הנסיך שנולד מכדורגל ופופ: דיוויד בקהאם מקבל את הדוקו שמגיע לו

בראשית ברא אלי אוחנה את אהבת הכדורגל שלי. וביום השני הגיע דייויד פאקינג בקהאם.
הילדות שלי היתה מלאה בגיבורי ילדות גדולים מהחיים כאלה. צביקה הדר ונימי נים ומייקל ג'ורדן, וכמובן אוחנה ובקהאם – אנשים גדולים מהחיים, עמוסי כישרון במה שלא עשו, שהיו הכי טובים בקטע שלהם. בין אם זה היה לעשות ראפ או להיות מצחיק או להיות ספורטאי. כל מה שאני לא ידעתי לעשות בחיים הקטנים שלי כילד בלי חברים.

בקהאם היה האיש הנכון במקום הנכון. הגיבור הראוי של התקופה. הוא לא רק היה הכדורגלן הכי טוב בשנייה שבה התחלתי באמת לאהוב כדורגל; הוא גם היה הסמל המובהק לתקופה שלו, גיבור שנות התשעים, שיחק בקבוצה הכי אהובה (מנצ'סטר יונייטד), בא מהתרבות הבריטית כשהייתה בשיא התרוממותה (עם "קול בריטניה" והבריטפופ וכל המהומה הנלווית), והיה לו גם את הייחוס – החיבור לויקטוריה ול"ספייס גירלז" היה מגע הקסם המושלם. הוא נראה כמו שצריך, הוא התלבש כמו שצריך, הוא היה עם האישה הנכונה. הוא היה מושלם. ואז הכל הסתבך.

נסיך פופ נולד. דיוויד בקהאם בתחילת הדרך (צילום מסך: נטפליקס)

את הסיבוך הזה מתארת באופן נהדר הסדרה "בקהאם", סדרה תיעודית בת ארבעה פרקים, שעלתה אתמול (רביעי) בנטפליקס. הסיפור המפותל והלעתים די מטורלל,של הקריירה של בקהאם – מילד שבגיל 15 חתם בקבוצה האהודה על אבא שלו, לכוכב בן לילה ודמות נערצת, לבן הזוג של הכוכבת הגדולה של התקופה – ומשם לאנטגוניסט, לשנוא, לאויב העם האנגלי – והלאה לאיש שנולד מחדש כגיבור, ואז המעבר לריאל, ומשם לגלקסי כל הדרך לסיום הקצת פאתטי לקריירה הגדולה והמפוארת שלו.

מעל ולפני הכל, "בקהאם" היא סדרה כיפית. קצת כמו "הריקוד האחרון", האבטיפוס של סדרות הדוקו ספורט מהדור החדש, היא מצליחה להיות בבת אחת גם אינפורמטיבית ולהביא את הסיפור במלואו, ומצד שני למלא את הגוף שלך באדרנלין ורגש. למי שקצת התעייף לאחרונה (כמוני), היא מזכירה בדיוק את כל מה שיפה בכדורגל: את הריגוש, את המשיכה, את היופי שיש במסירה ארוכה או בשער גדול. במידה רבה, "בקהאם" עושה לדייויד את מה שעשתה "הריקוד האחרון" למייקל ג'ורדן – מחזירה לחיים את האגדה.

אחת מנקודות החוזקה של הסדרה היא גלריית המרואיינים הנפלאה – מכוכבי מנצ'סטר יונייטד ובראשם סר אלכס פרגוסון ודמויות מרהיבות כמו רוי קין, גארי נוויל ואריק קנטונה (אפשר דוקו שבו רק אריק קנטונה מדבר?); דרך החברים לרגע מריאל מדריד, שחקנים כמו רונאלדו, לואיס פיגו ורוברטו קרלוס; וכמובן, עד התא המשפחתי עצמו, ויקטוריה ושני ההורים טד וסנדרה. ובמוקד, כמובן, דייויד בצורה הכי חשופה שלו – לא מפחד להכיר בטעויות ולחשוף גם את הפינות האפלות שהיו לו. והיו לו.

