Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
סמואל ל. ג'קסון מציג את הזקנה במלוא עליבותה, עד שמגיע הטוויסט
זקן דמנטי או בלש, אנחנו אוהבים אותו. סמואל ל. ג'קסון ב-"הימים האחרונים של תלמי גריי". (צילום: יחסי ציבור)
"הימים האחרונים של תלמי גריי" מביאה את הצ'ארמר האהוב לככב לראשונה בתפקיד ראשי על המסך הקטן ולא עושה לצופים חיים קלים, אבל אם תשרדו את העוני, הטראומה והאבל, תמצאו עוד אירוע טלוויזיוני מאת אפל טי.וי פלוס
תלמי גריי בן יותר מתשעים והזיכרון שלו לא כפי שהיה. העבר הרחוק וההווה מתערבבים לו, פרטים הכרחיים פורחים לו מהראש וכדי להיזכר בשמות בני משפחתו הוא נעזר בתמונות על הקיר. אם זה לא קשה מספיק, תלמי חי לבד בבית שהוא התגלמות הסיוטים של מארי קונדו – למרות שהוא בהחלט לא כשיר לדאוג לעצמו. האחיין שלו רג'י מבקר אותו קבוע ומטפל בו, אבל יום אחד הוא פשוט מפסיק להגיע.
זו המציאות שלתוכה אנו נזרקים בפרק הבכורה הקשוח של "הימים האחרונים של תלמי גריי", מיני סדרה חדשה של אפל טי.וי פלוס על פי ספרו של וולטר מוסלי. סמואל ל. ג'קסון מגלם כאן דמות מבוגרת ממנו בשני עשורים ומסתער עליה בכל הכוח. ג'קסון הוא אחד השחקנים האהובים בעולם וגם כשהוא משחק אנטי גיבורים או נבלים מוחלטים קשה שלא להיות בעדו. הוא פשוט צ'ארמינג מדי, תמיד עם החיוך, הקריצה וקללה בהיכון, כמעט תמיד בתפקיד קומי. כאן המשימה שלו קשה מאי פעם – זה לא שאנחנו לא בעדו, הוא פשוט כל כך חסר אונים שהאינסטינקט הראשוני הוא להסיט ממנו את המבט. הזקנה שלו לא מיוצגת על ידי חוכמת חיים מתוקה, אלא מתוארת במלוא עליבותה, כולל בכי קולני, צרחות ובעיות שליטה בסוגרים.
אבל אז קורה משהו מוזר – אחרי שבילינו פרק של שעה עם הדמות הזו, הסדרה מודיעה לנו שהיא עושה שינוי כיוון – עכשיו זה גם הסיפור של רובין (דומיניק פלאשבק, "הצמד"), שלוקחת על עצמה את הטיפול בתלמי על אף שאין ביניהם היכרות של ממש או קשר משפחתי. חצי פרק נוסף פנימה מגיע טוויסט מד"בי עם השפעות קיצוניות על העלילה והטון – ניסוי רפואי מוזר מחזיר לתלמי זמנית את זיכרונותיו, ובחדות יוצאת דופן המתעלה על זיכרון של אדם "רגיל". כמעט בין רגע תלמי הופך מקשיש ממלמל ל… ובכן, סמואל ל.ג'קסון. עכשיו הוא אדם נמרץ, חד ומוכוון מטרה – הוא רוצה לנצל את המתנה הזו כדי לפתור את תעלומת הרצח של אחיינו האהוב, כשרובין לצידו ספק כשותפה וספק כמצפון וחגורת בטיחות.
ג'קסון תמיד מצוין, בין אם בגרסתו הדרמטית או הבלשית, אבל קרן האור האמיתית והדבק שמחזיק את הסיפור המסובך הזה בשליטה היא השחקנית הצעירה שלצידו. הנוכחות שלה עוזרת לסדרה להתרחב ולקבל רבדים מעבר לפרופיל של דמות אחת וסיפור חייה. נושאים כמו עוני, טראומה ואבל מציצים כבר מהדקות הראשונות, אבל הופכים לתמות מובהקות רק כשהיא מגיעה. מלחמת ההישרדות של תלמי היא כבר לא מלחמה פרטית והמציאות החברתית מרגישה בלתי אפשרית – אבל רובין היא האלמנט המרכך, מקור לתקווה, או כמו שתלמי מכנה אותה – "הציפור הראשון של האביב".
