"סרט מקורי של נטפליקס" הוא מושג עם יחסי ציבור בעייתיים, בעיקר בזכות פאדיחות כמו "יש לו את זה", "דוכן הנשיקות" או "האיש האפור". בשירות הסטרימינג נוטים לתעדף כמות על איכות, אך למרבה המזל לא ויתרו שם לגמרי על קולנוע אמנותי, וממשיכים לעבוד עם יוצרי קולנוע בולטים ועטורי פרסים. כך יצא שבין אינספור קומדיות רומנטיות לכריסמס, נטפליקס הציגו השבוע סרט מקורי שני במספר של דיוויד פינצ'ר, אחרי "מאנק" מ-2020.

"הרוצח" הוא עיבוד לרומן גרפי צרפתי, כשהפעם פינצ'ר עובר מהרוצחים הסדרתיים האהובים עליו לעולם של רוצחים בהזמנה. מייקל פסבנדר מככב בתפקיד מתנקש קר רוח עם חיבה ללהקת הסמית'ס, שעובר בין מדינות ויבשות כמו רוח רפאים. משימה שמשתבשת שולחת את הרוצח למסע הרג במעלה שרשרת הפיקוד של מפעיליו, במעין שילוב של הגנה עצמית ונקמה על הפגיעה באהובתו.

למרות הדיאלוג הפנימי הבלתי פוסק של הגיבור, שמושמע לנו כערוץ קריינות, אנחנו מגלים עליו לאורך הסרט מעט מאוד – אפילו שם אין לנו, כי הוא מחליף בין שמות בדויים שהוא משאיל מדמויות בסיטקומים קלאסיים. את דמותו אנחנו מנסים לפצח דרך הפעולות שלו, המחשבות שלו, וגם דרך הפער בין השניים, המקומות שבהם הוא בוגד באידיאלים שהוא חוזר ומדקלם לעצמו, והרגעים שבהם הרגש האנושי מחליק ממנו בטעות החוצה.

הסרט בעצמו מיישר קו עם הריחוק הרגשי שהדמות מתיימרת להציג לעולם. זה מה שקורה, למשל, כשהמתנקש מתכונן לירות לעבר המטרה שלו, והעריכה חוזרת וקוטעת את השיר שמתנגן ברקע – How Soon Is Now של הסמית'ס – כמו כדי להפריע לקצב להפוך את הסצנה ממייגעת לכיפית ופופית.

את המועקה המתמדת של הדמות הראשית מאזן ההומור, שמשתלב בסיפור כל כך בעדינות עד שאפשר כמעט לפספס אותו. בדרכו המוזרה, פינצ'ר צוחק על הדמות ועל סוג הסרטים שבהם מככבות דמויות כאלה, מתנקשים מיומנים וקשוחים שהקרבה אחת יותר מדי שולחת אותם למסע נקמה מדמם. לכל רגע של רצינות תהומית יש רגע משעשע שיאזן אותו, מסצנת קרב שהופכת לכאוטית ועד לתגובה המבוהלת של פקיד בשדה התעופה לפרצוף החבול של הרוצח.

עוד גורם מאזן מספקות דמויות המשנה, כל אחת מהן מעניינת וצבעונית בדרכה. אחרי כמעט שעה עם רוצח שמדקלם לעצמו מנטרות לא עמוקות במיוחד, כל דיאלוג עם דמות אחרת הוא מבורך, בין אם היא רגשנית יותר, ישירה יותר או כזו שמנסה לנהל קרב מוחות במקום להתחיל מכות. גם כאן לא זוכים לצלול לעומק של אף דמות, אבל מעניין לראות את הדרכים השונות שבהם המטרות של הגיבור נלחמות על חייהן ואיך הוא מתמודד עם האתגרים שהן מציבות.

