במסגרת הקוקטייל המוזר שהציבה לנו המציאות הישראלית, חגיגות 90 השנים לשידור הציבורי שיצוינו השבוע, לרגל השידור הראשון של "קול ירושלים" ב-30.3 של שנת 1936, התלבשו היטב על אווירת הכאוס הכללית סביב המלחמה הנמשכת, האזעקות ואפילו הגשם המוזר הזה בסוף מרץ. וכשמסביב הכל מוזר, הגיע הזמן להתאחד עם המוזרות הישראלית דרך אחד הביטויים המובהקים שלה: קליפים ישראליים.עוד הרבה לפני עידן ערוץ 24 (ויוטיוב וטיקוטוק שבאו אחריו), הווידאו קליפ הישראלי חגג בשלוש תכניות מרכזיות: "זהו זה", שצילמה קליפים להופעות המוזיקליות במסגרת התכנית בחינוכית ושתי תכניות אחיות – "עד פופ" ו"להיט בראש", ששידרו קליפים בפריים טיים של ערץ 1 באמצע שנות השמונים, והפיקו לא מעט רגעי ביזאר מופתיים שאין לנו ברירה אלא לדרג. תמיד היינו מוזרים.

>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון
>> בואו נעוף יחד: 10 הפתיחים הכי נצחיים של הטלוויזיה החינוכית

מקום 10: אבי טולדנו // דיינו

קפיצה קצרה לעוד מקום שאירח לא מעט הזיות – הקדם אירוויזיון. הפעם של שנת 1989. אבי טולדנו מגיע לקדם הזה אחרי שתי הצלחות לא קטנות עם "הורה" (שכתב לעצמו) ו"חי" (שכתב לעפרה חזה ז"ל), והפעם עם עוד שיר טוב יחסית בשם "דיינו". רק שהביצוע בעיקר ייזכר בזכות הויזואליה: טי שירט שחור ונטייה מוזרה לעשות ג'אגלינג עם כדור בלתי נראה.

מקום 9: אלי גורנשטיין // לארצי יש יום הולדת

כל מילה שאגיד, רק תגרע מהאיש והאגדה שהוא אלי גורנשטיין. מהתפקיד המושלם כזמי ב"הלהקה", דרך מי שעשה את הילדות שלנו כמי שדובב את סקאר ב"מלך האריות" ושר את "רכבת ההפתעות" – גורנשטיין הוא איש ברוך כשרונות וזמר נדיר, אלא שכאן הוא מגיע שלא בטובתו, אלא בעיקר בגלל הקליפ שבו, משום מה, אנחנו חוזרים למנהג של "עוד להיט" להציב במרכז את המגיש דורי בן זאב, הפעם כילד יום הולדת. מה.

מקום 8: גידי גוב // שלוש בלילה בעיר

"שלוש בלילה בעיר" הוא אחד השירים היפים והקצת נשכחים של גידי גוב מתוך אלבום הבכורה שלו (שמוכר בתור "התקליט עם הפרפרים") – שגם התמודד בפסטיבל הזמר 1978 (והפסיד ל"אבניבי"!), אבל גם הקליפ שלו היה מוזר להחריד – כולל סצנה שבה גוב מנסה להדליק סיגריה ואז נתקל ב… דורי בן זאב, שמציע לו אש כבובה מתוך חלון ראווה. גוב, אגב, מסרב וממשיך הלאה. הגיוני.

מקום 7: אבי טולדנו // ויקטור

חוזרים אל טולדנו היקר, והפעם עם שיר נשכח במיוחד מתוך אלבום שנשא את אותו השם ויצא ב-1988. בשיר, טולדנו מעודד חבר בשם ויקטור ומספר לו ש"עם הזמן הכל הסתדר", אבל בקליפ, שהגיע לנו הודות ל"זהו זה", הוא מנהל דיאלוג עם בנאדם שמאוד חשוב לדבר איתו, שזה הוא עצמו, רק בחולצה צהובה. פיצול האישיות שלא ידענו שאנחנו צריכים.

