Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
"מצעד הגאווה חמור יותר ממעשי בהמות. מדובר בקבוצה של סוטים". בזכות מילים אלה הרוויח ח"כ בצלאל סמוטריץ' את מקומו בסרטון שיצרו בן לבנה ויצמן ויותם רוזין, מובילי פעולת המחאה "מילים הורגות" שהתקיימה השבוע בתל אביב ובירושלים. בסרטון מוצגים דבריהם של חברי כנסת שהשניים רואים בהם כמבטאים דה לגיטימציה ודה הומניזציה על בסיס גזע, מין או נטייה מינית. "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי", מצוטט ראש הממשלה, "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו", אומרת ח"כ מירי רגב תוך שהיא מכסה את עיניה בכפות ידיה – מניפולציה הנעשית על הפורטרטים של כל חברי הכנסת המוצגים בסרטון, שהוקרן לראשונה על גבי חזית מצודת זאב, מטה הליכוד בתל אביב, במוצ"ש האחרון.
צפו בוידיאו:
"הייתי בהדלקת הנרות בגן מאיר ביום ראשון שעבר, והבנתי שהפגנות כמדיום זה משהו שלא עובד. אני מתעסק עם וידיאו ומיצבי וידיאו, ורציתי לעשות פעולה אמנותית במרחב הציבורי, כך שההחלטה לדבר דרך הקרנות וידיאו הייתה חיבור טבעי. החלטנו להציג את אנשי הציבור שמשתמשים בכוחם כדי לגרוף הון פוליטי, באמצעות המילים שהם אומרים הגוררות מעשי שנאה ואלימות", מספר לבנה ויצמן.
מילים הורגות. הקרנה מצודת זאב (צילום: בן לבנה ויצמן)מילים הורגות. הקרנה ברוטשילד (צילום: בן לבנה ויצמן)
בעזרת פייסבוק ביקשו יוצרי הסרטון מהציבור להקרין את הסרטון במרחב ציבורי כלשהו, להציב מסכי אייפון, מחשב או טלוויזיה המציגים את הסרט על אדני חלונות, להדפיס פוסטרים תואמים – הכל כדי לצאת בקריאה ברורה נגד אמירות מסיתות של אישי ציבור. "אנחנו א־מפלגתיים אבל המחאה שלנו היא בהחלט פוליטית. עם כוח גדול מגיעה אחריות רבה, ויש תחושה שהאחריות הזו מידלדלת. אנחנו לא מוכנים עוד שאמרות כגון אלו שמוצגות בסרטון יעברו בשתיקה", אומר לבנה ויצמן. את תוצאות המחאה אפשר היה לראות השבוע בכיכר ציון, רחוב שץ ורחוב יפו בירושלים; בהבימה, בכיכר מסריק, ברחוב אבן גבירול ובמתחם נגה בתל אביב. הפרצופים של חברי הכנסת צבעו חזיתות בניינים, ומילותיהם המסיתות הוצגו בהגדלה, בתקווה למגר את שיח השנאה.
מילים הורגות. הקרנה ברוטשילד (צילום: בן לבנה ויצמן)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
סטרייטים אומרים שהן רק "מתנסות", הומואים ולסביות חושבים שהם לא באמת קיימים – וכך נשארים הביסקסואלים בתחתית שרשרת המזון הלהט"בית. בלי הגדרה, בלי קהילה ועם מעט מאוד סובלנות מכל הצדדים, האנשים שהם "גם וגם" מתעוררים
אחרי שנים של שמועות ולאחר ימים קשים לקהילה הלהט"בית החליט השבוע זאב נחמה, סולן להקת אתניקס, לצאת מהארון כביסקסואל. "זה נורא פשוט, אמרתי את זה ואני חוזר על זה כמה פעמים ולא תמיד מקשיבים לי", אמר מול המצלמות. "בחיי האישיים אני חי חיים דו מיניים מלאים ושלמים וטוב לי והכל סבבה לי. הייתה לי רק אהבה אחת עם אישה, אהבה גדולה מאוד". למה לא תמיד מקשיבים לו? אולי הדבר נעוץ בהגדרה – ובמה שרבים מכנים ביפוביה – פחד מביסקסואלים.