כל עוד לא לוקחים את הגיבור שלו יותר מדי ברצינות, ולא מצפים ממנו להיות משהו שהוא לא, יש לא מעט מה לאהוב ב"רוצח". זאת לא צלילה פסיכולוגית למוח של פסיכופת, גם לא מותחן אקשן עם כריאוגרפיה גרנדיוזית ברוח סרטי "ג'ון וויק". זה גם לא ניסיון של פינצ'ר להתעלות על השיאים האישיים שלו, אלא יצירה צנועה וקטנה יחסית. למרות הניכור המסוים שמאפיין את הסגנון שלו, הסרטים הכי גדולים ומעוררי דיון של הבמאי הם גם אלה שעוררו בצופים רגשות עזים מאוד, לטוב ולרע. "הרוצח" הוא משהו אחר, סרט שלא נוגע בנושאים מהותיים או מנסה להגיד משהו מורכב על נפש האדם. צריך גם כאלה.
"הרוצח",עכשיו בנטפליקס

• ביקורת סרטים
• המסך
• נטפליקס
• דיוויד פינצ'ר
• סטרימינג

דיויד פינצ'ר – "הנוסע השמיני 3" (1991)

מכירים את אלו שעושים איזה סרט על סבא חמוד ונכד בתקציב של בזוקה ואז מציגים את זה ב"טרייבקה" ואז מתקשרים מדיסני ושואלים "מה דעתך על לעשות את 'אנט מן 7'?" אז זה הסיפור של תחילת הקריירה של דיוויד פינצ'ר, רק בלי ההתחלה. הוא היה רק בן 29 עם כמה פרסומות (לפפסי ונייקי, בין השאר) קליפים ("Freedom 90" של ג'ורג' מייקל) מאחוריו וב-20th Century Fox בחרו בו לרשת את רידלי סקוט וג'יימס קמרון בתור הבמאי של הסרט השלישי באחד הפרנצ'ייזים הרווחיים ביותר בתקופתו – "הנוסע השמיני". כך, בעוד במאי המתח ראה באפשרות הענקית מקפצה לקריירה והזדמנות להביא רעיונות חדשים לקדמת הבמה, האולפנים רצו בעיקר לנצל את הטירון שמצאו לעצמם. "זה היה נורא", אמר לימים פינצ'ר (שחגג רק לאחרונה 60), "זה היה הדבר הכי גרוע שאי פעם קרה לי". אפשר להבין אותו – עם חמישה שבועות בלבד להכנה לצילומים, תסריט מבולבל ולא גמור, והלחץ להוכיח את עצמו בגדול, החוויה הגלקטית הזו כמעט שרפה לחלוטין את פינצ'ר בתעשייה. "אף אחד לא שנא את זה יותר ממני", אמר הבמאי בהזדמנות אחרת, "אף אחד לא ישנא את זה יותר ממני".

דיויד לינץ' – "חולית" (1984)

הרבה לפניהפןשל טימותי שאלמה המתנופף ברוח המדבר הירדני, דיוויד לינץ' עמד מאחורי מה שהיה אמור להיות עיבוד מבטיח לאפוס המד"ב של פרנק הרברט, "חולית" – אך במהרה, התברר שהדבר היחיד שהובטח כאן זה כאב ראש: להפקה, לשחקנים ובעיקר בעיקר לבמאי האבסורדי הנודע. אחרי שהביוגרפיה הקולנועית שביים, "איש הפיל", קיבלה שמונה מועמדויות לאוסקר (ואף גרמה ליצירתה של קטגוריה חדשה, אוסקר לאיפור הטוב ביותר) ב-1980, ללינץ' חובב הסיכונים הייתה האפשרות לעשות כל מה שירצה. עם זאת, ואולי דווקא בגלל שאהב סיכונים, הבמאי ויתר על האפשרות הקלה יותר לביים את "שובו של הג'דיי" והסכים במקום זאת לעבד את הספר הקלאסי, ש-412 העמודים שלו מלאים בסיפורים על מלחמות סחר ואלגוריות קולוניאליסטיות על כוכב מדברי מרוחק – למרות שלא קרא אפילו עמוד אחד ממנו. בעודו עובד ומגיש חמישה דראפטים שונים של התסריט ומדמיין את הסרט כחוויה של שלוש שעות, המפיקים רצו ממנו משהו יותר "ניתן לעיכול". ההפקה המסובכת נמשכה והפכה לפלופ עצום. כשהבמאי הצ'יליאני האגדי אלחנדרו חודורובסקי,שרק עשור מוקדם יותר דחק את עצמו לקצה עם הניסיון הכושל שלו לעבד את הספר, ראה את הסרט בקולנוע עם בנו, הוא שמח – סוף כל סוף, לא רק הוא נכשל במשימה.

