Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
יש אוויר, תנשמו: 7 פארקים מומלצים עם מרחב מוגן בתל אביב
אתם ידעתם שיש פה מקלט ציבורי? פארק המסילה (צילום: Thomas Schlijper)
שוב החזירו את כולנו לעבוד מהבתים, ושוב אפשר להשתגע מהבידוד, אבל עם כל המתח והחרדה ואולי דווקא בגללם, כדאי לנצל כל רגע כדי להתאוורר ולקבל קצת ויטמין D מהשמש והרבה חמצן מהעצים. אספנו רשימה מובחרת של פארקים וגינות שבתוכם או בקרבתם המיידית תמצאו מקלט ממוגן ויש לנו את כל הכתובות
בימים שכאלה, יציאה קלה לשמש או ישיבה בחיק הטבע הן פעולות חיוניות לגוף ולנשמה. אתם יודעים, הפרשת סרוטונין וכאלה. והיי, אם חיפשתם במה להתנחם (וכרגע, כולנו עושים זאת), כבר אפילו לא כל כך חם, אז זה הזמן המושלם לתהות על קנקנו של העולם העולמי בטבע. מצאנו לכם ספוטים ירוקים בעיר, שעדיין תרגישו בהם בטוחים מספיק כדי להירגע, כי ממש לידכם יש מרחב מוגן. צאו לנשום.
גן מאיר הוא פנינת הטבע העירונית של מרכז תל אביב. ירוק, שוקק (בימים שבשגרה), יש בו פינת מתקנים לילדים, מתקנים לאימוני כושר, אזור ישיבה בצל צמחייה מוריקה ואפילו אגם מים עם ציפורים שרות מלמעלה. המלצתנו:לשבת באחד הספסלים של הפארק – רצוי עם ספר ולא עם הסמארטפון כדי לא להתעדכן בחדשות – ולנשום קצת. מרחב מוגן:מקלט שכונתי במלך ג׳ורג׳ 33 תל אביב, ממש בתוך הפארק.
גן מאיר. צילום: Shutterstock
פארק המדרון
פארק המדרון היפואי הוא שילוב מושלם של דשא וים. יש בו מרחבים ירוקים אדירים שאפשר להתרווח בהם ולהתאוורר מכל הצרות, מול ים כחול גועש ומרפא נפש. יש גם מתקנים לילדים וגם דשא ירוק שאפשר לשכב עליו, להביט בעננים ולחשוב קצת מחשבות. המלצתנו:קחו קצת פירות לנשנש מול הגלים ומבטיחים שתרגישו קצת יותר טוב. מרחב מוגן:מקלט הספינה בצד המזרחי של הפארק, ברחוב הספינה 18 יפו.
מקום טוב לכולם. פארק המדרון ביפו (צילום: שאטרסטוק)
פארק המסילה
בימים כתיקונם פארק המסילה עמוס לעייפה, אבל בימי מלחמה התנועה די דלילה יחסית. לא נשקר, יש בזה גם יתרונות. אפשר לשבת ברוגע, לעשות הליכה רגלית בתוואי הפארק או לרכוב על אופניים באוויר הפתוח. כל אלה דרושים למנת אוקסטיקונטין הנחוצה. המלצתנו: הליכה רגלית באוויר הפתוח את פעם לא הייתה רעיון רע, בטח שלא עכשיו. מרחב מוגן:מקלט יהודה הלוי,יהודה הלוי 23 תל אביב. צמוד לכניסה לפארק מרחוב הרצל
העבר, ההווה, הרעש והשקט. פארק המסילה (צילום: בוריס בי/שאטרסטוק)
גן העצמאות
גן העצמאות הירוק והשלו נמצא בחלק הצפוני של הטיילת, כך שהוא המקום האידאלי להתאוורר בו אם יצאתם להליכה, לג׳וגינג או סתם חיפשתם מקום ירוק וקרוב לים כדי לנשום בו מעט אוויר צח. המלצתנו:הביאו איתכם מזרון יוגה ותתרגלו מעט כלב מביט למעלה על הדשא. מרחב מוגן:מקלטהירקון 248 תל אביב, בצדו המזרחי העליון של הפארק
השקיעות הכי יפות בארץ. גן העצמאות (צילום: מיכאל יעקובסון, מתוך וויקיפדיה)
גן יעקב
גן יעקב הפך בקורונה לפינה ירוקה בתוך ההמולה האורבנית. גם בימינו אנו, תמצאו שנעים לשבת בו, בין העצים והצמחייה, להשקיף על הנוף, להאזין לכל פכפוך מי המזרקה המרגיע ולקוות לטוב. המלצתנו: הצטיידו באוזניות ובקפה מבבקה או מלחמנינה, שבו בגן והקשיבו למוזיקה מרגיעה. אבל לא בפול ווליום. מרחב מוגן:מקלט הוברמן 1 תל אביב
גן יעקב (צילום: כפיר סיון)
פארק הירקון
הריאה הירוקה שהיא פארק הירקון היא מקום אידאלי להתאווררות בכל יום מלחיץ שהוא ובוודאי עכשיו. אפשר לשבת מול הנהר ולצייר את הנוף, אפשר לפתוח את הבוקר בג׳וגינג מחייה, בהליכה מהירה או באימון טאיצ׳י. מה שמרגיע אתכם. המלצתנו: איכשהו מרגיש לנו שאולי זה באמת הזמן לתרגל קצת טאיצ׳י. מרחב מוגן:מקלט ברחוב הכנסת הגדולה מספר 3, גישה מרחובבבלי 42 תל אביב
