Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הם הקימו את האנוי ולמפור. הילדים דורשים אייל שני כל בוקר
איתי חיימוביץ' וקרן שרון (צילום יח"צ)
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: איתי חיימוביץ' וקרן שרון, פעם האנוי, עכשיו למפור (יחד עם אייל שני) עם הספוט הכי טוב לקפה, המזנון הקטן בסוף הכרמל והכפתור בוולט שנלחץ הכי הרבה
המיראז’ או "בואו לאייל שני!", כמו שתום ואלה, הילדים שלנו, היו דורשים כל בוקר. בגלל הפלוט ובגלל השלם הגדול מסך חלקיו. פארק המסילה
https://www.instagram.com/p/CjNnrLKNZkt/
3. מזנון קובי
מסעדה של פעם בתחתית שוק הכרמל, עם אוכל מבושל שהילדים הכי אוהבים בעיר. עוף, אורז, מקרוני, משפחה, אהבה וויטרינת הבן מארי המנחמת ביותר בתל אביב. אבל בחייאת קובי תחייך קצת, אתה מקריפ אותנו עם הרצינות הזאת. הכרמל 4
מזנון קובי (צילום יעקב בלומנטל)
4. עלמה ביץ'
בקיוסק שמאחורי מאנטה ריי מוכרים הפוך בחמישה שקלים משל היינו בברלין, רק על החול החם מול הים. בבקשה תמשיכו לפתוח מוקדם גם בחורף. חוף עלמה ביץ' / גן צ'ארלס קלור
קינג ג'ורג' קאמבק: המסעדה החמה בעיר היא המסעדה הכיפית בעיר
מנה שתגרום לכם להתעלף מאושר. בטן החזיר של למפור (צילום: אריאל עפרון)
אוכל טוב, אווירה קלילה ולא מחייבת ומחירים סבירים. זה השילוש הקדוש של הטרנד האהוב עלינו בתל אביב 2022 - מסעדות מיד-ריינג' שלא חשות את עצמן נומה. "למפור" של יוצאי האנוי היא כל זה והרבה יותר מזה, ואתם תרצו לחזור אליה שוב ושוב
זוהי הודעה לכל המתגעגעים: האנוי חזרה. כלומר לא בדיוק, כי "למפור" היא לא לגמרי האנוי והיא בכלל במקום אחר והתפריט קצת אחר (למרות שהוא לא בדיוק מלזי, כמו שהסבירה המלצרית, אלא "עם השפעות אסיאתיות"), אבל הווייבים החיובים של איתי חיימוביץ' וקרן שרון לגמרי איתנו. אוכל טוב, אווירה קלילה ולא מחייבת ומחירים סבירים. השילוש הקדוש של הטרנד האהוב עלינו בתל אביב 2022 – מסעדות מיד-ריינג' שלא חשות את עצמן נומה.
שלא יובן לא נכון – מסעדות פיין דיינינג זה לגמרי אחלה, ותל אביב היא בהחלט מקום שבו אתה יכול לאכול טוב ומפונפן (בכפוף לחוק "עדיף אם מישהו אחר משלם"), אבל עבור רובנו, רוב הזמן, זה מחוץ לטווח. זה נחמד שהשפים הגדולים מגישים מנות מוקפדות וחולמים על כוכב מישלן, אבל זה לא משהו שבא לך סתם לקפוץ אליו ביום ראשון לפנות ערב, או אם חזרת הביתה ופתאום בא לך משהו מוצלח במכנסיים קצרים וכפכפים ובלי לקחת משכנתא. ובכן, זה הזמן לרדת לקינג ג'ורג'. אחרי שנים שבהן המקטע בין גן מאיר לאלנבי היה אזור להימנע ממנו, פתאום אפשר להיזכר בניינטיז ובימים שלשבת על המדרכה בלילה מחוץ לפוסט קפה היה הדבר הכי נכון לעשות.