ג'וש טראנק – "ארבעת המופלאים" (2015)

בסופו של יום, לפינצ'ר יש את "מועדון קרב" וללינץ' את "קטיפה כחולה", אבל מה קורה כשהסרט המפורסם ביותר שלך הוא דווקא זה שהיית הכי מעוניין לשכוח? זה המקרה של ג'וש טראנק והעיבוד שלו לרביעיית הגיבורים של מארוול, "ארבעת המופלאים". טראנק התחיל את הקריירה שלו עם סרטון מחווה קצר ל"מלחמת הכוכבים" בערוץ היוטיוב שלו, משם התגלגל ליצירת סרט המד"ב "כרוניקה בזמן אמת", שהרוויח 125 מיליון דולר ברחבי העולם והופ – מצא עצמו מקבל שיחה מ—"פוקס המאה ה-20" לתת פייט לדיסני עם עיבוד חדש ל-"ארבעת המופלאים". הכל היה נראה יפה כשקאסט הסרט הוכרז – מיילס טלר ("וויפלאש"), מייקל בי. ג'ורדן ("קריד", שהתגלה ב"כרוניקה בזמן אמת"), קייט מארה ("בית הקלפים") ועוד כמה מדור השחקנים הצעיר והמבטיח – אך הכל באותה מידה התפרק כשהסרט הגיע לשלבי ההפקה האחרונים. "פוקס" הכריחו את טראנק לצלם מחדש חלקים נרחבים מהסרט (מה שהוביל ללא מעט פאלטות לאורך הסרט – פאה נוכרית למארה, זיפים לטלר) ודחו את מרבית הרעיונות שלו. כחודש לפני צאת הסרט, טראנק התפוצץ בטוויטר – ומיהר למחוק תוך שעה: "לפני שנה, הייתה לי גרסה פנטסטית של הסרט", כתב טראנק, "והיא הייתה מקבלת ביקורות טובות. אתם ככל הנראה אף פעם לא תראו אותה. זו המציאות עבורכם". טראנק צדק – הסרט נכשל בגדול בקופות (עם רווחים של 5-10 מיליון דולר בלבד), זכה לציון חביב של 9% ב-"רוטן טומייטוז", ולטראנק לקח חמש שנים עד שאסף את עצמו וביים סרט נוסף ("קאפונה").

סטנלי קובריק – "פחד ותשוקה" (1952)

מעטים הבמאים שהיו פרפקציוניסטים בעשייה שלהם כמו סטנלי קובריק, וככזה – גם לא חסך הערות ביקורתיות מהסרטים שלו עצמו (את "ספרטקוס", למשל, קובריק נישל לחלוטין מהפילמוגרפיה שלו, ולא ניסה לקבל כלל את הזכויות ההפצה המגיעות לו). עם זאת, רק סרט אחד שלו סטנלי קובריק באמת תיעב – את הסרט הראשון שלו אי פעם, "פחד ותשוקה", דרמה אנטי-מלחמתית אודות ארבעה חיילים מאחורי קווי האויב של מדינה אנונימית (אלגוריה ברורה למלחמת קוריאה, שהייתה בשיאה באותה העת), הייתה תוצר של החלטתו של קובריק לעבור לליגה של הגדולים אחרי מספר סרטים אקספרימנטליים קצרים, ורצונו לקדם את חברו התסריטאי הווארד סאקלר. אבל קובריק נאלץ לעבוד בתת-תנאים: צוות של 15 איש (כולל השחקנים), תקציב של 1000 דולר מחברים ומשפחה (+9000 דולר מדודו "העשיר", בעל בית מרקחת בלוס אנג'לס), חמישה שבועות בלבד של צילום, והמנעות מדיאלוג מרובה או סאונד כדי לחסוך בהוצאות. למרות שמספר ביקורות היו דווקא מחמיאות בעת צאת הסרט, "פחד ותשוקה" היה קטסטרופלי בעבור קובריק. דיווחים שונים בשנות ה-60 סברו כי הבמאי שרף את העותק המקורי וחיפש אחר כל העותקים הנותרים כדי לעשות להם אותו הדבר.