מקום 6: ירדנה ארזי // אני לא גרטה גרבו

השנה היא 1982, וירדנה ארזי מחפשת את עצמה בקריירה. אחרי שכבר עברה כמה פאזות – מלהקת הנח"ל, דרך "שוקולד מנטה מסטיק" ועד הנחיית האירוויזיון בישראל בשנת 1979 – היא סוף סוף מוציאה אלבום סולו. רק שכאן מגיע הניסוי – ובעיקר הטעייה – שהתגלמו בסינגל ובקליפ המוזר הזה עם משקפיים שחורים, אווירת סינתי-פופ פאנקיסטית וקול מאוד מאוד גבוה. ארזי למדה בדרך הקשה שהיא לא גרטה גרבו, אבל גם ממש לא קייט בוש.

במקום ה-5: אריאל זילבר // להתראות במבול הבא

זילבר, שהפך שנים אחר כך לדמות שנויה במחלוקת, תמיד אהב לנסות דברים. לפעמים זה הוביל אותו לשירים כמו "ברוש" או "שמש שמש", ולפעמים זה נגמר כמו בשיר הזה, שבו זילבר מתנסה בראפ (1989, כן? בקושי ידעו מה זה ראפרים בארץ), שבו ניסה להסביר לילדים איך לשמור על כדור הארץ, דרך משל על נוח והמבול. בקליפ זה אפילו משתפר כי זה מתחיל בסצנה שבה הוא מקריא סיפור לילדים עם כובע של קאובוי, רוכב על חמור ורוקד על תיבה עם בובות של חיות. כל זה בהחלט מוזר, אבל הרבה פחות ממה שיקרה לו בהמשך הקריירה.

מקום 4: הנרי ברטר // הלו מאדאם לרואה

ברטר הוא מפיק מוזיקלי יהודי-צרפתי שזכור בישראל בגלל שני דברים: הוא האיש שהלחין את הלהיט הכביר "תפילה" של עפרה חזה ז"ל, וזכור כמי שכתב ג'ינגלים ללא מעט מערכות בחירות – כולל לנתניהו, ברק ואריאל שרון. אבל בין לבין הוא התנסה כזמר (קדנציה קצרה מאוד, שבסיומה הוא חזר להפיק) – עם שיר מוזר ומקריפ, וקליפ עם פסנתר, ילדה קטנה וטלפון. אה, ומלא אנשים רוקדים בלי סיבה. הלו?

מקום 3: טוני ריי // הולכים לשוק הכרמל

טוני ריי הוא מוזיקאי ג'מייקני, שהופיע בישראל בסוף שנות השישים עם הלהקה שלו והתאהב בארץ. היצירה המקומית שלו כללה לא מעט להיטי קאלט דוגמת "שמנמנה" וגם השיר הזה, שבו הוא הביע אהבה גדולה לשוק הכרמל ביום שישי. זה עוד כלום לעומת הקליפ, שבו התאחד עם "זהו זה" בפרק מחווה לסדרה "משפחת קוסבי", כולל כל חברי "זהו זה" בבלאקפייס, שבנוסף מזמינים את ריי כדי לרקוד אותם. הם שחורים מארה"ב, הוא שחור מג'מייקה, מה זה משנה? אותו דבר. בדיעבד, לא בטוח שמישהו יצא טוב מהדבר הזה. גם לא המוח שלנו שהשיר הזה נתקע בו למשך שבועות.

מקום 2: שרי צוריאל // חברי הטייפ

מ"קיפי" ועד ההופעה המוזרה הלא פחות באירוויזיון 1986, שרי צוריאל היא מופת של בידור ומוזרות ישראלית. ועל כך היא הוסיפה בהחלט עם השיר הזה, שנכתב לפסטיבל שירי הילדים של שנת 1985. צוריאל שרה בהתלהבות על חבר שלה שהוא… רדיוטייפ, שבתגובה לאהבה היוקדת יודע לצעוק בקליפ שהוא "ישלח אותה לנורווגיה". מה נאמר? לפעמים אפשר להבין את מי שמתחבא בתוך בובה של קיפוד.

מקום ראשון: טובה גרטנר // אתמול

מאיפה להתחיל? מהשיר המוזר להחריד של גרטנר ("אם שאלת רק אתמול מה היה/ אז פתחת את הפה גדול, אה אה אה")? מזה שהיא הולכת משום מה בנמל תל אביב הנטוש של שנות ה-80'? מחבורת הגברים בג'ינס שמגיעים ממול, עוצרים את ריצת הבוקר המשותפת (?!) שלהם ורוקדים אחריה? מהעובדה שכל החבורה המוזרה הזאת לא יודעת ללכת? מזה שבאיזשהו שלב הם מתחילים לשרוק בלי סיבה נראית לעין? מזה שמשטרת ישראל לא מתערבת בכת המוזרה הזאת? מה הולך פה?! אין לי מושג. אבל זה נראה לי כמו מקום ראשון מצוין. אה אה אה.