כל סטודנט לתסריטאות שנה א' יודע שפרק פיילוט אמור למכור את הסדרה, ולכן הוא גם צריך להיות פרק מייצג. "הימים האחרונים" מצפצפת על זה – שני הפרקים הראשונים שלה עושים סלולם ז'אנרי וטונאלי, מכניסים ומוציאים דמויות מהסיפור ונותנים לנו את הטוויסט שכל תקציר וטריילר כבר חשפו רק אחרי פרק וחצי. היא לא סתם לוקחת את הזמן, היא ממש בוחנת את הסבלנות שלנו.
סביר מאוד להניח שהבחירה הזו עלתה לסדרה בצופים שהתייאשו בדרך, אבל דווקא ההחלטה "הלא נכונה" הזאת מסמנת אותה כסדרה אמיצה במיוחד שקשה מאוד לנחש לאן היא תלך מכאן והלאה. בין אם תגשים את ההבטחה או לא, המיני-סדרה הזו היא עוד הוכחה שאפל טי.וי פלוס הוא יותר מ"עוד ניסיון לעשות נטפליקס". השירות הזה אמנם לא מתקרב לכמות התכנים וההשקות של מתחריו, אבל כמעט כל תוכן חדש מתגלה כ"אירוע טלוויזיוני" שאי אפשר – או לפחות לא כדאי – להתעלם ממנו. רק שימשיכו ככה.
"הימים האחרונים של תלמי גריי", פרק חדש בכל יום שישי, אפל TV פלוס
כשהנציגה בדלפק בריכת גורדון בחנה אותי בדקדקנות ושאלה לגילי, מצאתי את עצמי משיבה לה באוטומטיות מבהילה, מבלי לתהות מדוע השאלה הזאת רלוונטית. היא הסבירה שיש לי מזל – המנוי השנתי לחדר הכושר ולבריכה מוזל עבור מתאמנים מתחת לגיל 35. התגובה הראשונית שלי הייתה צהלה בלתי פרופורציונלית. חשתי כמו בייבי רעננה ומחוזרת שמוסדות פנאי בעיר מעוניינים בנוכחותה עד כדי כך שהם מורידים לה במחיר. אבל אז ירדה ההתלהבות, והגיע רגע של וואט דה פאק. הרי מדובר במועדון כושר ולא בקליפ של נועה קירל, אז למה זה משנה בני כמה הלקוחות? אין שום סיבה לאפליה על בסיס גיל במקום שבו עוסקים בפעילות ספורטיבית, למעשה אין סיבה לאפליה הזאת באף מקום.
הג'סטה שבריכת גורדון עושה עבור הצעירים היא בסך הכל מסווה אלגנטי להדרת מבוגרים – התרבות הרגילה אותנו להיגעל מקמטים, שומן ורפיסות כללית ובריכת גורדון לא חמקה מהמגמה. כי מה קורה אחרי גיל 35, בעצם? האם זה הרגע שבו נכפית על הגוף שלנו הידרדרות בלתי נמנעת? או שאולי אנחנו אמורים להיות מספיק יציבים כלכלית כדי לשלם מחיר מלא על מנוי? ובכן, השנה היא 2019 ואף אחת מהסיבות הללו כבר לא לגיטימית. כיום אנשים בשלהי שנות ה־30 שלהם הם בני דור הוואי שעדיין חווים תסמינים מתמשכים של גיל ההתבגרות, וכתוצאה הם לא תמיד יציבים תעסוקתית ובעלי ממון. הגישה של גורדון שייכת לעבר, שבו גיל 35 סימן נקודת אל חזור של הזנחה גופנית, קביעות בעבודה ושניים וחצי ילדים. תכל'ס יש עוד סיבה שכל זה מעצבן אותי – כי בעוד שנתיים אהיה בת 35, וממש לא בא לי לשלם יותר כסף, למה מה קרה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כולנו מקבלים מדי פעם הוראה לבקר את סבתא, אבל כתבנו גיא פרחי נדרש למשימה בלי שיניים: לבקר הרבה סבתות, ולא את שלו. צעיר בגילו וזקן ברוחו, הוא עבר לגור בבית אבות בפתח תקווה. בין הבינגו, היוגה והלבן הוא כמעט מצא את אהבת חייו (של סבו המנוח)
הכל התחיל כאשר עורך מגזין זה הפריע את שעת הקפה הקבועה שלי וקרא לי לחדרו. "מה אתה תמיד דואג להבליט בקשר אליך?", הוא שאל, וניכר היה שהוא מתאמץ להסתיר ידיעה מרגשת. "שאני המזרחי האמיתי היחידי במערכת?". "לא, נו, על מה אתה תמיד חופר בכתבות שלך?", הוא ניסה שנית. "על זה שאני שמינית תימני?". לבסוף הוא נשבר. "שאתה זקן שכלוא בגוף צעיר", אמר והציג בפניי הזמנה לאירוח בבית האבות ע"ש ליאון רקנאטי בפתח תקווה – מוסד ייחודי המיועד לקהילת הספניולים.