כמובן שכמו כל סרט מהסוג הזה, גם הסרט הזה בסופו של דבר נוטה חסד עם האיש בלב היצירה. כמו שכתבתי בעבר, יש בזה משהו הגיוני – הסרטים האלה, בסופו של דבר, נעשים עבור המעריצים או מי שיהיו מעריצים בעתיד של הדמות במרכז. לא מדובר ביצירה אובייקטיבית. ובכל זאת, הדרך העגולה שבה מתייחסים בסדרה לקריירה של בקהאם ולסיפור האישי שלו, כולל הרגעים השליליים והמחמיאים פחות, היא לעתים מרגשת מאוד.

בלב העניין ובכל פריים שמתמקד בו עומד היופי החיצוני של בקהאם. הברכה והקללה שלו. מצד אחד, זה שהפך אותו לכוכב פופ כל כך גדול. מצד שני, זה שגרם לו להיות האנדרייטד הגדול בעולם הכדורגל. בקהאם היה כדורגלן נפלא, חד פעמי, מרגש וסוחף. הסיבה היחידה שאנחנו לא מזכירים אותו עם שמות כמו פלה או מראדונה, רונאלדו או מסי – היא בגלל היופי החיצוני. כי ברמת המשחק, כשמביטים על המהלכים שלו (והסדרה עושה שירות מצוין בעניין הזה), הוא מגיע לפסגות כמעט אמנותיות שמעטים זכו לה.

כאן צריך גם להודות על האמת: כמו הקריירה של בקהאם, גם הסדרה הזו בנויה במסלול שיורד בהדרגה מטה. שני הפרקים הראשונים מדהימים ועוצרי נשימה – מלאים בסיפורים מדהימים על הקריירה באנגליה, על הספייס גירלז, על התקופה שאותה באנו לראות כמעריצים נוסטלגיים. שני הפרקים האחרונים, מה לעשות, הרבה פחות מחמיאים – החלקים של ריאל מדריד והגלקסי נראים קצת כמו פארודיה על עצמם, עמוסים בקלישאות (השדר ה"ספרדי" שאיכשהו מדבר באנגלית בריטית ומתייחס לבקהאם בכל משפט, למשל), ותמיד חוזרים לבית ולמשפחה האוהבת.

בסיום הצפייה מתגבשת תחושה שיוצרי הסדרה לא סמכו על הסיפור הספורטיבי הענק (לא פחות) של בקהאם ושאפו לקלוע לטעמו של קהל רחב, ולכן דחפו כמעט בכוח את הקטעים הביתיים הצבהבים – הנה בקהאם מגדל כוורת דבורים, הנה בקהאם במטבח, הנה בקהאם בחדר ארונות. תראו אותו, הוא לא רק כדורגלן – הוא גם בן אדם ממש כמונו. קצת חבל, כי הסיפור היה מספיק טוב כדי להחזיק סדרה. וקצת כדורגל לא הרג אף אחד (אולי רק את אנדרס אסקובר).

האגדה מתעוררת לתחייה. "בקהאם" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

זה לא באמת מעיב על הפרקים הראשונים והנהדרים, מהתיעוד האמיץ של התקופה הקשוחה שבה בקהאם הותקף והיה אויב האומה האנגלית, דרך מערכת היחסים המעורערת בין שני הקטבים של בקהאם – "פוש" מצד אחד, אלכס פרגוסון מהצד השני, עזיבת יונייטד והמעבר הדרמטי לריאל וכל זה, עם פסקול מקסים ברוח התקופה (כמו שמישהו כבר ציין באינטרנט, די אמיץ לבחור את אואזיס – הלהקה של אוהדי מנצ'סטר סיטי – לסרט על כוכב במנצ'סטר יונייטד) ואווירה קסומה שכובשת את הלב. זאת סדרה נהדרת עבור כל מי שאוהב כדורגל ותרבות פופ בריטית, אירונית, משעשעת לפרקים, מרגשת במקרים רבים ובעיקר ומלאה בהנאה, סדרה דוקומנטרית כמו שסדרה דוקומנטרית טובה אמורה להיראות. ככה זה כשאתה דייויד פאקינג בקהאם. אלוהים נגע בך.