• המסך
• הערוץ הראשון
• החינוכית
• קליפ

קשה לעכל את המספר הזה, אבל 90 שנה של שידור ציבורי מאחורינו. מהאות הראשון בקול ירושלים של ימי המנדט הבריטי (30.3.1936), דרך הסיפור המורכב של רשות השידור ועד התאגיד של ימינו – גופי השידור מטעם המדינה היו אלה שגם תיעדו את הסיפור של ישראל; את הרגעים המאושרים, העצובים וגם המביכים.אז לכבוד המאורע, החלטנו לחפור קצת בארכיון ולהביא לכם את דירוג הרגעים הגדולים של הטלוויזיה הישראלית (ועוד בונוס שקשה לוותר עליו). חוקי הפורמט: התמקדנו הפעם בטלוויזיה ומעל הכל – התמקדנו ברגעים שקרו רק על המסך של הערוץ הראשון. ולחיי ה-90 השנים הבאות.

>> המלצת הצפייה של המדינה: 15 הסדרות הכי טובות בתולדות כאן 11
>> זאת אמנות: 12 סרטי ארט-האוס מומלצים שמתחבאים לכם בנטפליקס

ראוי לציון: מקום 11 // לה מרמור מאת פרלש

"לול", תכנית המערכונים שהובילה החבורה המיתולוגית בהובלת אריק איינשטיין ואורי זוהר ז"ל, היתה יצירה תקדימית. היא שודרה ב-1969 – שנה בלבד לאחר הקמת הטלוויזיה בארץ, אבל ייצרה מערכונים שמחזיקים מעמד עד היום. זה כולל כמובן את "לה מרמור" – המערכון שבו אבא ובנו יושבים לראות כדורגל, ומקבלים אופרה במקום. זה לא רק היה מערכון מצחיק, שהציג את אורי זוהר במיטבו, אלא גם רגע של הומור עצמי מרשים מצד הטלוויזיה – שנתנה במה לסאטירה די כואבת על מייסדי הטלוויזיה עצמה, על האליטיזם, על המרובעות ועל ההתנשאות מול הקהל הרחב. קלאסיקה.

מקום 10 // "תצא בחוץ!"

מרוב אירועים מטורפים שעברו על ישראל, קצת קשה לזכור את משפט דרעי. השר הכריזמטי שעמד לדין בפרשת שוחד, הורשע ונשלח לכלא – אבל הוביל סביבו הפגנות אדירות ברחבי המדינה, כולל המאהל המפורסם "שאגת האריה". ובתוך כל זה, היה גם הרגע הקטן והמביך הזה שסימל לא מעט. זה קרה מול כתב של ערוץ 1, ניצן חן, כאשר הרב עובדיה יוסף (ז"ל) גירש אותו ממסיבת עיתונאים שערך דרעי אחרי הרשעתו. ולמה זה סימל? אם תרצו, שם נולדה שנאת התקשורת המפורסמת. שם נזרעו הזרעים שלפיהם אפשר להוציא עיתונאי ממילוי עבודתו, רק כי "זה עוין זה".

מקום 9 // מוטל'ה שפיגלר כובש במונדיאל

מחלקת הספורט של הערוץ הראשון הביאה לא מעט רגעים גדולים למסך – והיא עוד תופיע בהמשך מצעד שלנו. אבל הנה לכם סיפור ערוץ אחדי קלאסי לטוב ולרע. מצד אחד, זה היה רגע של התעלות – הרגע שבו בפעם הראשונה (והאחרונה) שחקן ישראלי הבקיע שער בגביע העולמי, באותו משחק נגד שוודיה. מצד שני, השידור שאתם זוכרים? לא היה השידור בטלוויזיה. מי ששידר את השער ההיסטורי הזה לטלוויזיה היה לא אחר מאשר דן שילון. איך אתם לא יודעים את זה? כי קלטת השידור של שילון פשוט הלכה לאיבוד בארכיון הישן של רוממה. וכך, הוחלט להדביק לשידור את נחמיה בן אברהם ז"ל (ששידר את המשחק לרדיו). והשאר היסטוריה. התעלות פוגשת פרטאץ' – מה יותר ערוץ 1 מזה?

