בתוך חוסר היציבות המובנה של התקופה – בין אופוריה לדיכאון, בין תחושת ניצחון לתחושת דשדוש ובין אזעקה ל– עוד אזעקה (ככה זה עובד, בגדול), יש בערך דבר אחד יציב בשבועות האחרונים מאז פרוץ "שאגת הארי" לחיינו. האולפנים. הם תמיד שם, כסופים ומבריקים ונוצצים, ומלאים באותם פרצופים שמספרים לנו את אותו הסיפור 24/7, מהבוקר ועמוק אל תוך הלילה.ערוצי הטלוויזיה התמכרו סופית ללופ האולפני הזה, וכדרכו של לופ העסק די חוזר על עצמו וממלא את חלל האולפנים ואת זמן השידור בקלישאות בלתי נסבלות. הגיע הזמן לפרק אותן, למחוץ אותן ולוודא שלא ישובו לאיים על גורל העולם החופשי.

>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

1. גורם מדיני בכיר (או: "ממש לא ביבי")

כמו מיץ פטל, כמו עוץ לי גוץ לי, כמו דנידין – תבחרו את המטאפורה שנוחה לכם – גם "הגורם המדיני הבכיר" הוא מעין אניגמה. יצור סודי וקטן שמרחף על הכתבים המדיניים, ולוחש להם סוד כמוס לפרה ולמוריה אסרף/ירון אברהם/מסוודה. והכתבים, אנשים חרוצים מאוד, יחזרו ויצטטו את דבריו במלואם – תחת השם "גורם מדיני בכיר". הם יודעים מי הוא, הוא יודע מי הוא, ובינינו – גם אנחנו כבר יודעים מי הוא אותו גורם. אבל איכשהו, קצת כמו עם צווי איסור פרסום, הפסאדה ממשיכה לרוץ באין מפריע. לשיא הגיעו הדברים כשכתבים כמו ירון אברהם החליטו להפסיק לשחק את המשחק וחשפו את זהות הגורם, רק כדי לחזור לשחק את המשחק כמו ילדים טובים אחר כך. לנו נשאר רק לקוות שיום אחד מישהו יחשוף, הו הו, הי הי, את שמו של הגורם עם השיער הסגול והקול העבה.

2. הפרשן הצבאי (או: "יונית, צריך להגיד ביושר לציבור")

כתבתי כאן לא מעט על תופעת הפרשנים לעת מצוא. אותם "לשעברים", שנעים בין גרוטסקי למכעיס ממש, שממלאים כיסאות באולפנים ואוויר בלהג בלתי פוסק – לא תמיד עם קשר למציאות. לפעמים אלה פוליטיקאים לשעבר, אבל לרוב מדובר באנשי ביטחון. הם תמיד מדברים בקול בוטח, תמיד יודעים מה הדבר הנכון להגיד, תמיד נחרצים ויודעי כל. לפעמים הם מתיישרים עם הממשלה, לרוב הם ממש לא סובלים אותה, אבל תמיד יש להם דעה ברורה על כל התפתחות חדשה במזרח התיכון ממש ברגע שהיא מתרחשת מול עינינו. השיער הכסוף, החליפה המהודקת, המבט הנחוש, כולם כמעט שובים אותך – עד שאתה נזכר שביום שהם השתחררו מהצבא, שיר השנה היה "באושר ובעוני" של שי עמר. גג "אתה חייב למות עליי". הנה, מתנו.

3. הצהרת דובר צה"ל (או: "הטלנו חימושים")

למען הסר ספק, אין לי ספק שתת אלוף אפי דפרין הוא לוחם אמיץ. הוא אדם ששירת בתפקידים שאני לא הייתי מתקרב אליהם, ועמד באומץ במקומות שהיו גורמים לי לבכות את חיי לתוך חבילת ופלים (זו האכילה הרגשית שלי, ורק אלוהים ישפוט אותי). ועדיין, ההצהרות היומיות שלו הן קלישאה אחת ענקית. לא ניכנס לכריזמה שאין (בוודאי בהשוואה לדובר צה"ל הקודם), אלא רק למסרים: כן, שוב כוחותינו מתקדמים באומץ ובעוצמה. שוב אנחנו מחסלים את ראש מערך המהדקים במשמרות המהפכה. שוב תקפנו את רובע הדאחייה של חיזבאללה (איך עדיין יש שם מה לתקוף? לא הרסנו את כל האיזור הזה ב-2006?). שוב ההישגים של הצבא תלויים באחריות שלנו. יאדה, יאדה, יאדה. שאלות?

4. "מסיבות העיתונאים" של נתניהו (או: "אזרחי ישראל, סתמו")

בעולם הנורמלי והנאור, כשמדינה נמצאת במלחמה, ראשי המדינה – בוודאי מנהיגים נבחרים – מדברים לציבור באופן שוטף. דונלד טראמפ, מישהו שרחוק מלהיות מודל לחיקוי עבור מנהיגות, עומד כל יום בפני הציבור (ובפני עיתונאים שהוא שונא מוות) ומסביר לציבור על התכניות שלו. וזה בארצות הברית. רחוק מאוד מהטילים הבליסטיים. לא משנה מה דעתם על המלחמה, ברור שרמת הסיכון שלהם או האחריות שהם צריכים לקחת נחותה משמעותית משלנו.

