• Facebook
• Twitter
• Email

בספטמבר 2015, לאחר פגישה עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוציאה ממשלת רוסיה הודעה כי בתקופה הקרובה תעביר כספי פנסיה לכ־30 אלף עולים שהגיעו לארץ לפני 1992. הבטחה זו (שטרם התממשה) הציגה מציאות אבסורדית שהיא מנת חלקם של רוב העולים ממדינות חבר העמים. ההכרזה של פוטין היא בין היתר תוצאה של קמפיין של קבוצה של בנים ובנות לעולים ממדינות אלו, שהגיעו לארץ בשנות ה־90, דור ה־1.5.

"יש התארגנות בנושא שכוללת בין היתר פגישות עם חברי כנסת", מספרת י' שמעורה במאבק והעדיפה לא להיחשף בשם מלא. "הזקנים לא ייצאו לרחוב, זה לא במנטליות הרוסית. המחשבה על הפגנות מזכירה להם קומוניזם ועושה להם אלרגיה חוץ מזה, בתפיסה שלהם אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. חייבים להבין שאלו אנשים שגדלו בתוך קושי ומחסור מלידה, זה אנחנו, דור 1.5, שרואים את הדברים בצורה ביקורתית. אנחנו שולטים לרוב יותר בשפה ולכן יש לנו גישה ליותר מידע".

אם הרגשתם שהנושא לא בדיוק הציף את מהדורות החדשות, אתם צודקים. פעילויות קודמות של התארגנות עשו רעש ציבורי מועט מאוד, אם בכלל. "הייתה הפגנה לפני כמה זמן שהתנהלה בצורה טיפשית", מוסיפה י'. "ערכו את זה ביום חמישי בערב, יום שכלי התקשורת לא ממש מתפקדים בו. הגיעו אולי 100 איש. שמעתי גם על הפגנה אחרת שנערכה בכנסת ביום של חגיגות 25 שנה לעלייה הרוסית. היו שם שניים וחצי קשישים עם שלטים. בשיירה של הממשלה אף אחד, כולל נתניהו, לא התייחס אליהם. התקשורת הישראלית לא מתעניינת ברוסים, חייבים להעלות את הנושא למודעות הציבורית, להציף את זה, להוציא אנשים לרחוב".

פשוט מתכננת לאכול פחות

"עליתי לארץ בדצמבר 1990, אבל התחלתי לעבוד קבוע כרופאה בבית חולים נהריה רק בשנת 1992", מסבירה רוזה מיכלין (80) מאזור הקריות את המצב הקפקאי שבו היא נמצאת. "התחלתי כתורנית חוץ, ואף שעבדתי דרך משרד הבריאות לא קיבלנו קרן פנסיה".
רק ב־2008, עם כניסתו לתוקף של חובת הביטוח הפנסיוני לעובדים, התחיל המעסיק של מיכלין להפריש לה פנסיה מסודרת, וביולי 2015 היא כבר קיבלה הודעה מהמדינה שהיא צריכה להתכונן להפסיק לעבוד. "אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי כרגע", אומרת. " זה אומר לחיות מ־2,800 ש"ח בחודש".

למיכלין אישרו בסופו של דבר להמשיך לעבוד, אבל רק שנה אחת נוספת, ובעוד חודש היא תצטרך להתחיל לחיות מ־3,400 ש"ח, שיורכבו מהפנסיה ומקצבת הזקנה.
"אני בת 80, מה בדיוק אני יכולה לעשות?", היא אומרת. "אני פשוט מתכננת לאכול פחות, לצמצם ולנסות לחיות מהסכום הזה כל חודש".

מיכלין בהחלט לא לבד. פתיחת השערים של מדינות חבר העמים החל משנות ה־90 העלתה לישראל יותר ממיליון אזרחים. צבירת הפנסיה של אותם עולים ממדינות המוצא נמחקה כליל והתחילה מחדש ביום שמצאו עבודה בישראל. כמעט 200 אלף איש ייצאו בקרוב לגמלאות עם קופת פנסיה שלא ממש אפשר להתקיים ממנה בכבוד, אם בכלל.

