הטלוויזיה הישראלית לא נוטה להזדרז בכל הנוגע לעונות המשך, אבל המקרה של "זגורי אימפריה" באמת חריג. הלהיט העצום של הוט שודר במשך 2 עונות, ב-2014 וב-2015, ואפילו היה תכנון לעונה שלישית ופרסומים על המשך הדרך עוד ב-2016. אבל אז החלו לצוף ההטרדות המיניות של משה איבגי, ובלי האב הדומיננטי בבר, ההפקה התפוררה והאימפריה הזו דווקא נפלה מהר. אך עבור היוצר מאור זגורי, שמאז התבגר לדברים אחרים (וגם הקים משפחה עם חן אמסלם, שפגש על הסט של הסדרה), לא מדובר רק בפרויקט – אלא במשפחה של ממש.

לאורך העשור שעבר מאז, מדי פעם פורסמו ידיעות על חזרתה של זגורי אימפריה. בימי הקורנה אף הוכרזה החזרה רשמית, וב-2002 אפילו שוחררפרומו טיזר, שלא קיבל שום המשכיות. לעזאזל, אפילו את הפלאפל מהסדרה כבר הספיקולהביא לחיים בעולם האמיתיבזמן שעבר. ובכן, היום, ה-25.12.2025, עשר שנים ושמונה חודשים מאז שהסתיימה העונה השנייה, סוף סוף נפתחת הדלת עם השלט הכבר שחוק, והגיעה העונה השלישית למסך. או כמו שבקמפיין השיווק של הוט אמרו – "לא חיכינו מספיק?". כן, זה מספיק.

העונה החדשה מתמודדת באופן מתוחכם עם האתגר שהוא משה איבגי, בכך שבבר נעלם, מה שכה גלים בכל בני משפחת זגורי המפוזרים לעניינם. בניגוד לפרסומים קודמים יותר, שגרסו כי הסדרה תתחלק לסיפורים נפרדים שיעקבו אחרי הדמויות, נראה שמאור זגורי דווקא הצליח לאחד את רוב בני המשפחה והדינמקיה החשובה שהפכה את שתי העונות הראשונות ללהיט שהן נשמרה. עכשיו רק נותר לראות אם היא תעמוד בציפייה של 10 שנים. בהצלחה לכולנו, ובמיוחד להם.
"זגורי אימפריה", עונה 3, ימי ה' 22:00 ב-HOT3, HOT VOD ו-NEXT TV

• מה רואים הלילה
• מאור זגורי
• HOT
• טלוויזיה ישראלית

בעוד כשבועיים שנת 2025 תגיע לסיומה, והיא תיחשב כנראה לאחת השנים המבלבלות ביותר בימי חיינו. אם 2023 נצבעה עמוק בצבעי הטראומה של ה-7.10, ו-2024 היתה שנת מלחמה, 2025 היא שנה אמביוולנטית; מצד אחד, היא הייתה השנה שבה נכנסנו למלחמה גדולה מול איראן והמשכנו להפקיר את החטופים כמעט לכל אורכה, ומצד שני זו הייתה גם השנה שבה הוחזרו החטופים (תודה טראמפ) והמלחמה פחות או יותר הסתיימה. מה גובר על מה? המשדרים החגיגיים עם החזרת החטופים היו רגעי שיא טלוויזיוניים, אבל האמת היא שמבחינת הטלוויזיה בישראל ובעיקר במשדרי האקטואליה האינסופיים, זו הייתה שנה איומה ומלאה בעיקר ברגעי שפל בלתי נתפסים. רגעים שגרמו לך להסתכל על המסך, לצבוט את עצמך, לרסן את הבחילה ולתהות: מה לעזאזל ראינו?

>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג
>> זה לא היה פרק מוצלח של "ארץ נהדרת". ואז הגיע מערכון הסיום

10.רון חולדאי מתבונן בטילים נופלים // 14.6.2025

מלחמת איראן-ישראל הקצרה (הידועה גם כ"מבצע עם כלביא") הייתה חתיכת אירוע טראומטי. 11 ימים שבהם התנדנדנו, בקושי עצמנו עין, התחפרנו במקלטים והתפללנו שטיל לא ייקח אותנו. בתוך כל אלה, כיאה למלחמות ישראליות, הגיעו גם כמה רגעים מרהיבים שהרימו את המוראל. פעם היינו מקבלים את הסאטירה מיוצרי "זהו זה" או "ארץ נהדרת", אבל הפעם קיבלנו אותה מראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי, שתועד – בניגוד מוחלט להוראות פיקוד העורף – כשהוא משקיף על הטילים הבליסטיים שנופלים על עירו מגג המלון הכי יוקרתי בעיר. רגע של טראומה מזוקקת, שהתערבב עם ישראליות כל כך שכונתית, ועם כזה צפצוף בוהק על תקנות ועל הוראות, ועם רפרנס כה מושלם ל"מועדון קרב" – שהוא כנראה הרגע המושלם (והמחריד) לסמל את השנה המחרידה הזו. היו גרועים ממנו.

9. עדן גולן והפרסומת לפוקס // 7.4.2025

חשוב להבהיר מראש: זה לא ראנט נגד גולן עצמה, שהיא זמרת ופרפורמרית נהדרת שריגשה את כולנו באירוויזיון. זה כן ראנט נגד מי שהרים את הקמפיין הזה – זה שבו גולן, עטויית טי שירט לבן שרה את "גיבורי על" של התקווה 6, בקמפיין מיליטריסטי-פאשיסטי שנועד לרגש אותנו סביב זוועות המלחמה.ואכן, היו כאן גיבורי על והיו כאן אנשים שהקריבו את עצמם בצורה מדהימה – אבל לא בטוח שבפרסומות אנחנו רוצים לחוות את החוויה הקולקטיבית הטראומטית הזאת. בטח לא כשמתחת לרצון "לאחד את עם ישראל" מסתתרת הכוונה הפשוטה, העירומה והצינית, למכור עוד חולצות זולות.

8. ה-AI בטקס המשואות // 30.4.2025

טקס הדלקת המשואות של שנתה ה-77 של מדינת ישראל היה סמלי במיוחד, בעיקר לאור העובדה שהוא לא באמת התקיים; הטקס שקיבלנו בטלוויזיה היה צילום של חזרה גנרלית למופע הקרינג' המופרע של מירי רכב, בגלל מזג האוויר הקיצוני שהתחולל בירושלים באותו יום והוביל לביטול הטקס עצמו. סמלי עוד יותר היה "רגע השיא" של הטקס, מה שאמור היה להיות הקליימקס של הקליימקס, הקרם דה לה קרם: מופע AI של ארבעה זמרים מתים (עפרה חזה, ג'ו עמר, עוזי חיטמן ושושנה דמארי ז"ל) ששרו את "לחיי העם הזה".