אבל אצלנו? ראש הממשלה מדבר באופן שוטף בעיקר באנגלית לערוצי טלוויזיה אמריקאים. לתקשורת הישראלית (הלגיטימית) הוא לא התראיין מאז ששיר השנה היה "בית משוגעים" של רן דנקר. וכשהוא כבר עושה מסיבת עיתונאים? זה בדרך כלל נגמר בהצהרה ריקה מתוכן, בשאלות מוזמנות (איזה קטע, עוד פעם מוטי קסטל מערוץ 14 יצא ראשון! ממש עירית ענבי הגרילה) ומלקקות ("אדוני ראש הממשלה, מדוע השיער שלך מלא ברק?"), ובאף התייחסות כנה או אמיתית למצב ולפחדים של הקהל שיושב בבית. אחלה מסיבה.

5. הפוליטיקאים (או: "תודה שפינית לנו מזמנך")

האמת שבזמן האחרון פחות רואים אותם באולפנים. לח"כים חסרי הערך יש כלי ביטוי עצמאיים לבטא את עצמם (ואת ערוץ 14, שזה… סוג של כלי ביטוי), והם לא ממש צריכים לענות על שאלות באולפנים. ובכל זאת, כשהם כן מתראיינים, זה שואו מרהיב. כי מרהיב לראות את יו"ר הוועדה לאיסוף בייגלה מדבר בקול רועם ובנחישות אין קץ על "כושר העמידה של הציבור הישראלי", ועל "כמה חשוב לתת את הגיבוי ללוחמים שלנו", ועל כמה "אסור להפסיק את האש (בשום פנים ואופן!!!) עד שכל מטרות המבצע יושגו". זה אכן מאוד מרשים, עד שאתה נזכר שבפעם האחרונה שהאיש היה קרוב לאש זה היה בטקס הזיקוקים של יום העצמאות בעפולה. וגם מהרעש הזה הוא ברח לקומה 4.

6. החיסולים בצד השני (או: "חרבו דרבו חחחח וואה וואה")

כמו אהבה ונישואים (לפחות בשיר של פרנק סינטרה), כמו החיות בתיבה של נוח, גם הם באים אלינו זוגות זוגות – מצד אחד ההודעות על אזעקות בכל רחבי הארץ, ומצד שני התקיפות. איכשהו תמיד יחד עם ההודעות על טילים בליסטיים שמתעופפים לכולנו, מישהו דואג לדחוף את "התקיפות של חיל האוויר בעומק טהרן/הדאחייה/עזה". כי זו סוג של תרופה ונחמה – אנחנו אמנם חוטפים, אבל הם? הם חוטפים הרבה יותר. כל כך יותר. לא תאמינו כמה אש הם חוטפים. הנה, קחו סרטון שדובר צה"ל שחרר לנו כדי שתבינו כמה הם חוטפים. כי אם הם חוטפים יותר, אז אנחנו בסדר. הם הורידו לנו חלון, אבל אנחנו הורדנו להם בניין! וחכו תשמעו את מי חיסלנו! כן, זה בהחלט עוזר לנו. לנו, ולטראומות שלנו מקולות נפץ שמהדהדות בראש כבר שבועיים.

7. הגג (או: "לא תאמינו כמה אנחנו בשטח")

מתישהו, לא ברור מתי, זה הפך להיות מנהג קבוע של המהדורות. מסך מפוצל – מצד אחד האולפן הממוזג בנווה אילן, ומצד שני "השטח". מגיש אחר לבוש במעיל עור נמצא באוויר הפתוח – במקום שבו קורים דברים! כמו… על גג של מלון תל אביבי (שכמובן מציינים את שמו המפורש, כאילו לאיראנים אין גוגל), מתחת לשמיים שמהם בכל רגע עלול ליפול טיל בליסטי. החדשות הן אותן חדשות גם על הגג. הפרשנים הם אותם פרשנים, הכתבות הן אותן כתבות, המגיש הוא מגיש שאתמול היה באולפן ועכשיו הוא על הגג. הכל לגמרי אותו דבר, חוץ מהפסאדה. מהמשחק שאומר "אנחנו בשטח". ההבדל היחיד בין המגישים באולפן למגישים על הגג, הוא שלהם קר מוות והם מחכים כל רגע להיכנס ללובי, לראות אם נשאר משהו במיני בר.

8. החוסן (או: "תהיו חזקים, כי אנחנו ממש לא")

ב-7 באוקטובר ראינו מקרוב איך לא היתה מדינה, אלא רק אזרחים מדהימים שידעו לעשות את מה שהמדינה – בחדלונה – שכחה. זה די עבד בתקופה האסונית ההיא, אז המשכנו – עכשיו גם התפקיד הישן של מדינה, לתת ביטחון לאזרחים שלה? מסתבר שגם זה עלינו. ברוכים הבאים למילה הכי מעצבנת שהגל הנוכחי הביא איתה – "חוסן". האזרחים צריכים להראות חוסן, להיות חזקים, להמשיך ולהאמין לקלישאות של הגנרלים והפוליטיקאים. לא לשאול שאלות, לא להטיל ספק, לא חס וחלילה לתהות אם המלחמה הזאת בכלל נכונה לנו. הרי ברור שהיא נכונה לנו. מה אתה פוגע בחוסן?