ההזמנה, שהבטיחה לכתב האמיץ "פסק זמן מרענן מאורח החיים התל אביבי", רמזה על ציפיית המוסד להעביר אותי תהליך נפשי שבסופו הקתרטי ייזנח ההדוניזם ההרסני לטובת ההנאות הפשוטות שבחיי היומיום. לצערי, וכנראה גם לצערכם, זה לא הסיפור שאתם עומדים לקרוא. שלושת הימים שביליתי בבית האבות אפשרו לי לממש את הנטיות שהיו טבועות בי מלכתחילה, אך באופן ממוסד ובחברת אנשים הדומים לי. ממה בדיוק מורכב "אורח החיים התל אביבי שלי" שהיה עליי לזנוח? ובכן, אני מסרב לצאת בימים עוקבים, הולך לבלוק כדי להימרח על ספה בלאונג', ובשעות אחר הצהריים נוהג להקשיב לתקליטים של יהורם גאון. לפעמים, כשמתעורר בי חשק להתפרע, אני שם תקליט של סקסטה.
זה לא אומר שלא יצא לי להתנסות בחוויות חדשות במהלך השהות ברקנאטי: אכלתי לבן לארוחת בוקר, שרתי בלדינו עם ילד בן 6, עשיתי התעמלות עם כדורי ספוג, צפיתי בשתי תוכניות רצופות של "זמן מיסטיקה", השתתפתי בהצבעה על הוספת כוסברה לתפריט הצהריים, הוספתי לחברי הפייסבוק שלי אישה בת 95, רבתי עם אישה בת 95, התעוררתי לצלילי 200 ציפורים מעופפות בכלוב ברזל, והרשימה ממשיכה ומתארכת כגלות יהודי ספרד. למעשה, בעודי מנסח שורות אלה עולים בי זיכרונות מתוקים כגזר מבושל, הקוראים לי לשוב לבית האבות וליישב את העניינים הבלתי פתורים שהותרתי בו. כפי שתבינו בהמשך, מדובר במשאלה בלתי אפשרית. אינני רצוי עוד בבית האבות בפתח תקווה. אם תעלו את שמי בפני אחת הנשים המבוגרות במוסד, היא תשיב במבטא ספניולי: "פרסונה נון גרטה".
חדר בבית אבות מפה לאוזן
בבית האבות ע"ש רקנאטי מתגוררים כ־180 קשישים, רובם המכריע יוצאי תורכיה, יוון ובולגריה. המקום, המורכב מכמה בניינים נפרדים וביניהם שבילי אספלט קיבוציים, מתפעל גם מרכז למורשת יהדות סלוניקי ויוון השוכן בתחומו. איש הקשר שלי בבית האבות היה רוני ארניה, המנהל המיתולוגי של המוסד, שפרש מהתפקיד הניהולי לפני כשנה אך מוסיף ללוות אותו עד היום. ניסיוני כבן שירות לאומי לשעבר לימד אותי שבתי אבות מתופעלים על ידי טיפוסים בלתי נסבלים שהוכנעו על ידי תסכול יומיומי מעבודתם. ארניה, כמו כל אנשי הצוות ברקנאטי, רחוק מלהיות כזה. מדובר באדם חייכן המטפח שפם עבה, כנדרש מתורכי המכבד את מורשתו, ובעל חוש הומור סבאי במידה מטרידה. בשיחתנו הטלפונית הראשונה הזדהיתי ככתב Time Out, ומתוך נימוס שאלתי אם יש לו זמן לשוחח עמי. "יש לי גם טיים, וגם אאוט!", הוא השיב בשליפה, וניכר בקולו שהוא בהחלט מרוצה מעצמו.