אלפרד היצ'קוק – "חבל" (1948)

עוד במאי שלא זכה לאותה התהילה לה זוכה כיום, והוכתר לא פעם בזמן אמת כ"במאי סרטי מתח זולים" הוא אלפרד היצ'קוק. כפי שקובריק לא חסך ביקורת מתוצריו, כך גם הבמאי הבריטי מעולם לא חסך מעצמו ביקורת, ובייחוד לגבי סרט אחד, "חבל" (“Rope”). "חבל" היה ראשוני בהרבה מובנים בעבור היצ'קוק: הוא הסרט הראשון שצילם בצבע (טכניקולור), הראשון בו כיכב ג'יימס סטיוארט (עמו המשיך לסרטים יותר מוצלחים, כמו "ורטיגו" ו"חלון אחורי") והראשון בו הבמאי נתן מקום מכריע לשיטת הצילום: את "חבל" (המבוסס על מחזה) יצר היצ'קוק בוואן-שוט, מה שדרש ממנו חיבור עדין ככל האפשר של טייקים ארוכים (למשל, עם גב של דמות המסתירה את המצלמה, מה שאיפשר לצוות להחליף את סליל הפילם). כך, לא רק שהיצ'קוק נאלץ למקם מחדש בכל שוט את השחקנים והאביזרים כדי לשמור על תחושת רציפות, אלא שהדבר החשוב ביותר מבחינתו אבד מהסרט – המתח. כך, נשאר "חבל" בעיני הבמאי כ"ניסוי אחד גדול וכושל".

פרנסואה טריפו – "הכלה לבשה שחורים" (1968)

מהיצ'קוק נעבור לאחד ממעריציו הגדולים (וזה שבאוזניו התוודה לראשונה הבמאי על סלידתו מ"חבל"), פרנסואה טריפו. כמי שהתחיל ממבקר קולנוע ומי שבמשך שנים היה חברו הקרוב של המנוח הטרי ז'אן-לוק גודאר (עד שזה קטל באכזריות פומבית את סרטו "לילה אמריקאי"), טריפו היה מורגל לביקורות, ולכן כשהמבקרים קטלו את סרט המתח שיצר, "הכלה לבשה שחורים", לא עבר זמן רב עד שהבמאי הכריז: "הם צודקים". כשנשאל זמן קצר לפני מותו בטרם עת איזה מסרטיו היה משנה, טריפו ציין כי מעולם לא היה שלם עם "הכלה לבשה שחורים", אך הוא לא ידע לשים את האצבע על פגם אחד ספציפי. לטענתו, העובדה שזה היה סרטו הראשון בצבע (זה לא היה – הוא יצר "פרנהייט 451" בצבע כשנתיים לפני כן) הגביר את החיכוך בינו לבין הצלם שלו, מה שתפס שעות צילום יקרות רבות; כמו כן, הערות אינטימיות וקריטיות לשחקנים מבחינת טריפו פרחו מזכרונו, ובשל עיסוקו באלמנט הטכני, מרבית הערות המשחק הגיעו בלית ברירה מהכוכבת הראשית, ז'אן מורו. כך, בערב הפרימיירה החגיגית, טריפו לא ידע מה לעשות – לשמוח עם הצוות או להריץ שוב ושוב בראש את כל מה שלא הספיק. אגב, אם העלילה מצלצלת לכם מוכר – אלמנה שבעלה נרצח בחתונתם ויוצאת לנקום בנוגעים בדבר – תדעו שלקוח ותיק אחד של "זליג" טען כי מעולם לא ראה את הסרט, והרעיון "המקורי" שלו הגיע אליו ממוחו הקודח. כן. אה וקייט בוש כתבה על זה שיר.