מאיפה להתחיל? מהעובדה שנתקעתם בלי אמן גדול חי שהסכים לשיר, אז הבאתם אמנים מתים? מהנקרופיליה וההעלאה באוב של אמנים שלא יכלו לתת את הסכמתם? מעיניו החלולות של "עוזי חיטמן" שיצרתם בפרומפט ועדיין רודפות אותנו בסיוטים? המבחר גדול וקשה להחליט. מה שבטוח הוא שזה היה רגע מביש ועלוב המעיד בעיקר על האנשים שעמדו מאחוריו, ובראשם שרת הטקסים רגב, שהרסו גם את המוסד הישראלי האחרון שאפשר היה להתאחד סביבו.

7. אלמוג בוקר והסלולרי // 13.10.2025

ה-13 באוקטובר ייזכר לעד כיום שבו מדינת ישראל, סוף סוף, ידעה מאורע משמח אמיתי. חזרתם של 20 החטופים החיים היתה אירוע שאפשר להתמסר אליו, להתרגש איתו, בלי שום רגשות אשם. לצד הרגש הטהור הזה היו שם גם כמה פאשלות אדירות שמקורן באובדן מוחלט של סטנדרטים עיתונאיים, כולל הרגע המאוד מביך הזה של אלמוג בוקר. בשיאה של האופוריה שלף בוקר את הסלולר שלו והציג למצלמות תמונה ראשונה של החטוף איתן מור ששב לחיק משפחתו. ברשתות מיד עלו על מה שבוקר ועורכיו החמיצו: זו הייתה תמונה של יאיר הורן ששוחרר 300 ימים קודם, מה שגרם לבוקר להתנצל (וטוב שכך), אבל גם הראה כמה התקשורת שאמורה להיות אחראית ולבדוק את המידע שלה, מעדיפה להיסחף עם הזרם ועם הסטנדרטים של ערוצי הטלגרם.

6. המונולוג של רום ברסלבסקי // 6.11.2025

אחד המוטיבים הקשים של השנה האחרונה היה העדויות – הרגעים שבהם החטופים ששבו הביתה התייצבו מול מצלמות הטלוויזיה וסיפרו מה עבר עליהם שם. כאן התקשורת דווקא עשתה בדרך כלל את עבודתה על הצד המקצועי, ברגישות גבוהה (בעיקר ב"עובדה", אבל לא רק), וסיפקה לנו רגעים קשים מנשוא מול המסך. רגע חזק במיוחד כזה נרשם כשרום ברסלבסקי התראיין ל"צינור" של גיא לרר, וסיפר על ההתעללות המינית הקשה שעבר בשבי חמאס. זה היה מחריד לא רק בגלל תוכן העדות עצמה, אלא גם כי היא העדות הזאת הזכירה לנו, בכל שנייה שבה ברסלבסקי שחזר בבעתה את מה שעבר עליו, מי היה מוכן להשאיר אותו בשבי ולתת לזה להמשיך בשם "ניצחון מוחלט" שלא יגיע לעולם. חרפה שלא תעזוב את מתנגדי ומטרפדי העסקאות, לא בעולם הזה והלוואי שגם לא בעולם הבא.

5.שרון גל מראיין את נתניהו // 15.8.2025

בנימין נתניהו, כידוע, לא מת על עיתונאים ישראלים שאינם סרים למרותו. איכשהו לאיש החזק בעולם, זה שנלחם בכל התבל ורודף אחרי כל אויב, יש קושי ברור עם נודניקים שמתעקשים לשאול אותו שאלות קשות, ואולי הקושי הוא עם התשובות. אבל לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ובאוגוסט 2025 הסכים נתניהו לערוך סבב של ראיונות עם עיתונאים מהמחנה הביביסטי, ובראשם איילה חסון ושרון גל. האחרון ראיין את נתניהו ל-I24News, וכמחווה של נאמנות למנהיג העניק לו ולאשתו את שרשרת "ירושלם", דבר עיתונאי להפליא לעשות כמובן. זה היה מחריד לא רק בגלל החנופה הזולה והדוחה, אלא גם בגלל מה שגילינו אחר כך: השרשרת הזאת מיוצרת על ידי חברה שגל הפך לפרזנטור שלה. שילוב מצמרר בין לקקנות לשלטון וקידום מכירות עצמי שהבהיר שגם לבור הזה אין תחתית.

4. אייל ברקוביץ' מראיין שורדת זנות // 19.5.2025

השנים חולפות, הערוצים משתנים ורק דבר אחד נשאר נטוע בקרקע: רגעים שבהם אייל ברקוביץ' פותח את הפה ויוצא מתוכו משהו דוחה, בהמי וחסר טעם. הפעם זה היה הראיון המאוד מביך שלו עם שורדת הזנות קטי גבעוני שבו הסביר, בהיתממות מדהימה, דווקא למי שיצאה מהעולם הזה וסבלה בו לא מעט, שאין שום דבר רע בזנות ושהבחורות הולכות לזה מרצונן החופשי. אין פה טענה אמיתית לברקוביץ', שכבר השמיע טענות דומות בעבר, אלא בעיקר לעורכי התוכנית שלו ושל מוריה אסרף שראו אייטם על זנות וחשבו שזה ייגמר בשלום (או גרוע מכך, ידעו שזה ידליק את המגיש שלהם).

3.מדינת ישראל מענגת את טראמפ // 13.10.2025

כמה שעות אחרי שכולנו נגענו בשמיים, כנראה שכוח המשיכה של המציאות הישראלית היה חייב להחזיר אותנו לקרקע בחבטה אדירה, אל הרגע הגרוטסקי, המגוחך והמחריד שבו כנסת ישראל הופקעה לטובת נשיא ארצות הברית וסיבוב הניצחון שלו. הנאום הארוך והמתרפס של יו"ר הכנסת אוחנה, נתניהו שכבר קשר כתרי ניצחון (היום הוא אולי היה חושב על זה פעמיים), וגם טראמפ עצמו שפשוט דפק מופע סטנדאפ אחד ענק ומביש – כולל הרגע שבו ניסה לסדר חנינה לחבר שלו, כאילו אין סדרי שלטון או מנהל תקין בישראל (ואולי כבר אין). חזרת החטופים היה צעד ענק לישראל האמיתית, אבל האירוע בכנסת הרגיש כמו הנגטיב של זה, הרגע שבו יכולנו לראות מול העיניים את ישראל כמו שנתניהו וחבריו רוצים שתהיה: רפובליקת בננות עלובה, מדינת חסות שטראמפ תפס אותה בפוסי.