האירועים שסבבו את פיגוע השנאה במצעד הגאווה הירושלמי ואת הרצח של שירה בנקי בת ה־16, שמטו את הקרקע מתחת לאופטימיות החמימה שאופפת את חודש הגאווה. ואף שהקהילה הלהטבא"קית (לסביות, הומואים, טרנסים, ביסקסואלים וקוויר) עשתה דרך ארוכה בעשרות השנים האחרונות, השבוע היה ברור שמאבקיה רחוקים מלהסתיים: גם מבחוץ וגם מבית. בתוך הקהילה מתקיימים יחסי כוחות ומאבקי שליטה, ובסוגריים הארוכים נחשף קושי נוסף: זה של הקהילה הביסקסואלית. "זה שלב שיעבור", "הם מבולבלים", "הם לא נאמנים" – נוסף לקשיים שחווים ביסקסואלים מעצם שייכותם לקהילה הגאה, הם נאלצים להתמודד עם סטיגמות, חוסר הבנה ומחיקת זהותם המינית – בתוך הקהילה ומחוץ לה.
"ביסקסואליות מוגדרת כמשיכה לאנשים מיותר ממגדר אחד, לא בהכרח באותו זמן, לא בהכרח באותה צורה ולא בהכרח באותה עוצמה", אומרת שירי אייזנר (32), פעילה, חוקרת ובלוגרית ביסקסואלית, ג'נדרקווירית, פמיניסטית, מזרחית ומחברת הספר "Bi: Notes for a Bisexual Revolution". "המילה ביסקסואליות הומצאה על ידי הממסד הרפואי והמדעי באירופה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. באותה תקופה לא הייתה הפרדה בין מין, מגדר ונטייה מינית, כך שביסקסואליות תיארה את שלושת הדברים: גוף בעל תכונות שהמדע מגדיר כ'זכריות' ו'נקביות' (אינטרסקס), קיום בו זמני של תכונות פסיכולוגיות או מגדריות שהפסיכולוגיה הגדירה כ'נשיות' ו'גבריות' (ג'נדרקוויריות), ומשיכה בו זמנית למה שהסקסולוגיה מגדירה בתור 'המין הנגדי' ו'אותו מין'. כיום המשמעות העיקרית היא האחרונה, והממסד הפסיכולוגי ממשיך להגדיר אותה כמשיכה בו זמנית לגברים ולנשים בלבד. לעומת זאת, הגדרות שבאו מתוך הקהילות הביסקסואליות עצמן מדגישות את הקיום של מגדרים רבים ואת הצורות הרבות של ביסקסואליות: למשל, משיכה רומנטית לעומת משיכה מינית, שיכולות להיות שונות, עוצמה שונה של משיכה למגדרים שונים, השתנות על פני זמן וכן הלאה".
שירי אייזנר
אייזנר מציינת שבראש ובראשונה ביסקסואליות נתפסת כזהות שלא באמת קיימת, לא חשובה, לא רלוונטית ומשנית לכל דבר אחר, ותפיסה זו יוצרת מחיקה וביטול תמידיים גם של הזהות הביסקסואלית וגם של ביסקסואלים כאנשים. "ביסקסואליות/ים חוות במקביל גם הומופוביה ולסבופוביה וגם ביפוביה" היא אומרת. "לעתים קרובות, היחס אלינו הוא הומופובי או לסבופובי בגלל המשיכה שלנו למגדרים שאנו משתייכות אליהם. אבל באותה מידה, היחס אלינו הוא בתור גרסה 'פחותה' של הומואים ולסביות. לכן, למשל, ביסקסואליות/ים הרבה יותר פגיעות לטיפולי המרה למיניהם – כי לכאורה יש יותר פוטנציאל 'לרפא' אותנו – או לניסיונות להגדיר את הזהות שלנו כסממן למחלת נפש. ספרים פסיכיאטריים רבים כוללים ביסקסואליות כסימפטום להפרעת אישיות גבולית. נוסף לכך אנחנו חוות ביפוביה לא רק מתוך האוכלוסייה הסטרייטית, אלא גם בתוך קהילות הלהטבא"ק".
הגדרה הטובה
היציאה מהארון כביסקסואלים מורכבת יותר מיציאה כהומו או כלסבית. התפיסה הדיכוטומית והצורך בהגדרות ברורות מגבילים את היכולת להפנים את הזהות הלא בינארית. בעוד המאבק ההומולסבי הביא לפתיחות יחסית כלפי זהותם, המאבק הביסקסואלי עוד נמצא בחיתוליו. דוגמה לכך ניתנה השבוע כאשר אשת התקשורת קרן נויבך כתבה בפייסבוק על הזוגיות שניהלה בעבר עם אישה. בעוד חלק מכלי התקשורת מיהרו להגדיר אותה כביסקסואלית, יש שטענו כי מדובר במקרה חד פעמי, ומשום שנויבך יצאה בעיקר עם גברים – היא נחשבת לסטרייטית. נויבך מצדה העדיפה לא להתייחס להגדרות שהצמידו לה.