הכל משדר פאן טהור ופשוט עוד לפני שמתיישבים. למפור (צילום: אריאל עפרון)
וזאת לא סתם אלגוריה. כי המדרכה מחוץ ללמפור הייתה שוקקת בשעה 19:30 ביום ראשון, כאילו מחלקים כאן משהו בחינם. ומה שהכי כיף שבאמת מחלקים וייב של אלופים. התאורה המוצלחת, ריהוט הפורמייקה הלבן שמחזיר את האור, המוזיקה המקפיצה ברקע. הכול ביחד משדר אווירה של פאן טהור עוד לפני שמתיישבים. וזה מדבק. וזה מושך, וזה בכלל לא מפתיע שכל השולחנות, שרובם גם ככה על המדרכה, היו מלאים, ואנשים ישבו הספסלים שעל המדרכה או עמדו מסביב וחיכו. וכולם, כולל אותנו, עשו את זה עם חיוך.
התחלנו עם הר גאו, כיסונים מאודים במילוי שרימפס. קודם כל, יש משהו קצת מרגיז במנה של שלושה כיסונים (בחיי שכבר עדיף שניים בפחות כסף). אנחנו בעידן של מנות שרינג, ומספרים זוגיים זה לגמרי דרישה לגיטימית. אחרי ששמים את זה בצד (ואת רוטב התיבול המעולה מעל) יש כאן כיסונים שאומנם הבצק שלהם היה קצת עבה מדי, אבל אם זה היה בסיס לתלונה, הרי שהמילוי היה הפיצוי הראוי. הוא היה עדין ונעים והתפוצץ בפה כמו גחליליות של ים.
אחריו הגיע הרוטי צ'אנאי, שבתפריט היה כתוב עליו שהוא "לחם עלים מלזי". הדבר הראשון שחשוב לדעת שלא מדובר בסוג של פאטייראסיאתי כפי שניתן להניח (אל תשאלו איך גילינו). זה לא בצק שיש בו עלים, אלא ליטרלי לחם שהרגיש כאילו הוא עשוי מבצק עלים, כלומר מלאווח אסיאתי. בעצמו הוא היה בדיוק מה שאפשר לצפות ממלאווח (פחממה ריקה עטופה בשמנוניות מנחמת), אבל מה שהפך את האירוע לנהדר הייתה צלוחית הקארי הצהוב שהוגשה בצד, והייתה בתפקיד רסק העגבניות, רק בממש מוצלח. תוסיפו לזה את צלחת החמוצים שהייתה חמוצי הגזר הכי טובים (והכי חריפים) שטעמנו כבר הרבה זמן ועבדה מעולה עם הלחם, ותקבלו אירוע פתיחה מרשים.
מתפוצץ בפה כמו גחליליות של ים אומרים לכם. למפור (צילום: אריאל עפרון)
אם היה חשש שההמשך לא יצליח לעמוד בסטנדרט הגיע הפלאק צ'אאט וצחק לנו בפנים. ההגדרה בתפריט שאומרת "עלי תרד פריכים, הכי לא נמסים לתוך עצמם" (והנה קיבלתם את התזכורת היחידה לעובדה שאייל שני ושחר סגל שותפים עסקיים במסעדה, ששוכנת בחלל שבו ישב קודם סניף של "מזנון"), אפילו לא מתחילה להסביר כמה זאת מנה אדירה. קודם כל זה תרד, כלומר ירק, כלומר בריאות. ונכון שמטגנים את זה בשמן עמוק, אבל זה רק תורם כי עכשיו זה גם פריך. אבל ממש. ברמה של להשאיר שביל פירורים מהצלחת המרכזית לצלחת האישית. מנה שחוזרים במיוחד אליה. כזו שרק בשבילה שווה לעמוד בתור.