2. האולפנים חוגגים חיסול שלא היה // 9.9.2025

עבר מספיק זמן אז אולי קצת שכחנו את היום העלוב הזה, עוד ציון דרך עגום בפשיטת הרגל העיתונאית של ערוצי המיינסטרים. זה היה היום שבו מהדורות החדשות צעקו "יש" לפני שהכדור בכלל נכנס לרחבת ה-16. כל התקשורת עצרה את נשימתם (ואת השידורים) כדי לדווח על מה שהייתה אמורה להיות תמונת הניצחון המושלמת: חיסול כל בכירי חמאס בדוחא בירת קטאר. מי שהגדילה לעשות היתה תוכניתם המחפירה של מוריה אסרף ואייל ברקוביץ' ברשת 13, שם נפתחו בקבוקי שמפניה ואף נערך בזריזות קליפ מהודר של המחוסלים לצלילי ה"כל כלב ביג'י יומו" של נס וסטילה.

מי פה מחוסל. ברק רביד סקפטי מול החגיגות של עמית סגל ויונית לוי (צילום מסך: קשת 12)

זה היה מחריד פעמיים – פעם אחת,כי זה פשוט לא היה נכון(ויומיים אחר כך הבנו שלא חיסול ולא נעליים – הדבר היחיד שחוסל היתה התקשורת הדיפלומטית עם קטאר), וכמעט כל העיתונאים על המסך בגדו בשליחותם ולא המתינו לווידוא המידע; אבל יותר לעומק – כי הסיפור הזה המחיש כמה העיקרון הישן שהאמנו בו, זה שלפיו "בנפול אויבך אל תשמח", מת כמו כל עיקרון אחר. החמאסניקים היו ונשארו מנוולים ובני מוות – אבל גדלנו במדינה שבה הם היוא אלה שחילקו בקלוואות כשרצחו אנשים, ואנחנו היינו אלה שהקפידו לא לאבד צלם אנוש ולצהול. רגע מביש שהעיד לא רק על חוסר אחריות עיתונאי, אלא גם על משהו יותר עמוק שנסדק בישראליות.

1. הפטריוטים חוגגים ביום הזיכרון הלאומי // 7.10.2025

ברוכים הבאים למייקל ג'ורדן של הקטגוריה, הקרל לואיס של הקרינג', היוסיין בולט של המבוכה, הלוקה דונצ'יץ' של הבחילה הבלתי ניתן לעצירה. בואו וחיזרו איתנו ליום השנה השני לאסון הכי גדול שקרה לעם ישראל, ולמה שהיה לתכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 לשדר באותו יום: חגיגה! ראש בראש עם טקס הזיכרון הלאומי המפעים ששודר ב"ערוצי התבהלה", ישבו הפאנליסטים של הפטריוטים ורקדו לצליליו של אורגניסט ששר בלחן חסידי "ושמחת בחגך והיית אך שמח".

חג שמח, יהודים! כי זה לא שבאותו יום, בתאריך הלועזי שלפיו כולנו חיים, נכנסנו לדיכאון כשזכרנו את מתינו מהיום הכי קשה שהיה כאן. לא, זהו בכלל יום חג – יום שמחה והילולה, שבו ציינו את חג הסוכות המשמח. שום מחשבה על כך שיש מיליונים במדינה שלא יכולים לראות ביום הזה יום חג – למרות התאריך העברי – לא עברה להם בראש. שום מחשבה על כך שבדיוק בשעה שהם רוקדים באולפן, ישראלים אחרים (כולל חובשי כיפות) בכו מרה על הטרגדיה הכי נוראית שקרתה להם. פשוט לא הזיז להם.

כי יש עיקרון אחד שחשוב יותר מהכל – לא המדינה, לא העם, לא זיכרון המתים, אלא ההתרסה. האצבע בעין. אחר כך הם עוד גלגלו עיניים לשמיים וניסו להסביר ש"עין במר בוכה ולב שמח"' uשזה ממש הגיוני לפתוח אורגן על הביט כשחצי מדינת ישראל בוכה. יכול להיות שיש לזה פרשנות דתית מקלה, אבל נדמה לי שכולנו קראנו איפשהו שדרך ארץ קדמה לתורה. להיות בן אדם – למשל, סתם רעיון, לא לחגוג ביום אבל לאומי – זה קצת יותר חשוב מאשר לקיים עוד מצווה דתית ריקה מתוכן. הרגע המחריד מכולם, בטח כשהוא מגיע מאנשים שקוראים לעצמם "פטריוטים". ככה זה כש"אוהבים את ישראל" אבל מקדמים שנאה והסתה נגד יותר ממחצית יושביה.

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• סיכום שנה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• שבעה באוקטובר

בין האסקפיזם המתאמץ למציאות הנושכת, הטלוויזיה הישראלית סוגרת עוד שנה בצל המלחמה. שנה לא טובה. שנה שבה היא שוב נאבקה בין החובה לשקף מציאות, לבין מילוי התפקיד המסורתי של הטלוויזיה בעת משבר ולנחם (לאלחש?) עם שנמצא בטראומה בלתי נתפסת. היו מעט מאוד רגעים טובים על המסך בשנה הזאת, רגעים שבהם ערוצי הטלוויזיה ממש עשו את העבודה לשמה הם קיימים, וברגעים הנדירים האלה פתאום היה על המסך משהו אחר מהרגיל. רגעים שכנראה לא נשכח.

>> זאת הייתה שנה מעולה לקולנוע הישראלי? אולי אם אתם מיקי זוהר
>> תשפ"ו ותאכלו: המסעדות שפתוחות בערב ראש השנה בתל אביב

טאיסיה זמולוצקי מדברת

את התכנית "יהיה טוב", בהגשת רוני קובן ועמרי אסנהיים, ספק אם מישהו יזכור בעתיד. אבל את הראיון הזה, שערך אסנהיים עם המתלוננת בפרשת אייל גולן – שבפעם הראשונה יצאה לעולם בפנים גלויות – ספק אם מישהו ישכח. זה היה ראיון חד כתער, שבו סיפרה זמולוצקי על החוויה שלה מול "הזמר הלאומי" – שספק אם סדקה את ההערצה כלפיו, אבל בהחלט הבהירה את השפל המוסרי שבו חי – והצליחה לפתוח מחדש את הסיפור שרבים ניסו לקבור. רגע של אומץ ועמוד שדרה, בימים שבהם זה קצת חסר על המסך, וגם מחוצה לו. גיבורה.

