גברת קו: שלוש תערוכות רישום חדשות שאסור לפספס
התערוכות החדשות של מרב קמל, יעל בלבן ושרון פוליאקין מוכיחות את מה שעולם האמנות לומד בשנים האחרונות - הרישום לא מת, והוא כאן כדי להישאר ולבעוט
בריאיון בשנה שעברה סיפר וויליאם קנטרידג' שאת כל לימודי האמנות שלו בדרום אפריקה העביר בידיעה ש"להיות אמן משמעו להיות צייר. הרישום נחשב לטפיל, לפחות ערך".גם דיוויד הוקני, שבשנים האחרונות עולם האמנות גילה את עבודות הרישום שלו, טען בכמה הזדמנויות שמבחינתו הרישום עדיף על פני הציור כיוון שהוא פרקטיקה השמורה לווירטואוזים. "ברישום אין מקום לטעות, זה מדיום לא סלחני", אמר. הרישום – שנחשב במשך עשרות שנים לתחום אזוטרי, יבש ומיושן – הפך בעשור האחרון למדיום פורה שמקבל יותר ויותר תשומת לב.
בעידן שבו תערוכות ספקטקל מזינות את חובב האמנות הממוצע, לא מעט אמנים בוחרים לחזור למקורות, למדיום הראשוני שהוא למעשה הבסיס לכל יצירת אמנות. ירידים, תערוכות ופסטיבלים רבים מוקדשים לרישום. גם בארץ תתקיים בנובמבר הקרוב בפעם השישית הביאנלה לרישום בירושלים, שמתחילתה ביקשה לאתגר את הרישום כמדיום מוגבל של עיפרון על נייר.
שלוש תערוכות מצוינות של שלוש אמניות שמזוהות עם הרישום מוצגות כרגע ברחבי העיר – מרב קמל בגלריה עינגע, יעל בלבן בגלריה הקיבוץ ושרון פוליאקין בגורדון הן שלוש תערוכות שמלמדות על העושר ועל הלכי הרוח העכשוויים של המדיום, שהפך בשנים האחרונות לפופולרי במיוחד בגלריות ובמוזיאונים. מרב קמל, הצעירה מבין השלוש, שעד היום הציגה תערוכות מוצלחות עם בן זוגה, חליל בלבין, זוכה כעת לתערוכת יחיד ראשונה שמוקדשת כולה לרישום. בתערוכה היא מציגה קולאז' ענקי של עבודות תחריט שמשתלטות על קירות הגלריה כמו ציורי מערות פרהיסטוריים. ביד בוטחת ואנרגטית קמל רושמת סצנות מיניות פרוורטיות שפולשות זו לזו כמו סיפור בהמשכים. אמנם היא חוטאת בתצוגת ספקטקל מרשימה, שלא מעט אמנים עכשוויים לוקים בה, אבל זה בהחלט משרת את חוויית הפראות חסרת הרסן
של עבודות הרישום והטבע האינטואיטיבי והראשוני שלהן.
"פט" של יעל בלבן מתאפיינת גם היא בווירטואוזיות רישומית, אם כי הרבה יותר מאופקת ואלגנטית. בלבן, שנעה בשנים האחרונות בין תערוכות רישום "קלאסיות" על נייר לעבודות מיצב של רישום בחלל, מציגה הפעם עבודות עמלניות על נייר שנעשו ברפידוגרף – עט שרטוט גרפי שמאפשר עבודה רציפה עם הקו. הרישומים של בלבן מתאפיינים בקווים ספירליים שמשולים למלאכת רקמה סיזיפית. כמו אצל קמל, גם הרישום האינטנסיבי של בלבן מדגיש את האיכויות הישירות והעוצמתיות של הרישום כמדיום אינטימי וביוגרפי. התערוכה של שרון פוליאקין היא המורכבת מבין השלוש ודורשת יותר ריכוז וסבלנות. אין בה מחוות ספקטקולריות אלא בעיקר דיאלוג פנימי עם הרישום ועם המוטיבים החוזרים ביצירתה – הרקפות, שרטוטי המפות, הציורים השכבתיים והאובייקטים הפיסוליים. בכולם היא מנהלת שיח שראשיתו בקו הרישומי. פוליאקין בונה את הקומפוזיציות שלה על ידי הקו ומעצימה אותו באמצעות הצבע והתלת ממד.
התערוכות של קמל, בלבן ופוליאקין מלמדות שדווקא חוסר החידוש של המדיום הוא החידוש. אוצרים ומבקרי אמנות בעשור האחרון מאפיינים את הפריחה האדירה של הרישום באתגור גבולות המדיום, ואילו שלוש התערוכות שלפנינו מבקשות להחזיר עטרה ליושנה ולהתבונן על המדיום כתחום אישי ונפשי של ביטוי עצמי.
מרב קמל, "מעלל", גלריה עינגע, בר יוחאי 7 תל אביב, עד 30.7
יעל בלבן, "פָּט", גלריה הקיבוץ, דב הוז 25 תל אביב, עד 23.7
שרון פוליאקין, "מחר־אתמול", גלריה גורדון, בן יהודה 95 תל אביב, עד 23.7
![דיוויד הוקני, מתוך "הגיטרה הכחולה" 1976-7](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/05/David-Hockney-Etching-is-the-Subject-From-The-Blue-Guitar-1976-77-p-500x378.jpg "דיוויד הוקני, מתוך "הגיטרה הכחולה" 1976-7")
