>>אמיתי אריכא הוא מוזיקאי, זמר, יוצר וחוקר. מלקט מגיל צעיר מנגינות שורשיות ממורשת תימן העברית, חוקר את ביצועיהן המגוונים ומבצע בעצמו. חניך של כל אותם ישישים זכורים לטוב שהקשיב להם בצמא בבתי הכנסת ממורשת תימן, בהתכנסויות החגיגיות ובישיבות הג'עלה המסורתיות. פיתח צליל חדש של הסגנון ביחד עם פרויקט ה-D-ONE, צליל הנטוע עמוק בשורשי המסורת הזו ויחד עם זאת גם חדשני ומרענן.אלבום הבכורה של הפרויקט יצא בחודש שעברוהוא זמין בכל הפלטפורמות.

>> הנס הגדול של בית ספר רימון // יהודה עדר
>> "זה מה שרציתי, לספר סיפור" // נועם ענבר
>> המלחמה המציאה את הסאונד שאנחנו אוהבים // תמר אפק

לפני כעשור נטשתי הכול. עזבתי את הדירה ואת הלימודים, התפטרתי מהעבודה ויצאתי לנדודים ברחבי הארץ. גם את המוזיקה נטשתי. הרגשתי שאני לא במקום הנכון, שאני לא מרגיש סיפוק ותקווה במה שאני עושה.כולם אמרו לי שלא עושים כזה דבר. לא עוזבים פתאום באמצע החיים פרנסה ובית ועתיד. אבל הבפנים שלי לא נתן לי מנוח. הרגשתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני צריך לשחרר הכל ולצאת אל הטבע, להיות עם עצמיותי.

בכל השנים שחלפו עד אז הייתי תמיד עם רגל וחצי במוזיקה. הכלי המרכזי שלי תמיד היה הקול. ליוויתי את עצמי ולפעמים הייתה להקה בסביבה. אבל היה משהו בהבעה הווקאלית שהיה עבורי דרך לחדירה אל הלב. שרתי כל מיני חומרים שהתגלגלו אלי, שירים בעברית, באנגלית, בספרדית, אפילו קצת בצרפתית, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מצליח לממש את מה שאני מיועד לו.

כי היה לי סוד שנח אצלי במרכז הלב. סוד מוזיקלי, רגשי-רוחני, שרק לעתים רחוקות סיפרתי אותו דרך השיר.
הייתי ילד מוזיקלי. תמיד הקשבתי לצלילים ושרתי לעצמי. בכל טקסי הגן או בית הספר נבחרתי לשיר או לקרוא משהו. עולם חדש של אנרגיה וקשב נפתח לי כשגיליתי את הפטיפון שהיה מונח בבית ללא שימוש ותקליטי הסיקסטיז והסבנטיז שהיו לידו.אבל איכשהו תמיד הרגשתי שזה שייך לעולם אחר, לעולם שאינו אני. זה היה יפה ומענג אבל לא לגמרי שלי.

כשהייתי ילד בן 11-10 בערך, הלכתי ביום שישי אחד לבית הכנסת של סבא שלי. זה היה בית כנסת בסגנון תימני שסבא שלו היה בין מקימיו ב-1926. עד היום אני לא מבין מה בדיוק משך אותי לשם. אני חושב שזה היה ביטוי כלשהו למרד בהורים. היו לא מעט מתיחויות בבית שלי והרגשתי בודד ולא מובן, ורגליי שהוליכו אותי פתאום לבית הכנסת של סבא היו כמו חיפוש עצמי ראשון.

בית הכנסת היה מלא באנשים. ניגשתי אל מקומו של סבא שלי, שהיה מופתע לקראתי והתיישבתי לידו. לפתע התחילו כולם בשירת התפילה של שבת. הייתי המום. עשרות אנשים שרים ניגון פשוט, עתיק וחודר שהלם בי בחזה. הקול הזה שעלה מכולם והדהד מסביבי היה לא רק שירה כאן בבית הכנסת, אלא קול שבא אלי ממרחקי זמן ומקום ולקח אותי איתו לשמיים גבוהים עתידיים כלשהם שלא ידעתי למצוא להם ניסוח.

הרגשתי שבלי להתכוון מצאתי את הפולק-מיוזיק שלי, את הבלוז. מצאתי את השבט שלי.
הייתי נחוש ללמוד את השירה הזאת, את הדרכים שבה היא נעה ומהדהדת. וזה היה בכלל לא פשוט. לא הבנתי איך שרים את הדבר הזה וגם לא היה מי שיסביר לי. הייתי מתעורר לפנות בוקר וצועד אל בית הכנסת, יושב ליד כמה מזקני השבט שתמיד הגיעו ראשונים והתחילו בניגון קצבי חרישי לשיר את התפילה. ישבתי לידם כמו גור רך תחת כנפי דרקונים אדירים וניסיתי לקלוט כיצד הם שולחים את לשונות אש השירה.

בתהליך ארוך ומפרך ומתוך התמסרות גדולה הצלחתי אט אט להבין את תורת המוזיקה ולשיר אותה עם כל השבט. מאוחר יותר השתתפתי גם בכינוסי הג'עלה המסורתיים ולמדתי לחנים משירת הדיוואן (ספר השירים התימני) וכשגיליתי את ארכיון הספרייה הלאומית, הייתי יושב בו שעות רבות עם גלגלי הטייפ הגדולים, מקשיב ומפענח הקלטות אתנוגרפיות ישנות שהכילו עבורי אוצרות יקרים מופלאים.

כך הלכתי וליקטתי עוד ועוד לחנים ושירים וכל אחד מהם היה לי כמו מכתב פרטי עתיק מן העבר. אבל בכל זאת לא ידעתי מה הלאה. ביצעתי אותה רק באירועים אמנותיים קטנים, אבל איך להגיש את זה לקהל הרחב? חששתי: האם יצליחו להקשיב למוזיקה הזאת כמו שאני מרגיש אותה? האם יש בכלל מקום לקול הזה שלי שרוצה לדבר שפה קדומה-חדשה כזאת? הופעתי עם כל מיני חומרים בזמן שהקול הזה הייחודי שלי שעלה מתוך הוויית השבט הלך ודעך, הלך ונאלם.

ולכן קמתי ונטשתי הכל. הייתי מאוכזב מעצמי, מהמוזיקה, מהעולם שאין לי בו מקום. יצאתי לגלות.
ובאמת הכל עזב אותי. כל המוזיקה שליוותה אותי בחיים הלכה ונשרה ממני וכל הרצונות והשאיפות הקודמים כבר לא היו רלווונטיים. אבל המוזיקה השורשית שלי, באופן לא צפוי, דווקא הלכה והתחזקה לי באוזן. התחלתי להיזכר בלחנים שלא ידעתי שקיימים בתוכי, כל יום חוויתי מעבדת יצירה מרגשת. הייתי מתעורר ביער או במדבר ופותח את היום בקריאה ונגינה. מטייל כל היום ובערב שוב מנגן, נזכר בשירים, שר אותם, נותן להם לנגן ולהדהד לי בגוף ויוצר בהם מחדש.

הכל עשיתי על היוקולילי שהיה לי באוטו, יוקולילי שבכלל לא ידעתי לנגן בה. לימדתי את עצמי לנגן עליה בטכניקה אישית משלי ואיתה עבדתי על השירים. אחרי תקופה לא קצרה היה לי פתאום פרויקט מוזיקלי שלם ביד.באותם ימים פגשתי מחדש חבר מהעבר, ירדן ארז, שהוא אחד המוזיקאים הנדירים והרגישים שאני מכיר. השמעתי לו את החומרים והוא, בתהליך חיזור הדרגתי, השתלב בנגינה והביא איתו רעיונות יצירתיים משלו. כך פיתחנו ביחד את המופע, הקמנו הרכב והעלינו אותו לראשונה לקראת סוף 2018.

מאז אני מופיע עם הלהקה מהגולן ועד שדה בוקר. הפכנו להרכב בדיוק רגע לפני טלטלות גדולות בארץ ובעולם, אבל הצלחנו לשמור על המשכיות היצירה ובסוף דצמבר 2025 הוצאנו אלבום בכורה מאוד מאוד מיוחד.כשאני מסתכל לאחור אני רואה כיצד דווקא הצלילה הזאת שלי אל ריק לא מוגדר, כשנטשתי את חיי היומיום הרגילים, היא זו שנתנה למוזיקה מקום לשרות עלי מחדש ואפשרה לי למצוא את הקול שלי אל פני העולם.

כיום, כשאני מופיע או מלמד ומביא גישה חדשה אל תוך המוזיקה העתיקה הזאת, מרגש אותי להיזכר באותו ילד שהייתי, ילד שלא ידע ולא הבין דבר, אבל הרגיש את זה עמוק מבפנים והתאמץ כל כך בהתמסרות גדולה מתוך אהבה וכבוד למסורת השבט. אני חושב שזה עוזר לי כיום להיות תמיד במקום הילדי הזה, הסקרן והצמא לדעת.

• יוצרים כותבים
• מוזיקת עולם
• טור אישי
• יהדות

>> ד"ר גיא מורג-צפלביץ' וקרן שפילשר נפגשו לפני 15 שנה בדייט שסידרה לה חברה ומאז לא הביטו לאחור. בשישי הקרוב (14.11) תיפתח במוזיאון ANUהתערוכה הקבוצתית "הפרשת חלה", הוא אוצר התערוכה והיא מפיקת התערוכה ואחת מ-54 האמנים והאמניות שמציגים בה, והתערוכה עצמה היא אחת מאירועים רבים שמתרחשים במסגרתפסטיבל החלה הראשון של Foodish, הזרוע הקולינרית של מוזיאון העם היהודי. ביקשנו מהם לכתוב משהו על החיבור בין החלה לתרבות הישראלית ועל החיבור ביניהם, ותראו מה יצא.

קרן:לפני כ-15 שנים, חברה טובה סידרה לי דייט עם בחור שפגשה במקרה שעתיים קודם.
"הוא רופא, בן של רופא, ואתם ממש מתאימים. הוא גם אוהב אמנות", היא אמרה. זה נשמע מבטיח.
נפגשנו בסושי בר בשדרות רוטשילד, ואני התאהבתי מהרגע הראשון. הוא היה יפה תואר, דברן, מלא בסיפורים שחלקם נשמעו כמעט דמיוניים. ידעתי שאיתו לעולם לא יהיה משעמם. מרוב התלהבות לא שמתי לב בכלל שיש לו כיפה על הראש. אף אחד לא טרח לספר לאמנית החילונית בת ה-32 שגרה בפלורנטין שהבחור דתי.

גיא:הנושאים שאני בוחר לעבוד איתם כאוצר הם תמיד כאלה שנוגעים בי אישית. האהבה לאוכל מלווה אותי מילדות. את העולם הדתי פגשתי לראשונה בגיל 16. החיבור בין קדושה ליומיום, בין טעם ומשמעות הוא לא מקרי, אלא מתבקש בעיניי.
אני בא לספר סיפור, לחשוף צדדים שהצופה לא תמיד מכיר ולהתעמק במצווה כחוויה אנושית ותרבותית. בסופו של דבר – אנחנו, האנשים, הם כל הסיפור.

קרן:כבר בדייט השני היה ברור שזה זה. הוא הזמין אותי לארוחת קידוש שישי אצלו בבית. כששאלתי מה הקונספט, הוא ענה: "אני אשמח אם תבואי לפני כניסת השבת להדליק נרות – אישה בבית, אור בבית. אני מבשל מרק קובה סלק, ואת לא צריכה לעשות דבר". אז התחתנו. נולד לנו ילד, ולפני שנתיים עברנו לכפר תבור שבצפון.

גיא:התערוכההפרשת חלהנולדה לפני שלוש שנים, כהמשך טבעי לשורה של תערוכות שאצרתי ועוסקות באוכל ובתרבות, בהן "אם אין לחם שיאכלו עוגות", "המנגליסטים", "דימוי גוף והפרעות אכילה", ו"עץ הדעת". על הפרשת חלה עבדתי יחד עם אשתי, קרן, והיא מספרת בעצם את הסיפור שלנו – כמו דיוקן זוגי הנצבע באהבה, בחום ובלי חוקים. מסביב לשולחן יש שמחה, אבל כמו בחיים, לפעמים גם ימים פחות טובים. בבית שלנו – ובחלה עצמה – יש הרבה נחמה. וזה דבר שכולנו זקוקים לו בעולם הזה.

החלָּה – לחם השבת היהודי – היא לא רק מאפה, אלא סמל. סמל של מסורת, של בית, של זהות.
במקורה, הפרשת חלה הייתה פעולה שבה הופרש חלק קטן מן הבצק וניתן בתרומה לכוהנים בבית המקדש. עם השנים הפכה המצווה לסמל של השבת, של קהילה ושל שייכות. החלה הקלועה, שמקורה ביהדות אשכנז, אומצה בחום על ידי עדות ישראל כולן והפכה לאחד הדימויים המובהקים של התרבות היהודית־ישראלית.

התערוכה עוסקת בחלה כסמל, בלחם השבת שהפך בשנים האחרונות לאייקון קולינרי ואמנותי. היא מעוררת בדמיון דימויים של שולחן שבת, חיטה, חלות מפתח, מסיבות רווקות, סגולות וברכות נשיות עתיקות.

הפרשת חלה היא מצווה עתיקה, אך גם פעולה טעונה יופי ורגש. היא מגלמת את הקשר שלנו לאדמה, לשפע ולחיים עצמם. במשך דורות העבירו נשים את המנהג מאם לבת, מסבתא לנכדה — טקס של אחווה נשית וברכה. בשנים האחרונות אימצו גם נשים חילוניות את הטקס, והעניקו לו משמעות עכשווית של קהילה ותקווה. אחת התמונות הזכורות ביותר הייתה כשאִמה של החיילת החטופה אורי מגידיש קיימה טקס הפרשת חלה בשידור חי, יומיים לפני שבתה שוחררה מהשבי — רגע שבו הפכה המסורת לאקט של אמונה וכוח נשי.

בעינינו, כאוצר וכמפיקה ומציגה, ובעיניי 54 האמניות והאמנים המשתתפים, פעולת לישת הבצק, הפרשת חלק ממנו ועיצוב החלה הם מעשה אמנות לכל דבר: פעולה חושית, גופנית ויצירתית, שבה האישה הופכת את החומר לרוח. כל אחד מהמשתתפים מציע פרשנות אישית לחלה – סמל של זהות, אמונה וגעגוע.זוהי הזמנה להביט מחדש במנהג עתיק ולגלות כיצד טקס של בצק, אור ונשמה ממשיך לעורר השראה באמנות הישראלית העכשווית.
>> תערוכת "הפרשת חלה" תתארח בגלריה ע"ש ליידי שרה כהן ב"אנו – מוזיאון העם היהודי". הפתיחה בשישי, 14.11.25 במסגרת פסטיבל החלה של FOODISH, החטיבה הקולינרית של המוזיאון. תאריך סיום: 26/12/25.

משתתפים: שירה אבידור / נעמי אבליוביץ' / אלינור אבני / ורד אהרונוביץ' / עדן אוחנא / גילת אורקין / מתן אליקים / סטודיו אמית / קובי אסף / תמרה אפרת / כוכבית בן עזרא גולדנברג / כרמל בר ומיכל אביתר- סטודיו מ.ל.א. / לילך בר עמי / מוטה ברים / שמואל גולדשטיין / קובי גולן /דנה גור קרן / אהרון גניש / שירה גפשטיין / צביה גרין / החמ"ל של ענבל/ אופיר הללי / אריק וייס / שגית זלוף נמיר / נועם חורב / לי חן / ליהי חן / חן חפץ / איה טלשיר / דנה יואלי / אמילי יחזקאל / קרן יפרח / שאול כהן / עפרי ליפשיץ / שירלי מוניהון / דבי מורג / שרון לשם מורד / נועה מכבי / שחר מרקוס / נעמה נחושתאי / אילה נצר / אביבית סגל / שלי סתת, שלי בונה ואילון סתת / נסטיה פייביש / גליה הילי פסטרנק / רני פרדס / מיטל קובו / אלישבע ריוח / נעמי רפפורט (מערבי) ואיה רפפורט מערבי/ סיון שטרנבך / ליאורה שירר סער / רחלי שלו / ליהי שני / קרן שפילשר

• יוצרים כותבים
• חלה
• מוזיאון אנו ANU
• יהדות
• ❤ תרבות

דניאל אלחסיד היא אמנית רב־תחומית הפועלת באנימציית סטופ־מושן, הדפס וביצוע חי, ועבודותיה עוסקות בזיכרון, נשיות ונדודים אורבניים. "צאו וראו בנות", תערוכתה האחרונה שמוצגת בימים אלה בספריית מגדל שלום, ביא מיצב וידאו המורכב משלושה סרטי אנימציה שבמרכזם הספר "צאינה וראינה", ספר שנכתב ביידיש, הודפס לראשונה באמסטרדם במאה ה17 ונודע כ"תנ"ך לנשים" שמציג פרשנויות שונות לסיפורי המקרא דרך סיפוריהן של דמויות נשיות. לקראת נעילת התערוכה יתקיים ב-30.9 (18:00) מפגש מקוון עם אלחסיד עצמה ועם חוקר ספרות היידיש ד"ר אליק אלחנן.פרטים והרשמה מראש (ללא תשלום) כאן.

השאלה איך היה נראה העולם אם נשים היו מנהלות אותו – היא שאלה רלוונטית מתמיד דווקא בימים של משבר מתמשך, מלחמה וחוסר יציבות. על השאלה הזו מצאתי תשובה מפתיעה בדמות ספר ביידיש מהמאה ה-17. ה"צאנה וראנה", התנ"ך ביידיש לנשים שהודפס לראשונה בתחילת המאה ה-17 ובמרכזו סיפורי התנ"ך – אבל מנקודת מבט של נשים, כשהגיבורות הן לב הסיפור.

הספר הודפס ביידיש, השפה שהייתה נפוצה ברחוב ולמעשה הקוראות והקוראים שלו היו כל מי שלא קרא/ה עברית, כלומר כל מי שלא היה אמיד או משכיל. לאורך השנים נוספו לספר גם ציורים לעיתים, ואפילו פרסומות, והוא נחשב (עד היום) לספר מאוד פופולרי בעולם היהודי-אורתודוקסי.

>> השמיים הם הגבול: 15 תערוכות מומלצות שיעיפו אתכם גבוה בסופ"ש
>> לאמנות צעירה יש את הכוח לפוצץ לכם את המוח // סיכום שנה
>> זאת צריכה להיות שעתה היפה של התרבות הישראלית // סיכום שנה

יש פה היפוך: הנשים במרכז והגברים זזים הצידה. אז איך נראה העולם שנשים במרכזו. אז איך נראה העולם שנשים במרכזו?הסיפור בו התמקדתי בעבודת הוידאו שלי, אחד מני רבים, הוא סיפור על ירושה – הסיפור של בנות צלופחד – סיפור על נשים שמתווכחות עם משה, וכשהוא לא משתכנע עוברות לדון ישירות עם אלוהים על הזכויות שלהן. והן מנצחות. אין להן אבא או אח שיגנו עליהן, הן משמיעות קול, ובסוף אלוהים מחליט לשנות עבורן את חוקי הירושה.

הסיפור הזה כל כך רלוונטי ומעורר גם תקווה. זכויות נשים על רכוש וקודם כל על גוף זה דבר בוער בישראל וגם בארה"ב בימים אלו ממש. אם בנות צלופחד הצליחו לשנות את החוקים והנורמות אולי גם לנו יש סיכוי.ֿ

דווקא אחרי שעברתי לגור בברוקלין היידיש דיברה אלי, למרות שאני תל אביבית מבית חילוני. היה משהו מנחם בשפה שסבתא שלי דיברה, שמזוהה גם כשפה של מהגרים ושל נשים, כמו שלמדתי, שפה שאין לה בית אחד אלא שהיא נעה, ממש כמו הספר הזה. את הספר היה ניתן למצוא בקלות בתל אביב בספריית הרמב"ם בכמה גרסאות, ובאמסטרדם בארכיון של מוזיאון אמסטרדם, שם הצגתי את הגירסה הראשונה של התערוכה, אבל גם בפולין, גרמניה, איטליה וכאמור בברוקלין, בין היתר. מאחורי המחקר לתערוכה עומד ד"ר אליק אלחנן שהוא מומחה בספרות יידיש ואיתו אנהל שיחה על מחקר, אמנות ומגדר כחלק מאירועי סגירת התערוכה (הרשמה מראש ללא תשלום כאן).

המיצב מוצג כרגע בספרייה במגדל שלום, מפוזר במסכים בין חלקים שונים של החלל, ולצד האנימציה מוצגים הספרים עצמם. לספר עצמו הגעתי בכלל דרך שיתוף פעולה שעשיתי עם ארכיון מוזיאון אמסטרדם בהולנד, ולאחר מכן המשכתי לעבוד עם גירסה אחרת בניו יורק, ומשם הגעתי חזרה לארכיון גם בתל אביב – העיר שבה גדלתי.

• יוצרים כותבים
• אמנות ישראלית
• תנ"ך
• יהדות
• טור אישי

אמש יצא לדרך פסטיבל זמן פיוט, שמציין 13 שנים של חיבורים בין עולמות – מצד אחד אוצרות הרוח והשירה היהודיים, מצד שני עיבודים מוזיקלים עדכניים שמבליטים את היופי העל-זמני שלהם – ועשה זאת אתמול שוב כשעל הבמה של מופע הפתיחה עלתה נונו, כאורחת של אברהם טל במופע מיוחד של שירים מהמקורות. את זה כבר הפסדתם. אל תעשו את הטעות הזאת שוב.

הפסטיבל הוא אירוע של מרכז ברודט לתרבות יהודית של עיריית תל אביב-יפו, ובמהלך שנותיו אירח כבר את מיטב היוצרים בארץ לצד אמנים חדשים שפרצו בו, מברי סחרוף ושלומי שבן ויוני רכטר ועד דיקלה ומירי מסיקה ושי צברי למאש-אפים בלתי שגרתיים בין רוק, פופ, אלקטרוני ומוזיקת עולם לבין המקורות. נאמן לאותו חזון, מארח הפסטיבל גם השנה מופעי מקור של אמנים מהשורה הראשונה עם שילובים בלתי שגרתיים וייתן במה למוזיקאים ומוזיקאיות מבטיחים בהפקות מקור ומופעים מיוחדים לרגל הפסטיבל.

>> זכות הצעקה: פסטיבל 2 הוא הפסטיבל שקריית המלאכה צריכה
>> אל תאבדו את הראש: 27 תערוכות להחזיק איתן מעמד השבוע

בין המופעים הבולטים: הרכב הפיוז'ן "פנחס ובניו" מארח את שירן אברהם הנהדרת במופע פיוטים אנרגטי בהשראת להקת צלילי הכרם; נגן הג'אז המוערך דניאל זמיר ולהקתו מארחים את שם טוב לוי במופע של פיוטים וניגונים חסידיים; אורי כל טוב, יוצר צעיר שפרץ לאחרונה לתודעה עם שני אלבומים חדשים שיצרו באזז ומופע גדול בהיכל התרבות, במופע של חומרים עכשווים לצד פיוטים ששמע בבית סבו; הפסטיבל יציע לראשונה גם משבצת לילדים עם קבלת שבת מוזיקלית של שירי פיוט בהובלת אוהד בן אבי שיאר את הקראש שלנו מהניינטיז אלינור אהרון.

את הפסטיבל יוזם ומפיק מרכז ברודט לתרבות יהודית, מרכז ייחודי של עיריית תל אביב-יפו, הפועל במטרה ברורה לקרב בין הישראליות העכשווית, כפי שהיא מתרחשת בתרבות ובאמנות, לבין הרוח היהודית והמסורת רבת השנים של יצירה יהודית.אנחנו ממליצים מאוד לקרוא את הטורשכתבה לנו המנהלת האמנותית של מרכז ברודט, שירה סיון מונסונגו, כדי להבין קצת יותר לעומק את הרעיון. לא יזיק לכם קצת יותר עומק.
>> פסטיבל זמן פיוט, עד ה-12.9 // מנהלת אמנותית: שירה סיון מונסונגו // ייעוץ אמנותי: דן יפת // מרכז ברודט, צייטלין 22 תל אביב // עוד פרטים ורכישת כרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• יהדות
• מרכז ברודט

יהודים שולטים בהוליווד. אין מה להתבייש בזה, זאת לא עלילת דם או קונספירציה אנטישמית – זה נכון לחלוטין, ולא בהכרח רע. לכן לא ברור איך יהדות התפוצות טרם השתמשה בכוחה כדי להנמיך את כמויות השנאה שיש כרגע בעולם כלפינו. מזל שיש לנו את רפאל בוב-וקסברג, היוצר של "בוג'אק הורסמן", שחוזר לנטפליקס עם הסדרה הכי יהודית שיש כרגע על המסך – "אז בקיצור", סיטקום משפחתי מאויר, שובה לב ושובר לב על משפחה יהודית ממעמד הביניים, שמגולל את הסיפור המשפחתי לאורך שלושה עשורים פלוס-מינוס.
>>מה ראינו בלילה: 5 סדרות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

בסדרה החדשה שלו, בוב-וקסברג מציג ארכיטיפ של משפחה יהודית-אמריקאית דרך תא משפחתי בן 5 נפשות, או משפחת שוופר אם תרצו, ומרגיש מאד בנוח לקפוץ בין תקופות חייהם באופן לא ליניארי, ולא בהכרח אחיד – כבר שינוי מאד מרענן. אב המשפחה הוא אליוט קופר, ואם המשפחה הוא נעמי שוורץ (כבר אפשר להבין את הלחם השמות שיצר את שם המשפחה החדש), ושלושת ילדיהם:אבי, חובב מוזיקה ועוסק בתחום, אך אינו מוזיקאי בעצמו; שירה, שחיה עם בת זוגה ורוצה להביא ילדים; ויושי, דמות מסוג הטיפש החביב והתמים. אבא אליוט הוא פרופסור פטפטן עם בדיחות עבשות, ונעמי מרוכזת בעצמה, שום דבר לא מספיק לה והיא תמיד תמצא על מה להתלונן. נשמע מוכר? כן, למען האמת – זה ממש נשמע מוכר, כל עוד אתם יהודיים.