קוונטין טרנטינו – "רוצחים מלידה" (1994)

יש סרט אחד שקוונטין טרנטינו ממש לא רוצה שתראו. אמנם הוא לא ביים אותו (וסליחה על החריגה מן הפורמט), אבל חשוב לספר עליו כי הוא היה נדבך משמעותי בבניית חוסר האמון המפורסם שלו בהוליווד. "רוצחים מלידה", סרט הפשע חוצה הז'אנרים על זוג רוצחים צעירים ומופרעים, התחיל כתסריט מקורי של טרנטינו – בו זוג נשוי מחליט לפצוח במסע רציחות. לאחר ניסיון כושל לביים את הסרט בעצמו (מה שהוביל אותו במקום זאת לביים את "ספרות זולה"), טרנטינו מכר את התסריט לאולפניי האחים וורנר, שבתורם העבירו אותו לאוליבר סטון, שהיה נואש למשהו חדש אחרי שיצר עוד סרט שעוסק במלחמת ויטנאם ("Heaven & Earth"). סטון התלהב מהתסריט, אך מלבד מספר סצנות דיאלוג שנשמרו, שכתב כמעט לחלוטין את התסריט – ואולי בחסות הדכאון בו היה בעקבות התפרקות נישואיו השניים, יצא לו משהו אלים ומוגזם הרבה יותר מהמקור. הסרט ההפך ללהיט – אמנם שערורייתי בפני עצמו – ובזמנו, טרנטינו טען כי הוא לא "נוטר טינה לסטון ומאחל לסרט רק הצלחה", אך כשניסה להחזיר לעצמו את התסריט המקורי כדי לפרסמו כספר (כפי שעשה עם מספר סרטיו), מפיק הסרט תבעו אותו, בטענה כי כשמכר להם את התסריט, הוא ויתר גם על זכויות פרסומו. טרנטינו חמום המוח במהרה שינה את דעתו, ואמר: "אני שונא את הסרט המזדיין הזה. אם אתם אוהבים את הדברים שלי, אל תראו את הסרט הזה בחיים".

ארתור הילר – "An Alan Smithee Film: Burn Hollywood Burn"

לסיום, סיפור מטא של ממש: כשבמאי הוליוודי מואס בסרטו שלו, ולא מעוניין לקבל את הקרדיט המגיע לו, לפי הנהוג באיגוד הבמאים האמריקאים (DGA) הוא חותם על הסרט תחת שם העט "אלן סמית'י". כשארתור הילר, במאי הוליוודי יהודי ותיק ("סיפור אהבה", "מלון פלאזה"), עבד על מוקמנטרי בשם "An Alan Smithee Film: Burn Hollywood Burn", אודות במאי שלמרבה הצער נולד בשם אלן סמית'י (אריק איידל) שלא מסוגל להיפטר מקרדיט על סרט כושל שביים רק משום ששמו הוא כבר שם העט הנדרש לכך – הוא ממש לא ציפה שהוא עצמו יגיע להיות… אלן סמית'י (או שאולי כן, כי יש טענות שזה היה הכל תרגיל שיווקי לא מאוד מתוחכם). החיים חיקו את האמנות, ואולפני ההפקה שבו והפריעו להילר בהליך היצירה, עד שלקחו ממנו לחלוטין את המושכות, סילקו אותו מהסרט, ונתנו את הקרדיט לבסוף – כמובן – לאלן סמית'י. כל הסמית'ים כולם יצאו נפסדים: הסרט התברר כפלופ עצום, עטור פרסי ראזי, ואף הביא לבסוף להפרשת השם "אלן סמית'י" ע"י ה-DGA לאלתר.