"ב־25 השנים האחרונות, חלק גדול מהעולים שהגיעו לא צברו מספיק בקופת הפנסיה כדי לאפשר רמת חיים נורמלית", מסביר ח"כ רוברט אילטוב, יו"ר סיעת ישראל ביתנו. "כשעולה מגיע לכאן בשנים הראשונות הוא לומד את השפה ורק אחר כך מנסה למצוא עבודה. לכן גם בן אדם שהגיע לפני כ־30 שנה מגיע למצב שהצבירה היא רק ב־15 השנים האחרונות. הצבירה הזאת איננה מספיקה, וקבוצות גדולות של עולים יוצאים לפנסיה ומגיעים לפת לחם".

בלי שמאל או ימין

נושא הביטוח הפנסיוני של העלייה מחבר העמים אינו חדש, אך נדמה שאל מול הקולות ההולכים ומתרבים שקוראים לטיפול בנושא, מעדיפה הממשלה להפנות מבט. סעיף הפנסיה היה אחת הסיבות המרכזיות לביטול הברית הקואליציונית בין הליכוד לישראל ביתנו. "אנחנו חייבים למצוא פתרונות שבהם אנשים יוכלו לעלות עם המשפחות שלהם", אומר אילטוב. "מדינות הגירה שונות מעודדות עלייה של מעמד ביניים ואנשי מקצוע רק כדי שיגיעו ויחזקו את הכלכלה, ולא ייתכן שאנחנו כמדינה לא נותנים לזה פתרון הולם".

הפתרון שח"כ אילטוב מנסה לקדם חוצה מחנות פוליטיים, ונדמה שבסוגיה זו יש תמימות דעים בכל חלקי המפה הפוליטית. "אני עובדת על חקיקה שאמורה לספק הבטחת סכום מינימום לכל קשיש", אומרת ח"כ קסניה סבטלובה מהמחנה הציוני. "אנחנו נגיש אותה בעוד כחודש, אך לצערי זה לא נמצא בתקציב השנה, וגם אם בדרך נס הקואליציה תאשר, אני לא רואה איך המדינה תוכל ליישם את זה".

• גמלאות
• רוסים
• פנסיה
• מאבק
• זיקנה
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עוני
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

הסרטון שבו מישהו הצליח לבודד את ערוץ השירה של אדל מההופעה שלה ב"סאטרדיי נייט לייב" הפך ויראלי לא רק בזכות הפופולריות של הזמרת המופיעה בו וגם לא רק בזכות איכותו של ערוץ השירה. הסרטון אמור להציג את המעלות הווקאליות שלה בתנאי מעבדה – הנה, קחו עוד סיבה מזוקקת להתפעל ממנה. אבל הסרטון הזה עושה משהו אחר. הרי אין באמת צורך בערוץ השירה המבודד. הוא לא חושף שום דבר שאינו נגיש לאוזן גם ככה. ההפקה המוזיקלית של אדל בלאו הכי כבר רתומה, מהתו הראשון עד האחרון, להבלטת הקול שלה כך שיישמע כמה שיותר טבעי. אף מפיק בר דעת לא ינסה להלביש על השירה שלה פילטר או ווקודר.

אז לשם מה מוגש לנו ערוץ השירה של אדל? האם מישהו חשד בה שהיא מזייפת? האם מפיקים ערמומיים באולפן עושים ממנה משהו שהיא לא? גם אם לא זו הייתה הכוונה של יוצר הסרטון, הוא חב את הפופולריות שלו לצורך של מאזינים רבים להוכיח את עליונותה על זמרות אחרות – זמרות אחרות שהן לכאורה אותנטיות פחות, כאלו שעוד לא הוסר מהן החשד שהצלחתן נגועה בטריקים של מחשב. הוא רומז על כך שיש בה משהו טוב יותר, או ראוי יותר – באופן אינהרנטי ממש – מאשר חברותיה לצמרת עולם הפופ. העניין הזה מסמל באופן מושלם את סוג ההערצה שמייצר ז'אנר הפופ שאדל משתייכת אליו. הערצה זו מאפשרת למאזינים שלה לבדל את עצמם משאר מאזיני הפופ ולחבר את עצמם למסורת קלאסיציסטית. במילים אחרות, אדל שונה כי היא "איכותית", והיא "איכותית" כי היא שמרנית.