הרי חייבים להישאר חסונים מול מציאות כל כך מפחידה. אל תתפנקו לי עכשיו – נכון שכבר שבועיים לא ישנתם כמו שצריך, הפרנסה שלכם נפגעה, אתם רצים ממקלט עירוני לחניון של רכבת קלה, וכל הדברים שאנחנו לכאורה חיים בשבילם – התרבות, הרווחה, החופש להיות מי שאתה ולא לחיות מחרדה לחרדה – נעלמים לאט לאט. אבל תהיו חסונים כבר, למה אתם לא חסונים? אם לא תהיו חסונים, איך נוכל להגשים את המטרה האמיתית שלנו: חיסול הגר…. לא, הפלת המש…. לא, הסרת איום הטי…. אה, שטויות, למי אכפת מהדבר הזה שנקרא "מטרות". תגידו להם "חוסן" וגמרנו.

• מלחמת איראן
• המסך
• בנימין נתניהו
• החדשות

התקשורת, כמו שיודע כל מי שפתח מסך במלחמה הזאת, לא איתנו. היא עם השלטון ובעיקר עם הצבא, לא שואלת שאלות, לא מייצגת את האינטרס האזרחי ובאופן כללי לא עושה שום דבר ממה שתקשורת במדינה דמוקרטית אמורה לעשות. זה לא נמאס רק לכם, זה נמאס גם לסופרות ארנה קזין, תמר מור סלע ועדנה גורני. רק שבניגוד אליכם הן גם עשו משהו, וניסחו פנייה אל עורכי מהדורות החדשות עליה חתמו כבר מאות צופים משעות הבוקר, ביניהם גם אנשי תקשורת רבים.

>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

המכתב הפתוח אל העורכים,שהציבור כולו מוזמן לחתום עליו, טוען כי התקשורת עסוקה בסיקור המלחמה מזווית מיליטריסטית בלבד – מה שנכון – ודורשת כי אל הסיקור יתווספו גם נקודות מבט אזרחיות ואחרות. לטענתן, הסיקור שמעניק מקום בלעדי לנקודת המבט הצבאית הוא גורם מרכזי בהנצחת התפיסה כי הפתרון הצבאי הוא הפתרון היחידי (וגם זה נכון). מכתב, עצומה, פנייה דחופה, תקראו לזה איך שאתם רוצים – מזמן לא קראנו טקסט כל כך מדויק על תפקוד התקשורת במלחמות , ואנחנו מביאים אותו כאן במלואו:

לעורכים ולעורכות במהדורות החדשות בערוצים 13, 12 וכאן 11
ולעורכים ולעורכות בתחנות הרדיו כאן, רשת ב׳ וגלי צה״ל,

אנחנו, אזרחיות ואזרחים במדינת ישראל, השואפות ושואפים להביא את הקץ למלחמות במזרח התיכון, ומאמינות ומאמינים שחיים של שלום וביטחון אפשריים באזורנו אם רק נפנה משאבים בכיוון של פיוס, תיקון ושיקום, פונות ופונים אליכם, עורכים ועורכות במהדורות החדשות, כאל בעלי השפעה מרכזית על השיחה הציבורית ועל סדר היום בישראל.

אנחנו משוכנעות ומשוכנעים שהמענה הצבאי אינו המענה היחיד, בלשון המעטה, לשאלה איך נשמור על חייהם של בני ובנות האזור, יהודים, פלסטינים ואחרים. עשרות שנים של מלחמות ומבצעים וטרור הוכיחו כי הצבא והצבאיוּת אינם מבטיחים לבני העמים חיים של ביטחון, חיים שיש בהם חירות המחשבה והפעולה לכל, ועתיד בטוח לילדים.

סיקור מלחמות שמעניק מקום בלעדי לנקודת המבט הצבאית של הממשלה והצבא הוא גורם מרכזי בהנצחת האלימות. אנחנו קוראות וקוראים לכם לתת מקום מרכזי במהדורות גם לגישות שאינן מיליטריסטיות. בכל פעם שאתם נותנים פתחון פה לפרשנים המדברים בשם הצבא ובשבחי פעולותיו (חיסלנו, ריסקנו, כתשנו, כבשנו, ננחית מכה קשה וכיוצא באלה), הזמינו גם דוברים ודוברות שמטילים ספק בדרך זו; ששואלים שאלות ביקורתיות, שמציעים דרכים נוספות להביט במציאות.

שר הביטחון, הרמטכ״ל, דובר צה"ל – כמו גם ראשי אופוזיציה, אנשי צבא בדימוס, או כתבים צבאיים ופוליטיים שהתחנכו בצבא ובחוגי הימין – יציגו בהכרח עמדה אחת: צבאית ולאומנית. אזרחי ישראל שצופים במציאות רק דרך משקפיים אלה זקוקים לנקודות מבט נוספות.

תנו מקום גם למומחים ומומחיות לפתרון סכסוכים, למומחים לדמוקרטיה ליברלית, לשוחרי זכויות אדם, למומחים ומומחיות לפתרון בעיות פליטים, למומחים ומומחיות בנושאי סביבה וחברה, להיסטוריונים של שלום ולמובילי תנועות פיוס. תנו פתחון פה למומחים ומומחיות בתהליכי תיקון ושיקום בין עמים וקבוצות ניציות אחרות בעולם כמו גם לעיתונאים ששואלים שאלות על הפרטים, קטנים כגדולים, ואינם מקבלים את הגישה הצבאית הלאומנית כתורה מסיני, או כפתרון היחיד.