אלי שרעבי ב"עובדה"

לא היו הרבה רגעים אופטימיים בשנה הזאת, ובין היחידים והמאושרים שבהם היה שובם של חלק מהחטופים, שהצליחו לחזור בחיים מרצועת עזה אחרי מאות ימים בתנאי גיהנום. תוצר טלוויזיוני ישיר של זה היו הראיונות עם החטופים שחזרו – גדי מוזס, אמילי דמארי ומעל כולם – שרעבי. הראיון שלו לאילנה דיין היה אירוע של ממש, רגע שבו כולם נצמדו למסך, רגע שבו שרעבי, למרות הטראומה שחווה, ידע לדבר צלול, הביא את הכאב למסך והנחית לתוך הלב את המשפט "חטופים זה לא ימין ולא שמאל, זה ישר". קריאת התעוררות שלא נגעה בממשלה, אבל כן הצליחה לשנות משהו בתפיסה הציבורית.

ג'ימבו ג'יי ו"ארץ נהדרת" סוגרים עונה

"מפרש לבן", בעיניי, הוא השיר הכי חשוב שיצא במוזיקה העברית אחרי ה-7.10. השיר של ג'ימבו ג'יי, ראפר שאני מאוד אוהב, הצליח ללכוד סביבו את כל הסיפור – של מדינה במלחמה, תחת טראומת העל המטורפת שסביבנו. ולשיר יצא קליפ, אבל נדמה לי שקליפ הסיום של "ארץ נהדרת" התעלה עליו; החיבור עם השחקנים, בדרך כלל בפאות ופימות, שהפעם דיברו ישירות למצלמה – והפריימים של התקופה הזאת, אפרופו העונה שהסתיימה באותו ערב. קפסולת זמן ישראלית של שנות החושך ורגעי האור הקטנים שבתוכן.

אודי כגן פותח את הפוסט טראומה

זה לא היה ממש קטע לטלוויזיה – הוא הופץ קודם כל באינטרנט, אבל מהר מאוד עשה את דרכו גם למסך. כגן כבר מזמן בנה את עצמו כאחד האנשים המצחיקים בישראל, מ"משיח" ועד "ארץ נהדרת", אבל המונולוג הזה מתוך הופעת הסטנד אפ (המצוינת) שלו – היה רגע ששבר חומות. הפעם שבה הצליח להציף את הפוסט טראומה שלו, אבל גם את זו של רבים מהצופים – ופתח פצע שהיה חשוב לפתוח. ב-21 דקות שאינן נטולות הומור, הוא הצליח ללטף את הכאב הלאומי ולתת לו משמעות.

"הגברת הראשונה" בכאן 11

סרט שהיה אירוע אנדרייטד. זה היה הלילה שבו, גם על רקע שבוע הגאווה, בחר תאגיד השידור הישראלי – סמל הממלכתיות – לתת את הפריים טיים שלו לסרט על טרנסג'נדר. למעשה, על הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל – אפרת טילמה, שחוותה מסלול חיים קשה, אבל הגיעה למצב שבו היא יכולה סוף סוף לחיות בתור מי שהיא. סרט שלא מפחד להתעמת עם החלקים האפלים של הישראליות ושל החברה בכלל, אבל גם מראה עוד בנאדם מדהים שחי בינינו – אישה רגילה, שעשתה דבר בלתי רגיל, ופתחה שער לרבים ורבות.

דניאלה וייס ב"זמן אמת"

לא כל הרגעים הטובים של הטלוויזיה הם רגעי תקווה או אופטימיות. יש רגעים שבהם הטלוויזיה עושה את העבודה ומתעדת את החושך. הדיבורים על יישוב מחדש של רצועת עזה בהתחלה נשמעו כמו איום רחוק ומטורלל, משהו שחנן בן ארי ישיר בהופעה לפני חיילים. אבל כשרואים את זה מהפנים של דניאלה וייס, במסגרת הפרק של "זמן אמת" מנובמבר 2024 – זה כבר הרבה פחות רחוק או מנותק. הרגע שבו וייס אומרת בקולה ש"הם באמת מתכוונים לזה", הוא הרגע שבו זה הפסיק להיות הזייה מרוחקת והתחיל להיות תכנית עבודה, כולל של שרים בממשלה, ותמרור אזהרה לגבי הכיוון אליו המדינה נגררת.

יובל רפאל באירוויזיון

לאורך השנים, האירוויזיון עבר כל מיני פאזות בחברה הישראלית – פעם הוא היה מקור לגאווה, פעם מקור לגיחוך, אבל תמיד נכנס איכשהו בלב שלנו. בפעם הזאת היה לנו רגע מזוקק של ישראליות שמנסה להתאושש – הרגע של יובל רפאל, ניצולת הטבח ב"נובה", שעולה על הבמה הכי גדולה באירופה, עם חיוך שממלא את כל המסך ועם קול שמימי, ושרה שיום חדש יעלה. השיפוט התעלם מהביצוע הטוב שלה, אבל דווקא הקהל האירופי ידע להעריך. סיפור מדהים, שהפך לביצוע גדול – וזכה גם לאהבת הקהל. רגע אירוויזיוני ישראלי שייכנס לפנתיאון – והכי קרוב לזכייה שנחווה בזמן הקרוב.

אמילי דמארי בבלומפילד

גם הרגע הזה לא צולם במיוחד עבור הטלוויזיה – אבל הוא ייזכר בזכותה. אמילי דמארי חזרה משבי חמאס אחרי 471 ימים, אבל גם אחרי השבר הגדול בחייה – היא עדיין לא הצליחה להתנתק מהדבר שבשבילו הלב שלה פועם; מכבי תל אביב. כשהיא עמדה בבלומפילד, מול שער 11, ושרה בהתלהבות את אחד משירי הקהל – ממש לא עניין אותך איזה קבוצה אתה אוהד. באותו רגע היית איתה בשמחה הזאת. בחגיגת החיים העצומה שהיתה שם, רגע לפני עוד משחק ליגה נגד הפועל חיפה. ברגע הזה מכבי ת"א זכתה באליפות – אבל יותר מזה, ברגע הזה כולנו קיבלנו הצצה למה קורה כשהחיים מנצחים. וכמה חשוב שהניצחון הזה יהיה חלק מחיינו. וכמה זה עדיף על מוות.

יונתן שימריז נואם

יום השנה הראשון ל-7.10 ייזכר לעד בתור היום של שני הטקסים – הטקס הממלכתי, שהופק על ידי מדינת ישראל ומירי רגב, והטקס הלאומי שהופק על ידי המשפחות השכולות ומשפחות החטופים. הטקס השני היה זה שניצח במבחן ההיסטוריה – בגלל כל מיני סיבות, אבל אחת מרכזית היתה הרגע של יונתן שימריז. אחיו של אלון שימריז, שנרצח בשבי חמאס, שלא רצה להיות פעיל חברתי – אבל בבת אחת הפך למנהיג. הנאום שלו בטקס היה רגע מדהים של ישראליות שפויה – כזו שמחפשת לשקם את ישראל, ולא להרוס את היריב. לבנות פה משהו חדש, על הריסות הפוליטיקה המסואבת והמחרידה שמנהלת את חיינו. זה היה רגע של תקווה – שהלוואי שלא ייעצר בנאום אחד, טוב ככל שיהיה.

