באחד המערכונים הקלאסיים של איימי שומר, הקומיקאית פוגשת באמצע היער שלוש שחקניות מבוגרות – ג'וליה לואי-דרייפוס, טינה פיי ופטרישיה ארקט – שחוגגות חג עתיק יומין, את "Last F**kable Day". התובנה של המערכון היא אחת: לנשים בתעשיית הבידור יכולה להיות קריירה יפה, לפעמים אפילו מוצלחת ממש, אבל לכל הדבר הזה יש תאריך תוקף מאוד ברור – היום שבו את מפסיקה להיות נחשקת, או פשוט מבוגרת מדי.

נזכרתי בתובנה הזו במהלך הצפייה ב-"מי שמע על חווה ונאווה?", שעלתה במלואה ל-yes. הסדרה, תוצר של השלישייה שהביאה לכם את "האחיות המוצלחות שלי" (היוצרות גלית חוגי ונועה ארנברג, והבמאי גורי אלפי), עוסקת בסיפורן של שתי נשים מבוגרות – חווה נשר (קרן מור) ונאווה קופמן (חנה לסלאו), שתיהן יוצאות להקת חיל השריון לא הכי מוצלחות שניסו להתמודד עם העולם לאחר שנזרקו ממלתעותיה של התעשייה, ולא בהצלחה ניכרת. נאווה היא עובדת בחברת החשמל שמתמחה בלא לעשות את העבודה שלה, חווה מחפשת את עצמה בעולם לאחר פטירתו הפתאומית של בעלה. ולמרות ששתיהן נורא עושות מאמץ להתקדם, העבר שלהן – לטוב ולרע – רודף אותן.

קווי ההשוואה ל"אחיות המוצלחות שלי" הם כמעט בלתי נמנעים – גם הסדרה הזו עוסקת באחוות נשים שנמצאות במקומות שונים על הסקאלה האנושית (חווה מבולבלת, מנותקת וקצת נאיבית, נאווה אסרטיבית, קומבינטורית וקשקשנית) אבל בסופו של דבר מחבר ביניהן גורל משותף. שתיהן, בסופו של דבר, נשים שהבינו את מקומן בשרשרת המזון. כל עוד תנסי לפתוח את הפה או לעשות את מה שאת רוצה, ולא מה שאחרים מכתיבים לך, יהיה לך רע מאוד.

ואי אפשר להתעלם גם מהנוכחות של אווירת ההטרדות המיניות בסדרה; מין מבט אמיתי וכואב על התקופה שאליה הוא חוזר – ואל הפער המסוים בין אז לבין היום. היחס השוביניסטי של גיורא גץ (וגם של המפקד "גוליבר", שמרפרר בבירור לסיפורי גנדי, בתפקיד קצר של גל תורן) הוא כזה שעובר כחוט השני בין כל הפרקים, בהן הנשים צריכות לקפוץ בחישוקים של הגברים החזקים שמנהלים את העסק.

כך חוגי וארנברג באות להגיד לקהל הרחב: התקופה הזאת שאתם מדמיינים כיפהפייה ונוסטלגית? סו קולד "ארץ ישראל הטובה והיפה"? היתה פחות כזו ממה שאתם חושבים. ולצד המשל על גורלן של נשים בבידור העברי (והעולמי), יש כאן מבט מעניין לעבר לב תעשיית הבידור הישראלית בשנות השישים והשבעים: הלהקות הצבאיות, שהיוו את מקור הכוח של השואו ביזנס הישראלי בתקופה ההיא. אם תרצו, "חווה ונאווה" היא "הלהקה" בגרסה הרבה יותר ריאליסטית ומצחיקה, והרבה פחות נוצצת.

אם ב"להקה" דמות המלחין האקסצנטרי (שזו פשוט דרך יפה להגיד "איש ממש לא טוב") הייתה פול אביב, בגילומו של טוביה צפיר – קוץ בתחת, אבל כזה שמתייחסים לשיגעונות שלו בחיוך סלחני – הרי שב-"חווה ונאווה" בן דמותו הוא גיורא גץ (אסף יונש המצוין, ונשמור את זהות גרסתו המבוגרת כהפתעה) – לחלוטין הנבל של הסדרה, מי שמשתמש בכוח שניתן לו כדי להשתמש ולזרוק את הבנות הצעירות שהוא מקבל לידיים, ולפעמים אפילו להעביר אותן לידיים אחרות.