מקום 8 // אהוד ברק X נסים משעל

רגע שקצת נשכח, אבל היה רגע חשוב בתולדות הטלוויזיה שלנו. אהוד ברק, לימים שר ביטחון וראש ממשלה, הוא רמטכ"ל לשעבר שבשנת 1995 מתמודד עם האשמה קשה סביב פרשת צאלים ב'; שם, לטענת ועדת החקירה, הוא הפקיר פצועים בשטח. וכך הוא מגיע (כבר בלי מדים) לראיון ההוא אצל נסים משעל, ראיון שהוליד הרבה רגעי שיא, ביניהם את המשפט המזוהה עם ברק ("הסתכלתי לו בלבן של העיניים"). זה היה בעיקר ראיון מרתק בין מראיין מעולה למרואיין מצוין – פייט טלוויזיוני שקשה להסיר ממנו את העיניים. על מה שברק עשה אחר כך חבל להרחיב את הדיבור. בכל זאת, כתבה חגיגית.

מקום 7 // "רד אלינו אווירון"

רגע קטן, אבל כזה שהרעיד מדינה שלמה. ערוץ 1 שידר את ההיסטוריה שלנו, וגם את המלחמות שלנו. הערוץ שהתחיל ב-1968 תחת אדי האופוריה של מלחמת ששת הימים, תיעד את הכאב וההרס של מלחמת יום כיפור, והגיע גם למלחמת לבנון – אותה מלחמת שולל, שבה גנרלים ופוליטיקאים גררו את העם הזה לביצה הכי טובענטות ששקע בה אי פעם. ומה שהכי זכור מהתקופה הזאת הוא לא נאום של בגין, שרון או רפול, אלא שיר אחד, היתולי לכאורה, בכתבה של דן סממה ב"יומן השבוע" של הטלוויזיה. יום שישי בערב, מול מדינה שלמה, סממה הביא תיעוד של חיילים ששרים ארבע שורות קצרות: "רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון". אולי גם משהו שסימל את מלחמות השווא שבאו בהמשך.

מקום 6: // הקלטת הלוהטת של נתניהו

השנה היא 1993. הליכוד בימי פוסט יצחק שמיר ונמצא בעיצומם של מאבקי ירושה. בין היורשים היה גם פוליטיקאי צעיר, שגריר לשעבר באו"ם בשם בנימין נתניהו. ב-14 בינואר 93', נפתחה מהדורת "מבט" בהגשת יעקב אחימאיר בסקופ של כתב המשטרה, אורי כהן אהרונוב. באולפן התייצב נתניהו הצעיר מול כהן אהרונוב, שהציב בפניו את השאלה הכי קשה שזכה לה: "האם האם היו לך קשרים אינטימיים עם אישה אחרת?"; וזה היה רגע נדיר שבו קיבלנו את נתניהו האמיתי: מישהו שרץ לטלוויזיה אחרי קלטת שככל הנראה לא הייתה, לחוץ ומיוזע, הודה במהירות ברומן שקיים, חשף את עצמו שלא לצורך ובעיקר התנהל מתוך פחד – המוצר שאותו הוא שיווק לציבור בהצלחה שנים רבות אחר כך. אגב, הלקח של נתניהו מהאירוע הזה היה ברור. מאז הוא לא עונה על שאלות.

מקום 5 // מכבי תל אביב אלופת אירופה

היחסים בין מכבי ת"א לרשות השידור היו שנויים במחלוקת ציבורית, אבל בסופו של דבר הביאו לה כמה רגעי קסם ספורטיביים אדירים – כמו הרגע הזה, שבו ישראל של שנת 1977, ארבע שנים אחרי הטראומה של יום כיפור, מקבלת גיבורים ישראלים חדשים: שחקני כדורסל. מכבי תל אביב היתה הסמל המובהק לישראל הממזרית שנאבקת בדוב הרוסי (צסק"א) ומגיעה הכי רחוק שאפשר. רחוק אפילו מאיפה שדמיינו, עד הרגע שבו טל ברודי תובע את המשפט ש"אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה" מול השדר, אלכס גלעדי ז"ל. מכבי תזכה על המסך של ערוץ 1 עוד שלוש פעמים – אבל הפעם הזאת היתה הבתולית ביותר, וגם החשובה ביותר, בהיסטוריה של כולנו.