מה זה אומר "שמרנית"? הנה עד כמה הממסד אוהב את אדל: ב־2011, עם צאת האלבום השני שלה, "21", גורדון בראון – אז ראש ממשלת אנגליה – שלח לה מכתב שבו כתב לה: "כשהמדינה נמצאת בצרות הכלכליות שהיא נמצאת בהן, את מהווה אור בקצה המנהרה". מובן שזו לא ביקורת שבאה לטעון שאדל היא שופר ממשלתי שנועד לטשטש את ההמונים, אלא רק לציין את העובדה שהיא חפה מהערך המהפכני שיכול להיות במוזיקת פופ, שמאז הדיסקו מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם השוליים: מצד אחד תעשיית ענק, מצד שני מוזיקה שתכניה הם לעתים תכופות חתרניים יותר מהרוקנ'רול הלבן והמרוצה מעצמו.

מצד שני, בשביל להיות שמרנית כל כך בעולם שהולך ונעשה ויזואלי יותר, ויראלי יותר ודינמי יותר, משהו בשמרנות של אדל ראוי גם להערכה. בקרב מול ביונסה, מיילי סיירוס או טיילור סוויפט, אדל, כמו שאומרים, מביאה סכין לקרב אקדחים, ובמקרה שלה יוצאת – לפחות בחלק מהמקצים – כשידה על העליונה ("25", האלבום החדש, צפוי לשבור השבוע את שיא המכירות לאלבום בשבוע הראשון עם כ־2.5 מיליון עותקים. השיא נשבר בפעם האחרונה ב־2000, על ידי "No Strings Attached" של NSYNC, שפעלו בכלכלת מוזיקה שונה לחלוטין). מובן שתעשיית המוזיקה ועיתונות המוזיקה – דינוזאוריות בפני עצמן – מעודדות את אדל. היא נראית לשתי הדינוזאוריות האלו כמו משהו מהדור שלהן, משהו שהן יודעות להתמודד איתו.

זו הסיבה האמיתית שבקליפ של "Hello", במהלך שכבר ספג לא מעט לעג, אדל משתמשת בטלפון צדפה. כל כולה אנכרוניזם אחד גדול, אישה מחוץ לזמן. זאת לא אשמתה של אדל, קשה לדמיין שזהו מהלך ציני ומחושב מצדה. סביר להניח שהיא עושה מה שהיא יודעת ורוצה לעשות. אבל זה שטלפון צדפה נראה לנו כמשהו יותר איכותי מלשיר על סמסים, הגם שכולנו שולחים סמסים ורק מעטים מהסבים שלנו עדיין מחזיקים טלפון צדפה, מלמד אותנו הרבה על קהל המאזינים שהפכנו להיות: כזה שמעריץ קודם כל הון תרבותי.

• מוזיקה
• זיקנה
• אדל
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"זרקתם אותנו בנגב, בצפון, בפריפריה," אמר הזקן המזרחי שישב על הספסל, עיניו רושפות וראשו נד לשלילה, שוב ושוב. "איפה יש חור, שמה זרקתם אותנו." "איפה רצית שנזרוק אותכם," אמר הזקן האשכנזי, שישב לידו, "בצפון תל אביב?"
"ממשאיות הורידו אותנו! באמצע המדבר שמו אותנו – "
"שמו…"
"כן, שמו!"
"נתנו לכם בתים בחינם," אמר האשכנזי. "לא רוצים, תקומו, תלכו למקום אחר. מי מפריע לכם?"
"באנו בלי כלום! איך נקנה דירה?"
"בדיוק! באתם בלי כלום, ומדינה נתנה לכם בית חינם – "
"בית בג'יהנם."
"בחינם!"
"הבאתם אותנו להיות פועלים. עבדים שלכם."
"לא רוצה, אל תבוא. תישאר במרוקו, עם מלך מה שכל כך אוהב אותכם, וזוהרה אלפסי שעושה טולולו, וכל הבתים, והמשרתים – איזה יופי! מי אמר לך לבוא?"
"בן גוריון אמר!"
"אז אמר. מה הוא, אבא שלך?"
"אחרי שאתם עשיתם שהערבים ישנאו אותנו – "
"אחרי שאנחנו הקמנו מדינה בשבילכם, שמגג!"