המטאמבה, שבתפריט היה כתוב שהיא "בורקס בצק עלים במילוי קארי". התגלתה כאחיה האבודה של מנת לחם העלים. אותו בצק שהוא ספק לחם ספק מלאווח, אבל הפעם, במקום שתגיע בצד צלוחית קארי, הקארי הבשרי כבר היה בפנים בתצורת בורקס. עזבו הסברים. זה אדיר. זאת פחמימה לנשמה שעוטפת אוכל נחמה מושלם. יותר טוב משלושה סשנים אצל השרינק. המנה היחידה שהתקשתה לעמוד בסטנדרט הייתה האגרול. הוא לא היה רע בשום צורה (למרות ששוב הגיעו שלושה), ועשה את עבודת הפריכות הראויה, אבל המילוי שלו, שהיה אמור להיות עוף שרימפס היה לא מורגש ברמה של להתקשר למשטרה ולדווח על נעדר.
מנות ששווה לעמוד בשבילן בתור. למפור (צילום: אריאל עפרון)
הבאטר פיש החזיר את הסטנדרט למקומו. זאת לא מנה מתוחכמת מידי, למעשה, זה סוג של גרסה אסייתית לדג מרוקאי, כלומר דג ברוטב עגבניות, אבל זה עשוי כל כך מוצלח, כל כך מאוזן וכל כך משחק בין עדינות ומכות טעם, שפשוט אי אפשר להפסיק לנגב את הצלחת, ולקוות שתצליח להוציא עוד כף כדי לאכול עם האורז שהגיע בצד.
השיא עוד היה לפנינו והוא הגיע עם בטן החזיר הפריכה. שימו בצד את האטריות המצוינות והרוטב הנהדר ובואו נדבר על בטן החזיר. כלומר בואו לא נדבר, כי באמת מה אומרים? אין שום דרך להסביר במילים כמה המנה הזו אדירה כי אין מילים בעברית כדי לתאר עד כמה הפער בין הרכות של הבשר לפריכות של העור גדול. או כמה פריך הוא החלק הפריך. וגם אם הייתי אומר לכם שזה כמו לתת ביס בסוכריית תרנגול, מינוס הסוכר וצבע המאכל לא הייתם שומעים. כי זה ממש רועש שנותנים ביס.
ואז הגיע האווז הצלוי. וזה היה הרגע שאמרנו וואו. השילוב בין הבשר האדיר, לבין עלי הוונטון המטוגנים והבוק צ'וק הצלוי היה לא פחות ממופלא. זה משחק של טעמים, פריכות וטקסטורות ברמה שאפשר ואולי אפילו צריך לכתוב עליה שירים. השילוב בין האווז מלא הטעמים ועלי הוונטון הפריכים היה בפני עצמו משחק מרקמים מוצלח אבל קצת יבש, אבל אז מגיע הבוק צ'וי עם העסיסיות שלו ואומר – עוד לא הבנתם כלום. רק שזה לא מדוייק. הבנו שזו מנה מעולה.
פתאום אפשר להיזכר בניינטיז. למפור (צילום: אריאל עפרון)
הייתי שמח לדבר גם על הקינוחים, אבל היה רק אחד. סוג של סלט פירות "ברוטב מסתורי". מעבר לעובדה שמדובר במנה כל כך קטנה שמתומחרת באופן לא סביר (למעשה, כל דבר מעבר ל"על חשבון הבית" היה לא סביר למנה בגודל כזה). זאת מנה חביבה למדי, עם פירות מעטים אך מוצלחים ורוטב שהוא אולי מסתורי, אבל למרבה הצער לא מספיק מעניין כדי שלמישהו יהיה אכפת. ובכל זאת, למרות אקורד הסיום, למפור עושה את הדבר הכי חשוב – היא משאירה אותך עם טעם טוב ביציאה.
כי בסוף, למפור היא מסעדה שכיף לאכול בה. אין פה מפות לבנות. אין פה מנות איסנטגרם פוטוגניות. אין פה שירות מדויק ברמת הגיהוק. יש פה אוכל מצוין, בטעמים נהדרים ועם שירות נעים ומחויך שאי אפשר שלא לרצות לחזור אליו. בהתחשב ב-VFM הנהדר, בטח במונחים תל אביב, זה יקרה, ובקרוב. למרות שדי ברור שזה עומד להיות מקום שצריך יהיה לעמוד בשבילו בתור.