מקום 4 // האירוויזיון בישראל

אי אפשר לספר את רשות השידור לאורך שנותיה בלי לדבר על היהלום התרבותי שבכתר: תחרות השירה האירופית, הזכיות שלנו בה (שכל אחת מהן היתה מרגשת בדרכה) והעובדה שישראל הקטנה הצליחה לארח את התחרות לא פחות משלוש פעמים. כיאה לישראל, זה תמיד נקלע לקשיים (בעיקר סביב חילול שבת), אבל כשמסתכלים על האירועים הללו, מ-1979 עם דניאל פאר, ירדנה ארזי ו"הללויה"; דרך 1999, שם דנה אינטרנשיונל שרה "I Am Free" מעל חומות ירושלים, ועד 2019 – אולי הנגיעה האחרונה של הנורמליות הישראלית, תוצרת התאגיד. לאירוויזיון יצא שם קצת רע אבל בסוף זו היתה הנקודה שבה ישראל הראתה לעולם את הגדולה האמיתית שלה; את התרבות שלנו, את היצירה שנוצרת מהמקום המטורף והמדהים הזה ויכולה – לפעמים – להביא בשורה לכל אירופה.

מקום 3 // ראובן עטר בפארק דה פראנס

תחילת שנות התשעים היו תקופה אופטימית לישראל. יש מי שיאמרו שזאת היתה אופטימיות מזויפת, אבל אלה היו שנים שבהם התחלנו לקבע את מקומנו באירופה ולעשות דברים גדולים. כמו הסיפור של נבחרת ישראל בקמפיין הראשון שלה אי פעם באירופה שמצליחה לנצח בפארק דה פראנס את נבחרת צרפת הגדולה. נשים רגע את הזווית הספורטיבית בצד ונדבר על מי ששידר את הרגע הזה: מאיר איינשטיין ז"ל התברך בהרבה שידורי שערים גדולים – אבל אין גדול מהרגע הזה. השידור הדרמטי שהלך והתגבר, והרגע שבו מדינה שלמה התרגשה עם איינשטיין ז"ל שצעק בגרון שבור: "שערררררר". כן, כולה ספורט, אבל בלילה הזה בספטמבר 93' נולד אחד מהרגעים הכי בלתי נשכחים של רשות השידור בתולדותיה. ואיתו גם הגעגועים לשדר הנדיר שהיה איינשטיין ז"ל – שכבר תשע שנים לא איתנו.

מקום 2 // נחיתת אנואר סאדאת

רגע היסטורי למדינת ישראל – וגם לרשות השידור. ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים בישראל היה רגע מהפכני: אויב מר של ישראל, שתקף אותה ארבע שנים קודם, הפך לבן ברית ברגע שהחליט לעשות מעשה מנהיגותי ולחצות את הקווים. עד שנחת היו רבים שפקפקו האם ההיסטוריה בכלל תתרחש. היו גנרלים שטענו שזה רק תרגיל הטעייה שייגמר באסון – אבל סאדאת נחת וסיפק לאומה הישראלית הנדהמת את אחד מרגעי הטלוויזיה הכי מצמיתים שלה במבצע שידורים שרשות השידור הצעירה העבירה לכל העולם. לא מזיק גם שזו הייתה נקודה נדירה בהיסטוריה של האיזור שבה דברים השתנו לטובה. מתברר שהטכנולוגיה קיימת.

ובמקום הראשון // המהפך

הנה לכם אפקט מנדלה: חיים יבין מעולם לא אמר את המשפט "גבירותיי ורבותיי, מהפך". ובכל זאת, זה היה משדר טלוויזיה היסטורי ביום ששינה את המדינה. ב-17 במאי 1977 מדינת ישראל הגיעה אל מערכת הבחירות התשיעית שלה – וערוץ 1 שידר בסך הכל את מערכת הבחירות השנייה שלו. ועדיין, המערכת הטרייה הביאה לעולם לראשונה את המדגם, שהתבסס על סקרי ה"אקזיט פולס" הבריטיים: ניסיון לחזות את תוצאות הבחירות באמצעות סקר מקיף. המדגם מלווה אותנו עד היום, אבל מה שיזכרו מהמשדר הזה הוא את התוצאה הדרמטית: הרגע שבו לראשונה אי פעם הליכוד הפך למפלגת השלטון. היו שראו בזה רגע שחרור, יש כאלה שרואים בזה טרגדיה, אבל אף אחד לא יכול להתכחש לעובדה שברגע הזה, חיים יבין שידר משהו גדול מהחיים. רגע שבו ערוץ 1 היה מדורת שבט אמיתית. ערוץ ששידר ועשה היסטוריה.

