>> לימור פנחסוב היא מגדולות יוצרות הדוקו שמסתובבות בינינו, במאית אמיצה, חתרנית ורגישה חברתית, המביאה למסך קולות ושאלות שנותרות לעיתים מחוץ למיינסטרים, וביימה גם תחקירים רבים בתוכנית "עובדה". סרטה האחרון "אחרי המסיבה" שודר השבוע בכאן 11 במלאת שנתיים לשבעה באוקטובר. לצד יצירתה, שימשה כיו״ר איגוד הבמאיות והבמאים במשך שש שנים, והייתה ממייסדות פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל. החודש היא תיכנס לנעליו של ברק הימן ותוביל את המחלקה לקולנוע של "המדרשה".

גדלתי ברמת אפעל ואת התיכון העברתי בפנימייה בשדה בוקר, אז אם שואלים אותי אני אוהבת להגיד שאני שייכת לרוח המדברית ששם. אבל האמת היא שאני כבר 30 שנה בתל אביב, אז כן, אני תל אביבית, אדוקה יש לומר. כדוקומנטריסטית בנשמה, המקומות שלי בעיר תמיד קשורים או לסיפורים חזקים או לאנשים הקרובים אלי, החברות והחברים שלי.

1. ביתא קפה צהלה

המסעדה האהובה עלי בתל אביב היא פשוט המקום שבו אני יושבת כבר 20 שנה עם החברות הטובות שלי, עירית, עינת ואסנת – ביתא קפה בצהלה (מה נעשה עכשיו כשסוגרים את המקום?). טעים שם ממש, אבל עיקר הענין עבורי הוא ההיסטוריה שלנו בין השולחנות במקום – כי ביתא היא המקום שבו ישבנו פה על קפה, סלט או ממש ארוחה בכל רגע בחיים, חלקנו סיפורים מהגן של הילדים, הריונות, לידות, סיום יסודי, תיכון, דאגות של הילדים בצבא, גם גירושין וגם אהבות חדשות. הרבה סודות ושיחות פרטיות ועמוקות יש עבורי בביתא שהופכים אותה למקום קסום עבורי.
צה"ל 71 תל אביב (צהלה)

2. גינה

בהדר יוסף שבה נולדו ילדי, יש חורשה קסומה. אנחנו המקומיים קוראים לה "גינת העצים השוכבים" כי באמת העצים בה שוכבים במופע מופלא של טבע עירוני. באופן רשמי מתברר שהיא נקראית "האשלים המרקדים" שזה גם יפה לחשוב שהם מרקדים להם. ועכשיו נשאר להתפלל שלא יהרסו את החורשה בשביל עוד מגדל.

3. חוף תל ברוך

חוף תל ברוך הוא האהוב עלי כי אחרי שהצלנו את ישראל עמיר מכת לב טהור, הוא לא הפסיק לבקש להגשים את חלומו וללכת לים לראשונה בחייו בארץ ישראל. מיד כשנחתנו בארץ לקחתי אותו לטבילה ראשונה בחוף הזה. אז הוא היה שורד כת אלימה, רזה, כחוש ומפוחד. היום הוא גיבור של ממש, איש עוצמתי וחד פעמי. מעבר לזה חוף תל ברוך הוא המקום שבו אני פותחת את השבוע עם עירית חברתי הטובה, מול השקיעה עם בקבוק יין או סתם ענבים אנחנו מסכמות את השבוע בשקיעה של מוצ"ש, עטופות בצבעי השמש ובחברות טובה כל כך.

חוף תל ברוך (צילום: גיא יחיאלי)

4. קולנוע לב דיזנגוף

הילדים שלי גדלו בקולנוע לב מגיל אפס ממש, אז חוץ מסרטים מעולים אני מרגישה שם בבית. יש שם אולמות שבהם התגנבתי להניק, ואולמות שבהם ראיתי את פניהם מלאות הפליאה מול סרט ראשון, וגם הסרט "אמא חוזרת הביתה", שעשיתי עם ירון כפתורי, מספר את סיפור המנקה של הקולנוע, אז הנה שוב אני מוצאת את עצמי מחברת דוקו וחיים אמיתיים.
דיזנגוף 50 תל אביב