תפישות צבאיות וכוחניות מבססות חשיבה צרה, היררכית ומקטבת, שנוטה להעמיק סכסוכים ואינן מאפשרות חשיבה מורכבת. בכל פעם שאתם מעלים על נס הצלחה של מבצעים צבאיים, השמיעו גם דעות שבוחנות את מחיר החיים המתמשכים על החרב ואת הפרדיגמה הצבאית שמובילה לצעדים של הרס והרג. הצגה של מגוון נקודות מבט במהדורות החדשות – ובכלל זה הקפדה על הבטחת מקום מרכזי לנשים שאינן מיליטריסטיות – לא תחליש את ישראל ואת הישראליוּת אלא להיפך, תחזק אותנו מבחינה מוסרית ותגביר את הסיכוי של החברה הישראלית לשרוד, ואף להתפתח ולשגשג.

אתם המשקפיים שדרכם רואה החברה הישראלית את המציאות.
עתידנו מצוי גם בידיים שלכם. שמרו עליו מכל משמר.
>> לחתימה על המכתב לחצו כאן

• מלחמת איראן
• המסך
• החדשות

היום השלישי של "שאגת הארי" תפס את הטלוויזיה הישראלית במצב רוח דונלד טראמפי, כלומר מבולבל וסותר את עצמו. מצד אחד, לראשונה מאז תחילת המלחמה הפריים טיים חזר: "משחקי השף" שודרה ב-רשת13 ובקשת12 החזירו את הפריים טיים עם פרק מיוחד של "מועדון לילה".זה מייצג משהו מהשינוי שעברנו תוך כדי הגלים האחרונים. אחרי 7.10, במשך תקופה ארוכה מאוד לא היה פריים טיים, אפילו לא פרסומות (הפעם הפרסומות היו איתנו מהיום הראשון). גם בימים הראשונים של "עם כלביא" ראינו אך ורק חדשות. כאן הספיקו יומיים בלבד עד שהמכונה חזרה לעבוד.

>> שידורי החדשות צעקו "ניצחנו את המשטר האיראני", הפעם עם הקובץ
>> נשמע מלחמה: 13 שירים שצריכים להחליף את התראת פיקוד העורף
>> ככה עושים את זה: מבצע בזק לשיקום אזור פגיעת הטיל בתל אביב

הסיבה לכך היא אולי שקצב השיגורים ירד, אולי העובדה שנהרגו עד כה "רק" 12 ישראלים בסבב הזה, אולי כי לא קמנו לתוך טרגדיה כמו בשבת השחורה, ואולי העובדה שכבר אין חטופים ומקלה יותר על המצפון של הזכיינים (אפרופו "האח הגדול", שכנראה חוזרת בשבת).אבל בניגוד מוחלט לתחושת השגרה שמתחילה לבצבץ מלוחות המשדרים, המהדורות שידרו טון אחר לגמרי. כמו בשם של אלבום גיבור ילדות שהפך לקונספירטור בזוי: בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר, תנחשו מי נשאר.

אחרי הטון האופורי משהו שליווה את המהדורות בעקבות חיסולו של חמנאי ביום הראשון והדיבור על "ימים", נראה שבסיכום הכללי אפשר לציין שהמהדורות משדרות – יש זמן.למעשה, כמעט היתה תחרות בין המהדורות מי יציב טווח זמן יותר ממושך לאירוע שבו אנחנו נמצאים. אור הלר מ-13, למשל, הלך על שבוע. ברק רביד (המצוין), שאחרי חיסול חמנאי ציטט את טראמפ שדיבר על 72 שעות – התיישר הפעם עם הגרסה שמדברת על ארבעה וחמישה שבועות.סולימן מסוודה, הכתב המדיני של "כאן 11" דיבר על מערכה שתימשך עד פסח (זה אומר קצת פחות מחודש). במילים אחרות: עברנו מהאופטימיות הזחוחה של היום הראשון, למה שמחזיק את ה-DNA במהדורות כעת: פחד. אנחנו בתוך אירוע שלא הולך להיגמר בקרוב, תהדקו חגורות, תסדרו את הממ"דים, שנו עם נעליים – וכמובן, הישארו עימנו.

אבל נדמה לי שהציטוט המשמעותי ביותר הגיע מדיווח שקצת נבלע במהדורת 12 של הכתב המדיני ירון אברהם. הוא ציטט גורם בטחוני (רק אני פחות סומך על הגורמים האלה מאז פרשת קטארגייט?) שטען שגם אחרי המלחמה הזאת (שכזכור לכם, באה אחרי "עם כלביא" ביוני שנגמר ב"ניצחון היסטורי ומזהיר"), כנראה שתישאר לאיראן יכולת בליסטית. אם לפשט, גם אחרי שהמלחמה המזעזעת הזאת תהיה מאחורינו, עדיין איראן תוכל לשגר עלינו טילים ולהחריב רחובות שלמים.

כלומר, מילא מתקני הגרעין, שאף אחד לא חושב שיחוסלו כליל גם הפעם; ומילא המשטר באיראן, שאף אחד לא חושב שאפשר להפיל בכוח (גם הפעם), אפילו את הטילים שלכאורה מנסים להשמיד, כנראה לא ישמידו. אנחנו נלחמים, בגדול, כדי להמשיך להילחם בעתיד – רק בתנאים יותר טובים. מה נאמר? אכן תקופה היסטורית.