• המסך
• קולנוע
• אלפרד היצ'קוק
• סטנלי קובריק
• קוונטין טרנטינו
• דיוויד פינצ'ר
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 913 // הכל מטומטם

קוונטין טרנטינו אמר פעם, בראיון שערכתי איתו בלוס אנג'לס לרגל היציאה של "ג'קי בראון", שהוא לא מקנא בדיוויד פינצ'ר – שאינו כותב את התסריטים של סרטיו ולכן הוא תלוי בחסדיהם של אנשים אחרים שיכתבו לו תסריטים טובים. יש הרבה במאים כאלה בהוליווד, אבל טרנטינו דיבר דווקא עליו כמי שנחשב לקולנוען מחונן. מבחינה זו פינצ'ר הוא כמו הבמאים הגדולים של הוליווד הקלאסית (שנות ה-30 עד ה-50), שהצליחו להשאיר חותם סגנוני ותמטי מובהק על סרטים שביימו במסגרת שיטת האולפנים, שבה לא היה להם חופש יצירתי. פינצ'ר מזוהה בעיקר עם מותחנים שטווים אימה מזדחלת בגווני זהוב ושחור, אבל מדי פעם הוא מנסה משהו אחר. סרטו הבא "The Killer", על מתנקש (מייקל פאסבנדר) שמתחיל לפתח מצפון בזמן שהלקוחות שלו ממשיכים לדרוש את כישוריו, נשמע כמו מעין אוטוביוגרפיה. לפני יומיים פינצ'ר חגג יום הולדת 60, וזו הזדמנות לדרג את סרטיו, מהבינוני ועד המעולה.

11. הנוסע השמיני 3 (1992)

אחרי קריירה מרשימה כבמאי קליפים, פינצ'ר בן ה-29 נשכר לביים את סרט הקולנוע הראשון שלו. מצד אחד, זה היה כבוד גדול, כי את שני הקודמים בסדרה ביימו רידלי סקוט וג'יימס קמרון. מצד שני, זה היה סרט שלישי בסדרה, ולפינצ'ר לא היתה שליטה ביצירה. הוא יצא לצילומים עם תסריט לא גמור, ופרש מההפקה לפני תום העריכה. עם זאת, כבר בסרט שבו ריפלי נאבקת בחייזר על כוכב מרוחק המשמש כמושבת עונשין אפשר לראות רמזים לעוצמה החזותית שתתגבש בסרטיו הבאים.

10. הסיפור המופלא של בנג'מין באטן (2008)

אחרי סדרת מותחנים שחורים משחור שהעניקו לו תהילה והצלחה קופתית, אך לא אוסקרים, נראה שפינצ'ר החליט לקרוץ לכיוון הזה, והתוצאה היתה פנטזיה שאפתנית אך עקרה מבחינה רגשית. בהשראת סיפור קצר מאת פ. סקוט פיצג'רלד על גבר שנולד זקן והלך והצעיר, אריק רות' ("פורסט גאמפ") כתב תסריט שמתקשה לחבר בין האירועים ההיסטוריים בעולם האמיתי לבין הפנטזיה. בראד פיט מספק את אחת ההופעות היותר חיוורת בקריירה שלו, והאפיון היחיד של דמותו הוא התהליך הפיזיולוגי המוזר שהוא עובר, המיוצר בשילוב מרשים של איפור ואנימציית מחשב. עיקר העניין נמצא בשפה הקולנועית העשירה והמפתה, אבל כשהסרט הארוך מסתיים, אנחנו נשארים עם מעט מדי. כי מה בעצם אומר "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" על החיים שלנו?

מאנק (2020)