חוץ מזה, כמו ב"אחיות המוצלחות שלי", ישנו ליהוק ברמה גבוהה מאוד שכולל לא רק את השחקנים המבוגרים יותר שעושים קאמבק מרהיב (ובראשן, כמובן, מור ולסלאו הנפלאות שמוכיחות כמה איכות יש בהן), אלא גם שמות צעירים יותר. הקומיקאית טליה ברטפלד מככבת בתור נאווה הצעירה, הילה גולדנברג הורסת בתור צליל (הבת של נאווה), וגם הראפר טונה שממשיך את החדירה המעניינת שלו למיינסטרים ואת התפקיד שנתן ב"אחיות", גם אם לטעמי הדמות שלו מעט תלושה מהטון הכללי של הסדרה. כן, זו סדרה מצחיקה, אבל כשפתאום רז מתחיל עם פאנצ'ים, זה עובד פחות טוב מהרגעים הקומיים הנהדרים של צליל.

ראפר נוסף שמופיע הוא עומר עברון (ג'ימבו ג'יי) שמפתיע לטובה, וגם התסריטאי אסף שלמון ("ארץ נהדרת") שמספק את אחד מתפקידי המשנה הטובים. ואם כבר דמויות מעניינות שמעורבות בסדרה, חשוב להזכיר גם את גיא מזיג הנהדר שכתב יחד עם היוצרות שירי "להקה צבאית" חדשים (לצד השירים הוותיקים שעוד מופיעים פה ושם), ומתחברים בצורה טבעית לתקופה, כולל מבט אירוני קל.

"מי שמע על חווה ונאווה" היא שלב נוסף בהתפתחות של חוגי וארנברג כיוצרות מעולות. "האחיות המוצלחות" היתה השלב הראשון, ו"חווה ונאווה" היא עליית מדרגה. שתי הסדרות טובות וכיפיות לצפייה, אבל ב"חווה ונאווה" יש משהו יותר שלם – אם קו העלילה המרכזי של "האחיות" התחיל בנטישת הילדות, ואז מעקב אחר מעלליהן לאורך שלוש עונות, הרי שכאן יש סיפור מגובש: הניסיונות של חווה למצוא את מקומה בעולם, והמאבקים של נאווה על אמירת האמת מול השקרים. התוצאה פשוט מעולה, כל מה שיכלנו לרצות מהיוצרות ועוד. והיא שווה את הזמן לבינג' קצר, קליל, חכם ומצחיק. ואז מה אם הן מבוגרות ממה שאנחנו רגילים?

>> כל הפרקים של "מי שמע על חווה ונאווה" זמינים ב-VOD של yes, שני הפרקים הראשונים ביוטיוב:

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• חנה לסלאו
• קרן מור
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 917 // שיק לוינסקי

קשה לומר ששוק הטלוויזיה המקומי רווי בקומדיות באמת מוצלחות. ברור, יש לנו פה ושם הפתעות וכולנו גם מחכים לחזרתה של "המפקדת", אבל הצמא גדול וההיצע קטנטן. לכן זה כל כך מרגש כשקומדיה חדשה ומבטיחה עולה על המסך, עוד יותר מרגש כשהיא עולה לבינג' והכי מרגש כשהיא מגיעה מצוות יוצרות שכבר הביא לנו את אחת מהסדרות הקומיות הכי טובות של השנים האחרונות, "האחיות המוצלחות שלי".

בקיצור, הסדרה החדשה של גלית חוגי, נועה ארנברג (על התסריט) וגורי אלפי (על הבימוי) מרגשת אותנו מאוד. לא רק בזכותן, אלא גם כי הסיפור שונה לחלוטין, וכולל כמה שחקניות (ושחקנים) שלא ראינו הרבה זמן – חווה ונאווה היו פעם, אי אז, חברות בלהקה צבאית בימים שזה עוד נחשב למשהו. הן חלמו להפוך לאגדות (למרות שהן יותר מאלה שעשו "פם-פם-פם" בגבעת התחמושת), אבל מצאו את עצמן מתרסקות לחיי היום יום האפורים של ישראל. ועכשיו הן רוצות נקמה.

