה", אמר פעם הארווי פיירסטיין.
"לאף אדם אחד לא צריך להיות כל כך הרבה כוח", אמר פעם קניה ווסט.
"אני אוהב את הציצים שלך, כי הם מוכיחים שאני יכול להתרכז בשני דברים בבת אחת", אמר פעם קניה ווסט גם, אבל זה לא קשור כל כך.
עם תחילת השבוע למדנו היום כולנו שיעור חשוב על הכוח של אמנות, כאשר קניה ווסט, שיצא בשנה האחרונה במספר נאומים אנטישמיים, הכריז באינסטגרם שלו שהוא צפה בסרט הקאלט "21 ג'אמפ סטריט" – העיבוד הקולנועי הקומי מ-2012 לסדרת הקאלט משנות השמונים, בכיכובו ובכתיבתו של ג'ונה היל היהודי – והוא כבר לא שונא יהודים. הבה נגילה!

השאלה שיש לשאול, בעיקר בימים כאלה (ימי ראשון), היא כיצדקומדיה מטופשת שהייתה להיט לפני יותר מעשור, שינתה את האמונות האידיאולוגיות הנוקשות והמנומקות של הראפר קניה ווסט על יהודים? התשובה הסבירה היא שווסט הוא אדם לא יציב כלל, שפולט אמירות בעד ונגד יהודים בלי לחשוב יותר מדי וזקוק לטיפול נפשי בדחיפות. אבל התשובה שאנחנו רוצים לכתוב עליה כאן, היא ש"21 ג'אמפ סטריט" הוא נשק סודי שיכול להפוך אנטישמי לאוהב-יהודים גדול.

חישבו על זה: ב-2008 כשהסרט הוכרז לראשונה, כולם חשבו שהוא יהיה גרוע. עוד עיבוד הוליוודי לסדרה ישנה, ועוד עיבוד קומי לסדרת נוער רצינית? זה נראה כמו עוד סימן להידרדרות היצירתית של הוליווד באותם שנים. אבל בעזרת הכתיבה של ג'ונה היל ומייקל בקאל (לא יהודי), והבימוי של הצמד פיל לורד וכריסטופר מילר (לא יהודים) וקאסט מנצח שכלל גם את צ'אנינג טייטום, ברי לארסון, אייס קיוב (לא יהודים) ודייב פרנקו (יהודי!) הסרט היה אחת הקומדיות המפתיעות של שנות האלפיים. אבל מה בו בדיוק גרם לווסט לזנוח את דרכיו האנטישמיות?

היל עצמו אחראי כמובן לכמה מהרגעים המצחיקים ביותר בסרט, מהצגת הדמות שלו, מורטון שמידט, כמתבגר מביך עם שיער מחומצן לצלילי "The Real Slim Shady" של אמינם, דרך התגובות שלו להתעללות המילולית של אייס קיוב בתור המפקד העצבני שלו, ועד למכות עם צ'אנינג טייטום בזמן שהוא לבוש כמו פיטר פן ומעופף בעזרת חוטים. יכול להיות גם שקניה הגיב באופן חיובי להצגה של הסרט את חיי המשפחה היהודיים של שמידט, עם אמא חונקת מאהבה וסלון מלא בתמונות ילדות מביכות. מי לא יתחבר.

אבל לא. הרגע שקנה את ליבו של ווסט חייב להיות אותו רגע מפורסם ששמידט וג'נקו (דמותו של טייטום) חוזרים מעוד ניסיון כושל לבצע את משימתם ופוגשים את זוג שוטרות סמויות (אחת מגולמת על ידי דקוטה ג'ונסון). השוטרות לועגות לעבודה החובבנית שלהם, והשוטרת השחורה אומרת את השורה האייקונית "Meanwhile, you two were standing around – finger popping eachothers assholes" עם דגש מדהים על המילה "Popping". ג'ונה היל אז חוזר על השורה שלו בחיקוי מעט-גזעני אבל מאוד-מצחיק. אני יכול לדמיין את קניה רואה את הביצוע המדהים של השורה הזו על ידי יהודי ומשנה את דרכיו, וכל אויבינו בעקבותיו.