פארק הירקון בימים נדירים ללא הופעה (צילום: שאטרסטוק)
גן ז׳ילבר
גן ז׳ילבר נמצא בחלקה הצפוני והירוק של עירנו, מדובר בגינה ציבורית רחבת ידיים עליה משתרעות מדשאות גדולות, איזור של מתקנים לילדים ומתקני כושר למבוגרים, ברזיות, ספסלים ושבילים נעימים ונקיים שמאפשרים שהייה נחוצה תחת ויטמין די. המלצתנו:לקחת את הכלב לטיול ירקרק ומרחיב לב ונפש. אין לכם כלב? תגנבו אחד. סתם, פשוט תבואו, יהיו לא מעט שם. מרחב מוגן:יהודה בורלא 25 תל אביב
גן ז׳ילבר. צילום: גוגל סטריט וויו
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מבני תעשייה ישנים ופיסת טבע נסתרת מעין. העיר של תמי חומסקי
תמי חומסקי (צילום: אוסף פרטי)
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים ממליצים על המקומות האהובים עליהם. והפעם: המעצבת האייקונית תמי חומסקי סגרה זה מכבר את הסטודיו, אבל עיצובים ופריטים חדשים שלה יככבו בפופ אפ שנערך בסופ"ש הזה ובסופ"ש הבא. ניצלנו את ההזדמנות כדי לסחוט ממנה המלצות תרבות, אמנות, קפה וחשיבה אחרת. בונוס: פריחת הוויסטריה
>> המעצבת תמי חומסקי מתגוררת בבית קטן עם גינה בשיכון הקצינים סמוך לבית החולים איכילוב. במשך 18 שנים היא הפעילה את המותג שלה T/9 מסטודיו בקרית המלאכה ופריטים בעיצובה נמכרו בבוטיקים קטנים לקהל נאמן, אלא שהמצב טרף את הקלפים. בעקבות שינויים כלכליים ומצפוניים בהרגלי הצריכה והעדפת קנייה באונליין, שמצריכה אופרציה מסוג שונה, היא בחרה לעבור לפורמט פופ אפ, שבו עדיין קיים מפגש פנים אל פנים עם הלקוחות אך ללא מחויבות להימצאות בחלל קבוע על כל המשתמע מכך. הפופ אפ הנוכחי יתקיים במשך שני סופי השבוע הקרובים (היום ומחר 31.5-30.5, וגם בשבוע הבא, 7.6-6.6) ברחוב מנחם בגין 50 החל מהשעה 10:00. למען הסר ספק – כל הפריטים חדשים, מיוצרים במיוחד (כולל הטקסטיל עצמו) ונתפרים בארץ.
אני אוהבת את בית רדיקל בגלל התוכן, ההיסטוריה והאדריכלות. יש קסם במבני תעשייה שמקפלים מאחוריהם סיפור שקשור לתולדות העיר. בית רדיקל מהווה מקום מפגש לרעיונות ומתקיימות בו הרצאות מעניינות, והתוכן הקולינרי מעניין גם כן. התחייה 27 פינת הרצל
הכי רדיקלי. קפה 3426 במתחם 3426 (צילום: רפאל שחרי)
2. CCA
מרכז לאמנות עכשווית שהוא בין גלריה למוזיאון. שיתוף פעולה בינלאומי ואוצרות נבונה של ניקולה טרצי מפגישים אמנים צעירים מהארץ והעולם ומייצרים מרחב לתוכן מרתק ולחשיבה אחרת. צדוק הכהן 20
עוד בניין תעשייתי שאני אוהבת בגלל ההיסטוריה שלו. בבית ארקפה ניתן עדיין לראות את שרידי המבנה הישן, שמשמש רקע למכונות קלייה וטחינה ומאפשר ממש לצפות בתהליכי הכנת הקפה. מאחור יש חצר שקטה וירוקה, שמפתיע לגלות במקום שנמצא קצת בשוליים, במקום שפחות מסתובבים בו. הצפירה 23
בית ארקפה (צילום: יח"צ ארקפה)
4. מוזיאון נחום גוטמן לאמנות
נחום גוטמן הוא אחד מהאמנים שפעלו בתל אביב ומגדירים אותה עד היום. המוזיאון בשבזי הוא כמו שמורת טבע קטנה, עם תערוכות שמצליחות להפתיע. לצד תערוכת הקבע, המציגה עבודות היסטוריות של נחום גוטמן התל אביבי, אפשר למצוא כאן תערוכות מפתיעות כמו "עור וצל", תערוכת וידיאו ארט של בן הגרי, אמן בינלאומי שעבודותיו מוצגות עכשיו. בעיניי המוזיאון הוא מקום שמצליח לקשור קצוות מקומיים ובינלאומיים. שמעון רוקח 21
פיסת טבע במרכז העיר, שלמרות מיקומה נמצאת בכל זאת קצת בשוליים ונסתרת מהעין. אני אוהבת את האדריכלות שתכנן יעקב רכטר, את השקט ואת הצמחייה, ובמיוחד את פריחת הוויסטריה.
