דף חלק: שרון קנטור ניסתה לא להעיר לבן הזוג שלה
"במקום 'לא' הנחרץ השתמשתי ב'אולי' התוהה, הוספתי סמיילים קורצים ומנשקים והפוכים, הפכתי סידורים מנג'סים להצעות אופציונליות לבילוי, אבל כלום לא עזר: לא הצלחתי להיגמל מלמתוח ביקורת. למעשה, הגמילה רק החמירה את המצב בבית". פרויקט מיוחד לחג
כשאיזה מישהו בא לטנף אצל סוקרטס על חבר משותף, סוקרטס אמר לו "רגע גבר, העברת דרך שלוש המסננות?". "מה אתה בבייק־אוף?", אמר לו החבר, "מה מסננות עכשיו?". "סתום", אמר לו סוקרטס, "מסננת האמת, מסננת הטוב והמסננת של הנחוץ. האם מה שאתה עומד לומר לי הוא נכון, הוא טוב והוא הכרחי?" התבאס המישהו על סוקרטס והעלה סטטוס מגעיל גם עליו וגם על החבר (כתבי אפלטון, עיבוד חופשי).
ילדים מביאים איתם כל מיני דברים: בעיקר כינים ושיעול ליחתי מוזר, אבל גם כמות אינסופית של מינהלה. ילדים זה כאילו פתחת לעצמך סניף באמצע מנהטן ובחרת לאייש אותו רק בעובדים בעלי מוגבלויות. מה שזה אומר הוא שאתה והשותף שלך כבר לא יכולים להתבדח כמו בני אדם על הטרדה מינית בפלמ"ח, אלא נדרשים, לאורך כל היום, לתאם עמדות ולחלוק משימות, כולן מסעירות וכיפיות כמו לבדוק אם חזר משטח הגרון, או לקנות מברשת שיניים חדשה במקום זו שנמרח עליה קקי, או לוודא עם אימא של מתי שהיא יכולה להחזיר את צ'ופי הביתה כשסבתא עדנה נמצאת פה… רגע, דיברת בכלל עם סבתא? היא באה? היא לא במוסקבה? ויש לה בוסטר? לא לסבתא, לאימא של מתי, היא ביקשה לא להחזיר בלי בוסטר. מאיפה אני אביא לה בוסטר עכשיו. ואלה רק הדברים שצריך עד תשע בבוקר. עד תשע! שעה שלא ידעת שקיימת מאז שסיימת את חצי השירות הצבאי.
וכך, את בן הזוג, שבחרת בו בגלל האופן שבו הוא שותק כשהוא שותה גולדסטאר, את הופכת לפקוד (אם את קונטרול פריק) או למפקד (אם את עצלנית חסרת תקנה שמניחה לאחר לקרוע את התחת על אלף עניינים ואת חושבת שהחיים שלי קלים, אולי תחזרי לאימא שלך).
ריבוי מינהלות אלו – בצירוף העובדה שאין לשום ארגון מצליח שני מנהלים שווים בדרגתם (טוב, אולי חוץ מגוגל, וגם שם לא היה פיקניק), בצירוף הווטסאפ יימח שמו וזכרו שאפשר לכמות בלתי מוגבלת של מלל להישפך לעולם – מביא לכך ש־99 אחוז מהתקשורת הזוגית כוללת הוראות הפעלה, הקצאת משימות, אישור ובדיקה וכמובן אי שביעות רצון כרונית. כי אף אחד, אף פעם, לא יכול לעמוד בזה. גידול ילדים משותפים תוך שמירה על מקום עבודה ומינימום של היגיינה אישית הוא משימה בלתי אפשרית.
הוא חושב שאני מעירה לו. אני לא מעירה, אני מנסה לדאוג לבוסטר ולכינים ולתשלום לגן של 2018 כי אחרת לא יהיה שם מקום. ניסיתי להיגמל. בחיי שניסיתי. במקום "לא" הנחרץ השתמשתי ב"אולי" התוהה; הוספתי סמיילים קורצים ומנשקים והפוכים; הפכתי סידורים מנג'סים להצעות הכי הכי אופציונליות לבילוי. מה שלפני שבוע היה: "קח את הילדה בזמן, בשבוע שעבר שכחת", הפך ל"היי בובי, זוכר שהיום אוספים את צ'ופי ברבע לאחת? יסתדר לך? סמיילי סמיילי לב מעופף חד קרן חד קרן חד קרן". כלום לא עזר. חוץ מפרגון טוטאלי או שתיקה רועמת, כל מה שכרוך בענייני תחזוקת הבית והילודה נחשב כהערה. למעשה הגמילה רק החמירה את המצב בבית, כי היא הביאה לחשד גם במשפטים תמימים ומלאי הודיה כמו "איזה יופי, אתה מכין שניצלים". מה מסתתר שם, מאחורי היופי הזה? הייתי צריך להכין טופו? סיכמנו שלא משתמשים יותר בשמן עמוק?
מבחינתו סוקרטס צדק: אין מה להגיד שום דבר שאינו כולו טוב, ואין מה להתעקש על מה שלא ישנה כלום. אבל לסוקרטס לא היו ילדים.