נותרו עוד הרבה תעלומות בסיפור הזה: מה קניה חושב על סרט ההמשך? איך זה ש-100 שנים של יהודים בהוליווד לא הפכו את כל האנטישמים לאוהבי-יהודים? האם צפייה בקומדיה הכושלת של נטפליקס "איזה אנשים", על רומן בין ג'ונה היל לאישה שחורה, ישנה שוב את דעתו של ווסט? ומדוע אייס קיוב, שהיה על הסט של "21 ג'אמפ סטריט" ו"22 ג'אמפ סטריט" עם ג'ונה היל, עדיין אנטישמי? והאם כל זה יוביל לשיתוף פעולה בין קניה ווסט לג'ונה היל? הרי קניה כבר הפגין טיימינג קומי מדהים בסרטון האנטישמי שלו על "רופא יהודי". תראו אותו, אתם לא יכולים לדמיין את זה כסרט בהפקת ג'אד אפאטו? כי אנחנו יכולים וזה בדיוק מה שנעשה עכשיו.

• ❤ תרבות
• ג'ונה היל
• קולנוע
• המסך
• אינסטגרם
• אינטרנט
• קניה ווסט

כבר שטחתי כאן בעבר את התאוריה שלי על כך שאיכות הנשיקה מעידה על איכות הסרט שסביבה. "איזה אנשים" שעלה בנטפליקס מוגדר בכל מקום כקומדיה רומנטית אבל יש בו רק שתי השקות שפתיים קצרצרות ויבשות, שנראות כמו נשיקות בין צמד ידידים, ולא כמו ביטוי של אהבה בין גבר ואישה. זה בולט במיוחד בנשיקה השנייה, שמתוארת על ידי צופה מהצד כ"קצת יותר מדי לשון", אבל זה לגמרי לא מה שאנחנו רואים. מוקדם יותר יש גם מה שאמור להיות התחלה של סצנת סקס, אבל אחרי שיחה מתנחמדת במיטה אנחנו רואים את ג'ונה היל מתקרב אל לורן לונדון, ואז דיזולב לכפות הרגליים ומשם לסצנה שלמחרת בבוקר. כלומר, אין בסרט ולו ביטוי אחד לתשוקה בין זוג האוהבים שבמרכזו, ואני תוהה אם זה נובע מאנטישמיות, מגזענות או משמנופוביה של העומדים מאחורי המצלמה.

שלא כמו ידידו סת' רוגן, גם הוא יהודי לא רזה, ג'ונה היל אינו מרבה לגלם גיבורים רומנטיים, ונראה שחשקה נפשו להוכיח שגם הוא יכול. יחד עם במאי הסרט קניה באריס (יוצר הסדרה "שחור-כזה") הוא כתב לעצמו תסריט על בחור יהודי שמתאהב בבחורה שחורה, ומגלה שזה איחוד לא פשוט בגלל התגובות של ההורים משני הצדדים. אבל עוד לפני שמתחילות הצרות המשפחתיות, "איזה אנשים" נרתע מאינטימיות ולא מתקבל רושם שהזוגיות בין השניים היא משהו שכדאי להילחם עליו. גם הדיאלוגים הדי סתמיים ביניהם לא מבהירים מדוע הם התאהבו.

פעם היו עושים בארה"ב הגזענית סרטים כמו "נחש מי בא לסעוד" ו"כחום הלילה", על החברה הלבנה שמתקשה לקבל לתוכה אנשים שחורים. היום בארה"ב הפרוגרסיבית שבלב ארה"ב הגזענית עושים סרטים "מודעים". "איזה אנשים" נורא משתדל להיות הכי מודע שאפשר, ויוצא לו הפוך. בין השאר הסרט מייצר איזון גס ומאולץ בין יחסן של שתי המשפחות לזוגיות הלא משכנעת שבמרכזו. כך כוונותיה הטובות של האמא היהודייה (ג'וליה לואי דרייפוס) שכל כך משתדלת להיות ידידותית לכלתה הפוטנציאלית שהיא טועה בכמה ניסוחים אומללים, מוצגות כחטא שווה ערך לכוונותיו הרעות של האבא השחור (אדי מרפי), שעושה הכל כדי להפריד בין השניים.