גן יעקב | צילום: שירה ברויאר
מקום לא אהוב בעיר:
הצומת שמול תחנת רכבת סבידור, פיסת קרקע שגובלת בכבישים סואנים ואינה ידידותית להולכי רגל. מקום מוזנח, עצוב ולא מטופח שנופל בין הכיסאות של הרשויות המקומיות.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? "העיקר זה המילים", המופע של יוני רכטר ותזמורת המהפכה. הייתי במופע הראשון מתוך שלושה, שכל אחד מוקדש למשורר מרכזי בחייו של רכטר – דליה רביקוביץ', אברהם חלפי ועלי מוהר. רכטר מעלה לבמה מוזיקאים אורחים, שמעניקים פרשנות חדשה לשירים, ולמרות שבמופע אין שום איזכור לפוליטיקה – כשהמוזיקה נדמה והקהל עמד להתפזר, אחד הצופים צעק בקול "את כולם" והקהל ענה "עכ-שיו", וכך שלוש פעמים. התרגשתי עד דמעות.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? לא יצירה מסוימת אלא עצם היצירה והעשייה. כל עשייה בכל העולמות – יצירה, התנדבות, חקלאות – כל יוזמה שהיא, בין שהיא בקנה מידה אישי ועד אירועים כמותערוכת צבע טרי. הארץ שלנו מלאה באנשים שהעשייה שלהם מעוררת השראה.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה? כשאנו נמצאים יותר מ-600 יום מאז פרוץ המלחמה, ויש עדיין 58 חטופים בידי החמאס – חד משמעית צריך לתרום או להתנדב בכל צורה שהיאלמען מטה החטופים. אין חשוב מכך.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? העיתונאית סיון קלינגבייל, שפרסמה את הספר"אני מניר עוז", ובו ראיונות שהיא ואחותה שני קלינגבייל-שילה ערכו עם אנשי הקיבוץ. הוריה ממקימי קיבוץ ניר עוז, ובספר היא חוזרת אליהם ואל צורות ההתיישבות השונות שיש לנו, העיר והכפר, ומראה שכולנו קשורים. חשוב להכיר את ההיסטוריה והסוציולוגיה של מדינת ישראל.
מה יהיה? אני מאמינה שאם נצליח לגרום לשינוי בבחירות הקרובות, נתקן, נבנה, נקים ונשקם את המדינה. אבל כל אחד צריך לדאוג לכך באופן אישי, להביא את השכן הפסימי, הילד שלא מתעניין בפוליטיקה ואת הקרובים שבחו"ל וכל המתלבטים כדי לגרום לשינוי. אני לא אומרת במי לבחור, אבל שינוי צריך להיות כדי שנוכל לבנות משהו חדש וטוב. כמי שנמצאת בעולם השכול כבר 30 שנה, לאחר ששכלתי את שני אחיי, אני מאמינה שבמלחמה אין תוחלת אך בסופה יכולה להיות תקומה. יש תוכניות לשיקום ואנשים שיכולים להוציא אותן לפועל לו רק תינתן ההזדמנות.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כשלונות מפוארים ותוכניות יפות שנגנזו. זאת העיר של הילה שמר
הילה שמר (צילום: אוסף פרטי)
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים ממליצים על המקומות האהובים עליהם. והפעם: הילה שמר, אדריכלית ומבקרת אדריכלות, מגיעה לסדרת הרצאות בבית ליבלינג, ומגלה לנו סיפורים על מבנה ציבור שלא הוקם, על חפירת כיכר הבימה וסביבתה ועל סדנה שהיא חד-קרן. בונוס: הוכחה שאפשר להפגיש בהרמוניה קצוות מנוגדים
>> הילה שמר היא אדריכלית בוגרת בצלאל וה-AA בלונדון, מרצה בבצלאל, עיתונאית ומבקרת אדריכלות ילידת ירושלים שגרה בתל אביב.בחודש הקרוב תתארח שמר בסדרת הרצאות בבית ליבלינג תחת הכותרת "הכל הוא אדריכלות וכולנו אדריכלים". הסדרה מתמקדת בנעשה בשדה האדריכלות העכשווית במחוזותינו ובעולם דרך פריזמה ביקורתית על פוליטיקה, מגדר, כלכלה, גלובליזציה, משבר, מלחמה ושלום. ההרצאה השניה בסדרה – שיצאה לפועל בזכות תשומת הלב של מורן נבון, מנהלת התוכן של בית ליבלינג – מחר (17.3) וכל הפרטים כאן.
בגן יעקב, אחד המקומות שבאמת מערערים על הדיכוטומיות שבין אדריכלות לאדריכלות נוף, ישנם עצי שקמה ששתולים גבוה מפני העיר – במפלס העליון של הגן. מעניין לזכור שזהו למעשה המפלס המקורי של העיר, כך שכל רחבת הבימה ואפילו חלק מהרחובות ההיקפים בעצם נחפרו כדי להגיע למפלס שעליו אנחנו צועדים היום. אבל יותר מכך מרגש לחשוב על כל המפגשים הקטנים, השיחות, הסודות, הנשיקות ומילות האהבה שנאמרו בצילם של עצי השקמה.
