בראשית ברא אלי אוחנה את אהבת הכדורגל שלי. וביום השני הגיע דייויד פאקינג בקהאם.
הילדות שלי היתה מלאה בגיבורי ילדות גדולים מהחיים כאלה. צביקה הדר ונימי נים ומייקל ג'ורדן, וכמובן אוחנה ובקהאם – אנשים גדולים מהחיים, עמוסי כישרון במה שלא עשו, שהיו הכי טובים בקטע שלהם. בין אם זה היה לעשות ראפ או להיות מצחיק או להיות ספורטאי. כל מה שאני לא ידעתי לעשות בחיים הקטנים שלי כילד בלי חברים.

בקהאם היה האיש הנכון במקום הנכון. הגיבור הראוי של התקופה. הוא לא רק היה הכדורגלן הכי טוב בשנייה שבה התחלתי באמת לאהוב כדורגל; הוא גם היה הסמל המובהק לתקופה שלו, גיבור שנות התשעים, שיחק בקבוצה הכי אהובה (מנצ'סטר יונייטד), בא מהתרבות הבריטית כשהייתה בשיא התרוממותה (עם "קול בריטניה" והבריטפופ וכל המהומה הנלווית), והיה לו גם את הייחוס – החיבור לויקטוריה ול"ספייס גירלז" היה מגע הקסם המושלם. הוא נראה כמו שצריך, הוא התלבש כמו שצריך, הוא היה עם האישה הנכונה. הוא היה מושלם. ואז הכל הסתבך.

את הסיבוך הזה מתארת באופן נהדר הסדרה "בקהאם", סדרה תיעודית בת ארבעה פרקים, שעלתה אתמול (רביעי) בנטפליקס. הסיפור המפותל והלעתים די מטורלל,של הקריירה של בקהאם – מילד שבגיל 15 חתם בקבוצה האהודה על אבא שלו, לכוכב בן לילה ודמות נערצת, לבן הזוג של הכוכבת הגדולה של התקופה – ומשם לאנטגוניסט, לשנוא, לאויב העם האנגלי – והלאה לאיש שנולד מחדש כגיבור, ואז המעבר לריאל, ומשם לגלקסי כל הדרך לסיום הקצת פאתטי לקריירה הגדולה והמפוארת שלו.

מעל ולפני הכל, "בקהאם" היא סדרה כיפית. קצת כמו "הריקוד האחרון", האבטיפוס של סדרות הדוקו ספורט מהדור החדש, היא מצליחה להיות בבת אחת גם אינפורמטיבית ולהביא את הסיפור במלואו, ומצד שני למלא את הגוף שלך באדרנלין ורגש. למי שקצת התעייף לאחרונה (כמוני), היא מזכירה בדיוק את כל מה שיפה בכדורגל: את הריגוש, את המשיכה, את היופי שיש במסירה ארוכה או בשער גדול. במידה רבה, "בקהאם" עושה לדייויד את מה שעשתה "הריקוד האחרון" למייקל ג'ורדן – מחזירה לחיים את האגדה.

אחת מנקודות החוזקה של הסדרה היא גלריית המרואיינים הנפלאה – מכוכבי מנצ'סטר יונייטד ובראשם סר אלכס פרגוסון ודמויות מרהיבות כמו רוי קין, גארי נוויל ואריק קנטונה (אפשר דוקו שבו רק אריק קנטונה מדבר?); דרך החברים לרגע מריאל מדריד, שחקנים כמו רונאלדו, לואיס פיגו ורוברטו קרלוס; וכמובן, עד התא המשפחתי עצמו, ויקטוריה ושני ההורים טד וסנדרה. ובמוקד, כמובן, דייויד בצורה הכי חשופה שלו – לא מפחד להכיר בטעויות ולחשוף גם את הפינות האפלות שהיו לו. והיו לו.

כמובן שכמו כל סרט מהסוג הזה, גם הסרט הזה בסופו של דבר נוטה חסד עם האיש בלב היצירה. כמו שכתבתי בעבר, יש בזה משהו הגיוני – הסרטים האלה, בסופו של דבר, נעשים עבור המעריצים או מי שיהיו מעריצים בעתיד של הדמות במרכז. לא מדובר ביצירה אובייקטיבית. ובכל זאת, הדרך העגולה שבה מתייחסים בסדרה לקריירה של בקהאם ולסיפור האישי שלו, כולל הרגעים השליליים והמחמיאים פחות, היא לעתים מרגשת מאוד.