לא רק זאת, בני המשפחה היהודית בסרט מוצגת כנציגים של החברה הלבנה שדיכאה את השחורים מימים ימימה. כשבארוחת ערב חגיגית בבית המשפחה השחורה ההורים היהודים מעזים להעלות את זכר השואה על דל שפתיהם, האבא השחור מתריס "את מנסה להשוות את השואה לעבדות?". הדיאלוג המביך שמצית המשפט הזה מוחק את ההיסטוריה של היהודים בשם הטיעון שזו של השחורים היתה יותר איומה, וממשיך לתאר את היהודים כמי שהיגרו לאמריקה עם הכסף שהרוויחו מסחר בעבדים. לא רק שההורים היהודים ליד השולחן נותרים חסרי מענה, ג'ונה היל – כאמור, התסריטאי שכתב את הדיאלוג הזה – תוקע בהם מבט נוזף על חוסר המודעות שלהם. כך הוא משלים את כניעתו מרצון לנקודת מבט כה פרוגרסיבית שהיא כבר אנטישמית, סטייל וופי גולדברג.

בשנות התשעים נכחתי בכנס על הקולנוע השחור שנערך בחסות אוניברסיטת ניו יורק. כמה מהדוברים על הבמה ובקהל שבו והעלו את השאלה "מתי יעשו בהוליווד את 'רשימת שינדלר' על השואה שלנו?". נראה שחלק מהזעם השחור המבוטא ב"אנשים כאלה", קשור בתחושה שהשואה של היהודים קיבלה הרבה סרטים, על חשבון השחורים. יש לציין שבשם התקינות הפוליטית העדכנית, כל היהודים בסרט, כולל כאלה שמופיעים רק בשוליו, מגולמים על ידי שחקנים יהודים מוכרים, בהם דיוויד דוכובני בתפקיד האב, אליוט גולד, ריאה פרלמן, האל לינדן, וויני הולצמן וריצ'ארד בנג'מין בתפקיד רופא שיניים סוטה. והליהוק הזה רק מעצים את תחושת האנטי-יהודיות שעולה מהסרט.

כזכור, זאת אמורה להיות קומדיה, ובהתחלה יש רמזים לפוטנציאל כזה. אבל ככל שהיא מתקדמת ההומור הולך ומתדרדר לחיווים מילוליים מתאמצים ולסלפסטיק מבוים רע (כובע עולה באש, פאה נתלשת מראש), ואנחנו נשארים רק עם תחושת חוסר הנעימות הגורפת. בסדרות הישראליות "עבודה ערבית" ו"מדרסה" סייד קשוע הפיק לא מעט סצנות מצחיקות מהתפתלויות של יהודים טובים בחברת אורחים פלסטינים. היל ובאריס מנסים לעשות משהו דומה, ויוצא להם מביך בלי להיות מצחיק, בין השאר משום שהם מניחים הנחות מעליבות לגבי בורות יתרה של הלבנים (יהודים ולא יהודים) ביחס לשחורים. כך, למשל, אמא דרייפוס לא יודעת מה זה אימאם. היא מעולם אפילו לא שמעה את המלה.

הסיום צפוי לגמרי, והחלק האחד שקצת פחות צפוי בו, מטומטם. אבל יש בו שוט אחד של אדי מרפי וג'וליה לואי דרייפוס עומדים מחויכים ומפויסים זה לצד זה, וחשבתי לי שהייתי ממש שמחה לראות קומדיה רומנטית עם שני השחקנים הכה מצחיקים האלה (גם אם לא בסרט הזה), לא בתפקידי ההורים, ועם תסריט יותר טוב.
כוכב 1. You People בימוי: קנייה באריס. עם ג'ונה היל, לורן לונדון, ג'וליה לואי דרייפוס, אדי מרפי, דיוויד דוכובני, ניה לונג. ארה"ב 2023, 117 דק'

• ביקורת סרטים
• נטפליקס
• אדי מרפי
• ג'ונה היל

להסתובב בספריית הדוקו של נטפליקס מרגיש לפעמים כמו ללכת בשוק סואן כשמכל בסטה צועקים משהו פרובוקטיבי אחר. "האיש הזה רוצח אנשים, רק היום רק היום!" "אה כן? האיש הזה רוצח אנשים וגם שוכב עם הגופות שלהם וגם אוכל אותן אחר כך!". "מאלף נמרים מנהל כת!" "העולם בכלל שטוח!" וכו' וכו'. בקיצור, בכל התחרות הזאת יש אולי המון סיפורים מזעזעים ומסמרי שיער, אבל אנחנו מפספסים את האישי, הקטן ואת המרגש. בטח אם הוא בשחור-לבן – מה יותר אישי וקטן מזה?