הפריים של אביתר דוד זועק

יש אנשים שבפרוס שנה חדשה מדברים על "משימות לשנה החדשה", או משאלות – הנה משאלה אחת שהיקום השאיר לנו: הפריים של אביתר דוד, רזה כשלד, כפי שהופיע באותו סרטון של חמאס – הוא משהו שהולך איתנו, והבקיע אלינו את הדרך מבעד למסכי הבולשיט בטלוויזיה. על המסך הוא הופיע רק כמה רגעים, אבל במוח שלנו הוא חי כל הזמן. הידיעה שגם ב-2025, אחרי הקמת מדינת ישראל, יש יהודים שנראים ככה – היא עובדה שמטילה צל על כל מה שאנחנו עושים. עד שהפצע הזה יחלים, גם השנה הבאה שלנו תהיה עמוק בערפל.

• המסך
• סיכום שנה
• טלוויזיה ישראלית
• מלחמת שבעה באוקטובר

אין טקס ישראלי קלאסי כמו החתונה. מסרטי הבורקס של שנות השבעים ועד הפריים טיים של ימינו, הכל מתכנס בסופו של דבר לרגע שבו חתן וכלה צועדים לחופה ושוברים כוס. גם בטלוויזיה של 2025 אפשר למצוא לה מעט ביטויים לעיסוק החטטני בטקס העתיק – מ"חתונה ממבט ראשון/שני", דרך "ארבע חתונות" של התאגיד ואפילו עד סדרה כמו "בקרוב אצלי" של קשת – הטלוויזיה המקומית מתקשה לצאת ממתחת לחופה. סוציולוגים בגרוש ידברו על הצורך הישראלי כל כך בתא המשפחתי, אבל האמת הפשוטה היא שחתונה היא ממתק מנחם לנפש הישראליית, ומתכון בטוח לרייטינג ורכילות. לאור גל החתונות הטלוויזיוני – הנה חתונות ישראליות שנסחטו עד תום עבור רייטינג.
>>

מתחתנים אצל דודו טופז (1997)

הניינטיז – התקופה שבה היה מלך אחד לטלוויזיה, ואין עוד מלבדו. 1997 היתה השנה שבה דודו טופז הצליח להביא את השואו שלו לשבור שיאי רייטינג (וקרינג') עם תכנית החייזרים המפורסמת, אבל שיא אחר שהוא ניסה לשבור היה להשיג חתונה בשידור חי, וב-97' זה אכן קרה. זוג פנה לתכנית, וביקש לעשות את החתונה באולפן של הראשון בבידור, וקיבל טקס עם הרבה פרסים, ואוף שימחעס, ואפילו את גיבור הרדיו יוסי סיאס. שואו קלאסי ופומפוזי של התקופה, שבה דודו יכול היה לעשות הכל. מעניין אם הם כבר התגרשו.

מזל טוב (2002)

עוד אחד מהשעשועונים הנשכחים של הזכיינית הכמעט נשכחת "טלעד". מי שהיתה אמורה להגיש את התכנית היתה יעל בר זוהר, שביטלה ברגע האחרון והוחלפה ע"י מיכל ינאי, ובעוד מיקי גבע הנחה את העונה הראשונה, הוא נפרד מהתוכנית לעזוב לטובת גיל ססובר. בקיצור, החתונה בין המגישים לא ממש עבדה, אבל הפורמט כן: שני זוגות שעומדים להינשא מתחרים על ההזדמנות לקבל מימון מלא לחתונה שלהם, מה שהגיע לראש טבלאות הרייטינג. אחרי שתי עונות, וארבעה מגישים פוטנציאליים.

עונת החתונות (2009)

קשה לחשוב על זיווג יותר מושלם בתחילת שנות האלפיים – מצד אחד, דנה מודן, ה-מגישה של התקופה שפרצה לעולם עם "יחסים מסוכנים", ומצד שני – רועי לוי, הקומיקאי הבולט של סוף הניינטיז ותחילת האלפיימז. השניים הולידו את "דאבל דייט" המצליחה (ששודרה ב"ביפ" ז"ל), התכנית שבה שני המגישים הגיבו בהערות סרקסטיות על זוגות שיוצאים לדייטים; אחר כך, נולדה "עונת החתונות" ב-HOT שבה הם עשו את אותו הדבר, רק לזוגות שמתכוננים לחתונה. גם זה החזיק מעמד שתי עונות, ואולי גם זרע את הזרעים ל"ארבע חתונות" שמפציעה כעת על המסך של כאן 11.

חתונה ישראלית (2008)

דוקו ריאליטי עוד לפני שממש ידעו להגדיר את המושג. סדרה שעלתה ב"יס דוקו" ותיעדה 12 זוגות ישראליים (שישה בכל עונה) ממקומות ומגזרים שונים בדרכם אל החלום הישראלי הגדול, שהוא החופה. הטוויסט הוא שממש בימים אלה, "יס דוקו" חזרה אל אותם הזוגות לטובת סדרה חדשה ושמה "חתונה ישראלית: זוג או פרד". וחוץ מהזוגות, .לא הרבה נשאר מהסדרה, אולי חוץ ממפיקת החתונות אירית רחמים שבתכנית הזו הופיעה לראשונה על המסך.

זמר חתונות (2009)

זווית אחרת לעולם החתונות היא הזווית של המוזיקה – הרגע שבו הזמר מגיע כדי להופיע בחתונה של החתן והכלה. מנהג שמגיע בעיקר מהזמר הים תיכוני (שכן אין חתונה בלי מזרחית), והתחיל עוד ביסודותיה של שנות השבעים והשמונים. הסדרה מתעדת זמרים מפורסמים (עופר לוי, למשל, מופיע בפרק הראשון) שמגיעים לשמח, ואת כל מה שעובר בדרך. "מוזיקה 24" (בהתחלה, עוד כשהיא ממש שידרה מוזיקה) היתה ביתו של התכנית בהפקת "קשת", והיא שרדה שלוש עונות – השלישית שודרה רק ב-2017. בין המשתתפים: דודו אהרון, רגב הוד, ציון גולן, סקאזי ואפילו סאבלימינל.

חתונת המילואימניק ב"ארץ נהדרת" (2023)

עונת המלחמה של "ארץ נהדרת" היתה אירוע מורכב – תכנית סאטירה, שבדרך כלל מקבלת את התפקיד העוקצני והביקורתי, לפתע גילמה את הכתף המנחמת אחרי האסון המטורף של ה-7.10. ומתוך כל זה, נולד גם הרגע הלא ציני הזה. המלחמה הביאה איתה לא מעט זוגות שהיו אמורים להתחתן, אך חתונתם בוטלה בעקבות שירות מילואים. אחת מהן נערכה ממש באולפן של "ארץ נהדרת", עם רועי בר נתן בתפקיד דובר צה"ל (לשעבר, ואנחנו עדיין אוכלים האגן דאז בגלל זה) דניאל הגרי. רגע לא צפוי, פחות מחודשיים אחרי האסון, שסימל עונה אמוציונלית למדי של "ארץ".