אגב, זו גם הזדמנות טובה לציין ציטוט אחר שעלה מהדיווח של אברהם, הפעם של מפקד חיל האוויר, תומר בר, שהסביר ש"האמריקאים זה אחד, ואנחנו זה אחד, וביחד זה 11". אני אישית חשבתי לתומי שאחד ועוד אחד זה שתיים, אבל מצד שני אני לא עברתי קורס טייס וזה יכול להסביר גם מדוע מתקשים אצלנו להחליט מהו מספר הטילים שיש בידי איראן.

כמעט כרגיל, מה שהיה חסר במהדורות זו המהות – המהדורות הקפידו להדגיש כמה טהרן בוערת (זה לא שבאר שבע או בית שמש בפיקניק, כן?), כמה יש סדקים במשטר, כמה צה"ל תוקף משמעותית ויגדיל את התקיפות המשמעותיות שיעלו משמעותית מעבר למשמעות שמשתמעת – אבל סיבת הלחימה, ה"למה" שמאחורי כל זה, נעלמה. אנחנו תוקפים כי יש אנשים רעים בעולם (ומעולה שהם מתו), אבל לא כי זה מקדם אותנו לאנשהו באמת.

האזרחים שצפו במהדורות וחיפשו תשובות לאן הולכים ומה האופק, לא קיבלו תשובה אמיתית. הם קיבלו פריימים יפים וגרפיים של פטריות עשן, הם קיבלו ציטוטים מלאי רהב של ישראל כץ ("מי שיתחיל כמו חמנאי, יגמור כמו חמנאי", אדוני השר? אתה לא זוכר את השם עמיר פרץ?), הם קיבלו תיפוף חזק על תופי המלחמה.וזה הדבק של המהדורות עכשיו – לא יום זוהר שעומד בפתח, לא מהפכה איראנית עממית, לא שום דבר שרומז על עתיד טוב יותר. דם, יזע, דמעות ורייטינג. אף אחד לא שואל את השאלות הגדולות, וממילא גם אף אחד לא מחפש תשובות או מפת דרכים להמשך הדרך. שקט, עושים היסטוריה. לפחות עד שהדונלד יחליט שוב לסגור את השאלטר.

• ביקורת טלוויזיה
• מלחמת איראן
• המסך
• החדשות

במופע "מיומנו של ישראלי שפוי", שכתב דורון רוזנבלום וביצע יוסי בנאי ז"ל, יש משפט שאומר "בעולם הגדול, קודם כל מוציאים יצירת מופת, ורק אחר כך נחשבים לגאונים. אצלנו הסדר הוא הפוך: אתה קודם כל גאון, ורק אז מנסים לחשוב באיזה תחום בעצם". 24 שנה אחרי שהמופע הזה יצא, ובהשאלה על הציטוט ההוא – גם המלחמות הישראליות, לפחות בעין התקשורתית, עוברות את אותו התהליך: במקומות נורמליים נהוג לחשוב שמלחמות מתחילות בערפל כבד סמיך, ורק כשהוא שוקע אפשר לשפוט את התוצאות, אבל ישראל, כאמור, אינה מקום נורמלי – ואצלנו כל מלחמה שיזמנו מתחילה כהצלחה מסחררת.
>>

שיא כל הזמנים, אירוע טקטוני ומשנה מציאות, העולם כבר לא יהיה אותו דבר. אבל עובר שבוע, ושבועיים, וחודש, וחודשיים – ורק אז מנסים להבין איפה ניצחנו, והאם בכלל ניצחנו. היית מצפה שאחרי כל כך הרבה מלחמות שהחלו כניצחון היסטורי, ונגמרו בתיקו מאכזב (במקרה הטוב) – יהיה איזשהו קו למידה. אבל אצלנו, כמו שפעם אמר לארי דייויד על סיינפלד, לא לומדים לקחים. וגם הפעם התקשורת – כבר ביום הראשון – התמסרה לרגש הלאומי: ניצחנו את המשטר האיראני. הפעם, עם הקובץ.

השאלה הבסיסית שעמדה בפניי כשראיתי את המהדורות (כרגיל, כדי שאתם לא תצטרכו) היתה "שוב?". האם זה לא מרגיש לכם קצת ריטואל ל-13 ביוני, היום בו שוב מדינת ישראל יצאה למלחמה מול המשטר האיראני הנורא והאיום, כשחרבה שלופה בידה ועול ההיסטוריה על כתפיה, כדי סוף סוף להסיר את המשטר המרושע מן העולם? אם מבצע "עם כלביא" אכן נגמר בהצלחה שטראמפ ונתניהו שיווקו בסיומה ("השגנו ניצחון היסטורי, ניצחון לדורות") – איך זה שאחרי שמונה חודשים אנחנו צריכים שוב להיכנס איתם למלחמה? איך אנחנו שוב בבוץ הזה, שכבר סיפרו לכולנו שלא יחזור לעולם?

נפתח במהדורה המרכזית – תרתי משמע – של חדשות 12. שם לא שמעת מילה אחת של ספק במטרה. העיסוק התקשורתי הגדול היה בשאלת חיסול חמנאי, ובשאלה כמה זמן זה עוד יימשך, מבלי לחזור אל שאלת השורש שהייתה חשובה מאוד כדי להבין את המציאות בהווה. זו הייתה התמסרות מובהקת לכוונות נתניהו: כולם הניחו שהכוונות הן כנות, ושעכשיו – כמו שאמרה דנה וייס – זה באמת "הסיבוב האחרון מול איראן". בטוחה דנה? כי זה מה שאמרו לנו בפעם הקודמת. ואנחנו שוב בחרא הזה.