בלב העניין ובכל פריים שמתמקד בו עומד היופי החיצוני של בקהאם. הברכה והקללה שלו. מצד אחד, זה שהפך אותו לכוכב פופ כל כך גדול. מצד שני, זה שגרם לו להיות האנדרייטד הגדול בעולם הכדורגל. בקהאם היה כדורגלן נפלא, חד פעמי, מרגש וסוחף. הסיבה היחידה שאנחנו לא מזכירים אותו עם שמות כמו פלה או מראדונה, רונאלדו או מסי – היא בגלל היופי החיצוני. כי ברמת המשחק, כשמביטים על המהלכים שלו (והסדרה עושה שירות מצוין בעניין הזה), הוא מגיע לפסגות כמעט אמנותיות שמעטים זכו לה.

כאן צריך גם להודות על האמת: כמו הקריירה של בקהאם, גם הסדרה הזו בנויה במסלול שיורד בהדרגה מטה. שני הפרקים הראשונים מדהימים ועוצרי נשימה – מלאים בסיפורים מדהימים על הקריירה באנגליה, על הספייס גירלז, על התקופה שאותה באנו לראות כמעריצים נוסטלגיים. שני הפרקים האחרונים, מה לעשות, הרבה פחות מחמיאים – החלקים של ריאל מדריד והגלקסי נראים קצת כמו פארודיה על עצמם, עמוסים בקלישאות (השדר ה"ספרדי" שאיכשהו מדבר באנגלית בריטית ומתייחס לבקהאם בכל משפט, למשל), ותמיד חוזרים לבית ולמשפחה האוהבת.

בסיום הצפייה מתגבשת תחושה שיוצרי הסדרה לא סמכו על הסיפור הספורטיבי הענק (לא פחות) של בקהאם ושאפו לקלוע לטעמו של קהל רחב, ולכן דחפו כמעט בכוח את הקטעים הביתיים הצבהבים – הנה בקהאם מגדל כוורת דבורים, הנה בקהאם במטבח, הנה בקהאם בחדר ארונות. תראו אותו, הוא לא רק כדורגלן – הוא גם בן אדם ממש כמונו. קצת חבל, כי הסיפור היה מספיק טוב כדי להחזיק סדרה. וקצת כדורגל לא הרג אף אחד (אולי רק את אנדרס אסקובר).

זה לא באמת מעיב על הפרקים הראשונים והנהדרים, מהתיעוד האמיץ של התקופה הקשוחה שבה בקהאם הותקף והיה אויב האומה האנגלית, דרך מערכת היחסים המעורערת בין שני הקטבים של בקהאם – "פוש" מצד אחד, אלכס פרגוסון מהצד השני, עזיבת יונייטד והמעבר הדרמטי לריאל וכל זה, עם פסקול מקסים ברוח התקופה (כמו שמישהו כבר ציין באינטרנט, די אמיץ לבחור את אואזיס – הלהקה של אוהדי מנצ'סטר סיטי – לסרט על כוכב במנצ'סטר יונייטד) ואווירה קסומה שכובשת את הלב. זאת סדרה נהדרת עבור כל מי שאוהב כדורגל ותרבות פופ בריטית,אירונית, משעשעת לפרקים, מרגשת במקרים רבים ובעיקר ומלאה בהנאה,סדרה דוקומנטרית כמו שסדרה דוקומנטרית טובה אמורה להיראות.ככה זה כשאתה דייויד פאקינג בקהאם. אלוהים נגע בך.

• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• תיעודי
• נטפליקס
• דיוויד בקהאם
• אנגליה
• כדורגל

• Facebook
• Twitter
• Email

בתצוגת קולקציית סתיו־חורף 2013־2014 של קסטרו אפשר היה להבחין, במאמץ מסוים, בלק שחור משוח על ציפורני הדוגמנים. שנתיים קודם לכן חגגו מגזיני אופנה בעולם ובארץ את נושא טיפוח הציפורניים הגברי בתור הטרנד הבא, גרורה לפיצוץ המטרוסקסואליות של העשור שעבר. מה שקרה בפועל הוא, ובכן, כלום – סטרייטים מן השורה לא מיהרו לצבוע את ציפורניהם אלא השאירו את העבודה לג'וני דפ, בראד פיט, סנופ דוג, סיל, ג'ארד לטו, דיוויד בקהאם וזאק אפרון – בקיצור, אייקונים תרבותיים שהמכנה המשותף היחיד להם הוא האקסצנטריות. אבל מאז, בטאמבלר, באינסטגרם ובפינטרסט החלה מגמת נורמליזציה בתחום.

"חברים שלי צחקו עליי ובעבודה הסתכלו על זה עקום", סיפר חבר שעובד גם הוא בתחום התקשורת והתנסה בצביעת ציפורניים כמה פעמים. "זה יפה בעיניי, אני לא מבין למה עשו עניין, אבל אחרי יומיים של תגובות לא נעימות פשוט הורדתי את זה. אני עדיין רוצה להסתובב עם לק, אבל כנראה זה יצטרך לתפוס מספיק חזק לפני שאחזור לזה".