פינצ'ר, שכאמור אינו כותב תסריטים, יצר את הסרט הזה כמחווה לתסריטאים שאינם מקבלים את הקרדיטים שמגיעים להם – אביו ג'ק שכתב את התסריט בשנות התשעים ומת לפני שזכה לראותו מגיע למסך, והרמן מנקביץ' שכתב את "האזרח קיין" – אחד הגדולים והמשפיעים בכל הזמנים – אך הקרדיט הלך לבמאי שלו אורסון וולס. כמה חבל ש"מאנק" לוקה דווקא בתסריט. הסרט מתרוצץ קדימה ואחורה בין שנות השלושים המוקדמות לבין אותם שבועות ב-1940 שבהם מנקביץ' כתב את "האזרח קיין", ויש לא מעט רגעים שבהם יש תחושה שהמעברים בין הזמנים נעשים במקומות הלא נכונים, ושהתסריט נזקק לעריכה. גרי אולדמן מבוגר בשנות רבות מהדמות שהוא מגלם, והופעתו הרפטטיבית נשארת על פני השטח. כמו ב"בנג'מין באטן", נראה שפינצ'ר השקיע את רוב מרצו בסגנון הוויזואלי (המרשים) של הסרט, שצולם בשחור לבן, ואף שזה ללא ספק פרויקט אישי, הוא פחות מעניין ונוגע מכפי שהיה צריך להיות.

8. החדר (2002)

ג'ודי פוסטר החליפה את ניקול קידמן שרגלה נפצעה במהלך הצילומים (ואז פוסטר גילתה שהיא בהריון). קריסטן סטיוארט בת ה-12 (בסרטה השני) מגלמת את בתה חולת הסוכרת. אחרי הגירושים השתיים עוברות להתגורר בדירה חדשה בניו יורק. כששלושה שודדים (פורסט וויטאקר, ג'ארד ליטו ודווייט יוקום) פורצים לדירה בחיפוש אחר כספת מלאה בכסף, האם ובתה נכנסות לחדר הביטחון ומחפשות דרך להציל את עצמן. זה מותחן קומפקטי, יעיל ומלחיץ שפינצ'ר השתמש בו כשדה פעולה למשחקי מצלמה מרהיבים.

7. נערה עם קעקוע דרקון (2011)

" נערה עם קעקוע דרקון" משתייך לסוג טפילי של קולנוע – רימייק ללהיט אירופאי (ליתר דיוק, עיבוד נוסף לספר שכבר זכה לעיבוד קולנועי שוודי שזכה להצלחה קופתית שנתיים לפני כן). לא רק זאת, אלא שהסרט של פינצ'ר נועד להיות ראשון בטרילוגיה, ולכן הסוף אינו סגור (פינצ'ר לא היה מעורב בסרט השני, שבו התחלף גם צוות השחקנים). אבל הסיפור על העיתונאי (דניאל קרייג) וההאקרית (רוני מארה קטפה מועמדות לאוסקר) שחוקרים את היעלמותה של אישה לפני ארבעים שנה, מבוים כל כך טוב, שהסרט חודר לוורידים. הוא לוכד אותנו כבר בסיקוונס הקרדיטים החושני והמזוויע, ולא מרפה לכל אורך הדרך הברוטאלית והמסתורית.

6. המשחק (1997)

ג'ודי פוסטר היתה אמורה לככב בסרט בתפקיד בתו של מייקל דגלס (שהיה אז בן 53), אבל הוא חשש שזה יסמן אותו כגבר מזדקן, ודרש שתגלם את אחותו (אף שהיתה צעירה ממנו ב-18 שנים). היא לא הסכימה, הוחלפה בשון פן והגישה תביעה של מיליונים נגד האולפן (פרטי הפשרה שהושגה לא פורסמו). דגלס מגלם בנקאי עשיר כקורח שמקבל מאחיו (שאיתו לא היה בקשר מזה זמן) מתנה מיוחדת ליום הולדת – כרטיס השתתפות במשחק מסתורי שמותאם במיוחד בשבילו. המשחק מתגלה כמלכודת (מעין חדר בריחה, אבל בלי החדר) שמסבכת אותו פיזית ונפשית, והוא מתחיל לחשוד שזו קונספירציה להרוס אותו. העלילה המפותלת צופנת הפתעה מעבר לכל פינה, ופינצ'ר מביים הכל במיומנות של רב אמן.