• המסך
• הערוץ הראשון
• רשות השידור
• תאגיד השידור הציבורי

• Facebook
• Twitter
• Email

תוכן שיווקי

אנכרוניסטים, מיושנים, נוסטלגיים. לא משנה איך תקראו לנו, יש מוצרים שלא משנה כמה חידושים או שנים יפרידו ביניהם לימנו אנו – אין להם תחליף. מה לעשות – נוסטלגיה, "טעמה של עוגיית המדלן", לא ניתנת לשכפול.

לא לכל מוצר, מותג או טעם מגיע המעמד העל-זמני הנכסף. הוא צריך איזו שהיא "קוליות" אינהרנטית, פאסון, יושרה פנימית (כן, גם למוצרים יש יושרה) ואותנטיות. הנה חמישה מותגים ישראליים ותיקים שהצליחו לעמוד ברף הגבוה הזה. כאלה, שלמרות ובזכות הגלגולים שעברו, אנחנו עדין אוהבים לאהוב.

אתא

אין מותג שהשפיע כל כך על המראה הטייפ-קאסטי הישראלי-צברי יותר מאשר אתא. אמנם מדובר במפעל לבגדי עבודה שהוקם בשנות ה-30 של המאה הקודמת בקריית אתא, אך אין בלורית, את חפירה או קטיף תפוזים שלא עוטרו בסטיילינג הכחול-לבן-חאקי וכובע טמבל תואם. 100% כותנה (על אמת), מייד-אין-יזראל. אין יותר עבודה עברית מזה.

מפעל אתא נסגר ב-1986 כתוצאה מאחת מפעולות ההפרטה הראשונות שאירעו כאן. למרות 30 השנים שחלפו מאז, טרם נמצא לו תחליף ראוי, אם לשפוט לפי הבדים הסינטטיים הזולים שאנחנו מזיעים בהם, שיוצרו בתנאים שאנחנו מעדיפים לא לשמוע עליהם.

[tmwdfpad]את הכפפה הרימו בשעה טובה בשנה שעברה, והמותג "אתא" קם לתחייה בחנות חדשה ברחוב אלנבי בתל אביב. הבמאי ושותפו העיסקי של אייל שני, קנה את המותג, ויעל שנברגר עיצבה קולקציה חדשה, נאמנה לגזרות, הצבעים והחומרים (אך לא למחירים) מהם הייתה עשויה "אתא" המיתולוגית ואתה המראה הישראלי הקלאסי.

נכון, פועלים כבר לא יכולים להרשות לעצמם לקנות "אתא", יפי הבלורית ואתי החפירה כבר ממש לא נחשקים, אך המותג, הסטייל והפאסון לגמרי עומדים במבחן הזמן.

שקדי מרק

לא משנה כמה אתם שונאים פרסומות, תופסים מעצמכם צרכנים נבונים ומזפזפים בכל ברייק טלוויזיוני – קשה להאמין שיש מישהו שגר כאן ולא מזדהה עם הסלוגן ״לפעמים המרק הוא רק תירוץ״ שהודבק לשקדי המרק המיתולוגיים של אסם. גם אם אתם צעירים מדי בכדי להכיר את הסלוגן, בוודאי התגנבתם אל המזווה בשיאו של מאנץ' ואכלתם את שקדי המרק ישר מהשקית.

לצרפתים ולאמריקאים יש את הקרוטונים, ולנו את הגרסה הצהובה, הקטנטנה והמתפצפצת. למרות הערך הקלורי הגבוה (מאוד), כמות המלח ואחוזי השומן הגבוהים, אין שני לטעם הנוסטלגי הזה.