גן יעקב (צילום: הילה שמר)
2. מקומות בנאלים באירועים חגיגיים
אני מנסה להיות ערה למעט הפעמים שבהם מקומות בנאלים מתעוררים לחיים לרגל אירועים חגיגיים. בייחוד אם זה קורה באופן ספונטני ומגיע מהקהילה. כמו שהמזרקה שבכיכר רבין מתמלאת בחוגגים כשישראל לוקחת מקום ראשון בארוויזיון, גם זכורות לי מסיבות פורים שהתקיימו ביוזמת הדיירים של רחוב מיכ״ל, או אפילו אם נמצאים באיזו גינה ואז חתן וכלה חוצים פתאום מולנו. אלו רגעים מעוררים, שבהם העיר באמת מתקיימת באינטנסיביות שהיא ראויה לה.
ספונטני. המונים במזרקה בזמן מלחמת המים הגדולה של 2012. כיכר רבין (צילום: ג'ק גואז\AFP\גטי אימג'ס)
3. סדנת חד-קרן
בקיץ האחרון הכרתי את סדנת חד-קרן, נגרייה חברתית עם אורינטציה אקולוגית. הסדנא, מקום שכולו טוב, נמצאת בסמטה קטנה שיוצאת מסלמה, ונראית למרחקים כי היא צבועה בוורוד. הגעתי לשם כדי לבנות בעצמי ספריית משחקים לבן שלי. תכננתי אותה שתראה כמו שני הדגמים הנפוצים של בניה בערים – שיכון שהיה הביטוי האדריכלי לסוציאליזם ומגדל שבראשו מנחת מסוקים מסתובב והוא ביטוי לכלכלת שוק חופשי.במשך שבועיים ניסרתי, קדחתי, הברגתי, שייפתי, צבעתי והדבקתי את המתנה הכי מושקעת שהענקתי לו עד היום. הקסם הזה קרה גם הרבה בזכות בזכות מי עומדת בראשה של הנגרייה; האדריכלת שיר טלאור ואודי מור שהוא איש שכולו לב ובעל ידיים שיש בהן ברכה. סלמה 99
ספריית שיכון ומגדל, נבנתה בסדנת חד-קרן (צילום: הילה שמר)
4. שלד מבנה הציבור במתחם גינדי
תמיד מסקרן לעבור ליד מקומות שסיקרתי ככתבת אדריכלות, בייחוד כאלו שהתנהלו סביבם מאבקים ציבוריים. אחד המאבקים הצורמים ביותר עבורי הוא מבנה הציבור שלא הושלם במתחם השוק הסיטונאי aka גינדי. במתחם נבנו מספר עצום של למעלה מ-2000 יחידות דיור, בית ספר, אשכול גנים, חניון, פארק, קניון וקאנטרי. בתוכנית היה אמור להיכלל גם מבנה ציבור, בית חדש לביכורי העיתים או תיאטרון גשר. אך המגרש שעליו היה אמור להיבנות ננגס מכל עבר עד שלא ניתן היה לממש עליו בניין שיתפקד באופן סביר והתוכנית נגנזה. על רחוב קרליבך, בין הכניסה לקניון לבין תחנת הדלק, ניתן להבחין בשרידי המאבק הזה: שלד בניין לבן, מגודר ביריעות של פח, מחכה לגודו.
ננגס מכל עבר. מבנה הציבור במתחם גינדי (צילום: הילה שמר)
5. הבית שלי
אני אוהבת את הבית שלי, הרבה בזכות כך שהוא משקיף על כמה מהבניינים המופלאים ביותר בעיר. להחשף ככה ליופי באופן יומיומי יכול להיות נחמה לא קטנה, בייחוד בשנה וחצי האחרונות כשהכל בחוץ נטרף לדעת. כך שבמקרה הזה ובזמן הזה, יופי יכול וצריך לשמש כשיריון.
מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:
אם להיות כנים, אני אוהבת כשלונות. בתנאי שיהיו כשלונות מפוארים. אני לא מדברת על החלטות איוולות כמו לצפות את השדרות בדשא מלאכותי, לצבוע עד עיוורון את שבילי האופניים, או ל״שתול״ עמודונים קטנים עד קצה הדעת והתקציב. אלו יכולים להשתנות בקלות כבר בעתיד הנראה לעין. אני מדברת על מקומות שצריך לשבח אותם בכשלונם כמו התחנה המרכזית החדשה שברגע של שכרון גדלות תוכננה להיות הגדולה בעולם, או כיכר אתרים שלא עשתה חסד עם אף אחד משני שכניה – העיר או עם הים.אלו לא מקומות שלאף אחד לא היה אכפת מהם, להיפך, הושקעו בהם מאמצים אנושיים וכלכליים אדירים, הם משקפים לא רק את מי שהיינו אלא גם את מי שרצינו להיות. לכן חובתנו היא להבין את הדימוי שרצינו לייצר ולבדוק מדוע הוא קרס עלינו לרעה. באמת שרק אם נוקיר את הכשלונות שלנו נוכל לדחוף את עצמנו קדימה בצורה משמעותית.