5. בורקס שלמה בשוק הכרמל

אין על שוק הכרמל, ובימי שישי אני מקפידה להגיע למסלול קבוע של קניות ושיחות עם בעלי הדוכנים שכבר הפכו לחברים. הראשון שבהם זה דוכן הבורקס הצנוע בסמטת הכרמל. כמובן שהכל מחובר גם לחברה טובה, הפעם זאת חברתי, אחותי מכיתה ד', יעל קומרובסקי (תל אביבית בנשמה). אז כן, צריך לאכול בריא והכל, אבל לפעמים נדמה לי שיותר חשוב שיהיה בריא לנשמה, ואין כמו חיבור של שיחת נפש עם חברת ילדות ובורקס חם וטעים.
נחליאלי 2 תל אביב (שוק הכרמל)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הפקקים, כמה שזה קלישאה ככה זה בלתי נסבל עבורי. כמו רבות גם אני רצה בין העבודה, לבית, החברות, בן הזוג שלא לדבר על הזמן, הסרטים והפרויקטים שלי. ככה שכל שנייה ספורה ומדודה וברור לי שכמעט כל יציאה מהבית בעיר שלנו היא משאבת זמן יקר בפקק מעיק. החלק הטוב בזה זה פודקאסטים בצרפתית שאני שומעת וככה שומרת על השפה ואם אני נושמת ממש עמוק אז אפשר לדמיין שזה פקק פריזאי מפואר…

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בלוז כנעני של אהוד בנאי בחאן השיירות, ערב עם חבר מחבק ואוהב מצד אחד ועם ישראל השפוי והיפה מצד שני. זה הרגיש ערב מהאגדות ואפילו הצליח לרומם את הנפש לכמה שעות למרות המצב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
חזרתי לעמוס עוז ול"מיכאל שלי"לאחרונה, ופתאום ראיתי את חנה ואת מיכאל גנץ באור חדש, מול הרצון או אולי הצורך לברוח מהמציאות הקשה של חיינו בשנתיים האחרונות. רק מקווה שלא ניפול לתהום כמו חנה.אניאהיה גם יומרנית לרגע ואספר על יצירה שלי: ליוויתי את סא"ל דותן מלול, מג"ד 932 ואת שחר מלול אשתו, במהלך 50 ימים של תמרון בעזה (עבור חדשות 12 מוצ"ש), צילמנו בג'בליה כמה ימים ארוכים וגם לילה אחד בלתי נשכח… מול המג"ד ושחר אשתו הרגשתי פעם ראשונה כוח ותקווה. שחר הודיעה לי מהשיחה הראשונה שהיא לא רוצה כתבת "ביחד ננצח", היא חייבת להגיד את האמת, וכך היה. הכנות והיכולת שלהם להביע מכלול כל כך רחב של רגשות ותחושות מסמנים לי עד עכשיו שבאמת מגיעה הנהגה ראויה לעם הטוב והנפלא שאנחנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קשה לי לבחור, יש כל כך הרבה אנשים טובים. אני בוחרת באלעד פנחסוב – גילוי נאות: אחי הקטן. כבר שנתיים שאלעד והחברים שלו מגיעים לכל מיני מקומות משונים ורחוקים בשביל לפנק את החיילים בארוחה טובה, חיוך אור של טוב בעיניים ואווירה של בית. אלעד עושה את זה בצניעות ובשקט מוחלט ובטח יכעס על הפרסום הזה. תרומות הם לא מבקשים, אבל אם בא לכם להגיע לעמוד על המנגל או לחתוך סלט טרי לחיילים שלנו, אלעד הוא הכתובת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עינב צנגאוקר – אני מניחה שכבר אפשר לקרוא לה תל אביבית. אין לי מילים מול העוצמה של האישה הנדירה הזאת. אני לא יכולה לסבול ביקורת עליה, כועסת על מי שמעז לשפוט אותה.את נדירה עינב ואני כל כך מחכה לראות אותך מחבקת את הילד שלך.

מה יהיה?
יהיה ממש טוב, חייב להיות. הטובים, בסוף, תמיד מנצחים.