מבחינה צורנית המהדורה חזרה למתכונת החירום הרגילה שלה: יונית לוי באולפן (בחולצת תכלת סמלית) עד קץ האנושות, ודני קושמרו עם המעיל הקשוח על הגג בתל אביב. וכאן נשאר לשאול: מה לעזאזל הקטע הזה עם הגג? למה אנחנו צריכים את הכתבים בפאנלים מיוחדים על גג? האם זו לא התגרות מיותרת במלחמה שבה אשכרה נזרקים עלינו חפצים מהשמיים? חוץ מזה שקו הרקיע של תל אביב מאוד יפה, מה זה משדר חוץ מאשליית "אנחנו בשטח" מבלי באמת להיות בו? במה הנוכחות על הגג משפרת או מעצימה את הדיווח?

בכל מקרה, בעוד יונית לוי היתה קצת יותר קורקטית – קושמרו שוב לא למד לקח, וכבר התפייט על מותו הסמלי של עלי חמינאי, 2,500 שנה אחרי פורים. "המן המודרני חוסל". בלי לזכור את היום שבו אותו קושמרו הספיד את שורת ראשי חמאס שחוסלו (ואז התברר שלא חוסלו) באותו מגדל בדובאי. אבל למה להתערב לצופים ברגש. זה מה שהם רוצים, אז תן להם את הפאתוס. וכמה שיותר. בתוך כל אלה – ולצד עמית סגל, ששוב העתיר שבחים וקשר כתרים למבצע ש"ישנה את פני האיזור" – שני עיתונאים התבלטו בעיניי לטובה. אחד הוא אהוד יערי – שכרגיל, הוסיף מניסיונו ומחריצותו לאולפן יחד עם עיתונאים הרבה פחות ותיקים, והשני הוא ברק רביד – שהקשר שלו עם הנשיא טראמפ הביא את הכותרת הטובה ביותר במהדורה, והיא ההערכות לגבי איך לעזאזל היא תסתיים. רביד סיפק מידע אמיתי, בתוך מהדורה שרוב הזמן התמסרה לקיטש הלאומי – כיאה לערוץ הבידורי והרייטינגי שהוא 12.

ב"כאן 11", לעומת זאת, נלקחה בחירה מעוררת מחלוקת להובלת מהדורת המלחמה – איילה חסון, שתפסה את מושב המנה על חשבון טל ברמן וטלי מורנו, מגישי המהדורה המרכזית בד"כ, שידועים יותר בספקנותם. חסון, לעומתם, מזוהה מאוד עם המחנה הביביסטי. האם הבחירה היא מקרית? קשה להאמין. כי בניגוד למגישי המהדורות האחרים – שפתחו במידע אובייקטיבי – חסון פרצה במונולוג נמלץ, כמעט תעמולתי, שהתיישר כמעט לחלוטין עם דף המסרים הלאומי. בלה בלה העורף הישראלי ידע קשיים, בלה בלה לחרוק שינייים, בלה בלה, גודל השעה ההיסטורית. זה בסדר שאת חושבת ככה, אבל למה בראש מהדורה זה המידע שאנחנו צריכים לקבל? ממתי מהדורת חדשות צריכה לשדר לנו נאומי מוטיבציה, משל היינו צפרירים חולון והמאמן הוא שייע פייגנבוים לפני קרב תחתית?

ונשארנו עם ערוץ 13. שם דווקא קיבלנו את מנת הספק הראויה. פתיחת המהדורה אמנם היתה מיושרת וממלכתית, אבל מצאנו את קורטוב המלח הראוי – בשני אופנים. הראשון הוא אלון בן דוד, שבניגוד לערוצים האחרים שכבר דיברו על היום שאחרי חמנאי, סייג ואמר ש"אנחנו עוד לא יודעים". הוא למד את הלקח מהחיסול בדובאי, מסתבר. והשני הוא הדיאלוג (על הגג בת"א, כמובן) בין אודי סגל ורביב דרוקר. יש משהו משותף בין שני העיתונאים האלה – והוא הניסיון שלהם מול פוליטיקאים בכלל, וראשי ממשלות בפרט. בניגוד לעיתונאים אחרים שאכלו משולחנם, דרוקר וסגל תמיד שמרו על ניקיון מסוים ועל ציניות בריאה. וסוף סוף, בדיאלוג ביניהם, מצאתי את מה שחיפשתי – את סימן השאלה. סגל שאל את דרוקר על העובדה שנתניהו וטראמפ מכרו לנו ניצחון מהיר ואלגנטי בפעם הקודמת, ומה קרה עכשיו?

דרוקר, מצידו, הסביר לו שהם בהחלט יוכלו למכור שוב ניצחון מהיר ואלגנטי – גם אם זה לא יקרה באמת. ובכך, שני העיתונאים הללו חשפו קצת את הבלוף של המהדורות האחרות: בסוף, בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, שמובילים את המלחמה הזאת, לא נתנו שום סיבה להאמין להם. נתניהו הוא זה שהבטיח ניצחון מוחלט וגמר כשחמאס עדיין שולט בעזה, חיזבאללה עדיין שולט בלבנון ואיראן עדיין איראן. טראמפ הוא זה שסיפר לעולם שתכנית הגרעין חוסלה לחלוטין, ועכשיו שוב תוקף מארה"ב, כדי לחסל את אותה תכנית גרעין שלא היתה קיימת. ואם זה הרקורד שלהם עד היום, וכבר הוכחה כמה מחויבותם לאמת, איך נתנסח בעדינות? היא לא התכונה הבולטת שלהם – על סמך מה רוב המהדורות מאמינות להם הפעם? למה אנחנו סומכים שוב על שני אנשים ששיקרו כל כך הרבה פעמים בעבר?