אחד הדברים שאפשר לשמוע מהנאורים לכאורה בעניינם של להט"בים יהיה משהו בסגנון, "ממש לא מעניין אותי מה אתם עושים בחדר…
"אנשים לא מצליחים להבין מה זה גם וגם, זה צריך להיות או־או", אומרת ליטל בר נוי (23), סטודנטית לתקשורת חזותית. "כשיצאתי מהארון שאלו אותי: 'אם את יכולה לבחור להיות סטרייטית, למה בחרת להיות לסבית?'. אני פשוט מרגישה שאני כל הזמן צריכה להצטדק. לקח לי הרבה זמן לקבל את עצמי, וגם עכשיו אני לוקה בזה. הרבה פעמים אני משייכת את עצמי לקהילה הלסבית במקום להתעקש על הגדרה של ביסקסואלית, כי זה קל יותר ויש יותר תרבות חברתית שאני מזדהה איתה. זה יותר נוח כי אין מספיק שיח ביסקסואלי".
בר נוי לא לבד עם תחושת ה"לא פה ולא שם". הדס קורנר (18), שבדיוק סיימה שנת שירות באיגי (ארגון נוער גאה), מספרת שגם היא נתקלה בהרמות גבה כאשר בחרה לספר על העדפתה המינית. "אמרו לי, 'אם את יכולה לצאת גם עם גברים וגם עם נשים, למה לא לבחור פשוט בגברים? זה יהיה קל יותר'", היא מספרת. "כשהייתי עונה שאני לא יכולה לבחור, אמרו לי שבגלל שאני בוחרת להסתובב עם אנשים מהקהילה, יש יותר סיכויים שאתאהב באישה. שאני סתם מנסה למשוך תשומת לב".
ליטל בר נוי. צילום: נמרוד סונדרס
מנגד ישנם כאלה שמעדיפים להימנע מהגדרות, כמו יודית "ראסטה" (30), מקימת ליין המסיבות "גאווה בשרון" שפעל עד לפני שנתיים. "מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי בעיה עם הגדרות. אנחנו מנסחים הגדרות כדי להקל על עצמנו ועל הסביבה שלנו בתקשורת בינינו. ואיפה זה שם אותנו? היום יש כל כך הרבה מינוחים לכל דבר, שאני בעצמי כבר מבולבלת. במקום להקל אנחנו רק מסבכים".
אחרי היציאה מהארון, אחת ההתמודדויות המרכזיות עם הסביבה מתרחשת במעבר מזוגיות עם אישה לזוגיות עם גבר, ולהפך. ביסקסואלים רבים מוצאים את עצמם מסבירים מחדש את זהותם לסביבה הקרובה, שבינתיים כבר קטלגה אותם כהומואים או כלסביות.
"אני לסבית מובהקת ואין לי כמעט עניין בגברים, מה גם שאני לא כל כך מבדילה ביניהם", אומרת נרקיס טפלר (29), די.ג'יי, כותבת ומפיקה. "אבל אם יבוא יום ואתאהב בגבר, יכול להיות שאעדיף להמשיך לומר שאני לסבית. אני מחוברת להגדרה הזו ומורגלת אליה. מצד שני זה עוד לא קרה אז אי אפשר באמת לדעת. הצעד הבא הוא שביסקסואליות לא תהיה חריגה כהגדרה. חברה שלי היא ביסקסואלית, וזה מעולם לא הפריע לי. לפעמים אני צוחקת עליה ואומרת לה שברור שהיא לסבית, אבל זה רק שימוש במילים. מבחינתי יהיה מגניב אם מדי פעם היא תהיה עם גבר אם יבוא לה. אני לא חושבת שיש מחיקת זהות, אני חושבת שהשיח הזה פשוט די חדש, אבל יש מי שמייצר אותו".
"ביסקסואליות מאיימת על התפיסה הבינארית של מיניות", אומרת אייזנר. "ביסקסואליות, מעצם קיומה, מעידה על כך שמשיכה היא אינה בלעדית למין אחד, ולכן גם הטרוסקסואלים מסוגלים למשיכה לאנשים מאותו מגדר. הנטייה הזו מעוררת חרדות בקרב הטרוסקסואלים רבים כיוון שהיא מאיימת על המבנה החברתי שמבוסס על הטרונורמטיביות, ומראה שלמעשה 'אף אחד אינו בטוח' מפני משיכה 'אסורה'. עבור הומואים ולסביות, ביסקסואליות מערערת את היציבות של הזהות שלהן/ם ושל רבים מהטיעונים הפוליטיים של התנועה, שמסתמכים על קביעות כמו 'כך נולדנו ואי אפשר להשתנות' בתור תנאי לקבלה בחברה".