• העיר שלי
• דוקומנטרי
• המדרשה
• ביתא קפה
• הדר יוסף
• חוף תל ברוך
• קולנוע לב
• בורקס

דולב כהן, בת 31, מציגה בימים אלו את תערוכת הגמר שלה במסגרת תערוכת הבוגרים של "המדרשה" – הפקולטה לאומנויות בבית ברל (שנפתחה אמשך, ותמשך עד ה-12.8). היא החלה לעבוד בתעשיית האופנה עם שחרורה, תחילה כמוכרת ומנהלת, ולאחר מכן כעוזרת מעצב של אפרת קליג, המתמחה בשמלות כלה. במקביל היא עבדה כסלקטורים במועדני הברקפסט, האומן 17 והכולי עלמא, כך שאם אתם זוכרים אותה – או שהייתם חברים, או שלא נכנסתם. לכאורה מדובר בשני עולמות שונים, בפועל הם די דומים. בימים אלו היא עובדת כמורה לאמנות בחינוך מיוחד, ודרך היצירה שלה מציגה צילומים, מונוטייפים ועיצובי אופנה בהם היא חוקרת את שני העולמות מהם באה כניגוד בין אפלה לאור, שמחה לגועל נפש.

1. קפה נואר

מסעדה שהיא מוסד עם אוכל מדויק, קלאסיקה במיטבה. בכל שעה ביום כיף וטעים שם. מקום שמזכיר לי שיש ערך בדברים שנשארים נאמנים לעצמם לאורך זמן.
אחד העם 43 תל אביב

2. עלמה ביצ'

החוף הכי טוב בעיר, מוזיקה, אווירה, ריקודים ואוכל קליל. מה צריך יותר? המקום הזה הוא בית, כאן אני מרגישה הכי חופשיה.
יחזקאל קויפמן 7, תל אביב

3. קלאביס

בר-מועדון מתחת לאדמה, מחתרתי, אפשר להיכנס רק עם קוד מהבעלים. מצומצם ואיכותי עם המוזיקה הכי טובה בעיר. יש משהו מרגש בלהיות חלק ממשהו סודי ואקסקלוסיבי.
הרצל 4 תל אביב

View this post on Instagram

A post shared by Clavis Club (@clavis_club)

4. עג'מי

הרחובת הערביים, הערבסקות בשערי הבתים ונגיעות צבע כחול בכניסה לבתים. מקום ציורי וטעון בו-זמנית. בכל פעם שאני שם, אני מבינה מחדש כמה יופי יכול להיות מורכב ועמוק.

5. בית בנימיני לקרמיקה עכשווית

אני מגיעה לשם שאני צריכה השראה, דווקא ממדיום שאיני עוסקת בו. זה מוציא אותי מעצמי. דווקא בגלל העדינות והשימוש במדיום שונה. זה מקום קסום ושקט שמזכיר לי שלפעמים, כדי למצוא את עצמי אני צריכה לאבד את עצמי קצת.
העמל 17 תל אביב

View this post on Instagram

A post shared by Benyamini Center (@benyamini_center)

מקום לא אהוב

דיזינגוף סנטר. מסובך, מטורלל, מבוך מתסכל ללא מוצא. המקום הזה מסמל לי את כל מה שאני מנסה להימנע ממנו – כאוס בלי כיוון ומורכבות מיותרת.

שאלון

אירוע תרבות מהזמן האחרון שסידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"אנטיגונה" בבית לסין. קלאסיקה שהבמאי הצליח להפוך לרלוונטית לתקופתנו. זו הייתה חוויה כל כך חזקה עבורי, שנתנה לי אור ופרספקטיבה לתקופתנו, עד כדי כך שרצתי שבוע אחר כך לעשות קעקוע של אנטיגונה. הצגה שופעת אופטימיות וכוח.

איזו יצירה נתנה לך כוח , תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
סיכת הפרח האדום של קפה עוטף. סיכה קטנה שהפכה לאייקון, עם הכלנית שהיא בעצם דרום אדום. המשמעות שלה והאסתטיקה מדהימה ומעבירה זיכרון ואופטימיות בו זמנית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליץ לתרום או להתנדב בזמן זה?
מטה החטופים, מטרה וארגון עם ערך עליון בתקופה הזו! חשוב לתרום בכל דרך, גם בדבר הכי קטן. הכול כדי שכולם יחזרו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/ה כרגע?
החיילים שלנו שנלחמים במקומות הכי קשים בעולם. רק שכולם יחזרו הביתה במהרה בבריאות גוף ונפש.

מה יהיה?
אני באמונה שאנחנו בהתפרקות כדי שבקרוב תיהיה התאחדות. כרגע הכול מרגיש בתוהו ובוהו, ובקרוב הכול יהיה שלם, שקט.