האמת הפשוטה היא ששוב, התקשורת חוזרת על מנהגי העבר שלה – לא רק בארץ, אלא בכלל. היא יכולה להיות ביקורתית ונשכנית לפעמים, היא יכולה אפילו לאתגר כמה שאלות יסוד פה ושם. אבל כשהתותחים רועמים, שוב המהדורות יתמסרו אל הקסם של לובשי המדים. אל הניצחון המפואר. אל הקונצנזוס החמים והמחבק. כמו התקשורת האמריקאית בעיראק, וכמו התקשורת שלנו בכל מלחמה כמעט. כן, הנה סוף סוף מתרחשת המלחמה שחיכינו לה, זו שאחריה יבוא הזבנג וגמרנו, וסוף הסופים, והגאולה. הוא צדק, יוסי בנאי ז"ל: בישראל לא מטפסים אל הניצחון המוחלט, אלא צוללים ממנו למטה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• איראן
• החדשות

נתחיל מהסוף: נכון לשעה שבה נכתבות שורות אלה, עדיין לא ברור מה יהיו התוצאות של החיסול הגדול – אותה תקיפה אתמול אחר הצהריים של כוחות צה"ל על אדמת קטאר, שכוונה נגד בכירי חמאס שיושבים שם. יכול מאוד להיות שכשתקראו את הטקסט הזה, הפעולה הוכתרה בהצלחה – ושורת הרוצחים השפלים (אין לי שם אחר כלפיהם) אכן נאספה אל הגיהנום שמגיע לה. אבל כשמסתכלים על החדשות בישראל ואיך שהן הגיבו לאירוע הזה – נראה שזה כמעט לא משנה.

ליממה הזאת היה קונטקסט ברור – שנטוע עמוק ביממה של שלשום. יום שני ה-8.9, שהחל עם רצח ששת הישראלים בפיגוע בירושלים ונמשך עם היוודע מותם של ארבעה חיילי צה"ל בג'באליה, היה בפשטות יום מדכא. יום חסר אופק, יום שבו רבים מאיתנו שקעו בייאוש טוטאלי – שמתחבר לתחושת חוסר התוחלת שמלווה את המלחמה כבר חודשים ארוכים.אז איך ממשיכים לקיים את הריטואל? הרי לכם הטוויסט בעלילה. הפורקן. הנקמה שחיכיתם לה, סרט ההמשך שבו הגיבור סוגר חשבון עם הנבל. "החתונה האדומה". חיסול חסמב"אי, גדול מהחיים, בשושו מוחלט, שבו בבת אחת מחסלים את כל צמרת חמאס בקטאר. ניצחון מוחלט מול כאב מוחלט. ה"זבנג" שאולי אחריו גמרנו. סוף הסופים.

אחר הצהריים, נדמה היה שהטוויסט הזה מגיע. זה התחיל כמו כל "ימי החיסולים" שהכרנו בעבר מהמקרים של יחיא סינוואר וחסן נסראללה. זה תמיד מתחיל באיזשהו "פיצוץ מסתורי", אחר כך מגיעים המקורות הישראליים וממקדים, הגרפיקות נשלפות מהארכיונים ומעל הכל – הנראטיב. "האם X חוסל?", נשאלת השאלה וסביב נזרקים הדיווחים הסותרים, עד שמגיעה ההודעה הרשמית – שנותנת את האות לאופוריה. חיסלנו. סגרנו את החשבון הישן.

וכשמסתכלים על השידורים אתמול – נדמה שלפחות ב-12 וב-13 רצו מאוד ללכת בלי ולהרגיש עם (או להפך). הם חגגו את האירוע משל היה חיסול (כולל התמונות של כל אותם בכירי חמאס חוגגים ב-7.10), רק בלי החיסול עצמו. לא היתה אף עובדה ממשית שהעידה שאכן קרה הדבר – אבל כל המסביב כבר היה שם. הפרשנויות ליום שאחרי, הטקסטים הדרמטיים של קושמרו ("חאלד משעל לא היה שם", הוא אמר בפתיח למהדורה, "אבל גם אליו עוד נגיע"), פרומואים שמבטיחים את "כל הפרטים על החיסול בקטאר" – וכמובן מוריה וברקו, שקפצו את הכריש עם קליפ קופצני על רקע השיר "חרבו דרבו" של נס וסטילה וההבטחה "כל מי שחיסל, כל מי שתמך – כל כאלב ביג'י יומו".

אלא שבמציאות, הבסיס שעליו נוצרה אווירת ה"חיסלנו" היה די רעוע. אישור רשמי לא היה לכך שמישהו מצמרת חמאס חוסל – כאמור, עד שעת כתיבת שורות אלה. מה כן היה? אלון בן דוד שדיבר על "ביטחון בצה"ל שהפעולה הסתיימה בהצלחה", אוהד חמו שסיפר על "ארבע גופות שהגיעו לבית החולים המרכזי בדוחא" (כן, כששולחים פצצות כל כך חזקות, כנראה שמישהו ימות מזה), עמית סגל שכבר חילק את הכתרים על הפעולה בין המוסד לשב"כ, שברי אינפורמציה מפה ומשם – אבל שום דבר החלטי, כפי שהיה בחיסולים המוצלחים הקודמים.