עם קרן מור וחנה לסלאו בתפקידים ראשיים, טליה ברטפלד וליאנה עיון כגרסתן הצעירה, תפקידי משנה של ג'ימבו ג'יי, טונה ובעיקר הילה גולדנברג ("מייקל") שגונבת את ההצגה בתור הדמות האפורה הכי צבעונית שהכרתם – מצפה לנו קומדיה יפה ומצחיקה על הזדקנות, חלומות שבורים, נקמה והשקרים על "ארץ ישראל היפה והטובה". 8 פרקים, פחות מ-4 שעות בינג' ועוד קומדיה ישראלית מוצלחת.

"מי שמע על חווה ונאווה" זמין החל מהערב (13.10) ב-VOD של יס. שני הפרקים הראשונים ביוטיוב

• מה רואים הלילה
• סדרות ישראליות
• yes
• חנה לסלאו
• קרן מור

• Facebook
• Twitter
• Email

השם של ההצגה החדשה של חנה לסלאו, "פליישר", זורק את המתבונן, במבט ראשון, למחוזות הקומדיה. שם עם ניגון יידישי קצת מצחיק, וגם חנה לסלאו – בטח מדובר בקומדיה. זה לא המצב. "פליישר", שעלתה לאחרונה בתיאטרון הבימה, היא דרמה כבדה, אפילו טרגית, רחוקה מאוד מהמקומות שעמם לסלאו מזוהה בדרך כלל.

אז איך זה לעשות עכשיו תפקיד דרמטי בהצגה לא פשוטה? לא בורחת לך הקומיקאית בפינות?

"לא. קודם כל אני חושבת שכל קומיקאי הוא גם שחקן דרמטי, אבל אני באתי מוכנה, בזכות הבשלות והגיל, לעשות משהו אחר".

לסלאו ונתן דטנר מגלמים זוג מבוגר, ניצולי שואה בעלי קצבייה, שלנוכח כניסתם המואצת של חרדים לשכונה נאלצים קודם להנפיק אישורי כשרות ואז עוד אישורי כשרות ואז מוצאים את עצמם הולכים ושוקעים עמוק יותר בבוץ של הדמוגרפיה החדשה בשכונה שלהם.

זה נושא מורכב מאוד – כניסת חרדים לשכונות חילוניות.

"בהחלט, וההצגה גם מתייחסת אליו. צריך לזכור ש'פליישר' נכתבה בשנות ה־70, אבל היא עדיין רלוונטית. בכלל, בישראל הכל קורה כל כך מהר שדברים מפסיקים להיות אקטואליים עוד לפני שהם קורים אך גם נשארים אקטואליים תמיד. הרב במחזה אומר לקראת הסוף: 'גם אנחנו מתרבים, גם אנחנו צריכים לגור איפשהו'. נכון, אבל אני נגד כפייה דתית".

טוב, אנחנו נתונים במלחמות תרבות בהרבה חזיתות. את זוכרת, למשל, אתקמפיין "שישי ישראלי"(כרזות ענק שבישרו, בין השאר, "בבוקר ים, בערב קידוש, מסורת של שישי ישראלי"), שגרם בשנה שעברה לתרעומת בקרב חילונים?

"את הקמפיין הזה ספציפית לא, אבל יש סיפורים כאלה מאז ומעולם. אנחנו נתונים בהמון מלחמות מבית. אני אדם מאמין, אבל האלוהים שלי לא דתי, אין לו כיפה וגם לא פאות. זו יותר מסורת של יידישקייט שספגתי מהבית. אני לא אגיד לאף אחד מה לעשות, ושאף אחד גם לא יגיד לי".

"פליישר"

• חנה לסלאו
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אני לא מפסיקה לדבר. כל החיים שלי. מדברת רצוף. בלי סוף. תמיד יש לי מה להגיד. כשאני ישנה את מעט השעות שלי בלילה, אני מדברת מתוך שינה. בסרט אני חייבת להעיר הערות, ואני פשוט לא מגיעה לעיקר אף פעם. תקראו לזה איך שאתם רוצים – חופרת, קשקשנית, מתישה. לא משנה. זאת אני. במשך שלוש וחצי שעות ביום שישי בבוקר, הייתי הכי שקטה שהייתי בחיים שלי. לא כי לא היה לי מה להגיד, להפך. פשוט כי חנה לסלאו אכלה אותי בלי מלח.