ואכן, קשה לגבר המודרני לצבוע ציפורניו כאקט אסתטי בלבד בעוד ההיסטוריה של העשורים האחרונים קושרת את זה בעיקר לקוויריות, ג'נדרפאקינג או פאנק־מטאל־גותי. אם רוצים למצוא סממנים בלתי תלויים, צריך לחזור בזמן עד לממלכת בבל, שם, מתברר, נהגו הגברים לצבוע את ציפורניהם – שחור לבני המעמד הגבוה, ירוק לכל השאר.

כשחוזרים ל־2016 אפשר למצוא לא מעט סלוני טיפוח מעבר לים שנהנים מביקורים של גברים. בארץ המצב הנוכחי רחוק מזה. "הגברים הישראלים לא בקטע של לק. עצם העובדה שהתחילו לעשות מניקור היא כבר עוד שלב באבולוציה", אומרת יוליה גל, המייסדת והבעלים של רשת הטיפוח Yullia. "מה שכן, יש לנו הרבה לקוחות מחו״ל – תיירים ואנשי עסקים. חלקם מבקשים למרוח לק. בדרך כלל שקוף מבריק, אבל יש כאלה שהולכים על שחור או אפור כהה והם לא פאנקיסטים או משהו כזה".

בזיפים וציפורניים מנצנצות

במקרה שלי, מהרגע שקולגה משחה לי צבע על אצבע אחת בפורים, הסכר נפרץ – מדי כמה ימים אני מחליף צבע, לפעמים מוסיף על אצבע נוספת (תמיד על הקמיצה, לפעמים על האמה). המשפחה הזדעזעה, אך בעבודה ובמעגלים החברתיים התגובות היו חיוביות. אם כבר תחושת אי נוחות, אז אך ורק בגלל השיחות החמודות שחזרו על עצמן – גברים שהביעו עניין ונשים שהתרשמו מכך שנמרחתי מיוזמתי.

בעודנו מורחים קרם פנים ושמנים לזקן ובוחרים בקפידה את הדאודורנטים שלנו, כדאי שנפסיק לשקר לעצמנו – הגבול בין טיפוח בסיסי לגנדרנות נחצה, ואין שום בעיה עם זה. גנדרנות אינה בהכרח אקסטרווגנטית, היא יכולה להיות מינימליסטית ולהסתכם בארבע משיחות עם המכחול הקנטנטן, שתי שכבות לאצבע, כחול מטאלי עם נצנצים עדינים לצד טורקיז בגוון פסטל. זה יטריף את החושים שלכם אבל הסביבה כמעט לא תבחין.

ההאשטאג #malepolish באינסטגרם נחנך לפני ארבע שנים ומאז צבר קרוב לאלף תמונות בלבד. בשבועות האחרונים הקצב השתפר בעקבות רוח גבית של מעצב האופנה מארק ג׳ייקובס. מעבר מהיר על התמונות בפיד (לצד חיפוש הביטוי בטאמבלר ו־Reddit) מעיד שאם יש טרנד, אז הוא בינתיים מסרב להיגמל מחיתוליו. מי שדוחף אותו קדימה הם גברים שחצו את תחילת שנות ה־20, וחוץ מאצבעות צבעוניות ויכולת התאמת צבעים מ־ה־מ־מ־ת, אין ביניהם דבר במשותף.

האביב הוא הזדמנות לאמץ אמירה אופנתית אחרת – קלילה, ורסטילית, לא מחייבת, ובעיקר לא מתעמתת בשום צורה עם הגבריות אלא מרימה לה והופכת אותה ליפה יותר. אבל מה שבסביבה הקרובה שלי נחשב נורמלי לחלוטין, גם אם לא נפוץ, עשוי להתקבל בהרמת גבה עד שיהפוך לטרנד. ומתי זה יקרה? "ייקח עוד שנים עד שגברים ישראלים יעשו את זה. קשה להיפטר ממצ'ואיזם. יש גברים כאלה מתביישים לעשות סתם פדיקור־מניקור", אומרת גל. נזכרתי בגברי בבל שיצאו להרוג ולהיהרג עם ציפורניהם המשגעות. אם הקשוחים האלה הרשו לעצמם בלי לקבל גושפנקה מאף אחד, אין סיבה שאנחנו, שוכני המשרדים החיוורים והרכים, ננוס אל בקבוק האצטון בכל פעם שמישהו מעקם את האף.