וכך היו ממשיכים להתווכח, על הספסל בגינה, לולא קמה הפיליפינית של המזרחי ואמרה לו: "עכשיו פיפי!"
"אין לי פיפי."
"אחר כך חוזרים, לא תעשה בדרך," אמרה הפיליפינית.
"לא יעשה, לא יעשה."
"עכשיו תעשה!" אמרה ונעמדה לידו, נמוכה, עגולה ונחרצת, והוא הבין שאין לו ברירה, התרומם בקושי, ושניהם התחילו את מסעם לעבר פינת הגינה, שם יש גדר אבן קטנה (כל הכלבים תמיד מושכים לשם, ואשה אחת עם כלב רזה ותוקפני אמרה פעם לחברתה: "בטח, שמה הריחות הכי מעניינים"; עכשיו אני מבין למה),

הפיליפינית הורידה לו את המכנסיים, וכיוונה אותו לגדר, והוא השתין, ואז היא ניערה לו את הזין – אפשר לקרוא לזה זין אם זה משמש רק לפיפי? אני נזכר בספר "תותחי נברון",

שם אסיר עולם משתין ומביט באיברו ואומר לו, זהו, חביבי, זה כל מה שתעשה בחיים מעכשיו, פיפי; וכשהסרט הגיע לטלוויזיה חיכיתי בציפיה דרוכה לראות את השחקן ששיחק אותו, טלי סאבאלס, הלא הוא המפקח קוג'אק הקירח והקשוח והאהוב, מדבר אל הזין שלו אבל הסרט דילג על השורה הזאת ולעולם לא אדע: האם קוג'אק קירח גםשם?

הפיליפינית גמרה לנער את הזקן משאריות הפיפי, והלבישה אותו. כשהתיישבו חזרה בספסל, פנתה חברתה אל הזקן שלה, האשכנזי: "אתה צריך גם?"

"לא," הוא אמר. "אז אתה שומע, אתה צריך להגיד תודה לבן גוריון, שמנדריק אחד-"
אבל הפיליפינית חתכה אותו: "סבא, אחר כך לא עושים. תעשה עכשיו."
"אין לי!"
"תקום, תקום," אמרה ואחזה בו בכתף, והכאיבה לו כנראה, כי הוא התעוות טיפה, ואז משכה אותו מעלה כאילו היה בובה קלה.
"לך, לך, אל תתווכח איתה," אמר לו המזרחי.
"אבל אין לי -" אבל לא גמר את המשפט, כי היא כבר גררה אותו קדימה, אוחזת בצווארו באותה נקודה כואבת ומכריחה אותו לצעוד קדימה, והם הגיעו אל גדר האבן, שם היא הורידה לו את המכנסיים, חיכתה שהוא ישתין, ואני סובבתי את פני עד ששמעתי צעקה – זו היתה הפיליפינית, שהמשיכה ואמרה: "מה עשית? פיפי אמרתי לך! לא קקי, פיפי!"
והזקן רעד מבושה, והפיליפינית השניה שישבה על הספסל התפוצצה מצחוק, והזקן המזרחי תהה למה היא צוחקת אבל שמיעתו היתה חלשה וראייתו עוד יותר והוא לא הבין מה קרה שם, והפיליפינית של האשכנזי לקחה נשימה עמוקה, שלפה מכיסה נייר טואלט – כנראה היתה מוכנה למקרים כאלה – ניגבה לו את התחת, הלבישה אותו חזרה, ולאט לאט הוליכה אותו חזרה לספסל.

הזקן המזרחי אמר: "או הנה אתה. כמה זמן לוקח, בחיאת התורה. אז מה אמרתי לך בן גוריון? אמרתי לך ש…"

אבל חברו כבר התקשה לעקוב, ואחרי שעה קלה החליטו המטפלות שזהו, עד כאן, והקימו אותם. הזקנים אמרו שלום ונפרדו, אבל בגלל שהלכו כל כך לאט, לקח להם לפחות עשר דקות עד שהתחילו להתרחק זה מזה.

• אוכלים שותים
• זיקנה
• מזרחים
• קקי
• עוזי וייל
• אשכנזים
• בלוגים וטורים