זאת שוב הוכחה לעד כמה החדשות עובדות בתחום הרגש – ופחות בתחום היבשושי והמרובע של העברת מידע. כי גם החדשות, כמו הנפש הישראלית הממוצעת, שיוועו לחדשות טובות כלשהן. מאחר ואין אפשרות להביא את הקליימקס הרגשי בנושא החטופים (והסיכוי לשחרר אותם, כנראה, לא התחזק כתוצאה מהפעולה הזאת – בין אם היא מוצלחת או לא), קיבלנו את התחליף שהוא הנקמה – הראש המשופד של חליל אל חיה, או מוסא אבו מרזוק. התחושה שהצלחנו לסגור את המעגל – ואולי גם לעשות צדק רגשי עם הטראומה הנוראית ההיא מה-7.10, לפני כמעט שנתיים.

אבל האמת הפשוטה היא שאת הטראומה ההיא – הדבר היחיד שירפא הוא חזרת החטופים. ואחרי כל ה"ח'רבו דרבו" בסוף זו השאלה שרטטה – לפחות אצלי בלב: מה איתם? האם אחרי המהלך הזה יהיה סיכוי שמשהו משם יתקדם? גם בקטע הזה, היו המון רגשות ומעט מאוד עובדות. גם המהדורות התמסרו לפרטים החשאיים מאחורי הפעולה, ופחות בשאלה איך זה לוקח אותנו הלאה – איך זה פותר את הפצע האמיתי בלב של רוב הצופים? איך האירוע המאז'ורי הזה – בין אם קרה או לא קרה – פותר את הבעיה הכי גדולה שמונחת לפתחנו?

זאת היתה המשימה האמיתית של החדשות, בעולם נורמלי. לנסות ולסדר לנו את הראש – להסביר לנו מה קרה, ולנסות לבאר מה הולך לקרות. אבל אנחנו לא חיים בעולם נורמלי, אנחנו חיים בישראל של 2025 – ובעולם הזה, המהדורות בעיקר היו שם כדי לנסות ולחבר אותנו לחוויה רגשית. לא היה כאן אמוציות של חזרת חטופים, ולא היה כאן פיתרון או איזושהי דרך לעתיד טוב יותר. החיבור היה לכעס ההוא – הגולמי, שיצא מכולנו ב-7.10. לתחושת הבגידה והעלבון האמיתיים ששררו בתוכנו ביממה ההיא, וברצון לראות את "עצרת הדין" – כמאמר המבצע – מתרחשת.

שני אנשים בכל זאת בלטו לטובה, לפחות בעיניי. אחד היה אהוד יערי – שממשיך לעשות עבודה טובה ביכולת לברור את המוץ מהתבן, לספר מה חשוב ובעיקר להביא את האמינות למסך (בניגוד לכל מי שמסתמך על קומוניקטים – בין אם זה מלשכת רוה"מ, דובר צה"ל או דיווחים סותרים ערביים, אף אחד מהם לא גורם יותר מדי אמין); והשנייה הגיעה דווקא בסוף היום.

רעות ענבר, הפעילה האינטרנטית שמוכרת לכם בעיקר אם אתם שמאלנים, התארחה אצל "אברי ושרקי" – ונדמה לי שמכל הקקפוניה שרצה חצי יממה בערוצים השונים, היא זו ששמה את האצבע על הנקודה הנכונה. היא דיברה על כך שאין באמת על מי לסמוך. שבכל התיאטרון הגדול הזה שחיינו בתוכו, בין קטאר לארה"ב לישראל לעולם הערבי לאיראן, אין גורם אחד שאפשר להסתכל עליו ולנסות להבין מה לעזאזל קורה במציאות. התחושה היא שאף אחד מהגורמים הללו לא מספיק אמין, ולא מספיק בצד שלנו, כדי שנוכל לדעת ממנו איפה אנחנו לעזאזל חיים. מה אמיתי, ומה פייק.

הדבר העצוב הוא שזה מה שבדיוק אני מצפה מהמהדורות. כולנו חיים כבר כמעט שנתיים בתוך ערפל די סמיך – ומחפשים לנסות ולהבין את המצב. לראות אופק – לאו דווקא חיובי, אלא סתם לדעת לאן הכל הולך. והתחושה היא שאף אחד לא עושה מאמץ להפיג את הערפל הזה – לא הממשלה, שעסוקה בספינים ובהשמצות; לא הצבא, שעד שהיה בו גורם אמין שתיווך לנו את המציאות, הוא הוחלף בדו"צ קצת יותר נוח לשלטון; ולמרבה הצער, גם לא התקשורת – שעסוקה בקליפים וגרפיקות ופחות בניסיון להגיד לנו לאן הולכים.

יכול להיות שבכירי החמאס הארורים אכן חוסלו. יכול להיות שלרגע אחד, גם בלב שלי יהיה פורקן מסוים מהרצון הברור לראות קצת צדק בתוך המציאות המזעזעת הזאת. אבל אחרי האבל של ה-8.9, והכמעט אופוריה של ה-9.9, ב-10.9 אנחנו ממשיכים לגשש את דרכנו קדימה. ועדיין מחכים לאיזה שובל של אור שיבקע מתוך הערפל בחושך.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• החדשות
• אקטואליה
• מלחמת שבעה באוקטובר