החתונה של אנה (2019)

אנה ארונוב היא סיפור של כוכבות ישראלית מודרנית – היא פרצה במסגרת "רוקדים עם כוכבים" (עוד בימיו ב"רשת"), הפכה לשופטת בפורמט, רקדנית ידועה וגם סלב. ב-2019 היא החליטה לקחת צעד לא פשוט והכניסה את המצלמות פנימה לתהליך מציאת בן הזוג שלה ב"לאהוב את אנה" – ואף מצאה אותו בדמות אייל אלגבי. לכן היה זה רק טבעי שגם טקס החתונה הסודי שלהם ישודר בסרט לכל עם ישראל ב"קשת". מעבר לתיעוד החתונה, הזוג הצעיר הלך אל כל הטקסים השונים במטרה לבחור את הטקס שלהם. בסוף, ואולי בניגוד לחתונות הבומבסטיות של "ארבע חתונות" או "חתונמי", הם בחרו בטקס אינטימי – קטן, בלי הרבה רעש. אלא אם מחשיבים את הפרומו, היח"צ והמצלמות. אתם יודעים, אינטימי.

פרומו "החתונה של אנה". צילום מסך/ קשת 12

הזמנה לחתונה (2011)

אבל מה כיף בחתונות אינטימיות אם אפשר להיות מוגזמים? גם הפעם ערוץ 24 היה חוד החנית של הטראש המוזר, והפעם עם מושיק גלאמין ואילנית לוי – שמעבירים את החתונה שלכם בשידור חי. גלאמין ולוי מלווים את הזוג המאושר בדרך לחופה, וגם נמצאים בחופה (ובסלואו, ובבופה) עצמה עם המצלמות. וכל זה קורה שנים לפני "חתונמי" – אבל עם הטוויסט המיוחד של הערוץ, והתחושה הקרינג'ית שאנחנו שוב בחתונה שאנחנו לא ממש רוצים להיות בה.

שידוך משמיים (2013)

בתוך עולם החתונות הטלוויזיוניות, מה שקצת נשכח הוא העולם החרדי שלא תמיד מגיע למסך. הפעם, זה קרה ב"יס" – שתיעדה במסגרת סדרה את עולם השידוכים, העולם שבו צעירים וצעירות חרדים הולכים בדרך למציאת בן או בת הזוג בחוקים ובכללים אחרים לגמרי. סדרה מרגשת ואופטימית, שאולי גם ממחישה כמה העולמות לא כל כך שונים – ושבסופו של דבר ה"שידך" החרדי מזכיר מאוד את עולם הדייטים החילוני.

קוקה עונת החתונה (2025)

ליאור קוקה היא עוד דוגמא לכוכבות שנוצרת דרך הריאליטי – ב-2016 היא השתתפה ב"בייק אוף", משם פרצה לתודעה והפכה לכוכבת אינסטגרם. לימים היא גם השיקה ליין של מוצרי ניקיון, וגם תכנית על שמה – "קוקה בע"מ", שנוצרה בעת משבר עבור קוקה, שנאלצה לזנוח את ששת החנויות שלה בגלל הקורונה, ולחיות בחזרה עם המשפחה שלה. נגיד. בעונה הזו, הם פנו להתמקד בבחירה של ילדת הריאליטי להתחתן עם בחיר ליבה, עם כל התלאות והמשפחה והפרומואים שבדרך.

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• חתונה ממבט ראשון
• כלה
• נישואים

קיץ. העונה שבה עולות המעלות, המזגנים עובדים שעות נוספות, מזג האוויר מתחמם וגם מצב הרוח הממוצע. קיץ הוא מצב הצבירה האמיתי של מדינת ישראל – יהיו שיאמרו, המצב שבו היא נמצאת כל שנה, למעט הפסקות קצרות. לרגל פריצת העונה החמה אספנו את המאפיינים הכי בולטים של הקיץ הישראלי הנוסטלגי.

"חכם בשמש"

לפעמים האגודה למלחמה בסרטן הפיקה סרטונים יותר קלילים מהסטנדרט (אני עדיין לא סולח על הנחש המלחיץ ההוא). יוזמה שנוצרה מחיבור עם ערוץ הילדים והולידה שיר רוק קליט שהתאים לרוח התקופה, עם שם קליט ואפילו כמה מבצעים נהדרים – מאסף אמדורסקי, דרך דנה ברגר ועד מאור כהן. ובשנים המאוחרות יותר גם גור ואח, ומזווית אחרת (ושיר אחר) אבל אותו רעיון, גם פורטיס. ראש גדול.

מונדיאל 98

כל ארבע שנים הקיץ מביא איתו את משחקי הגביע העולמי, ולכל אחד יש את המונדיאל שבו התאהב לראשונה במשחק כדורגל. שלי היה קיץ 98, שפתח לכולנו שער עם נבחרות כמו הולנד הקלאסית, ברזיל הקצבית וצרפת שהניפה את התואר על אדמתה. ד"ש לזיזו, נתנגח אחר כך.

"הפוך"

סדרת ניינטיז אהובה, מעין קונטרה של קשת ל"פלורנטין" המצליחה של טלעד, על חבורה של צעירים תל אביבים (פורמט שדי נשחק באותן שנים) בכיכובם של שורת שחקנים צעירים, ביניהם דני שטג, אורנה פיטוסי, עינת ויצמן ונירו לוי במה שהיווה את הפריצה הגדולה עבורם. אבל בסוף, מה שנשאר זה הפתיח הבלתי נשכח של ירמי קפלן.

ליל אהבה בצמח

קיץ הוא תמיד זמן טוב להופעות גדולות מהחיים ופסטיבלים בלתי נשכחים. היו כל מיני ניסיונות (יהיו עוד כמה במצעד הזה), חלקם נגמרו רע מאוד (הם לא יהיו במצעד הזה), אבל יוזמה אחת מוצלחת נולדה ב-1978 באמפיתיאטרון צמח, על גדות הכנרת. הפסטיבל התקיים בכל שנה בט"ו באב אל תוך הלילה, והגיע לשיא בניינטיז כשהפך לבמה הגדולה של המוזיקה ישראלית.