כל שהותי בבית האבות התארגנה סביב הסכם בלתי כתוב ובלתי מדובר בין ארניה לביני: הוא מספק לי חדר מאובזר, שלוש ארוחות ביום ותירוץ להיעדרות של שלושה ימים מהמשרד. אני בתמורה צריך ללמוד כמה שיותר על יהדות ספרד. כך יצא ששמעתי את סיפורה של קהילת הלדינו מפי שלושה אנשי צוות שונים, נכחתי בשני סיורים באותו מוזיאון בדיוק, ולבסוף, כשיעורי בית, הוענק לי ספר במשקל חמישה ק"ג שעוסק בהיסטוריה של יהדות הבלקן. לעת עתה אסתפק בציון העובדה הבאה: בשנים האחרונות – תחת השפעת כלכלת הזהויות וההחלטה להעניק דרכונים ספרדיים לצאצאי מגורשי ספרד – הספניולית חוזרת לאופנה. "הדור שלי הוא הדור האחרון של האנשים שגדלו על לדינו בבית", אומר לי ארניה, "אבל בזמן האחרון יש אופנה של נוסטלגיה, ולכן יש התעוררות גם אצל אנשים צעירים".
הגעתי לבית האבות במוצאי שבת, מצויד בתיק קאנטרי צבעוני ובמחברת כיס. באולם התרבות התקיימה הופעה של קובי זרקו, השם החם ביותר בסצנת הלדינו המקומית. זרקו שלהב את הקהל, שגילו הממוצע היה 80, וקשישים אחדים קמו מכיסאותיהם ורקדו בצדי הבמה. בשלב זה כבר יכולתי לזהות את גבר האלפא של בית האבות: שערו משוך לאחור, קומתו גבוהה בהרבה מן מהממוצע וכישורי הריקוד שלו – המושפעים מסגנון יווני מסורתי – משכו רבות מנשות המקום. באותו ערב רקד גבר האלפא, באלגנטיות ובתיאום מרשימים, עם שלוש נשים שונות, לרבות קשישה דקת גזרה שעברה מתיחת פנים רצחנית. בלבי נעניתי לאתגר שהוצב בפניי, וכאן, ככל הנראה, העניינים כבר החלו להסתבך.
לקראת סיום ההופעה פרשתי לחדרי. החדר שקיבלתי היה טוב בהרבה מהדירה שאני מתגורר בה: היו בו מזגן, מקרר בגודל סטנדרטי ושני לחצני מצוקה – אחד בחדר השינה ואחד באמבטיה – שנוכחותם בלבד התגלתה כמענה מספק לנטיות החרדתיות שלי. הבעיה היחידה, אם נתעלם משערת הערווה שחיכתה על מושב האסלה, הייתה שמכל ערוצי החדשות נקלט בטלוויזיה רק ערוץ 10. כך יצא שבמסגרת שהותי בחדר הכרתי מקרוב את לוח שידורי היום של הערוץ, והאמינו לי שאף אחד לא רוצה לראות את פרצופו של אקי אבני כל כך הרבה פעמים בשבוע.
ביקרתי במספיק בתי אבות בחיי כדי שאבין שרקנאטי אינו מעיד על הכלל. רוב המוסדות מתאפיינים במראה מוזנח, וכפי שכבר ציינתי, בעיקר בבאד וייבז. מעמדם של זקנים כיום משול למעמדו של ג'וק המודח באסלה. כאשר הם הופכים לנטל, אנו שוטפים אותם לתוך קיום מקביל, נסתר מהעין, שבו אנו מקווים שימצאו שקט, אם כי לא אכפת לנו מספיק כדי לוודא שזה באמת יקרה. בתי אבות הם עסק יקר, וקשישים מעוטי יכולת מוצאים עצמם במקומות שנראים ומריחים כמו מוות. למוות אין ריח אחד: הוא יכול לבוא בצורת פיח או גווייה, כפי שהוא יכול לעלות מתוך ארגטל שמימיו לא הוחלפו זה שלושה חודשים.