לאהוב את הכישלון. תערוכת סטודנטים בתחנה המרכזית החדשה (אוצרות: הילה שמר וטליה דוידי)
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? רגע יפהפה היה כשבן הזוג שלי ואחותו הבכורה שרו וניגנו לבנינו הפעוט את ״המלאך הגואל״ לפני השינה. זהו פסוק מתוך ספר בראשית שאימם המנוחה הייתה שרה להם ולכל ששת ילדיה כברכה בכל לילה. מעבר לברכה עצמה, שבה הם למעשה ביקשו מהמלאך לבקר בעת הצורך ולשמור על המתוק הזה מכל צרה, היה מרחיב לב במיוחד לראות איך השניים הפיקו מופע שלם עם מה שהיה בנמצא – גיטרת ילדים ואורגנית שיש לה רק שתי אוקטבות. למעשה, זכיתי להיות עדה למופע ששחזר רגע מתוך ילדותם והוגש ברוך וביופי אל תוך ילדותו המתהווה של בני.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? מאז פרוץ המלחמה, יצירות שהן מעין פלינדרום מוצאות מקום בלב שלי. כאלו שיכולות להיקרא מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה מבלי לאבד את המשמעות שלהן. זו יכולה להיות "המנחה המוזיקלית" של באך שמתנגנת לשני הכיוונים, הקליפ לשיר Suger Water שביים מישל גונדרי או מבנה שבו קיימת קורלציה בין התוכנית (מבט העל) לבין החתך (מבט הצד).היצירות האלו הן הוכחה שקיימת דרך יצירתית שבה אפשרלהפגיש בהרמוניה, את מה שלכאורה יכולים להיתפס כשני קצוות מנוגדים, וכל זאת מבלי להתפשר על האיכות או הערכים הראשונים הטמונים בהם. האפשרות הזו מעוררת בי תקווה גדולה.
לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה? מאז פרוץ המלחמה התעוררו הרבה יוזמות יפות שקושרות קשר הדוק בין שיקום המרחב הפיזי לבין שיקום הנפש והחוסן שלנו. אחת מהן שייכת לעמותת "איילת השחר", שפועלת ללא לאות מאז פרוץ המלחמה ומפגישה בין מתכננים מתנדבים לבין מי שזקוקים לסיוע בשיקום ביתם. וזו אולי קריאה ספציפית לכל מי שליבו רחב אך גם ידיו טובות להתגייס למלאכה הזו. אבל אני גם לא רוצה שנשכח את היומיום שהיה פה לפני אותה שבת ארורה, ואני מנסה לזכור תמיד אתעמותת "תינוקות של החיים"שמסייעת לתינוקות רעבים ולמשפחות שלהם.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? אני רוצה לשלוח חיבוק, לחזק ולתמוך ב"#אחת שכולה" שאיבדה כל כך הרבה מאז פרוץ המלחמה. היא פורשת בעיר כתובות גרפיטי, משפטים קצרים שמוחצים את הלב. על גדר קטנה בשכונה שלנו היא כתבה "ה(ש)כול בסדר?" וחתמה באימוג׳י יד v. פעולת ההנצחה שעושה ״#אחת שכולה״ היא לא פחות ממופתית, כשהיא ממלאת את החלל המשותף שלנו בזכרון החללים שהתהלכו פעם בינינו.
#אחת_שכולה (צילום: הילה שמר)
מה יהיה? יהיה מה שנעשה מזה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
יופי אנושי שלא קיים בשום מקום אחר. זאת העיר של רון מיכאל
רון מיכאל (צילום: אלרן רוס)
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים ממליצים על המקומות האהובים עליהם. והפעם: רון מיכאל הוא מנהל המותג של "אתא", ואחראי גם על הפיכת חנות הדגל בהבימה לסלון תרבותי. אז יצאנו איתו לסיבוב בין המקום שבו התאהב בירוק אבל לא בבחורים ובין המקום שממלא אותו תקווה. ויש גם דיס מוצדק על רוטשילד
>>רון מיכאלהוא מנהל מותג האופנה "אתא" ואחראי גם על החנויות וצוות העובדים. בשנים האחרונות הוא מלווה את תהליך התרחבות החנויות בארץ ואת הבולטות של אתא ברשתות החברתיות וביסוסה כמותג האופנה הכי ישראלי שיש. הוא אחראי גם על הפיכת חנות הדגל בהבימה לסלון תרבותי תל אביבי שבו אופנה, אמנות ואנשים נפגשים למטרות וולונטריות. לאחרונה הוא אירח בחנות ערב "היכלות שירה" של המשוררמיכאל קגזנובבו השתתפו משוררים ישראלים ואמנים צעירים. האירוע זכה להצלחה גדולה וכל הכנסותיו נתרמו לתושבי הצפון.שווה לעקוב.
לעבודה באתא יש יתרונות רבים, וביניהם זיהוי המותג עם המיקום הגיאוגרפי של חנות הדגל. אין אזור בעיר שאני מבלה בו יותר מאשר כיכר הבימה. כשאני רוצה לברוח מהשגרה, להתארח במקום שייתן לי את התחושה והחוויה הקולינרית הכי טובה, אני מזמין מקום במלגו ומלברשל שף מוטי טיטמן. מוטי הוא קודם כל אדם מדהים, חבר יקר ואהוב ושף מצוין (שבעבר הצטלם גם לאתא). כשאני רוצה קפה, בדרך כלל אני בוחר באמריקנו הקר שללחמנינהאו הפוך חם בבוטקה שלWe Like You Tooבבנצי.