אולימפיאדה

אוהדי ספורט, כידוע, חיים בלו"ז שונה משל בני אדם נורמלים. אז כל ארבע שנים יש מונדיאל, ושנתיים לאחר מכן מגיעה האולימפיאדה. אירוע הספורט הגדול מכולם, זה שמאחד את כל המקצועות ומשתלט לחלוטין על לוח הזמנים של הערוץ המשדר. שומר המסך המושלם לימים ולילות ארוכים של שיאים, ריגושים ומשה גרטל בבריכה.

שושה

לא יודע מה קיצי בה, היא אפילו לא נולדה בקיץ, אבל בישראל כך היה – ובכל זאת, עצם הווייתה של הזמרת הברזילאית הצעירה הוא הקיץ במיטבו. וזה כמובן כולל את הלהיט הגדול שלה, שהפך להמנון הקלאב מד וההפעלות בבריכה האולטימטיבי. אילה אילה אילה אייה, או או או. עדיפה הגרסה של ליעד מאיר.

"רואים 6/6"

עוד אחד מהמקרים שבהם יוזמה כמעט מקרית הופכת לקאלט. תכנית בקשות של הטלוויזיה החינוכית – כלומר, רצועה שבמהלכה התבקש הקהל לבחור באיזה סדרה הוא עומד לצפות – הפכה להיות תכנית אהובה של ממש. המקום שבו פרצו ארז טל ומרב מיכאלי (עוד לא ביחד), מירי נבו ואפילו זכו לחלטורות מצד מינה צמח. ימים יפים של סוף האייטיז.

היום שבו מתהפך השעון

כולנו זוכרים אותו, כי הוא נצחי כמו הנצח. היום הראשון של החופש הוא היום שבו השעון הביולוגי מתחרפן סופית – היום שבו אתה עובר מאדם מיושב ומתורבת ל"איש החופש", אותו אדם שהפך לחלוטין את מהות חייו. על משקל אסטבן חימנס, ישן ביום – ער בלילה. פרומו מבעית ליום ההפוך בעוד חודשיים, שבו תצטרך לחזור ולהיות בן אנוש מתפקד.

נסיעה לכנרת

הבילוי המועדף על כל צעיר בתקופה הנכונה. החוף של האגם הגווע היה (ונשאר) מוקד תיירות אטרקטיבי בעונה החמה, לפעמים גם היתה שם מוזיקה, בדרך כלל מגיטרה חלודה ואיזה דרבוקה. היום המוזיקה היחידה שמשמיעים היא בדרך כלל מסמארטפון. בתכלס, כל נערי הניינטיז איבדו את בתוליהם כאן. איכס, תנקו אחריכם.

"כדור פורח"

אחת מתכניות הדגל המיתולוגיות של ערוץ הילדים לאורך השנים שהגיעה כל שנה – כמעט כמו שעון – עם תחילת הקיץ. רצועת השידורים עם הפתיח המרגש של חמי רודנר לא קיימת היום, אבל החזיקה מעמד עשרות שנים והובילה שעות של רגעי כיף טלוויזיוניים.

שלל שרב – גידי גוב

אחד משירי הקיץ האולטימטיביים. שילוב מטורף בין טקסט חודר של מאיר אריאל, לחן מצמית של יהודה פוליקר וביצוע מפוצץ כריזמה של גידי גוב בשיאו. התמונה הסוריאליסטית של החוף נתקעת בראש, מצטרפת לגיטרות לוהטות ומספקות פסקול מושלם לעונה המהבילה של ישראל.

עיר הנוער

יוזמה תל אביבית שהחלה בשנות השישים, והפכה לקאלט לא קטן בעיר העברית הראשונה. אירוע תוצרת העירייה ש"נתנה את המפתחות לצעירים", ובכך הולידה לא מעט רגעים גדולים, כולל הפעם שבה תיסלם הודיעו על פירוק הלהקה מעל הבמה. מאז זה הפך ל"לילה הלבן", ומשם… אתם כבר יודעים מה קרה. נתראה בלילה הלבן הקרוב.

מסיבות נוער בג'י ספוט

כן, זה ביוגרפי, אבל מה יש לעשות – זה המקום שבו התגבש דור שלם של צעירים חובבי היפ-הופ, שנשאבו אל הלוקיישן הגרוע ביותר לעשות את זה. סביב ריח השתן של הפרויקט הכושל בכיכר אתרים צמחה יצירה, מעגלי פריסטייל, חברויות ומוזיקה – אז מה אם פה ושם שיכור הקיא עליך. הדאנס בר הקטן הפך למעיין נובע של תרבות היפ הופ שגידלה את השמות הכי גדולים בתחום, וגם כמה כשלונות מפוארים (איזה מזל שלא נשארתם לאופן מייק).

"היטמן"

מילה אחת שאומרת הכל. אוספי המוזיקה הניינטיזיים שיצאו כל שנה בקיץ, והיו הפסקול המושלם של העונה – עם הלהיטים הדביליים והקצביים מאירופה שכבשו את הרדיו. מי לא ישכח את הקיץ המיתולוגי של 1996 עם להיטים כמו "טיק טיק טאק", "קוקו ג'מבו" וכמובן "המקרנה"? האמת שרובנו היינו רוצים להדחיק, אבל לא ממש יכולים.

לינגו עם גיל אלון

עוד אחד מהמנהגים הביזאריים שהביא איתם הקיץ הישראלי. השעשועון הקטן של "טלעד", שנועד להרכיב מילים בעברית תוך כדי הגרלת כדורים, והפך לתכנית די מצליחה משום מה. לימים גם הגיע רימייק עם אסף אשתר, מה שרק הפך את הזיכרון הזה למוזר עוד יותר. הזהב! הזהב!

הקיץ בא – רונית ראסטה

להיט הקיץ המטמטם, בקטע טוב ורע, של רונית ראסטה הוא בהחלט רגע בלתי נשכח בתרבות. מאחורי פצצת הביילה פ'אנק הזו, שלגמרי הקדימה את זמנה, עומדים שני מוזיקאים מבריקים – קותימן ורונן סאבו, שיחד עם האטיטוד השמשי של רונית ראסטה יצרו להיט קיץ שלא יוצא מהראש כבר 15 שנה, לטוב ולרע.

שביתת מורים

פעם מישהו כתב שבישראל יש שלוש עונות: בחירות, מלחמה ושביתה. וכל פעם בסוף הקיץ (עוד לפני השיר של צביקה פיק), הגיעו הדיווחים במהדורות החדשות שבהם השדרים המעונבים הפכו שוב להורים נרגנים, שרק מתים להיפטר כבר מהילדים. ואנחנו, יושבים בשקט וממתינים בעיניים עצומות לכישלון השיחות המרתוניות בשש בבוקר. אין לימודים, אולה אולה.

