למשחקי וידאו, או משחקי מחשב כמו שקראו להם פעם, הייתה בעבר תדמית לא טובה. אנשים ששיחקו במשחקי וידאו נתפסו ככאלה שרוצים להיאחז נואשות בילדות שלהם – מרוכזים בעצמם ובתוך עולם פנטסטי, מנותק מהמציאות הקונקרטית של החיים. עצם המילה הזאת, "משחק", מעידה על כך שזה לא כמו החיים. עם הזמן וההתפתחות העולם למד שיש אנשים שעבורם משחקי הויידאו הם החיים עצמם. רק שם, בתוך העולם הווירטואלי והמנותק של משחקי המחשב, הם הצליחו להיות הם עצמם הרבה יותר מאשר בעולם החומרי והחיצוני. מקום שבו לא יוכלו לשפוט אותם, לתייג אותם, ללעוג להם. דרך האווטרים והדמויות, הם מצליחים לבטא את עצמם בצורה טובה יותר.
>>

מהעולם הזה נולדה "גיים צ'יינג'ר", סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים שעלתה בשבוע שעבר ב"כאן 11", והיא תוצר העבודה של נבט מזור – קולנוען וגיימר ממושב דקל שבעוטף עזה, שהחליט לספר את הסיפור האישי שלו. סיפור של ילד שהתקשה בקשרים חברתיים, אבל מצא במשחקי הווידאו את הדרך ליצור קשר עם העולם החיצון. דרך המשחקים, הוא יוצר קשר עם עוד אנשים שהסיפור האישי שלהם שזור בעולמות הגיימינג – כאלה שהמשחקים עזרו להם להיות מי שהם.

לא סתם זכתה "גיים צ'יינג'ר" בפרסים רבים (כולל פרס הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי), כי היא קודם כל שובת לב ואמפתית. בתוך טלוויזיה שבה מרכיב האמפתיה אינו מאוד גבוה, ובעולם שבו אין ממש מקום לחלשים, היא מושיטה יד לכל מי שבדרך כלל לא מופיעים על המסך – לאנדרדוגים. מצעירה טרנסית שמשתמשת במשחקים כדי לרפא טראומה ישנה, דרך צעיר עם תסמונת טורט שהפך למוזיקאי מצליח דרך המשחק, או גבר שחווה עם אשתו לידה שקטה ומצליח סוף סוף לדבר על זה, עד חרדי שהצליח לצאת בשאלה דרך משחק הישרדותי. עבורם, זה לא היה משחק – אלה היו החיים והדרך לחיות איתם באמת.

ונדמה לי שזו גם הסיבה שהיא כ"כ מצליחה לגעת באנשים, כי היא לא מחפשת לייפות את הסיפורים. היא מספרת אותם כמו שהם, ונותנת למרואיינים את המקום והזמן לספר את זה כמו שהם רוצים. ומצד שני היא גם מושיטה להם יד של פיוס – מראה להם שזה בסדר, גם בתוך העולם הקשוח שבו אנחנו חיים (למרות, ואולי בגלל, ענני המלחמה שאנחנו חיים בהם), להיות חלש. זה בסדר להיות פגיע. ויש אנשים שיידעו לקבל את זה באהבה.

"גיים צ'יינג'ר" היא קבוצת התמיכה הטלוויזיונית של כל מי שנשאר בחושך. דרך הסיפורים האמפתיים שהיא מביאה, ודרך הסיפור האישי של מזור – שמתקשה לגלות רגשות, אבל בדרכו מצליח לחבק בצורה הכי מרגשת שאפשר – היא מאירה דרך עבור רבים שלא נמצאים שם. כאלה שעוד מחפשים את דרכם בעולם, ומחפשים עולם אלטרנטיבי אחר לברוח דרכו. וזה לא חייב להיות רק משחק וידאו, זה יכול להיות כל עולם אלטרנטיבי אחר שמאפשר לך למצוא את הקול שלך בעולם. היא לא אומרת לך שזה בהכרח הפיתרון הנכון, אלא רק מראה שזה אפשרי. שאפשר להיות עצמך גם אם יש אנשים רעים בעולם שינסו לגרום לך להתחבא.

וזו גם המחאה השקטה של הסדרה – בתוך עולם שהולך ומתקטב, שבו הדברים הולכים ונעשים שחור או לבן, היא חוגגת את המורכבות. היא לא מספרת סיפורים של אנשים מושלמים, או כאלה שהתרפאו ו"ראו את האור", אלא את הסיפור העדין יותר, זה שמחפש את הדרך כל הזמן, זה שטועה ונופל ומתרסק בדרך, אבל בסוף – בתקווה – מגיע אל המקום הנכון שבלב. אל המקום השלם. אם תרצו, גם אל המקום השמח.