• ג'וני דפ
• דיוויד בקהאם
• סנופ דוג
• מניקור
• בראד פיט
• אופנה
• החיים היפים
• ציפורניים

• Facebook
• Twitter
• Email

“למה מכנסיים של גברים לא מכסים יותר את הקרסוליים שלהם?", שאל הסופר הבריטי יהודי המוערך הווארד ג'ייקובסון בתוכנית הרדיו “נקודת מבט". התוכנית שודרה באמצע אפריל ברדיו 4 והופיעה כטור באתר החדשות של ה־BBC. ג'ייקובסון זכה בפרס בוקר ואוהב להציג עצמו כ"תשובה היהודית לג'יין אוסטן".

הקרסול הגברי החשוף – המבצבץ ברווח שנוצר בין נעל האוקספורד או המוקסין למכנסי החליפה או הג'ינס – כבר מזמן אינו בגדר חדשות אלא מעין סטייה שהפכה לתו תקן, שלא לומר עמוד תווך אופנתי של ממש. החלוצים היו הסטודנטים של ליגת הקיסוס באוניברסיטאות היוקרתיות של החוף המזרחי בארצות הברית. הם נעלו נעלי סירה בלי גרביים כבר באמצע שנות ה־60. ארבעה עשורים לאחר מכן – אולי בקורלציה לעיסוק המחודש בסגנון ההלבשה הפרפי או למיתון הכלכלי של 2008 – התחילו אנשי עולם האופנה להחיות את המראה. בזכות בלוגרים שונים שקידמו את הלוק (שהמוביל שבהם – איך לא – היה הסרטוריאליסט סקוט שומן) הקרסול הגברי זכה לרנסנס כזה שלא חווה מאז ימי העקב של אכילס.

אך מה שהתחיל כתחביב של פאשניסטים אדוקים לפני כחמש־שש שנים הפך עם הזמן לנגע הפושה בכל: היפסטרים (ויסלח לנו הקב"ה על העלאת המונח מהאוב) וסתם ג'נטלמנים מעודכנים בניו יורק, פריז, לונדון, טוקיו ומילאנו החלו לגלגל מעלה את מכנסיהם ולהתנזר מגרביים, בעיקר כשהם לובשים חליפה ונעליים אלגנטיות. בארצות כמו צרפת ואיטליה הדבר היה שגור למדי מלכתחילה, ומהר מאוד הלוק הזה תפס והתרחב ומאז אנו יכולים לראות הדיוטות המקפלים מעלה את מכנסיהם ולא לובשים גרביים מתחת לסניקרס – ביקנעם וגם בתל אביב.

התופעה זכתה לתפוצה מהירה כל כך שכבר ניתן לה, כאמור, שם מדעי:The Mankle– הלחם של המיליםManו־Ankle. מעצבים מסוימים עלו על טרנד המאנקל עוד בראשיתו. מעצב העל הניו יורקי תום בראון עשה לעצמו שם של ממש בתחום והוא מעצב את החליפות שלו כך שהמכנסיים מגיעים עם קפל מוגבה מראש החושף קרסול וקצת שוקיים וחוסך לג'נטלמן את ההליכה לחייט השכונתי. היום כ־ל בית אופנה המכבד את עצמו – מעצב אופנה עילית או מעצב אופנת היי־סטריט, מייצר מראש מכנסיים קצרים יותר כדי לחסוך את הקיפול. לא מדובר, חלילה וחס באסון האופנתי של מכנסי שלושה רבעים מהסוג שהורגלנו אליו בישראל של שנות ה־ 90 , אלא במכנסי בד או ג'ינס שפשוט נגזרים במרחק של כעשרה ס"מ מהנעל, וכך חושפים את הקרסול.

ברגע שסלבריטאים כמו ג'וד לאו, אולי מארס ודיוויד בקהאם התחילו לחשוף את הקרסול, היה ברור שהדבר הפך לנון־אישיו. הרשתות באירופה (וביפן) מדווחות זה כמה שנים על עלייה מטאורית במכירות המכנסיים הגזורים האלה, שנראים קטנים מעט למידותיו של הלובש. ובכל זאת, יש אנשים – כמו הסופר הנחשב הווארד ג'ייקובסון – שעדיין חושבים שהדבר מזעזע ומעיד על המשבר שחווה הגבריות העכשווית. “ואחרי המאנקל מה?", שואל ג'ייקובסון בסוף התוכנית, “פאות לחיים ארוכות, תספורות כוורת, קעקועי בטן ושפם היטלראי?". אולי.

• אולי מארס
• מנקל
• Mankle
• קרסול
• סקוט שומן
• מכנסיים
• הווארד ג'ייקובסון
• ג'וד לאו
• bbc
• דיוויד בקהאם
• אופנה
• החיים היפים
• בגדי גברים