עיר הבירה

פסטיבל קצר הימים שהיה נערך בגן צ'ארלס קלור, כלל גם הופעות (כולל במת היפ-הופ בלתי נשכחת) ובעיקר המון המון המון (המון) בירות במחירים זולים עד רמת השכרות העמוקה. גם לילדים שלא ממש ידעו אלכוהול מהו זו היתה הזדמנות נהדרת להתחבר וליהנות מהלחות המוגזמת בלילות הקיץ החמים. חוץ מזה, הילדים שבאמת רצו מצאו בירה. אולי טוב שהוא לא חוזר.

לעולם בעקבות השמש – שרי

שיר שאי אפשר לדמיין קיץ ישראלי בלעדיו. תמצית הקיץ והאהבה – מהטקסט של אהוד מנור ועד הביצוע המפעים של שרי. הבעיה היחידה היא שבמציאות של התחממות גלובלית, השמש היא לא משהו שכל כך הולכים בעקבותיה, אלא יותר בורחים ממנה. אבל למה להרוס שיר טוב עם עובדות?

עיר ערוץ הילדים

דיברנו כאן לא מעט על חשיבות ערוץ הילדים בהתפתחות של דור הניינטיז, ואי אפשר לשכוח את הרגע שבו ערוץ הילדים התיימר להגיע לרוב הערים המרכזיות של ישראל, לחגיגה שנתית שגרמה לך להרגיש מיוחד גם אם גרת ליד צומת ביל"ו.

"30 בצל"

תכנית הקיץ המיתולוגית של רשת גימל, בהנהגת יקיר אביב. יצירת הרדיו שהפכה ללהיט בקרב בני הנוער של שנות השמונים, ואפילו המקום שבו נולדה להקת "פנצ'ר" הקצת נשכחת. חלק משנים של הומור רדיופוני ישראלי דבילי (בקטע הכי טוב שאפשר), שנשאר על גלי האתר עד היום.

קלאב הוטל אילת

הצד השני של הכנרת, אם תרצו. העיר הדרומית היתה כל שנה מחוז חפצו של הציבור הישראלי, שחיפש מקום לחוות בו את הקיץ בדרך קצת יותר מתורבתת עאלק. עם המע"מ הנמוך והלחות הדלה, הגיע גם המלון המיתולוגי שהיה יעד מבוקש במיוחד כל שנה. אירוע שהתחיל בנסיעה ארוכה, נמשך בקילומטר ה-101 ונגמר בזה שאתה שומע מהסוויטה את המוזיקה המוגזמת מהבריכה ורוצה לדפוק לעצמך את הראש על הסלעים המזויפים.

שב"ק ס – בעטיפה של ממתק

אם מדברים על פסקול, צריך לדבר על אחד האלבומים הכי קיציים שיצאו כאן. אחרי הליכתם של חמי ומירו והגעתו של בחור חדש לשבק' – מנחה ערוץ הילדים והראפר המבריק נימינים. החיבור בין מוקי, נימי והלהקה שמאחוריהם יצר את האלבום הכי מוצלח של השב"ק, עם שורה של להיטי קיץ גדולים כמו "יהיה פיצוץ" וכמובן "תתקעו בחצוצרה". שמח פה הלילה.

כפר המוזיקה בניצנים

למשך כמה שנים זה היה האירוע שהצליח ללכד את רוח הנעורים של דור ילידי שנות ה-90. יוזמה מסחרית לחלוטין של "קוקה קולה" הביאה לעולם פסטיבל מוזיקה קיצי ויפה, שהפך עם שלם לאובססיבי במיוחד לאות ט'. זכור במיוחד בגלל החלק הבא בלקסיקון.

גמר כוכב נולד

אמנם נמשך רק עשור, אבל מנהג קיצי ידוע היה לסיים עם גמר תכנית הריאליטי המוזיקלית – שהחל עם נינט, והביא שורה של רגעי קאלט בלתי נשכחים. לימים הוא עזב את ניצנים, אבל המשיך להיות אירוע שתמיד חיכינו לו. עוד דרך שבה יואב צפיר עיצב את ילדותנו. רק תנו לנו לצעוק פעם אחת "ערב טוב ניצנים".

תנו צ'אנס לטראנס

רגע היסטורי שבו התרבות מנצחת, ונערך בכיכר רבין ב-2.7.98 כעצרת/מסיבה שמחתה על יחס הרשויות לקהילת הטראנס וסגירת מסיבות רבות. מדובר ברגע מפנה בקהילה, שהתאחדה ליצירת משהו גדול שהפך את אותו קיץ, וקיצים רבים אחריו, למלאים במה שדאז קראו לו אומצה אומצה.

קיץ על החוף

עוד אחת מהזיות הטלוויזיה שלא ברור איך נוצרו, אבל עובדה. מופע הטלוויזיה של "רשת" שהגיע לחופי הארץ, כלל שורה של משחקי חברה ודהירות על שור, אבל הפך ללהיט רייטינגי בימי הקיץ. זכור במיוחד בגלל עודד מנשה, שהיום פחות אומר להרים ידיים ויותר אומר שטויות מוחלטות.

גלשן – דני סנדרסון

המנון קיץ בלתי נשכח שנוצר ע"י אדם שמעולם לא היה בים. הניסיון הכי מוצלח לגעת במהות הביץ' בויז, עם שיר סרפינג קלאסי. הפך למורשת ידועה וגם לשיר שזכה להרבה פארודיות מכל מי שעשה משהו אי פעם על חוף.

מופע הארנבות של ד"ר קספר – הו הו

אם יש הגדרה למוזיקת קיץ מושלמת, זה כנראה האלבום הזה של להקת הרוק ההו כה ניינטיזית. "אחלום לנצח", "השיר שלי", "תראו אותי" ו"יותר מדי" – שורה של להיטי נצח שתמיד יתחברו לנו עם החוף. הלהקה בהנהגת שי להב ואורן ברזילי תמיד תיזכר כלהקה שהפכה את הקיץ לקצת יותר נסבל. גם היום, בספוטיפיי.

כוורת חוזרת

ואם כבר להקות ורוק, הקיץ הוא גם הזמן שבו הלהקה שלא הפסיקה להתאחד התאחדה. כוורת, כמובן, לא התאחדה בכל שנה, אבל בכל פעם שהיא עשתה זאת – כולל בפעם האחרונה והמרגשת – זה קרה כשהיה נורא חם. ואולי היה משהו סמלי בעובדה שכוורת בחרה דווקא בטיימינג הזה – זה הרגע שבו המוזיקה המושלמת של סנדרסון, גידי, יוני, אפרים, אלון, קלפטר ופוגי התחברה היטב לאקלים והזכירה לנו שיכול להיות כאן נחמד. אולי אפילו ממש נחמד.

>>השואו הכי טוב בעיר: 27 הופעות שצריך לראות בקיץ התל אביבי הזה

• ❤ תרבות
• קיץ
• נוסטלגיה
• טלוויזיה ישראלית