ב-2013, כשהעונה הראשונה של "הרשימה השחורה" עלתה ב-NBC, הטלוויזיה נראתה לגמרי אחרת. מהפכת הסטרימינג עדיין לא התרחשה. סדרות הריאליטי עדיין שלטו בסדר היום של המסך האמריקאי. תור הזהב של סדרות הדרמה כבר היה בעיצומו ב-HBO, AMC ושואוטיים, אבל רשתות הטלוויזיה המסורתיות התקשו לייצר להיטים מתוסרטים בנוסחאות הישנות. ופתאום "הרשימה השחורה" הייתה הלהיט הזה, סדרת הדרמה הנצפית ביותר בעונת הבכורה שלה, ביקורות נלהבות, מעריצים מסורים, ודלק רעיוני שהספיק לשמונה עונות טובות. שלשום שודר הפרק הראשון בעונת הפרידה שלה, הערב היא תעלה גם ב-yes ובסלקום TV, והגיע הזמן לתת לה את הכבוד שמגיע לה.

מעל הכל, "הרשימה השחורה" היא הסדרה של השחקן הפנומנלי ג'יימס ספיידר, שקיבל כאן מגרש משחקים עצום בגודלו כדי לפתח בו את דמותו המרתקת של ריימונד "רד" רדינגטון, סוכן מודיעין אמריקאי לשעבר וארכי-פושע שנמלט מה-FBI במשך עשורים, שמסגיר עצמו לפתע וחושף בפני סוכני ה-FBI את "הרשימה השחורה" שאסף במשך השנים על הפושעים הגדולים ביותר בעולם. הוא מבטיח לסייע להם לתפוס את כולם בתנאי אחד: הוא דורש לעבוד עם הסוכנת הצעירה אליזבת' קין. לכאורה אין ביניהם קשר. והלכאורה הזה החזיק איזה שמונה עונות. הפורמט הזה, עם קשת עלילתית רחבה בין הדמויות הקבועות לצד קשת עלילתית קצרה עם התחלה, אמצע וסוף סביב "פושע השבוע" וחיסולו, אחראי ל-197 פרקים של טלוויזיה ברמה גבוהה ובינג' מצוין כשלעצמו.

ההצלחה של "הרשימה השחורה" ב-NBC דעכה מהר, אבל ב-2014 היא עשתה סנסציה כשנמכרה על ידי הרשת לשידור נוסף בנטפליקס תמורת כשני מיליון דולר לפרק. ההצלחה הגלובלית של הסדרה בסטרימינג נתנה לה חיים ארוכים ואיפשרה לספיידר הזדמנות לשכלל עוד ועוד את דמותו של רד, הציר הייחודי של הסדרה כולה בעצם, עד שהפך לאחד האנשים הרעים הטובים בתולדות הטלוויזיה (ובטח אחרי שמגלים עליו את כל מה שמגלים עליו לאורך הדרך), בימים שבהם מישהו עדיין התרגש מאנטי-גיבורים פגומים בעלי נטיות פסיכופתולוגיות. העונה התשיעית לא הייתה מוצלחת במיוחד, אבל עונת הפינאלה אמורה לפצות עליה. נחזיק אצבעות לאיש הרע.
>> "הרשימה השחורה 10" // NBC // עכשיו גם ב-yes ובסלקוםTV

• המסך
• מה רואים הלילה
• הרשימה השחורה
• המלצות צפייה

• Facebook
• Twitter
• Email

בעקבות הרשימה המקארתיסטית של ארגון "אם תרצו" וגל התקפות הנוכחי על חופש הביטוי והיצירה, החליטו אמנים וארגונים למען זכויות אדם לארגן אירוע מחאה אמנותי תחת הכותרת "הרשימה השחורה". הסלוגן שמלווה את האירוע, שיתקיים בשישי הקרוב בנמל תל אביב, הוא "מופע ענק עם קמצוץ של תקווה", והוא מאגד אג'נדה ברורה של ניסיון לשמור על המרחב הדמוקרטי – שנדמה כהולך ונעלם בישראל.האירוע ייתן במה לאמנים שונים אשר חלקם הופיעו בקמפיין "השתולים בתרבות" של "אם תרצו", ביניהם רבקה מיכאלי, דרור פויר, שרית וינו אלעד, מירה עוואד, גל אוחובסקי, רננה רז, קוואמי, ניר ברעם ואחרים.

"במקום לבוא בשליליות של רודפים אותנו וכמה שאנחנו ומסכנים, אנחנו רוצים להפוך את זה, ולהראות כוח וסולידריות", מסביר העיתונאי דרור פויר, ממנחי האירוע. "יש מגוון של ארגונים שמשתתפים מכל גווני הקשת. אנחנו לא מתכנסים ביחד לעוד הפגנת זעם של 'אכלו לנו, שתו לנו', אלא מתכנסים למסיבה בתחושה של חוזק אל מול שלטון הפחד. השמאל אימץ את פוזת הנרדף, אבל אנחנו לא איזה מיעוט מבוטל".