הרומן שלי עם סבתא. צילום: נמרוד סונדרס
רומן עם מלכת לדינו
בארוחת הבוקר הבנתי כי ההסתגלות החברתית צפויה להיות קשה משחשבתי. הטעות הקטלנית הראשונה הייתה לבחור את מקום הישיבה בחדר האוכל באופן שרירותי, בלי לפנות לעזרת אנשי הצוות. הקשישה שתפסתי את מקום הישיבה הקבוע שלה הייתה חרדה לאחיזתה הטריטוריאלית, ובמבט ארסי שלחה אותי ואת צלחת הקוטג' שלי לצדו השני של החדר. בדרך לשם הצטלב מבטי עם מבטו של גבר האלפא, שנראה זחוח מהרגיל. רציתי להיתקל בו במתכוון, כפי שעושים בריונים בתיכונים אמריקאיים, ולהפיל ארצה את מגש האוכל שבידיו. לבסוף החלטתי לשמור על איפוק.
בפעילות שהשתתפתי בה לאחר מכן, "פרלמנט עם מספר הסיפורים דוד אנג'ל בלובי", התעקשו לראות בי מתנדב במקום להתייחס אליי כאל קשיש מן המניין. "איך אמרת שקוראים לך, גיא?", פנה אליי אנג'ל. "אולי תפתח את בקבוק המים הזה ותתחיל בינתיים לחלק כוסות לאנשים?". מובן שלא הייתה לי ברירה אלא לעשות כדבריו, אך בלבי חשתי שכבודי נרמס. בזמנים שבהם הייתי מודר חברתית, שכנתי ג'ני הייתה לי לעוגן. בערב השני היא השאילה לי סיר כדי שאוכל לבשל בו ביצים, ועל הדרך פטפטנו מעט. היא הראתה לי כמה מהציורים שהכינה במסגרת חוג האמנות של בית האבות, ואילו אני סיפרתי לה על החיים התוססים בתל אביב. הזמן המשותף נעם לשנינו.
למחרת הבנתי שכדי לשפר את מצבי החברתי ברקנאטי עליי לשלוף קלף מנצח. היה בידי קלף שכזה, אך חששתי להשתמש בו. בכלכלת הזהויות הישראלית, מוצא תימני, קלוש ככל שיהיה, הוא נכס שלא יסולא בפז. אני מחזיק בפריבילגיה לבקר כל מזרחי אחר. אם מתחשק לי, אני יכול לכתוב שרועי חסן הוא משורר בינוני. הנה, כתבתי את זה. לא תוכלו לעשות לי כלום. אבל פרחי הוא בכלל שם בולגרי שאין לו כל קשר לשורשים התימניים שלי. מעמדו של מוצא בלקני בכלכלת הזהויות שווה למעמדה של הכלכלה היוונית הצונחת: האשכנזים רואים בבלקנים מזרחים, המזרחים רואים בהם אשכנזים, והם עצמם שיכורים מכדי לטעון לקיפוח מכל סוג שהוא. למעשה יש רק מקום אחד בעולם כולו שבו ערכו של מוצא בלקני עולה עשרות מונים על ערכו של כל מוצא אחר: בית האבות ע"ש ליאון רקנאטי בפתח תקווה.
כצפוי, מרגע שבו נודע לדרי המקום שהיה לי סבא בולגרי הוכתרתי כגבר האלפא החדש. התהלכתי בחדר האוכל כקזבלן, מחלק חיוכים לנשים המפלרטטות איתי במבטיהן. בארוחת הצהריים כבר זכיתי לשבת בשולחנה של מתילדה כהן סראנו, מלכת הלדינו, שפרסמה עשרות ספרי מחקר, מילונים ומתכונים בשפתם של יהודי ספרד. עמנו ישבו גם שתי חברותיה – שולה וויקי – והשיחה עסקה בנושא הקרוב ללבי. "אולי מחר יהיה פה צ'יפס", הציעה ויקי. "אני לא סובלת צ'יפס", הסבירה לי מתילדה, "אבל שתי אלה אוהבות".