מה המצב של הקהילה הביסקסואלית בארץ?
"הקהילה, גם בארץ וגם בחו"ל, נמצאת בנקודת מפתח של התחדשות ובנייה. בארץ יש כרגע התחלה של התארגנות מחדש של הקהילה אחרי הפסקה של כשנתיים. לדעתי בקרוב מאוד יקום ארגון ביסקסואלי ויחדש את הפעילות. תהיה יותר עשייה וגם ישמעו עלינו יותר. בעיניי זה רלוונטי במיוחד לנוכח הפיגוע במצעד, כיוון שהרבה (א)נשים רוצות להגיב ומחפשות מקומות לפעילות – דבר שגם קרה אחרי הרצח בברנוער".
מה צריך לקרות כדי שהדיכוי של הקהילה יסתיים?
"המחיקה היא אחד הגורמים לדיכוי, אבל הדיכוי עצמו מתייחס למגוון של נסיבות בחייהן/ם של ביסקסואליות/ים שגורמות לנו לסבל. הדרך לשינוי היא מאבק אקטיביסטי, בניית קהילה, יצירת אווירה תומכת לביסקסואליות והתנגדות למונוסקסיזם ולביפוביה. היא דורשת גם ממונוסקסואלים/ות (מי שנמשכ/ת למגדר אחד בלבד) – בעיקר מסטרייטים/ות, אבל לא רק – לבחון את עצמם, את הפריבילגיות שלהם ואת הדרכים שבהן הם עצמם תורמים לדיכוי של ביסקסואליות/ים. לפנות מקום, להעביר משאבים, להקשיב למה שלביסקסואליות יש להגיד, ללמוד מאיתנו ואז ליישם".
גלעד אדמוני. צילום: זיו שדה
לרקוד על שתי חתונות
ואכן, בשטח נרשמת התעוררות: קבוצות פייסבוק כמו "אני ביסקסואל/ית וגם לי אין חוש הומור", פורומים, הרצאות, גוש ביסקסואלי במצעד – ובשנה וחצי האחרונות גם ליין מסיבות בשםGUM(גם), המיועד לביסקסואלים ולחברים. תחושת חוסר השייכות היא שהביאה את גלעד אדמוני (29), מפיק ומנהל אמנים, ליצור מקום שבו ירגיש נוח. "הליין נולד מתוך הרצון לצעוק שזה קיים. התגובות היו טובות ואנשים התלהבו, ועם הזמן כמות האנשים שמגדירים את עצמם ככה גדלה וזה הפך להיות מקום משלנו".
אף שהמסיבות של אדמוני זוכות לשבחים, עדיין מדובר בליין קטן יחסית ולא כל כך מוכר, שמצליח לרכז כמה עשרות אנשים. "יש הרבה סוגי מסיבות לאנשים שונים ועם מוזיקה שונה", אומר אדמוני. "מסיבת לסביות היא מקום נפלא לנשים שבמקום אחר לא היו מרגישות בנוח, אבל אני לא מתחבר למסיבת הומואים, מרגיש זר שם. לפעמים ארגיש נוח יותר במסיבת סטרייטים כי אני רואה סביבי נשים וגברים. אני זוכר במיוחד מסיבה שהרגשתי בה שהכל חיצוני לי, לא שלי. הגעתי עם מישהי שיצאתי איתה והתנשקנו על הרחבה, והרגשתי כמו בחור שמנשק הומו במסיבת סטרייטים. אבל יש תהליך של ליינים מולטיסקסואליים, שבהם לא מוזר לראות כל סוג של אהבה וזהות. בסך הכל מתרחש בעיר תהליך חיובי".