לוקיישן לוקיישן. כיכר הבימה (צילום: שאטרסטוק)
גן יעקב
עוד באותו האזור נמצא גן יעקב בו התאהבתי בתקופת הקורונה. בדרך כלל הייתי קובע שם לדייטים שכללו מסיכות, ריחוק חברתי (שלא תמיד עבד) ובקבוק יין. לשמחתי התאהבתי בירוק ובשקט שהיה בגן, ולצערי פחות בבחורים. ממש ליד החנות של אתא, יש אתPlant 45, שבזמנו יחד עם חנות נוספת שינו מהיסוד את שוק הצמחים בתל אביב. יש לי הרבה צמחים בבית ובחנויות, ואני משתדל לגדל אותם בקנאות. כשמתחשק לי צמח חדש או שאני צריך לבחור מתנה לחבר או חברה – אני מדלג כמה מטרים לשכנים שלי ובוחר לי עציץ.
קשה שלא להתאהב. גן יעקב (צילום: כפיר סיון)
3. הטיילת
אם יש מקום אחד שאולי אני אוהב יותר מהבימה, זה את הים והטיילת של תל אביב. השקט והרוח בים עושה לי טוב, ואני משתדל לבקר בטיילת פעם ביום לפחות, בבוקר מוקדם או בערב לשקיעה, כי זו הפריווילגיה הכי גדולה שלנו. בחוף הים של תל אביב יש יופי אנושי שלא קיים בשום מקור אחר. הים לא מזוהה עם אוכלוסייה מסוימת וכולם מגיעים אליו.
יש מקום לכולם. הטיילת (צילום: Shutterstock)
4. רחוב אלנבי
אתא התחיל כמפעל הכי גדול בארץ לטקסטיל. המותג ההיסטורי התחיל את דרכו ב-1934 ונסגר בשנות השמונים. בשנת 2016 חברו מעצבת הבגדים יעל שנברגר ואיש העסקים שחר סגל ופתחו את החנות הראשונה והמחודשת של אתא ברחוב אלנבי שבו אני מבקר לעיתים קרובות. כשאני מגיע לחנות באלנבי או כשאני ממהר ונמצא בין פגישות, אני משתדל לקפוץ ולאכול פיתה בג’סמינו. זו הפיתה ואולי המנה המהירה הכי טובה בארץ, וכל מילה נוספת מיותרת.
גם עבודות הרק"ל ייגמרו יום אחד. רחוב אלנבי (צילום: Shutterstock, עיבוד תמונה: מיכל רוט)
5. כיכר החטופים
המקום הכי אמביוולנטי שיכלתי לדמיין. מקום שמזכיר לי את האסון שנקרא "שבעה באוקטובר", האסון הגדול ביותר שקרה לנו. אני משתדל להגיע לפחות פעם בשבוע לעצרת של משפחות החטופים להביע הזדהות, להדליק נר לזכרם של הנרצחים וההרוגים – ובעיקר לתמוך במשפחות ובעסקה לשחרור החטופים. לצד הקושי הרב, המקום הזה גם ממלא אותי תקווה. אנחנו עם של אור, שמתמודד עם סיטואציה קשה. אבל רק יחד, כתף אל כתף ותמיכה אחד בשני נצליח לעבור את זה ולהחזיר אותם הביתה.
עם של אור. כיכר החטופים, נובמבר 2023 (צילום: יהודה ברגשטיין/שאטרסטוק)
מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:
אני מאוד אוהב את שדרות רוטשילד, אבל בימי חמישי בערב כשעמוס אני משתדל לא לעבור שם. בכללי קשה לי עם דוחק.
לפעמים קצת צפוף, אין מה לומר. מסיבת רחוב בשדרות רוטשילד (צילום: גטי אימג'ס)
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? מופע האיחוד של הכבש הששה עשר. חוץ מההתרגשות לצפות שוב ביהודית רביץ על הבמה (ביצוע בלתי נשכח של ”באה מאהבה”), יצאתי בתחושה שבסוף השירים הכי נוגעים הם הכי פשוטים.
נוגעים ופשוטים. הכבש השישה עשר (צילום: גיא כושי ויריב פיין)
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה? אני מוריד את הכובע בפני שני אנשים ופעילים חברתיים:יונתן שימריז ותנועת קומו, לצד הפעילות של אלון טירר למען הלומי הקרב ומתמודדי הנפש. בשני המקרים מדובר בחבר׳ה צעירים, שבוחרים לשים את עצמם בצד ולקדם דברים חשובים מאוד. אני סבור שעדיין לא התחלנו להתמודד עם חלק ניכר מההשלכות של המלחמה, במיוחד לא בתחום הכל כך חשוב של בריאות הנפש. כי מה חשוב יותר מנפש בריאה?
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? כל העסקים הקטנים, ובמיוחד של משרתי המילואים, שנפגעו מאז תחילת המלחמה. יש כל כך הרבה מקומות כאלה בעיר. רק תבחרו.