"איך הבן שלי אהב צ'יפס כשהוא היה ילד, אתן לא מבינות", סיפרה שולה. "כל יום הייתי מטגנת לו צ'יפס. אחרי שהייתי מסיימת עם הטיגון כבר לא היה נשאר מה לשים על השולחן. הוא היה קופץ מהצד ולוקח לי הכל, תוך שאני עובדת. אבל בסוף זה השתלם לי יופי".
"מה זאת אומרת 'השתלם לך יופי'?", שאלה אותה מתילדה.
"השתלם לי. הילד יצא פרופסור".
מאוחר יותר באותו יום התקיים המפגש ששינה את התמונה. עם הגשת הקפה והעוגה ניגשה אליי רבקה, אישה בת 95 המתפעלת חשבון פייסבוק במיומנות רבה, ושאלה אותי אם יש לי קשר לאדם בשם בן ציון פרחי. אמרתי לה שמדובר בסבא שלא הספקתי להכיר. "כמעט הייתי סבתא שלך!", היא הכריזה, ולאחר מכן סיפרה כי היא וסבי בילו ביחד הרבה בשנות נעוריהם. "היינו חבורה של כמה בנים ובנות שנפגשים בכל סוף שבוע, אבל לי ולסבא שלך היה חיבור. אחרי שכבר ניתקנו את הקשר, נפגשנו שוב בהלוויה של חבר משותף שנהרג במלחמה. סבא שלך כבר היה נשוי לתימנייה, וגם אני הייתי נשואה, אבל סיפרתי לו שאהבתי אותו. הוא שאל אותי 'למה לא אמרת כלום?'. מתברר שזה היה הדדי". ישבתי עם רבקה עוד שעה ארוכה שבה שמעתי סיפורים מטרידים על סבי ואמו הקלפנית, שממנה ירשתי ככל הנראה את המשיכה להימורים. קבענו שאקפוץ לחדרה למחרת כדי להציץ באלבומי התמונות.
הרומן שלי עם סבתא. צילום: נמרוד סונדרס
סטוץ בארבע אחר הצהריים
לכאורה בית אבות הוא מוסד המקדש את היומיום – משיח הרכילאים בלובי ושיחות הצ'יפס בחדר האוכל ועד ללהג האקטואליה בפרלמנט של אנג'ל: נדמה כי כל ערך מופשט מרודד בבית האבות לרמתו הפשוטה, השטוחה והיומיומית. יש רק אירוע אחד הזוכה למעמד נשגב – הבינגו. הוא נערך פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים וגורף נוכחות של כ־70 אחוז מדיירי המקום. בסשן הבינגו, המורכב משלושה סיבובים, כולם שותקים. הזוכים המאושרים, שיתחדשו בבגד לבחירתם, יהיו מלכים לשבוע.
לאחר יום עמוס, שנפתח בשיעור יוגה בישיבה ונמשך בסיור מתיש במוזיאון, הגעתי לבינגו והתיישבתי בשולחנה של ג'ני. כעבור כמה דקות נכנסה רבקה לאולם. "כל היום חיכיתי לך בחדר עם התמונות", היא גערה בי. "למה לא באת?". הסברתי לה שהתכוונתי לבוא בסיום סשן הבינגו, אך בבית האבות, מתברר, הופעה בחדרה של דיירת אחרי 16:30 משול להודעת טקסט שנשלחת למטרת סטוץ זניח לפנות בוקר. העובדה שנתפסתי על חם בשולחנה של ג'ני, כמובן, לא תרמה לתחינות ולהתנצלויות שבאו לאחר מכן; תגובתה הקיצונית לא הייתה אלא השלכה של תסכול שעוד היה בלבה כלפי סבי. הצלחתי לשמוע כיצד היא מוציאה את דיבתי בשולחנות אחרים – מסבירה להם כיצד קבענו להיפגש, ואיך היא הייתה צריכה לתפוס אותי "משחק בינגו כאילו כלום". רבקה שרפה אותי. למרבה הצער, עד לרגע זה מוחזקות בחדרה ככופר תמונות נדירות של סבא שלא הכרתי מעולם. כך הגיע לקצו תור הזהב שלי בבית האבות רקנאטי. בבוקר שלאחר התקרית כבר הייתי על מונית בחזרה לתל אביב. הבטתי לעבר הנופים של פתח תקווה התעשייתית, ובחלון השתקפה מולי דמותו של סבי המנוח. "אנְטֶס קֶה קַאזֶס, מִירַה לוּ קֶה אזֶס", הוא שב ולחש בלדינו. "בטרם תינשא – שים לב מה אתה עושה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בתחילת השבוע ביקרתי באיכילוב. סבתא שלי אושפזה בפעם המיליון מאז שעלה לה האלצהיימר – שבץ רודף שבץ, והיא מאבדת את היכולת להרכיב משפטים. רואים בעיניים שלה שהיא מנסה, אבל כל מה שיוצא הם מלמולים לא ברורים. כל כך כואב לראות את זה מהצד, אז אני אפילו לא יכול לתאר לעצמי מה היא מרגישה.