5. נעלמת (2014)

העיבוד של ג'יליאן פלין לרב המכר פרי עטה מ-2012 זכה להילולי הביקורת, אך גם הואשם במיזוגיניות בשל דימוי האישה השטנית שמעמידה פני קורבן. שלוש שנים אחרי שהסרט הפך ללהיט קופתי פרץ עידן me too וקשה לדעת אם היום "נעלמת" היה מאושר להפקה. רוזמונד פייק היתה מועמדת לאוסקר על הופעתה כאיימי, שהתפרסמה כהשראה לסדרת ספרי ילדים פופולארית שכתבו הוריה, ובן אפלק הוא בעלה שנחשד בהיעלמותה. זה מותחן מתעתע, שמשחק פוקר עם ההזדהות של הצופים על ידי החשיפה ההדרגתית של פרטי עלילה ורבדים פסיכולוגיים.

4. הרשת החברתית (2010)

אהרון סורקין כתב את התסריט זוכה האוסקר על הסטודנט המחונן מהרווארד שפיתח אתר לדירוג האטרקטיביות של סטודנטיות, והמשיך משם לבנות אתר שיתכנה פייסבוק. ההצלחה הפנומנלית מובילה למאבקים משפטיים בין מרק צוקרברג (ג'סי אייזנברג) לשותפיו השונים – התאומים ווינקלווס (ארמי האמר בתפקיד כפול) והחבר הטוב אדוארדו סברין (אנדרו גרפילד) שפיתח את האלגוריתם הראשוני. סגנון הסטקטו של סורקין מתאים כמו כפפה לבימוי החד של פינצ'ר, והתוצאה היא דוקו-דרמה מופתית, שמנסחת אמירה קולעת על קפיטליזם דורסני, ומעצבת את צוקרברג כמחסל בעל דם קר.

3. מועדון קרב (1999)

הסאטירה על משבר הגבריות בעידן איקאה לא זכתה להצלחה קופתית או ביקורתית כשיצאה למסכים, אך זמן קצר אחרי כן היא הפכה ללהיט הדי.וי.די הראשון ולסרט הקאלט הבולט של סוף המאה. זה מין סרט זרם תודעה ברוטאלי, דוקרני ומרהיב, עם אדוארד נורטון ובראד פיט בתפקידים אייקוניים כשני הצדדים של גבריות רעילה – תמה שרק הלכה ונעשתה יותר ויותר רלוונטית.

2. שבעה חטאים (1995)

סרטו השני של פינצ'ר הכתיר אותו כאוטר של מותחנים ניהיליסטיים. אפשר לחתוך את האוויר בסכין בסרט על צמד שוטרים – בראד פיט ומורגן פרימן – שמנסים לצוד רוצח סדרתי בגילומו המצמרר של קווין ספייסי. פינצ'ר רקם בגוונים של שחור וחרדל וריאציה מודרנית על סגנון הפילם נואר הקלאסי, ויצר טקסט קולנועי שקשה להסיר ממנו את העיניים, גם כשהוא מציג בפנינו זוועות, כמו הסוף הלא יאומן. ההצלחה הכבירה של הסרט דחפה את הקולנוע ההוליוודי לכיוון מטריד.

1. זודיאק (2007)

"זודיאק" הוא בהכרח סרט מתסכל, משום שהוא מספר סיפור ללא סוף – הרוצח הסדרתי שהטיל חיתתו על צפון קליפורניה בסוף שנות השישים מעולם לא נתפס. לכן על אף הביקורות המהללות הסרט אכזב בקופות. אבל אם אנחנו מוכנים לכך שזו המציאות, זה הטוב שבסרטים, גם בשל היותו האנושי שבהם. "זודיאק" עובד עם תסריט מדוקדק מאת ג'יימס ונדרבילט, ומספר על קריקטוריסט (ג'ייק ג'ילנהול), עיתונאי (רוברט דאוני ג'וניור) ובלש משטרה (מרק רופאלו) שבמשך כ-15 שנים ניסו לעלות על עקבותיו של הרוצח. אחרי הפתיחה מעוררת החלחלה שמתארת רצח של זוג צעיר בדייט, פינצ'ר משחזר את הסגנון של המותחנים הפרנואידיים של שנות השבעים, וטווה יצירה עשירה שמזמינה צפיות חוזרות ונשנות.

• המסך
• קולנוע
• דיוויד פינצ'ר