• העיר שלי
• אופנה
• גלריית המדרשה
• המדרשה

• Facebook
• Twitter
• Email

• סרטים
• סרטי סטודנטים
• קולנוע
• המדרשה
• וידאו ארט
• אירועים בחינם

• Facebook
• Twitter
• Email

שנקר

הציור מביך, המיצב מלא תשוקה

מסלול האמנות הרב תחומית בשנקר מציין השנה עשור להיווסדו, ואמנם הוא עוד לא הוליד אמנים משמעותיים כמו המדרשהובצלאל– אך עדיין מצליח לתת מדי שנה פייט ראוי. כבכל שנה בוגרי שנקר מצטיינים בעבודות המיצב המושקעות שלהם. גם הציור בולט השנה, אבל רובו בינוני עד מביך. בתקופה של פריחה אדירה בציור לא ברור למה בית הספר מחפף בגזרה הזאת. על הציור הגרוע מחפות עבודות מיצב מקצועיות ומלוטשות ברובן, שיכולות בקלות למצוא את דרכן לאחת הגלריות או המוזיאונים המרכזיים. ניכרות עליהן תשוקה וסקרנות לחומרים, עם שאלות ותהיות על מקומה של האמנות ועל הרלוונטיות שלה.

אחד הפרויקטים הבולטים שעוסקים בחיפוש הזה הוא "בית ספר לאמנות" של קבוצת חושן – ארבעה סטודנטים מהמחלקה (נמרוד אסטרחן, לירון בן זיקרי, בר פלש ויעל פסמניק) הפכו את אחורי הקלעים של בית הספר, סדנת הפיסול, למצע היצירה שלהם. הם בונים חלל פרטצ'י במכוון, מתערבים ופולשים ליצירות החצי אפויות של סטודנטים אחרים עד שלא ברור איפה האמנות מתחילה, איפה היא נגמרת ואם היא בכלל קיימת. אמנם היה אפשר להדק ולזקק יותר את הרעיונות על גבולות האמנות, אבל הפרויקט בכל זאת חינני ובעל פוטנציאל מעבר לדאחקה הסטודנטיאלית.

עוד כתבות מעניינות:
המדריך השלם לתערוכות הבוגרים
מה קורה כשאמניות הברביזון החדש מציגות בנפרד?
הרי הפלסטיק הישראליים הופכים לתערוכה מרהיבה

גם העבודה של מיכל לופט משתעשעת בגבול הדק שבין מעשה אמנות למעשה יומיום. לופט הסבה את אחד המשרדים הצדדיים לחדר המתנה אבסורדי ומלא הפרעות – כיסאות וספסלי הישיבה הצמיחו גידולים מפלצתיים, התמונות הגנריות שעל הקירות מעוררות חוסר נוחות והטלוויזיה משדרת מעין סרטון הדרכה מלחיץ. אין שום דבר פונקציונלי, רגוע או מזמין בחדר ההמתנה של לופט, רק מצבור של חרדות ואובססיות.

חמוטל אתר מציגה פרויקט מצוין שמפנה את השאלות על האמנות פנימה, לתוך העצמי, בניסיון ליצור שפה ספונטנית ואינטואיטיבית. גניחות ה"אההה אההה אווו" החושניות שלה נשמעות למרחוק ומפתות להיכנס לתוך חלל רחמי שמורכב מווידיאו, רישומים ואנימציה עדינה. הפרויקט של אתר מהדהד את הניסיונות האקספרימנטליים של אמני סאונד כגון ג'ון קייג' וממשיכיו שבחנו איך הקול והרעש יכולים להפוך ליצירת אמנות. אצל אתר הבחינה הזאת מתקיימת כזרם תודעה גופני שדרכו היא מייצרת מעיין שפה מומצאת.

מנשר

חולי, מוות וחיטוט עצמי

המיצב מככב גם בתערוכת הבוגרים במנשר. גם כאן ניכר שהמורים שמו דגש על טכניקות וחומרים, אבל במקרה הזה הדבר בא על חשבון התוכן, שהוא בוסרי ואינו מגובש דיו. עבודות גמר רבות סובבות סביב חולי, מוות וחיטוט עצמי: אדווה רז מציגה מיצב וידיאו ופיסול שמתייחס למות אביה – היא משבשת טקסי אבלות כגון האיסור להסתפר ולהתרחץ והופכת אותם למרחב אינטימי של גופניות נשית; יואב ניר מציג מיצב שנראה כמו תיאטרון קודר של סביבות רפואיות פגומות; עידן בן ארי קושר בין ליקוי נוירולוגי שהחולה בו מתקשה בזיהוי פנים לבין התיעוד הצילומי החמקמק והמעוות; וגם דוריאן קרידו מתייחס בעבודות שלו לפגם גופני, במקרה שלו חבלה קשה שעבר בעינו וצולל לתוך סיפור העין הפרטי שלו דרך מושגי יסוד בצילום.