לא רק נוסטלגיה: נשר מאלט יותר טעים ועשוי מ-5 רכיבים בלבד! לפרטים לחצו

במבה

אין תינוק שלא אוהב במבה, אין יורד מהארץ שלא דואג לאספקה של החטיף במזווה שלו בניכר, ואין מאנץ' מספק מזה. החל מהשילובים ההזויים (ביניהם שוקולד, ביסלי או כולם יחד) וכלה בוויכוח האם לאכול במב אחד או כמה כל פעם, ככה מרגישה ישראליות.

במבה, למעשה, היא ההוכחה שמותג מיתולוגי שבטוח בעצמו לא צריך לעשות הרבה שינויים – מספיק להציץ בשקית הבמבה הראשונה שיוצרה בשנת 1936 כדי להבין זאת. מדובר בדמיון מפעים לשקית הקלאסית של היום: הצבעים, העיצוב, נראה שרק הפונט השתנה, וזה רבותיי, סמל למותג חזק ואהוב.

את השאלה האם במבה הוא חטיף בריא או לא אנחנו שואלים לא מעט. תהיה התשובה מה שתהיה, בארץ אחוז הסובלים מאלרגיה לבוטנים הוא אפסי לעומת זה ברחבי העולם. אחרי הכל, זה החטיף הראשון שכל תינוק ישראלי אוכל.

הטלוויזיה החינוכית

לילדי שנות ה-60 וה-70 לא היה את "הערוץ הראשון", כי אם ערוץ אחד שנקרא הטלוויזיה הלימודית. לכו תסבירו לילדים של היום שפעם היה צריך לחכות שבוע שלם לפרק, לא היה דבר כזה VOD, בטלוויזיה המרובעת היו רק שני צבעים והמרצ'נדייז הכי מגניב היו נעלי הבית של קיפי.

לכאורה, הכמות ההיסטרית של התוכן הטלוויזיוני הופכת את הטלוויזיה החינוכית למשהו שאמור להיעלם מהתודעה, אבל כ-150 אלף לייקים בפייסבוק מוכיחים שנוסטלגיה אפשר לשמר רק אם עושים את זה נכון. החינוכית הוכיחה לנו שהיא רלוונטית ובועטת עוד ב-2015, כשהגיבה בעמוד הפייסבוק של עיריית תל אביב בשם דיירי ויטק 9, בה חיים גיבורי הסדרה האגדית "קרובים- קרובים".

מאז, ממשיך העמוד להגיב לאירועי השעה בפנינים ארכיוניות שאי אפשר שלא ליהנות מהם. כן, גם בשנת 2017, כשנטפליקס היא בשורה מוכרת, תנו לנו קצת רגע עם דודלי או איזה סינק איכותי של אילנה דיין באייטיז, ועשיתם לנו את היום.

נשר מאלט

1934, ראשון לציון, מבשלת הבירה הראשונה בפלשתינה קמה. כשנתיים לאחר מכן מיוצרת בירה נשר, הטעם שהולך ללוות אותנו בכל שולחן ובכל אירוע. הבירה השחורה הראשונה בישראל, שהייתה גם היחידה עד סוף האייטיז, הביאה לישראלים את הטעם הנוסטלגי ואת הסלנג שלא הולך לשום מקום "מה הקשר? בירה נשר!".

בירה נשר שרדה את שנות ה-90 ואת עידן השפע המסנוור, שהכניס לתודעתנו את המשקאות המוגזים עתירי הסוכר וצבעי המאכל הזרחניים וחיכתה בסבלנות לכשנתעשת. יותר משני עשורים אחר כך, כבר חזרנו למקורות והתחלנו לחפש נחמות בריאות ומזיקות פחות, רוקנו את המזווה שלנו מהצבעים הזרחניים וחזרנו לבירה השחורה הנוסטלגית. טעימה, מכילה את כל מה שאנחנו אוהבים במשקאות מוגזים, ואיך אומרים – היא משלנו.

עכשיו, אחרי שהולכנו אתכם בשביל הנוסטלגיה של ישראל, תודו שבא לכם חולצה באתא וצפייה בחינוכית עם במבה ובקבוק נשר מאלט ביד. לכו על זה.

נשר מאלט, יותר טוב ממה שאתם שותים עכשיו – לפרטים לחצו

• שקדי מרק
• הערוץ הראשון
• נשר מאלט
• בירה נשר
• אתא
• במבה
• נוסטלגיה
• החיים היפים
• החינוכית