ובדרך, "גיים צ'יינג'ר" גם מחזירה את הכבוד למעשה הדוקומנטרי. המילה "דוקו" קצת התרוקנה מערכה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל "נטפליקס" שהציפה את השוק בסדרות דוקו קלילות, שגם אם הן מרתקות (והן מרתקות), לא מביאות את הקולות שלא נשמעים. "ג'יים צ'יינג'ר" משתמשת בשפה אחרת, שהיא לא דוקומנטרית קלאסית – דרך העולם של משחקי המחשב, מראיינת אווטרים שרק אחר כך הופכים לבני אדם, לא ממש מביאה צילומי חוץ או מונולוגים – אבל היא הכי דוקו שאפשר. כי היא מביאה בני אדם אמיתיים, חשופים, שאומרים את האמת שלהם.

"גיים צ'יינג'ר" אוהבת את הגיבורים שלה – גם כשהם טועים. היא מכירה בבעיות שלהם, אבל גם רואה את הצדדים המוארים שלהם. והיא מסמנת עבור כולנו – דווקא בתקופה שבה האמפתיה וטוב הלב מפסידות לרוע ולאטימות – שיש עוד מקום לטלוויזיה חומלת. לטלוויזיה מחבקת. לטלוויזיה שיודעת לסלוח על הפגמים והשגיאות שיש בכל אדם. ובכך, היא מזכירה שוב כמה רק בטלוויזיה ציבורית אמיתית – כמו התאגיד – דבר כזה בכלל יכול להגיע לעיניים של כולנו. תודה לאל.
ג'יים צ'יינג'ר, מוצ"ש, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי
• גיימינג

הקרקע הקומית הפורה שהיא עולם הגיימינג לא מנוצלת מספיק בעולמות הטלוויזיה והקולנוע. תחשבו על זה ככה – עולם שמשלב בין גאוני מחשבים מופרעים של תעשיות הטק עם אופי ילדותי באופן אינהרנטי, ומכסה את הכל באינטרס קפיטליסטי מובהק. הפוטנציאל לצחוקים אינסופי. ובכל זאת, כמה יצירות מצחיקות ראיתם על גיימינג? אך ורק ממים וטיקטוקים, כמעט שום טלוויזיה. כמעט, כי לשמחתנו קומדיית הגיימינג של אפל TV מכסה פחות או יותר את כל האבסורד שבתעשייה הזו, ועושה זאת בשנינות, פרעות ולמרות הכל – המון אהבה לעולם התוכן עליו הם צוחקים.

>>דאבל פארקינג: 7 דברים שחובה לדעת על הסדרי החניה בתל אביב

"מית'יק קווסט" (או "מסע אגדי", אם נתקעתם על התרגום העברי) היא הבייבי של צ'ארלי דיי ורוב מקלהני מ"פילדלפיה זורחת", אחת הקומדיות המבריקות ביותר על המסך, ולמרות שקשה להגיד שזה נכון על הסדרה הזו – היא עדיין מצוינת, מלאת לב ומצחיקה לאללה. היא עוסקת בסטודיו גיימינג שמייצרת משחק מצליח, ובחבורת האנשים שיוצרת אתה: אייאן הגאון המשוגע והאגומניאק שהגה את המשחק, ופופי גאונת המחשבים העכברית שממש רוצה לצאת מהקופסה שלה. לצד קאסט דמויות נהדרות (הפייבוריט שלנו זה דייוויד, גם הוא אחד מיוצרי "פילדלפיה זורחת") מדובר באחת הסדרות המתוקות על המסך, מבלי לשחות יותר מדי במחוזות הקיטש.

העונה השלישית של הסדרה עשתה בלאגן מוחלט במצב הסטודיו והאנשים בו, כאשר בסיומה אייאן ופופי חזרו הביתה, כאשר צוות דמויות צדדיות התאחד כדי לצאת לפרויקט חדש, ולפי הטריילר של העונה – הפרויקט הזה צלח יותר מכפי שכולם יכלו לחשוב, וזה אומר שקנאה מקצועית עוד תגיע. מעבר לכך, פופי פגשה בחור (שנראה קצת כמו גרסה אסייתית לאייאן), מה שיהפוך את השותפות המתוחה שלה עם הגאון המשוגע לעוד יותר מתוחה, ובהתאם, גם מצחיקה. אי שם כשתסתיים העונה במרץ, צפוי להגיע שלב בונוס בדמות 4 פרקים של סדרת הבת "Side Quest" שעושה בדיוק את זה – מציעה עלילות צד לכמה דמויות מהסדרה המקורית. בואו לשחק.
Mythic Quest עונה 4, שני פרקים ראשונים עכשיו באפל TV

• מה רואים הלילה
• אפל טיוי
• גיימינג
• סיטקום