בר נוי מוסיפה: "כביסקסואלים אנחנו לא מוצאים את המקום שלנו בתוך הקהילה. אני לא רוצה לבחור כל הזמן. כשיצאתי עם האקס שלי תמיד הרגשתי לא בנוח. אני אמנם חלק מהקהילה הלהט"בית, אבל לא היה לי נעים ללכת למסיבות של לסביות כי אני לא חלק מזה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אהלן נריה כנפו, המפיק של מגזין הגברים הדתי "קידוש". פרסמת השבוע סטטוס שהפך ויראלי בטירוף ובו יצאת נגד שונאי ההומואים בקרב הציונות הדתית, כולל בצלאל סמוטריץ', וטענת שאין זכות להתערב להומואים במה שהם עושים בחדר המיטות ואין מה "לקבל אותם" או "לא לקבל אותם", כי נטייה מינית היא חלק מהזהות של האדם. ספר קצת מי אתה ומה אתה.
"אני פעיל פוליטי בן 25, גר ביישוב קהילתי דתי בשם גבעת שפירא ליד אשקלון. אני יהודי דתי, בוגר שירות צבאי, מה שנקרא כיפה סרוגה. אני גם חבר מרכז הבית היהודי וחבר הנהגת הצעירים של המפלגה. התמחיתי בעבר אצל אורי אורבך ז"ל בתור יועץ תקשורת. כל מה שלמדתי זה ממנו, כל הפתיחות הדתית והפוליטית. אורי היה אדם אמיתי וכן בעולם הפוליטיקה הצבועה, והוא היה מלא סובלנות ואהבה כלפי האחר".
מה הניע אותך לכתוב את הדברים האלה?
"היה לי דחף לומר את האמת, להשמיע את הקול השפוי של הציבור הדתי לאומי, קול שלא נשמע מספיק, אולי כי הוא בנאלי. הרבה דתיים חושבים כמוני ופנו אליי ואמרו לי שאני צודק, אבל גם שהדברים בנאליים וברורים. ניסיתי לעזור לאנשים לעשות את ההפרדה בין התנגדות פוליטית לגיטימית לדברים כמו נישואים חד מיניים ומצעדי גאווה, אף שאני ספציפית תומך בשניהם, לבין שיח של שנאה נגד הומואים".
כולם מדברים על פגיעה. הדתיים מרגישים פגועים מאורח החיים של הקהילה הלהט"בית. אז בואו נעשה סדר לח"כ סמוטריץ' וחבריו.צורת…
אבל אין הפרדה כזאת. שנאת ההומואים בציונות הדתית קשורה קשר ישיר להתנגדות הפוליטית הנחרצת של חברי הבית היהודי לנישואים חד מיניים, כפי שהתבטא בסרטון המפורסם שהופץ בזמן מערכת הבחירות האחרונה, ובעיקר לטרמינולוגיה השונאת שהם השתמשו בה.
"אתה צודק, ולכן הפוסט שלי היה חשוב כל כך. אני חושב שנבחרי הציבור שלנו בבית היהודי הם קבוצה קטנה שלא מהווה מדגם מייצג לדעות של הציבור לגבי להט"ב, וישנה מורכבוּת פוליטית גדולה יותר במגזר ממה שהשתקף בסרטון ההוא. ינון מגל, איילת שקד ונפתלי בנט הם אנשים שבהחלט לא שונאים הומואים, ולגבי שאר חברי הכנסת של המפלגה – אני חושב שהם פחות שונאים הומואים ולסביות ויותר בורים לגבי זה".
אם אתה באמת חושב שבנט לא שונא הומואים וששיח של שנאה זה דבר רע, אז הוא כשל כמנהיג של הציונות הדתית כשאִפשר לדעות כאלה להישמע ולא יצא נגדן פומבית.
"בנט כן אמר דברים בסגנון הזה. אולי לא בצורה מפורשת, אבל הוא כן החליט לתקצב את איגי, למשל, אחרי הרצח במצעד בירושלים. זה לא הדבר היחיד שהוא עשה. הוא גם נפגש בזמנו עם אסי עזר כדי לשמוע ממנו יותר על הומואים וללמוד על זה".
ובכל זאת הוא פחד להסתבך עם חברי הכנסת בסיעתו ונתן יד חופשית לשנאה ולהסתה.
"ברור שהוא פחד, כל הפוליטיקאים פוחדים, כולל זהבה גלאון הגדולה שמדברת על נישואים חד מיניים אבל יודעת טוב מאוד שלא תתאפשר אי פעם ממשלת שמאל בלי חרדים, מה שאומר שהיא תצטרך לרדת מהדבר הזה. לכן אני חושב שהמסמך שאגודת הלהט"ב רצתה להחתים עליו את בנט כתנאי לנאומו בעצרת בתל אביב היה טעות שמעיד על חוסר הבנה של העובדה שפוליטיקה היא משחק של פשרות".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