ליאת כהן מציגה גוף עבודות מעניין שחורג מהנושאים המדכדכים האלו: סדרת העבודות שלה מנסחת אסתטיקת רדי מייד ביתי, מעין לקסיקון של שימוש פיסולי בכלי ניקיון ומטבח. אצל כהן כלים חד פעמיים הופכים לחומר פיסולי מרהיב, סמרטוטי רצפה וגומיות הופכים לפסלים אורגניים וחושניים, וסקוצ'ים לקומפוזיציות ציוריות נוסח מונדריאן.

התוכנית ללימודי המשך במדרשה

פיצ'פקעס כמתנות ומלחמה כושלת בביטוח לאומי

את תערוכת הבוגרים של לימודי ההמשך אוצרת השנה נוגה דוידסון כתערוכה קבוצתית ניסיונית שמבוססת לדבריה "על עקרונות המשחק החופשי בחלל, ההתנסות, ההנאה ושחרור הרסן". מלבד אבנר פינצ'ובר – שעושה רישום אגרסיבי ואלים בחלל, מעין טייק אוף לעבודות הטחת העופרת הפרפורמטיביות של ריצ'ארד סרה – וחנה מנהיימר, שמקיימת פרפורמנס אחת ליום בתוך כדור משחק שקוף – שאר העבודות רחוקות מלהיות משחקיות והן מסוגרות למדי בעולמן הפנימי. המהלך האוצרותי שמנסה לשים דגש על אינטראקציות ותהליכים משותפים לא בא לידי ביטוי בחלל ורק מטשטש את התוצרים של הבוגרים, שלשמם בעצם התכנסנו.

התערוכה בינונית למדי ולא נושאת איזו בשורה כמו שדוידסון מנסה לגבש. שני גופי עבודות מעניינים בכל זאת, אבל דורשים פיתוח רעיוני יותר מעמיק ומחויב, הם של דפנה טלמון וקרן דולין. טלמון מציגה פרויקט שמבוסס על אורח החיים שלה כהאוס סיטרית, שבעקבותיו, במין אקט מרדני ואנטי צרכני, החליטה להיפטר מכל החפצים המעטים שלה, בעיקר פיצ'פקעס, ולמסור אותם עטופים במתנה למבקרים בתערוכה. החיים כאמנות הוא נושא מורכב ומאתגר שלא מעט אמנים נגעו בו, למשל דונלד ג'אד ואנדראה זיטל שעברו לחיות במדבר ובנו להם סביבות מחיה אמנותיות. עם זאת הפרויקט של טלמון רחוק מהניסיונות האלו, והטוטליות של אורח החיים הנוודי שלה והמשמעות היצירתית שלו כמעט אינה מורגשת ונשארת בגדר ניסוי חברתי.

קרן דולין מציגה הצעה להצבת פסל בגובה שמונה מ' בכניסה לביטוח הלאומי ברחוב המסגר בדמותה של אישה מדושנת ועבת בשר. הפסל הכעור והגרוטסקי – שמוצג בתערוכה בגרסה חלקית לצד הדמיה במשקפי VR – מדגים את המרחבים הכישלוניים של יצירת האמנות, בייחוד מול המערכת הביורוקרטית המסרסת. מלבד מכתב הוקרה סרקסטי חצי מצוץ מהאצבע שאותו שלחה דולין לביטוח הלאומי, המחווה הגרנדיוזית, שהייתה יכולה להוליד פעולת נגד במרחב הציבורי, נותרת בגבולות הדמיוניים של הבלתי אפשרי.

← שנקר, ז'בוטינסקי 8 רמת גן, עד 27.7
← מנשר, דוד חכמי 18 תל אביב, עד 19.7
← גלריה המדרשה, הירקון 19 תל אביב, עד 28.7

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• שנקר
• המדרשה
• מנשר
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בצלאל

אין ספק שזוהי גולת הכותרת של תערוכות הבוגרים השנתיות, עם שמונה מחלקות לעיצוב, לאמנות ולאדריכלות שמעצבות כבר יותר מ־100 שנים את התרבות הישראלית. היא גם מייצאות לא מעט כישרונות מעבר לים – רון ארד, אסף אבידן וניר הוד הם רק חלק קטן מהרשימה.