מה יהיה? יהיה טוב. אין ברירה אחרת.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
העץ שעליו התנשקתי וקפה שהוא בית כנסת. זאת העיר של ג'ולי שלז
ג'ולי שלז (צילום: ינאי יחיאל)
ג'ולי שלז, מהבמאיות הבולטות של הקולנוע הישראלי, תקבל בשבוע הבא את פרס ההוקרה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים (שגם יקרין מבחר מסרטיה). הזדמנות פז לסחוט ממנה המלצות על דוכן פרחים משוגע, חנות ירקות מטורפת, גינה קסומה וסרט חדש של המוכתר על ביבי ושרה. וכמה אהבה לעיר הזאת
>> הבימאית ואשת הקולנוע ג'ולי שלז היא יקירת השנה של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים, שיעניק לה הוקרה על פועלה המשמעותי והיותה השראה לדור חדש של יוצרות ויוצרים בקולנוע הישראלי. עם פתיחת הפסטיבל ב-9 בדצמבר,יתקיימו הקרנות מחווה לכמה מסרטיה בינהם: "אפקט שטייף", "זוהי סדום", סרט הסטודנטים שלה מ-1988, "למה אמרתי אני – בחזרה לפרשת חנית קיקוס" (2021) ועוד.פרטים וכרטיסים כאן
הבית הפנימי שלי הוא הרחוב. אני אוהבת לצאת החוצה ולהתחיל לשוטט ללא תכלית, להתבונן באנשים, בזוגות, בבודדים, בזקנות העריריות עם המטפלות על הספסלים בשעות המשתנות ועונות השנה המתחלפות, ולגלות מחדש כמה סודות העיר שלי מסתירה.
1. גן יעקב
הגינה נמצאת בין היכל התרבות, הבימה, והלנה רובינשטיין, גינה קסומה עם עצי שקמה עתיקים, בריכה ומקומות מסתור. כשהייתי נערה בת 16 חשבתי שעץ השקמה בכניסה מהרחוב הוא העץ הכי סודי שיש. שם עישנתי את הג'וינט הראשון שלי והתנשקתי עם נער חמוד שהקריא לי שירים של וולך. כשחזרתי כתבתי ביומן "החיים לא יחזרו להיות מה שהיו". אני עוברת שם בדרך לעבודה, לפגישות, להפגנות. העץ נראה לי די קטן ולא מספיק כדי להסתיר את המציאות שבחוץ. לימים גיליתי שרכטר וקרוון תכננו את הגן המוסתר והגלוי.
הכי סודי שיש. גן יעקב (צילום: כפיר סיון)
2. דוכן הפרחים של דויד
לא משנה באיזה מצב רוח אני ועד כמה הכול קודר בחוץ או בלב, המפגש עם דויד והפרחים תמיד משמח אותי. במהלך השבוע עומדים דוכני מתכת חשופים וריקים, אני עוברת על פניהם ומחכה לימי חמישי, ואז לפנות בוקר מגדלי הפרחים מגיעים עם משאיות, פורקים סחורה, והדוכן והמדרכה מתמלאים בדליים כחולים ושחורים של פעם עם כל סוגי הפרחים של העונה. העונה האהובה עלי היא החורף עם הנוריות, כלניות, נרקיסים ואדמוניות. דויד שגר בדרום תל אביב והבן הממשיך, ישנים לילה קודם במחסן פרחים שמעליו מועדון קשוח עם מסיבות אפטר ומבלים שנמרחים על הדוכן כשהם יוצאים מהמועדון קרועים. כשאני צועדת עם זרי הפרחים הביתה, אני מרגישה הכי יפה ושמחה, ועל הדרך מציצה במגדלור וקונה עוגת פרג. מקווה ישראל פינת ברזילי
הפחים הכחולים של פעם כבר מחכים בחוץ. דוכן הפרחים של דוד (צילום מסך: גוגל סטריט ויו)
3. חנות הירקות במדרחוב נווה שאנן
כשחוצים את רוטשילד לעיר מקבילה של התחנה המרכזית, באמצע רחוב נווה שאנן, רחוב הנעליים המיתולוגי, יש חנות ירקות. חנות מוטרפת שעובדת עד השעות הקטנות של הלילה גם בשישי-שבת. עשרות גברים ונשים מכל העולמות – אסייתיים שמגיעים משבוע עבודה, נחילי פועלים סינים שמגיחים מהמנהרות ורוכשים ירקות ופירות לחגיגות סופשבוע, סוגי ירקות לא מוכרים, שורשים אקזוטיים לצד ירקות בלאדי מהשטחים, הכל בבליל של שפות.
תמיד פתוח, תמיד כאוס. חנות הירקות בנווה שאנן (צילום מסך: גוגל סטריט ויו)
בעלי החנות הם חמשת הבנים של משפחה ערבית מיפו שהכרתי את אביהם מהשוק ביפו. הם צועקים בערבית מתובלת עם סינית, תאילנדית, פיליפינית, הודית וסרי לנקית ועוד. לא משנה כמה יגדילו את החנות ויסדרו, הכאוס שולט. אני מתה על המקום הזה. מעבר לקניות ב-12 בלילה אחרי ימי צילום, מבחינתי זה לנסוע לחו"ל בלי טיסות וביקורת דרכונים. אני קונה עלים ושורשים לא מוכרים, שואלת מה עושים איתם, נהנית להביא הביתה את כל הירוק הטרי ( למרות הסיכוי שאזרוק את הרוב), אבל הריחות, הטעמים, העולמות והצחוקים מעיפים אותי. וברור שהכול רק בתשלום מזומן והמחיר רנדומלי ותמיד מעוגל. ממול נמצאת פינת הגנבים עם אופניים מכל הסוגים והצבעים. שמהם אני מתעלמת.