במחלקת התעודה של נטפליקס החליטו להוציא ממש בשבועיים האחרונים שני סרטי דוקו שונים (אבל דומים). שניהם לא עוסקים ברוצחים סדרתיים או במנהיגי כתות משוגעים, אלא בנקודות רגישות בנפש האדם. הסרט הראשון שיצא הוא "פיל סטאטס: הכלים", סרטו של ג'ונה היל ("סופרבאד", "הזאב מוול סטריט"), שאפשר להגיד שהוא דוקו אוטוביוגרפי שהוא ההיפך מאוטוביוגרפיה: סרט של מטופל שעושה סרט על המטפל שלו ושם אותו במרכז. השני הוא"רוברט דאוני סניור" (במקור פשוט "סניור", כלומר "האב"). רוברט דאוני ג'וניור, אותו אתם ודאי מכירים בתור טוני סטארק האחד והיחיד, עוקב בסרט אחר אביו, רוברט דאוני סניור בשנים האחרונות לחייו – בהם היה אחד מחלוצי האינדי של הקולנוע.

למרות שנושא הסרטים שונה הדמיון ביניהם ניכר עוד ממבט ראשון. שני הסרטים מצולמים (ברובם) בשחור-לבן, שני הסרטים נעשים מפרספקטיבה של שחקן מפורסם העוקב אחר חייו של אדם משמעותי ושניהם נוגעים בסיפורים קטנים אישיים, ממש לא בסיפורי זוועות גרוטסקים (העובדה שהם מגיעים, בכל זאת, מכוכבים הוליוודיים, בהחלט עזרה להם להיות מופקים). כל קווי הדמיון האלו, יחד עם מועדי היציאה הסמוכים אכן דורשים השוואה מסוימת, אבל לא יהיה הוגן לבקר את שני הסרטים אחד לצד השני מבלי להתייחס אליהם בנפרד.

פיל סטאטס הוא הפסיכולוג של ג'ונה היל. כבר מהרגע הראשון ברור שסטאטס הוא לא מטפל שגרתי, קודם כל בהליכתו נגד המוסכמה שעל המטפל להקשיב ולא להיות מעורב – ומטרת הסרט היא קודם כל להציג את שיטת הטיפול שלו לעולם. במהלך הסרט סטאטס מציג את הכלים שלו להתמודדות עם דיכאון ואנחנו רואים את השימוש בהם בזמן אמת.בתחילת הסרט "סטאטס" היל אמנם מדגיש, "הסרט הוא לא עליי, הוא עלייך", אבל מהר מאד הוא מבין שכדי להראות את הכלים שהוא רוצה להראות, גם הוא – כמו הגישה של סטאטס אליו עצמו – צריך להיות מעורב ולהראות את האופן בו השיטות עובדות.סטאטס, בתורו, רחוק מלהיות המטפל השותק והמנומס. הוא מקלל, הוא מדבר באופן ישיר ובוטה ומרגיש כל כך בנוח עם היל שהוא מרשה לעצמו לספר בדיחות "אמא'שך", יום לפני שגברת היל מצטרפת לטיפול משותף.

הצפייה ב"סטאטס" נעימה, אולי נעימה מדי, אפילו כשמדברים על נושאים קשים, והיל מציג דמות באמת מעניינת של מטפל לא קונבנציונלי, שהצליח לדבר גם אליי דרך המסך, אפילו שהוא דיבר אל ג'ונה היל מול המצלמה.ג'ונה היל הוא מראיין מעניין ועם זאת חוסר הנסיון שלו בתפקיד הזה מורגש. הוא מצליח לשאול את סטאטס שאלות מעניינות ומוביל אותו לחשוף פרטים על חייו הפרטיים המרתקים ועל הדברים שדחפו אותו למקצוע בו הוא עוסק – אבל מה שמונע מהסרט הזה באמת לעלות רמה הוא חוסר התעוזה של היל ללכת עד הסוף ולהיחשף באמת. בעיה נוספת של הסרט היא העובדה שכל הסרט אמנם מתמקד במטפל, אך בסופו של דבר המטופל (אלא מה) הוא זה שעובר את התהליך הגדול יותר. אולי זה מה שמצופה שיקרה תוך כדי טיפול, אך בסרט שמתפאר בכך שהוא מתמקד במטפל, הייתי שמח לראות גם את סטאטס עובר תהליך משמעותי יותר או לפחות זהה בגודלו לתהליך של דמות המשנה (כן, היותר מפורסמת, וכן, היותר רגילה למצלמות) בסרט.

בפינה הנגדית יושב רוברט דאוני ג'וניור בכיסא המפיק לצד הבמאי כריס סמית', שיצר בעבר סרטים כמו "ג'ים ואנדי" (2017) והפיק את "טייגר קינג" בשנת 2020. רוברט דאוני ג'וניור מלווה את אביו, רוברט דאוני סניור, בשנים האחרונות לחייו. לעומת בנו, כוכב הענק, סניור הוא במאי ויוצר ותיק שנחשב לאחד מחלוצי האינדי בקולנוע האמריקאי. סרטו הראשון, "מרפקים משופשפים" התמקד באיש שמתחתן עם האם הביולוגית שלו כמעין פרפרזה על אדיפוס – בקיצור, סניור מעולם לא שחה עם הזרם וגם כאשר הוזמן למיינסטרים, נכשל קשות. בדומה לסטאטס, גם סניור מדבר בשפה בוטה ולא חוסך בתיאורים ציוריים, אבל ההסתכלות עליו היא קצת אחרת. רוברט דאוני ג'וניור אמנם רק מפיק כאן, אך זה נדמה שסמית' נותן לו להוביל את הסרט, מסיבה שדאוני ג'וניור מוסר כבר בשלב מאד התחלתי של הסרט: הקשר של אבא שלו לסרט עוזר לשפר את הקשר ביניהם. השלב בו מדברים על תקופה משברית שעברו האב והבן ביחד ובנפרד הוא מעניין, ולראות את דאוני ג'וניור הצעיר מופיע על המסך זאת חוויה, אך בסוף הסרט הרגשתי מעט מרומה. במקום דוקו על מפעל חייו של במאי חשוב, זה סרט על הפרידה של דאוני ג'וניור מאביו.

ל"סניור" יש גם יתרון של קאסט גדול שמכיל המון במאים, שחקנים, חברים וקרובי משפחה. הראיונות עם אלן ארקין,לדוגמה, מעניינים מאוד וחושפים (גם אם לא מספיק) את היחסים בין הענק ההוליוודי שהוא ארקין לבין הבחור שהגיע מניו יורק לעשות קולנוע שולי שמראש לא ידבר לכולם. גם הקטעים מהארכיון הפרטי של פול תומאס אנדרסון מראים את הקרבה בין סניור לבמאי השנוי במחלוקת (אבל שהצליח הרבה יותר ממנו).

מעל פני השטח חוויית הצפייה בהם דומה: כאמור, שני סרטים תיעודיים בשחור לבן ובאורך של פחות משעתיים העוסקים באיש יקר ליוצרי הסרט. שני הגיבורים של הסרטים, סטאטס וסניור, אפילו סובלים מפרקינסון – ושני הסרטים מקדישים לכך חלק שלם. נקודת דמיון נוספת, וחשובה יותר, היא ששתי היצירות מוצגות בפנינו כעבודה בתהליך. היל כל הזמן מדגיש בפנינו שהוא לא יודע באמת למה הוא מצלם את הסרט, בדיוק כפי שדאוני ג'וניור לא יודע על מה יהיה הסרט של אביו, זה שבמהלך צילומי הסרט הוא כבר הופך למעורב בעריכתו. אז מה בעצם שונה כאן?

בסופו של דבר החוויה בהם היא די דומה: מעקב אינטימי אחר דמות אחת, כך שהבחירה בין שני סרטי הדוקו די תלויה בכם ובמה אתם מעוניינים. "סטאטס" הוא באמת דוקו אינפורמטיבי לא פחות משהוא מעניין והכלים של סטאטס באמת פשוטים ללמידה ויכולים לשמש כל אחד, גם אם הם לא נכנסים לקליניקה שלו. "סניור" הוא באמת הזדמנות להרחיב את הידע שלכם בהוליווד הרבה מעבר לז'אנרים המקובלים, דיוקן של איש שנלחם במציאות דרך הקולנוע – ובכך יצר גם את הבסיס המרדני שליווה את כל חייו של הבן, לטוב ולרע. בסופו של דבר שני הסרטים מרגשים, אבל פיל סטאטס הוא, למרבה הצער, דמות ראשית מפותחת פחות מאשר רוברט דאוני סניור – אולי בגלל העובדה שהוא לא רגיל להיות בקרבת מצלמות.

"סטאטס" ו"סניור" זמינים עכשיו בנטפליקס

• המסך
• נטפליקס
• דוקומנטרי
• רוברט דאוני ג'וניור
• ג'ונה היל