פתיחה: 19.7, נעילה: 3.8

← קמפוס הר הצופים ירושלים, בצלאל 1 ירושלים (אדריכלות), ראשון־חמישי 10:00־21:00, שישי 10:00־15:00

[tmwdfpad]

המדרשה

אמנם היא ממוקמת בכפר סבא המנומנמת, אבל המדרשה תמיד נתפסה בתור אחותה התל אביבית של בצלאל. עם תלמידיה לשעבר נמנים כמה מהשמות הגדולים של האמנות הישראלית בהם מיכל נאמן, גיא בן נר ודורון רבינא, ולכן תמיד כדאי להתעניין ולהיות עם אצבע על הדופק בנוגע למה שקורה שם.

פתיחה: 25.7, נעילה: 8.8

← קמפוס המדרשה, בית ברל, ראשון־חמישי 12:00־24:00, שישי 10:00־14:00

המדרשה – התוכנית ללימודי המשך באמנות

תערוכת הבוגרים של התוכנית ללימודי המשך, שנוסדה לפני שמונה שנים, מוצגת מדי שנה כתערוכה קבוצתית עם תמה אוצרותית. השנה נוגה דוידסון אצרה אותה תחת הכותרת "תרגילי גמישות" – תשעה אמנים מציגים עבודה נבחרת מתוך ניסיון ליצור מרחב אמנותי ניסיוני.

פתיחה: 12.7, נעילה: 28.7

← גלריית המדרשה, הירקון 19 תל אביב, ראשון־חמישי 13:00־20:00, שישי־שבת 10:00־14:00

שנקר

שנקר נודע בעיקר בזכות מחלקות העיצוב המבוקשות שלו, אבל כבר עשור שהוא מפעיל מחלקה לאמנות שנותנת פייט ראוי לבצלאל ולמדרשה, עם עבודות גמר מושקעות בעיקר בתחומי המיצב. הוא גם מספק לא מעט דרמות – בשבוע שעבר זאת הייתה סטודנטית שעוררה סערה כשציירה מחבל תלוי.

פתיחה: 12.7, נעילה: 20.7

← אנה פרנק 12 וידע עם 8 רמת גן (עיצוב), ז'בוטינסקי 8 רמת גן (אמנות), ראשון־חמישי 10:00־20:00, שישי 10:00־13:00

מנשר

גם מנשר, שידוע בעיקר במסלול הקולנוע שלו, מנסה להציב אלטרנטיבה למוסדות הגדולים עם מסלולי הצילום והאמנות שלו. עם השנים מספר הבוגרים אמנם הצטמצם, אבל הוליד כמה אמנים בולטים בסצנה כמו ליאת אלבלינג, מיכאל ליאני ואסף שחם.

פתיחה: 5.7, נעילה: 19.7

← דוד חכמי 18 תל אביב, ראשון־חמישי 11:00־20:00, שישי־שבת 11:00־15:00

ספיר

11 בוגרות ובוגר אחד מרכיבים השנה את מחלקת האמנות של ספיר והם מציגים מגוון עמדות וטכניקות – מציור ועד וידיאו ומיצב. ב־25.7 חלק מייצג של התערוכה ינדוד לגלריה שלוש בתל אביב, אם אתם עצלנים מדי כדי לנסוע שעה דרומה וחייבים לראות את האמנות שלכם רק בתל אביב.

פתיחה: 5.7, נעילה: 21.7

← מכללת ספיר, שער הנגב, ראשון־חמישי 11:00־19:00 , שישי 11:00־14:00

אוניברסיטת חיפה

החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, שבמשך שנים לא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית, זוכה בשנים האחרונות לעדנה ולכמה בוגרים בולטים בעיקר בתואר השני, כמו אסי משולם (שהתמנה השנה לראש החוג), מתן בן כנען, ורד ניסים וסמאח שחאדה.

נעילה: 13.7

← אוניברסיטת חיפה, שד' אבא חושי 199 חיפה, ראשון־חמישי 20:00־8:00 ושישי 12:00־8:00

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• בצלאל
• שנקר
• המדרשה
• אמנות
• תרבות