חנה היא אחת ההשראות הראשונות שלי בקומדיה – המחוות הגופניות, מעברי הקולות החדים, הדיוק שלה בחיקויים ובהנחת פאנצ'ים על שולחן – היא פשוט אלוהית. כשהגעתי אליה הביתה גיליתי כמובן אישה שמדברת בלי סוף, אבל בניגוד אליי, מדברת לעניין. חוץ מזה, הידעתם שחנה לסלאו מזמינה לעצמה זר פרחים כל יום שישי?

“למי אני אחכה? שמישהו יקנה לי? כל שבוע בא זר אחר, הם מכינים לי הפתעות כל פעם".

מה זה, למה את עם פאקינג משקפי שמש בבית?

"זה משקפי ראייה, טיפשונת. אני מתעצלת לעלות לפעמים למעלה".

אז את יושבת פה כמו איזה…

"דון קורליאונה".

השעה עשר בבוקר. היא לבושה בבגדי ערב מוקפדים עם תכשיטים, איפור, פן. מתוקתקת. אני מולה בטרנינג מלא בשערות חתול.

את לפעמים מתלבשת נוח?

"מה זה נוח? זה נוח לי!".

את לובשת חצאית וגרביונים וחולצה ותכשיטים ואת מאופרת ואת תמיד עם השחור והזהב והתכשיטז' והכל?

"אני לא ממש לובשת טרנינג, אבל בקיץ יש לי גלאביות, שזה יותר נוח, ובואי תראי איך אני מורידה וזה עדיין אותו דבר". היא מסירה את כל הזהב ומבלגנת את השיער. "הנה, תראי. זאת אני".

אני מתה על הפרצוף שלך. הוא ענקי וכל כך ספציפי.

"דרך אגב, את הפוכה ממני. יש לך פנים ארוכות יותר. הפוך! ממש הפוך! תסתכלי רגע!". היא קמה. "קומי רגע! לך יש…"

לי יש תחת שמן.

"נכון, בסדר. אבל יפה".

בסדר, ולך אין תחת. איפה התחת של חנה? שכחה אותו. ציצי יש לך דווקא, אבל קטן.

"הוא קומפקטי".

אני שונאת את הציצי שלי, הוא בעיניי גדול מדי ולא מצחיק לי איתו. לא בא לי עליו.

"מה, את מטורפת? למה את שונאת אותו?".

אני שונאת הכל.

"לא יפה ככה, תאהבי".

זה חלק ממני וממה שאני מדברת עליו על הבמה. בסופו של דבר אני משלימה עם עצמי וגם יש לי חבר שממש מרים לי את הביטחון כי הוא חושב שאני מושלמת.

"זה טוב. הוא אוהב אותך?".

אני מקווה, אחרת הוא ממש איש מוזר.

"אז זה בטח סוג של נרטיב שלך. את חייבת לשנוא, זה מין מנוע שלך. זה סוג ההומור. אם תרדי במשקל למשל, זה יהיה אסון. על מה תדברי? מה יהיה?".

נכון נו, אני כל הזמן מתעסקת בזה, למה אני ככה ולמה אני ככה.

"גם אני. תבואי היום להופעה שלי, תראי שאני מדברת על השומן שלי בבטן. אני קוראת לזה הבודהה שלי".

אוף, תראי מה זה. באתי לדבר עם קומיקאיות שאני אוהבת – נשים שהן הכי מצחיקות – ולנהל שיחה עמוקה על קומדיה וכמה מגיע לנו, ובסוף כל מה שדיברנו עליו זה בגדים וציצים.

"חכי! עוד לא דיברנו כלום".

זה לא ייגמר

ההופעה של חנה רצה כבר שנים. עכשיו יש לה הופעה חדשה, והיא לחלוטין עובדת, עומדת ורלוונטית. אורך ההופעה שעה ו־40, לא כולל הדרן בן רבע שעה של הדמות קלרה המנקה.