אבל זה לא אירוע לשמאל בלבד.

"הייתי שמח אם יבואו לאירוע לא רק שמאלנים אלא גם אנשי מרכז וימנים, אלא כל מי שהשיח הדמוקרטי חשוב לו. אני מאמין, ואולי אני אופטימי – שגם נתניהו ובנט הבינו שלדבר הזה יש נטייה להתפוצץ בפרצוף. אם בני בגין יבוא אני אישית מזמין אותו לסלואו".

אירוע "הרשימה השחורה" יום שישי 5.2, שעה 12:00

האנגר 11, נמל תל אביב.

הכניסה חופשית על בסיס מקום פנוי

• שרית וינו אלעד
• דרור פויר
• הרשימה השחורה
• ניר ברעם
• אם תרצו
• גל אוחובסקי
• קוואמי
• רבקה מיכאלי
• נמל תל אביב
• רננה רז
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• מירה עוואד
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

כבר כמה ימים – מאז שפורסמה ב״הארץ״ התוכנית של משרד התרבות לגבש רשימת יצירות אסורות – מסתובבת ברשת עצומה בשם ״הרשימה השחורה – אנשי תרבות מסרבים לשתוק״. העצומה פומפוזית גם באיכות השמות המופיעים בה וגם במספרם. נכון לכתיבת שורות אלה נאספו בה כמעט 5,000 חתימות, אבל העצומה הזאת היא שארית מהקיץ האחרון, מכוונת בכלל לשרת התרבות מירי רגב, וגם כשלפני יותר מחצי שנה היו בה אלפי חתימות שום דבר לא
באמת השתנה. גם מי שיש לו מה להפסיד ישרבב פנימה את שמו, בין שזה מדאגה ואכפתיות אמיתית ליסודות הדמוקרטיה הנסדקים, ובין – למקרה שהדברים יסתדרו – כדי להיזכר כמי שהיה בצד הנכון של ההיסטוריה.

זה ממש בסדר, הגיוני ומובן, אבל אין בעצומות האלה, עד כה, שום דבר שמדגדג את הקונצנזוס. לכל היותר הן מעצבנות ימנים ונותנות נחת לשמאלנים, בעוד המציאות מתעוותת וממשיכה את דרכה במסלול אפל. דווקא עכשיו הבחירה של אחינועם ניני לפרוש מאמ״י (ארגון אמני ישראל) עקב ההחלטה להעניק פרס מפעל חיים לאריאל זילבר היא צעד אמיץ. לא בגלל ההשלכות שלו כלפי ניני עצמה – יהיו אשר יהיו – אלא כיוון שיש במעשה הזה יותר אקטיביות מאשר שרבוב שמה בעצומה.

אין הפתעה גדולה בכך שזילבר, שב־15 שנה האחרונות נרשמו תחת שמו לא מעט התבטאויות גזעניות, הומופוביות ונוטפות שנאה, נבחר לקבל את הפרס. כשבאמ״י אומרים שהם לא מערבבים פוליטיקה ואמנות, פיהם ולבם ופיהם – אפשר להאמין שאין חבר בוועדת הפרס שחשב אפילו לרגע להעניק לזילבר את הכבוד בגלל דעותיו החשוכות. אבל אותם אמנים שחותמים על עצומות, בשמם גם מחולק פרס למי שלא היה חושב פעמיים אם לסתום להם את הפה; בגלל הדעות, לא היצירות.

הבחירה להתנתק מארגון שהבחירות שלו לא תואמות את ערכיה היא לגיטימית, והקריאה לעשות כמוה אינה בבחינת סתימת פיות, אלא פשוט החלטה שלא להיות מזוהה, בשום צורה, עם מי שעומד מאחורי אמירות אנטי מוסריות. אפשר להמשיך לחתום על עצומות, יש משהו מנחם בלהיות חלק מקולקטיב צודק, אך בסופו של דבר יהיו אלה המעשים – נחרצים יותר או פחות מאלה של ניני – שיוכלו להביא לשינוי. אבל לא היא ולא אף אחד אחר יוכלו לעשות זאת לבד. ההירתמות המיידית לעצומות היא אמנם הבעת עמדה, אך היא לא תוביל לשום מקום, אין לה מטרות ויעדים. חתימות כבר לא עושות כותרות כמו פעם, לא מכנסים בעקבותיהן דיונים דחופים וספק אם מישהו מתקשה להירדם בגללן. את החתימות אפשר לחלק למעריצים.

• אמנות
• אמ"י
• אחינועם ניני
• אריאל זילבר
• משרד התרבות
• הארץ
• הומופוביה
• דמוקרטיה
• תרבות
• פרס מפעל חיים
• מירי רגב
• גזענות
• טורים אישיים ובלוגים
• אנשים
• עצומה
• הרשימה השחורה
• שרת התרבות והספורט