כשהגעתי למחלקה הנוירולוגית, יממה אחרי שהובהלה לשם כי איבדה את ההכרה, היא כבר דיברה באופן כמעט שוטף. באוזניי זה נשמע אפילו שוטף יותר מהדיבור היומיומי שלה, אולי בגלל שבראש שלי כבר עשיתי לה הנחה: היא עברה עוד אירוע מוחי שהוביל לאשפוז – אילו ציפיות כבר יכולות להיות לי? היא שאלה את אותן שאלות רגילות, בלי לתת לי זמן לענות: "איך החיים?", "איך הזוגיות?", "איך בעבודה?", וקינחה, כמו תמיד, ברוסית: "הזִקנה היא לא שמחה". הרצף הזה חוזר על עצמו עשרות פעמים בכל מפגש, והפעם לא היה אכפת לי שהתקליט השבור ימשיך וימשיך וימשיך וימשיך להתנגן. כל חוסר הסבלנות שלי לזה (אני אדם נורא) התפייד. ישבתי לצדה 30 דקות ונתתי לה להחזיק לי את היד. אימא שלי עמדה בצד השני של המיטה והאכילה אותה בדייסה שהמרקם שלה עשה לי חשק להקיא אז מיקדתי את המבט שלי בפח אשפה אטום שכתובות עליו מלא אזהרות על כמה שהוא מזוהם.
בדרך החוצה הלכתי קצת לאיבוד. קומה ארבע בבניין על שם סמי עופר מסובכת כמו דיזנגוף סנטר בשביל מי שאינו מבקר קבוע, רק שקטה וסטרילית. לא ראיתי הרבה חולי או סבל, סתם אומללות. במעלית, שהיא ככל הנראה המהירה שנסעתי בה, התפרץ בי הר געש של אמוציות – עצבות ותסכול. זו כנראה לא סבתא שלי ובטח לא האווירה המדכדכת בבית החולים שציערו אותי. זו ההבנה שאחרי סבתא שלי, בעוד עשור או שניים זו תהיה אימא שלי. כמה עשורים אחר כך יגיע תורי. המוות שלי או של הקרובים אליי איננו מה שמרתיע אותי, אלא חוסר האונים שמלווה את התהליך – לשאת בעול של מישהו אחר, או גרוע מכך, שמישהו יישא בעול שלי.
זה הרגיש לי מלאכותי – לא בכיתי בלוויות של הסבים שלי וגם לא כשאבא שלי מת. הבכי האחרון בחיי הבוגרים התרחש לפני שלוש שנים כשהחתול הראשון שלי מת לי בידיים, אבל זהו – מעבר לכך אני יכול להחזיק את עצמי מלדמוע כשיש סצנה קורעת לב ב"אחוזת דאונטון" (מתי אין?) או קולקציה יפהפייה של מותג אופנה שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי לרכוש. אני נוטה להתרגש המון, אבל לא לבכות. חשבתי שאני אטום לדברים האלה אבל נפלתי בפח הגדול ביותר – לעמוד על סף בכי במעלית בבית חולים. אני פרסומת לחברת סלולר.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