הדבר האהוב עליי בעולם הוא להופיע. מה אני אעשה? ברגע שאני עולה לבמה אני פשוט לא רוצה לרדת. החלום שלי הוא לעשות הופעה של שבע שעות. מנהלי ההופעה שלי טוענים שאחרי 55 דקות הקהל הצעיר ובעל בעיות הקשב והריכוז שלי מתחיל לזוז באי נוחות על התחת המתוחכם שלו. יש לי חומרים לשלוש שעות, בחיי, אבל אני מנסה להקל על הקהל. ישבתי בהופעה של חנה ובחיי שלא הרגשתי את הזמן בכלל. שישי בלילה, תיאטרון גבעתיים מלא אנשים, גם צעירים, וכמעט שעתיים חולפות בטיל. אני צוחקת בהערצה מההתחלה ועד הסוף. פנומנלית. אין מה לומר. אני מספרת לה שאני חייבת לקצר את ההופעה שלי בגלל דור הזיבי, ושאני רוצה הופעה ארוכה יותר.

"ארוכה יותר? מה פתאום. את מטורפת! תראי, יש לי טיימר פנימי. בול אחרי שעה וחצי אני אומרת לשירלי הבמאית 'או שזקנתי ואני צריכה הפסקה, או שזה ארוך מדי'".

הפסקה באמצע ההופעה?

"לא לקהל, לי! כשעבדנו על זה בחזרות הרגשתי שזה ארוך מדי. המופע עמד על שלוש שעות כי לא מדדנו זמן. שירלי אמרה לי 'עזבי, נמדוד אחר כך'. אני תמיד אומרת בסוף המופע – שעה ו־40 שרדתם. בשנת 2014, זה לא דבר פשוט ואני מתרגשת ותודה רבה".

את מדברת די ישיר לקהל, בתור חנה. עם מבטאים לפעמים, אבל בלי מחסומים.

"את יודעת כמה זמן לקח לי להבין את זה? זה נורא קשה בהתחלה. דיברתי בתור דמויות כי היה הכי קל והגיוני ככה. את יותר חכמה כי יש לך אינטרנט, אני הייתי רואה קלטות של וופי גולדברג ובילי קריסטל וזוכרת מילה במילה. הלכתי עם הלב שלי, עם מה שאני האמנתי שיהיה הכי מצחיק. היה לי מערכון בשנות ה־90 שבו התחפשתי לזין, ואמרו 'חנה לסלאו גסה'. מי היה שם לב לזה היום?".

יש משהו שאת אוהבת בטלוויזיה?

"את 'הפרלמנט', את 'מצב האומה', את אילן ויעל (פלד ופוליאקוב) הנהדרים. מה שדביר עשה עם 'רד בנד', זה היה יופי. אני גם רוצה לייט נייט".

וואי, אני מתה. הלוואי שיהיה לך.

"נו, בואי נעשה לייט נייט ביחד! רוצה?"

וואי, איך יקראו לו?

"זה לא ייגמר עד ששתי השמנות יצחיקו".

אנחנו לקראת סיום, ספרי לי סיפור.

"עשיתי המון דברים בעשר השנים הראשונות. קישקשתא ומיוזיקלס והקאמרי וכל מיני. ממש חלשתי על המון תחומים והרגשתי שאני צריכה להתמקצע במשהו אחד. נסעתי פעם במונית והנהג הסתכל עליי מהמראה ואמר לי: 'את לא זאת מה… מה… נו… ששרה… של הילדים, של הברנשים והחלומות?'. הבנתי שהוא לא יודע איפה למקם אותי בכלל. הבנתי שאני צריכה להתמקצע במשהו, ורציתי הרי להיות שחקנית דרמטית בהתחלה".

הרי.

"כן, זה לא כזה ברור היום. אבל אז, בגילך, זה נראה כמו הדבר ההגיוני. כל קומיקאי רצה להיות שחקן דרמטי ולהפך. עשיתי אז סרט לא כל כך ידוע – 'מגדלים באוויר', עם אבנר חזקיהו וטליה שפירא ז"ל, ושיחקתי מין דמות של מה שנקרא פרחה מבית שמש. בסוף הסרט הדמות של האבא של מי שהיא התחתנה איתו מת. בסצנת הסיום קוברים אותו ביום גשום. אני עומדת שם בלוויה ובוכה. הגעתי להקרנת הסרט בקולנוע ואיך שהתחילה הסצנה עם הלוויה בגשם – ואני בוכה שם כל כך ברצינות, מהלב – כל הקהל באולם פרץ בצחוק. שם הבנתי: אל תילחמי בזה. את קומיקאית".

• מיוחדים
• תום יער
• הצעת צחוק
• חנה לסלאו