4. עזרא גבאי (חנות הפיצוחים של מאיר)
בלוינסקי על פינת נחלת בנימין. פעם שוק לוינסקי היה חלק מהמאסט של יום שישי וקניות. היום הוא הפך לאתר תיירות ואני נשארתי נאמנה רק למאיר, אליו אני מתגנבת בימי שישי או מגיעה במהלך השבוע בערב. זה מקום מנצח ואומרים שגם במחיר. כל סוגי הפיצוחים, זרעים, קטניות, תבלינים וכו'. תמיד שאלתי את עצמי למה הוא מכל החנויות פיצוחים? לכאורה כולן נראות דומות, אבל זה ממש לא ככה. כשנכנסים לעניינים ולדקויות, יש כאן את כל מה שאני אוהבת לאכול, הכול הכי טרי, הכי נדיב וכמובן המוכרים והדינמיקה ביניהם מובילים לכך שאני קונה יותר ממה שתכננתי. מוצאת את עצמי נגררת עם השקיות עד רחוב נחמני, בדרך עושה מנוחות ספסל וזוללת. נחלת בנימין 101
לא יכולה בלי התחתית. כי מזמן הוא לא הבית קפה שלי, הוא סוג של בית כנסת שלי. גיליתי אותו עוד בגלגול הקודם, כשהיה פיצוציה שפתוחה בלילות. ימי חורף כשהייתי חוזרת לבד מעריכות לילה, הייתי עוצרת לדרינק, סיגריה, פיטפוט ואחלה מוזיקה. ואז קנו אותו "הבנים החתיכים". משנה לשנה הוא השתנה, גדל, התרחב והפך למוסד תל אביבי. המלצריות שהכרתי לא רק בשם וידעתי על כל לב שבור, מזמן עזבו. חלקן מגיעות היום עם הילדים שלהן. הקבועים הזדקנו ועדיין רוטנים ומתווכחים ביניהם, אבל אף אחד לא רב על העיתונים. כולם במסך. זה הקפה הקבוע שלי, בו אני פותחת את היום וסוגרת, לפני שאני מגיעה הביתה. על הדרך פטפוט או ויכוח מישהי/ו שאפגוש במקרה. אני כבר לא רושמת שם ולא מקבלת משלוחים ואין סיגריה בשני שקלים ואין דייטים כושלים להביא לשם ולברוח והמקום לא פתוח בלילות ואנה ההומלסית שהייתה הכי קבועה נדרסה בשבוע שעבר. אבל מבחינתי זו המרפסת שאין לי.
אין כמו בבית. הטוסט של התחתית (צילום: אסף בריט)
מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר
האמת, אני מתה על העיר הזאת. כשאני מתרחקת, אני מתגעגעת ומרגישה את הלב הפעם שלה בתוכי. שונאת שהשדרות הפכו לנתיבי איילון ואני הולכת בהן דרוכה ואין יום שלא רואה תאונה. שונאת הכי שהיא מטונפת, שהמדרכות מסריחות משתן של כלבים, שהפחים בשכונה שלי הפוכים בגלל הומלסים נרקומנים. שונאת שהכול נמחק ומתחדש, ומצד שני כשהרחובות החסומים מהרכבת מתגלים, אני מבינה שהולכת להיות תל אביב חדשה ואני מתאהבת מחדש. וכמובן הכי שונאת את עניין החנייה הדו"חות שאני משלמת כמו חשבון חשמל בקבוע.
גם שדרה גם אוטוסטרדה. שדרות רוטשילד (צילום: אילן ספירא)
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? האמת היא שבשנה האחרונה, מאז אוקטובר 2023, אני מרגישה חשופה. כל מופע שאני הולכת אליו חודר ומציף אותי במקומות שלא הכרתי בעצמי.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? לפני שבועיים הלכתי לראות הקרנה עצמאית של המוכתר ב"יאנג אידיש", מקום נדיר וקסום עם אלפי ספרים וגרוטאות שנאספו מעיזבונות נטושים. "בנימין", סרט פרועו חסר גבולות שמתרחש ברגע הבלתי נשכח שבו שרה נתניהו כלואה במספרה בכיכר המדינה ואלפים צובאים על הפתחים (הייתי אחת מהם במציאות), והיא נאחזת בספר הפרטי שלה וברגע של מצוקה מאשימה את ביבי שנטש אותה שם והוא מסתתר בבונקר התת קרקעי. סרט באמת נטול גבולות, פרוע, הזוי במובן שהכי חסר כאן.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה? אין סוף לאופציות, בעיקר כי אין מדינה ויש רק אזרחים ואנשים שמנסים לעשות ולשנות. אני הולכת על בגין באמצע השבוע. הקבוצה הרדיקאלית והבלתי מתפשרת של משפחות החטופים.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? עינב צנגאוקר. אמנם היא לא תל אביבית, אבל נמצאת בבגין כל יום. היא הגיבורה שלי. אישה מדויקת, כריזמטית, שילוב נדיר של רגש ואותנטיות, חדה כתער, אמיצה, חסרת פחד, עם כוחות של סופרוומן אמיתית, לא של הוליווד. אני אלך אחריה עד הסוף.
מה יהיה? מה עונים? אני קמה כל בוקר עם החלטה להמשיך להילחם על מה שאני מאמינה בו, גם כשבא לי לברוח ולסגור את התריסים החשמליים שאין לי. רוצה להמשיך לאהוב את המקום שלי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו