Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

יתמות

כתבות
אירועים
עסקאות

אימא יתומה

אימא יתומה

דניאלה דורון מתגעגעת אל הוריה, לאחר שגם אביה נפטר והותיר אותה יתומה לגמרי בעולם הזה. רוב הזמן היא מרגישה כמו ילדה אבודה והזיכרונות מציפים

כמה שנים אחרי שאמא שלי נפטרה, כשהייתי לא מספיק קטנה אבל לא מספיק גדולה, ניסיתי למלא טופס ונתקעתי ב'מצב משפחתי'. "יתומה?" שאלתי את אבא שלי שישב בסלון וניכר שהופתע מאיך שאני תופסת את עצמי בעולם. "תכתבי רווקה", הוא ענה. זאת הייתה עוד אחת מהפעמים שהוא עזר לי עם הביורוקרטיה של החיים והחיים בכלל, אבל לא מזמן הסרטן שאב אותו בשלוק אחד גדול ואכזרי והותיר אותי יתומה לגמרי בעולם הזה. למזלי, עכשיו אני אימא לבמביני שנותנים לי פרופורציות, אבל רוב הזמן אני מרגישה כמו ילדה אבודה והזיכרונות מציפים. הנה כמה מהם שחלקתי על קברו:

פנים. מלון בטבריה. לילה

אבא מגיע באיחור ממילואים לחופשה המשפחתית ואני, בת 5, רצה אליו בזרועות פתוחות, בוכה לתוך החיבוק שלו כי "רציתי את אבא", הצהרה לא שגרתית לאותה תקופה שבה הייתי יותר ילדה של אימא. תשע שנים אחרי החופשה הזאת, אבא יהפוך גם לאימא שלי, והחיבוקים יהפכו תכופים יותר, אבל הרגע ההוא, שבו העדפתי אותו על אימא, יוגדר על מיטת בית החולים כאחד הזיכרונות מעוררי הגאווה שלו. גם שלי.

פנים. כיתה ד'. יום

אבא יושב במסיבת חנוכה עם חולצת הפרפר שלו – חולצה בצבע זהב עם פרפר גדול וצבעוני שידע שמפדחת אותי רק קצת פחות מחולצת "מצברי השנאפ" שלו – ושר בקול בס אימתני "אנו נושאים לפידים". אני רוצה לקבור את עצמי כי כולם מסתכלים עלינו. כולם חוץ מארז ששיחק איתי שבוע קודם בחצר ולא חזר לשם מאז שאבא שלי צעק עליו מלמעלה, שוב – רק בגלל שזה הצחיק אותו. שנים אחר כך, במפגש היכרות בגן של הבמבינו, אני קולטת שירשתי את זה מאבא – גם אני מוכרת את הבנים שלי עבור בדיחה.

פנים. סלון. יום

אני יורדת לסלון ומבקשת מאבא שיספק לי ארבעה פתקים שונים למורות שונות. אבא שואל מה לכתוב לכל אחת מבלי לתהות למה בעצם לא הגעתי לשיעורים. בהמשך, כשיגיע איתי לאסיפת הורים ויצפה בי מערערת בפני המורה על הציון שקיבלתי במתמטיקה, הוא רק יגיד לה – מה שהילדה אומרת, למרות ששנינו יודעים שהציון לא מגיע לי. כשנצא, הוא יחמיא לי על כושר ההתמקחות, מלמד אותי בעצם את מה שבאמת חשוב בחיים.

פנים. משרד הרישוי בחולון. יום

אבא קונה לי את המכונית שרציתי – גולף לבנה, שבדיעבד נקנתה מנוכל ובין היתר גם ההגה שלה יוצא מהמקום. אבל – הילדה רצתה. שנים אחר כך, הילדה רוצה ליום הולדת 63 אופניים חשמליים, הפעם תמורת דיל משתלם הרבה יותר – שהוא לא יצטרך לקנות לי מתנת יום הולדת נוספת עד גיל 04. שנינו יודעים שזה לא מה שיקרה וברור שהוא יקנה לי עוד מתנות. אף אחד מאיתנו לא יודע שהוא לא יהיה פה כשאגיע לגיל 04.

חוץ. רחבת האוניברסיטה. יום

אני יורדת לכיוון השער והטלפון מצפצף הודעה "מה קורה דנדושי", בלי סימן שאלה. זה קרה אחרי שלא עניתי לו לכמה וכמה שיחות (ואבא היה מתקשר אליי עשר פעמים ביום, כמה התעצבנתי מזה). הוא ידע שאני כועסת, כבר לא זוכרת על מה, אז הוא שם את נפשו בכפו והקליד באצבעות הנקניקיות שהוא כה היה גאה בהן את הודעת הטקסט הראשונה בחייו. אני מתקשרת אליו בחזרה בהתרגשות ואנחנו משלימים.

פנים. חדר בהרצליה. יום.

אבא מתיישב לידי אחרי מסיבת הברית של פיקולינו. הוא יודע שנעלבתי ממנו. הפעם זה היה בגלל שהתבדח על חשבוני בפני כולם על משהו בדברים שנשאתי. אבא מסתכל לי בעיניים שתמיד התפלא מגודל הדמעות שיוצאות מהן, ואומר "דנדוש. את רוצה שמעכשיו אהיה רגיש יותר? בסדר. מעכשיו" וכך היה. שנים של יחסי "היעלבויות – התפייסויות" נגמרו באחת. מי שאומר שאי אפשר לחנך כלב זקן, לא פגש את אבא שלי.
אני מתגעגעת אליך אבא ומקווה ליצור לבמביני זיכרונות חזקים לא פחות.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

דניאלה דורון מתגעגעת אל הוריה, לאחר שגם אביה נפטר והותיר אותה יתומה לגמרי בעולם הזה. רוב הזמן היא מרגישה כמו ילדה...

מאתדניאלה דורון21 בספטמבר 2015
החלק להדחקה

כאן חיים: התראה להדחקת המוות‬

כאן חיים: התראה להדחקת המוות‬

מה זוכר בן מאביו המת, שהיה בגיל 5 באותו זמן ועבר במקביל סיוט הגירה לארץ? שום דבר. רק סיפורים על גבי סיפורים, כולם יפים, מרגשים ומרוממים, כמו כל מה שיספרו קרובים על אדם שמת

החלק להדחקה
החלק להדחקה

כשהייתי פחות יפה ופחות מבוגר, אבל כבר לא ילד, קרובי משפחה היו שואלים אותי אם אני מתגעגע לאבא שלי. הוא היה נושא שיחה מרכזי בבית. המוות שלו היה, מן הסתם, עול כבד שנשאו אמי ואחותי, הטרגדיה הכי גדולה שהמשפחה חוותה וכל תיאור פומפוזי אחר ומוצדק לחלוטין מבחינתן. הייתי משקר לעצמי ולהם ועונה בהחלטיות: “כן".

לְמָה אני מתגעגע? אין לי מושג. לָמָה אני מתגעגע? כי ככה צריך, אחרת כולם יחשבו שאתה מוזר.

בתחילת השבוע קפצה לי בטלפון התראה מאפליקציית לוח השנה: “אזכרה לאבא", ללא מיקום וללא שעה. רק תזכורת שצצה כבר שנים, מאז שאני משתמש בלוח שנה, ותמשיך להופיע עד שגם האזכרה שלי תהיה בלוח השנה של מישהו. החלקתי עליה את האצבע והעלמתי אותה. בילדותי המועד הזה תמיד הטיל צל על סוף החופש הגדול, כמה ימים שגם ככה היו מלאים באווירה של דכדוך, כי את החופש אי אפשר להאריך ומתים אי אפשר להחיות או לשכוח.

חוץ מבדיחות שחורות, זו אולי התקשורת הכי רציפה ואינטימית שאני יכול לזכור עם אבי, שמת לפני 23 שנה מסרטן, כשהייתי בן 5. מאז אני חצי יתום וגם חצי חרד מכל המאפיינים הגנטיים של המחלה שאולי עלולים להתפרץ גם אצלי ולשלוח אותי לכבשן לפני גיל 45. ואני לא עושה שום דבר לגבי זה. כבר כמה שנים שאני גם לא מסתכל על תמונות שלו. הדמיון – אם הוא קיים – רק ילחיץ אותי, כי שוב – אם יש לנו אותם תווי פנים או אותו מבנה גוף, אולי גם יהיה לי את אותו הסרטן. ועל זה לא בא לי. קיבלתי ממנו כלי חשוב לחיים – היפוכונדריה.

מה זוכר בן מאביו המת, שהיה בגיל 5 באותו זמן ועבר במקביל סיוט הגירה לארץ? שום דבר. בטוח שלא את הקול שלו, לא מילים שהוא היה משתמש בהן (בשפת אמי, אבל לא שפת האם שלי), לא תנועות פיזיות ולא דפוסי התנהגות. רק סיפורים על גבי סיפורים, כולם יפים, מרגשים ומרוממים, כמו כל מה שיספרו קרובים על אדם שמת.

היום אני יודע שזה בסדר להיות מוזר וצפונה מכך, אבל כבר אף אחד לא שואל אותי את השאלה ההיא. המוות של אבא שלי הפך למרכיב בולט באישיות שלי, ללא ספק יותר מחייו הקצרים (שהיו הכרחיים לקיום שלי, שאני מאוד מחבב בסך הכל), אבל גם כיום אני לא יודע איך באמת מתמודדים איתו.

בבוקר אתקשר לאימא שלי, שתדע שזכרתי, אפילו אם נעזרתי בהתראה. היא תרצה שאבוא איתה לבית העלמין, אני אנסה להתחמק. אגיד לה שחם נורא ואשמע כמו האדם עם הנפש הרקובה בעולם, אבל האמת היא שלא נעים לי לראות אותה בוכה ליד הקבר. זה תמהיל קטלני של מבוכה וחוסר אונים – היא מתגעגעת כל כך ואין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה; ואני? לא מתגעגע בכלל, ואולי עדיף ככה, אם לחשוב על כל הצער שנחסך ממני.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מה זוכר בן מאביו המת, שהיה בגיל 5 באותו זמן ועבר במקביל סיוט הגירה לארץ? שום דבר. רק סיפורים על גבי...

מאתאלכס פולונסקי19 באוגוסט 2015
גארדן. צילום: לירון אראל

יהיה בסדר ואולי אפילו יותר מזה

יהיה בסדר ואולי אפילו יותר מזה

העתיד הקולקטיבי אולי יתפוצץ לנו בפנים, אבל כאינדיבידואלים, אין אלא להישיר מבט למציאות של הווה מורכב ועבר מכוער, ולשלוח אותה להזדיין

גארדן. צילום: לירון אראל
גארדן. צילום: לירון אראל

בסרט "חצות בפריז" של וודי אלן, שמלא בפגישות של אושיות יצירה ותרבות היסטוריות בסיטואציות סוריאליסטיות של מסע בזמן, אומרת דמותו של פול: "נוסטלגיה היא הדחקה של הווה כואב". זה משפט יפה ושגוי. הנוסטלגיה היא שקר וצריך לירוק לה בפרצוף.

השבוע ציינתי את יום הולדתי ה־29, וחשבתי על השנה האחרונה וגם על אלה שלפניה, על צמתים שחלפתי על פניהם ועל חוויות, חיוביות ושליליות, שעברתי. נזכרתי איך בגיל 8, כשהייתי יתום מאב כבר שלוש שנים, למדה איתי ילדה שאביה גסס מסרטן. קיוויתי ששותפות הגורל הזו תקרב בינינו ותוציא אותי ממעגל הבדידות נטול החברים שהייתי בו – דמיינתי תרחיש שבו אשתף אותה בסיפור שלי על כך שאין לי אבא. טעיתי. אבא שלה מת והיא לא שמה עליי. לא היינו קרובים, אז נגררתי לעצבות, לא על האובדן שלה, אלא על הפספוס שלי, שאמנם לא היה תלוי בי, אבל כיוון שהייתה לי הזדמנות שלא התממשה, תפסתי את עצמי כמפסיד הגדול בסיטואציה הזו.

21 שנה אחרי, בחשש רב בהתחלה, חגגתי יום הולדת עם חברים. הגיעו הרבה אנשים שציפיתי לראות וגם כמה שהנוכחות שלהם הפתיעה אותי לטובה. אולי הם רק חלפו שם, אבל אני הרגשתי טוב. גם הקיר בפייסבוק התמלא בברכות, חלקן מושקעות ואחרות גנריות (וזה בסדר ממש). גם אם האלגוריתם של פייסבוק הוא שדחף אנשים לחשוב עליי, ולו לרגע, ולהשקיע את המאמץ המינורי בכתיבת "מזל טוב!", זה היה עולם ומלואו, כזה שלא זכיתי ליהנות ממנו בעשור וקצת הראשונים של החיים שלי, בדיוק בתקופות שבהן הרגעים הכואבים מורגשים, חרתים ומעצבים את האישיות במלוא עוצמתם.

העתיד הקולקטיבי אולי יתפוצץ לנו בפנים, אבל כאינדיבידואלים, אין לאלה מאיתנו שאינם רוצים לשקוע בדכדוך אלא להישיר מבט למציאות של הווה מורכב ועבר מכוער ולשלוח אותה להזדיין. כל שנה, עם ההתרחשויות והקטסטרופות שלה, גרועה יותר מקודמתה, או לפחות ככה נדמה בזמן אמת. זה השקר שאנחנו מספרים לעצמנו – שאת החרא הנוכחי יכסה חרא חדש. אבל זה לא מה שיהיה. גם אם לא נצליח לעצב את המציאות כרצוננו, אנחנו שולטים בתחושות שלנו, ומניסיון העבר (הלא תמיד מוצלח), דבר אחד ברור – יהיה בסדר ואולי אפילו יותר מזה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

העתיד הקולקטיבי אולי יתפוצץ לנו בפנים, אבל כאינדיבידואלים, אין אלא להישיר מבט למציאות של הווה מורכב ועבר מכוער, ולשלוח אותה להזדיין

מאתאלכס פולונסקי26 באפריל 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!