למרות שהסדרה מזכירה בסגנון האנימציה שלה את בוג'אק הורסמן, הפעם מרגיש שהיד של בוב-וקסברג הייתה הרבה יותר משוחררת, והוא מציג הרבה יותר דמיון, במיוחד ביחס לסדרה שעוסקת בעלילה מציאותית ובחיי היומיום. למרות זאת, סגנון האנימציה אינו ריאליסטי, ומייצר אימג'ים יפים שלא היו עובדים בחיים עם שחקנים בשר ודם. הסגנון האמנותי הוא לא הדבר היחיד שהשתנה, אלא גם עיצוב הדמויות – אל תטעו, הן עדיין פגומות, אבל הרבה יותר קל לסלוח להן על כך מאשר לבוג'אק. למעשה, כמעט עם כל דמות יש רגע של הזדהות – בין אם מדובר בגירושים, שברון לב, התמכרויות למיניהן וכן, גם חזרה בתשובה.

בתוך המשפחה הזאת בוב-וקסברג צייר לנו 5 ארכיטיפים יהודיים. הפטריארך היהודי שמאמין בילדיו, האם הלחוצה ששום דבר לא טוב לה, הבן החסום רגשית שהתרחק מיהדותו ככל האפשר עד (והתחתן עם שיקסע!), בת מודרנית שמנסה נואשות להיאחז בשורשים המשפחתיים, והיהודי החוזר בתשובה. כל הארכיטיפים האלה משתלבים באופן נהדר, והופכים את הסיפור להרבה יותר רגיש, והרבה יותר אמיתי, ממה שבוג'אק אי פעם היה.

מסלול ההרס העצמי של בוג'אק הורסמן היה מאד חסר רחמים. בשום שלב הצופה לא אמור לרחם על בוג'אק, כי הוא מביא על עצמו את הצרות שלו. ב"אז בקיצור" יש חמישה אנשים שמנסים לשרוד ביחד כמשפחה, כנגד כל הסיכויים. העוקץ נשאר, וכך גם האגרוף בבטן, אבל הוא לא נובע מתוך המעשים של הדמויות, אלא מתוך הזדהות איתם. ומסתבר שזה בדיוק מה שאנחנו היהודים היינו צריכים. הצגה של דמויות אנושיות בסיטואציות מורכבות.

אין מי שידבר עבור היהודים. הייתה לנו שרה שממונה על ההסברה, והיא לא עשתה כלום "כי אין לה מדפסת". בקרב ההסברתי, אם בכלל היה אפשר לנהל כזה, כבר הפסדנו. אבל "אז בקיצור" מציגה דמויות יהודיות אנושיות שניתן להזדהות איתן, לחוש בכאבן ולצחוק איתן. ולמרות שיהודים יהנו יותר מהסדרה, היא כל כך בגובה העיניים עד שכולם יוכלו להינות ממנה – וכל זה מבלי לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, מבלי לצעוק אנטישמיות או ציוניות. פשוט מעצם היותם יהודים, ומכמה שזה נוכח בחייהם. כבר בפרק הראשון מצאתי את עצמי מתגלגל מצחוק במשך חמש דקות רצופות מבדיחת שואה לא צפויה, ואם זה לא סימן לסדרה יהודית טובה, אז יהודים, אבדנו.

במקום להתלהם, להתנגד ולנסות לשכנע, "אז בקיצור" בוחרת בנתיב אחר. היא מציגה את יהדות התפוצות על כל תפארתה, ואת החיים שלהם באופן הכי אנושי שיש, כך שכל אחד יכול להזדהות איתן. אין כאן מערבולת של הרס עצמי כמו אצל "בוג'אק הורסמן", אבל האגרופים בבטן הפעם הרבה יותר מדודים ומדויקים, ולא מעוררים אנטגוניזם, אלא חמלה. הסדרה חודשה לעונה שנייה עוד לפני שהעונה הראשונה שוחררה, וכולי תקווה שנזכה לעוד עונות של משפחת שוופר – ושהאנשים בממשלה הכושלת שלנו ילמדו מהם איך עושים הסברה כמו שצריך.
"אז בקיצור", 10 פרקים, עכשיו בנטקפליס

• המסך
• סדרות מומלצות
• אנימציה למבוגרים
• נטפליקס
• יהדות