מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: הכדור הוא עגול כדי שלא תיפצעו מאף פינה.

1. כל האימהות משקרות // כאן 11

כנראה שאף פעם לא נתרגל לרצף הסדרות המצוינות שכאן 11 מייצרים לנו (אולי כמנגנון הישרדות), ולכן בכל פעם מחדש אנחנו נרגשים מסדרה חדשה שמפתיעה לטובה. "כל האימהות משקרות" היא כל מה שאנחנו כתל אביבים רוצים – דרמה קומית חכמה ומדויקת שעוסקת בדמויות יפואיות שמתאספות כדי לנצח נגד כל הסיכויים. באמתשאין לנו מה לבקש יותר מזה.

2. ספיישל החבובות // The Muppets // דיסני+

לפעמים בין כל הרימייקים, ריבוטים וסיקוולים, הוליווד מצליחה להחזיר משהו שאנחנו אשכרה שמחים לגביו – במיוחד כשזה בא מאהבה. כך החזיר סת' רוגן את מיס פיגי וקרמיט וכל שאר הבובות האהבות עלינו לספיישל אחד נוסף שמחייה את המופע הכי טוב עלי אדמות, ועשה זאת באותה רוח מטופשת-מתוקה וכל כך אמריקאית שייסד ג'ים הנסון. ללא ספק אחד האירועיםהמהנים ביותר של השנה עד כה.

3. ישוחרר ברט // Free Bert // נטפליקס

למרות שכבר עייפנו קצת מקונספט הקומיקאי שעושה סדרה המבוססת על חייו, ברט קריישר עושה את זה נכון. "קריישר הולך עד הסוף עם הקומדיה שלו, ואפילו שכל הסדרה עסוקה בזה שהדמות שלו מתנצלת על כך, הוא לא מתנצל על זה לרגע. זה גם סוד הקסם. "ישוחרר ברט" היא קומדיה לא מתוחכמת, לא עדינה ולא מתפשרת", כתב לירון רודיק בביקורת על הסדרה, ולכם נותרבינג' קצר וקולע. רק שמישהו יגיד לקומיקאי הבא שהפורמט כבר מוצא עד תום.

4. סנגור במבחן 4 The Lincoln Lawyer// נטפליקס

עו"ד מיקי הולר חוזר לעונה רביעית של להיט הנטפליקס מעורר הבינג', והפעם הוא נתקל באתגר הכי גדול שלו עד כה, כי לא מדובר בעוד לקוח, אלא העתיד שלו עצמו. אחרי שבסיום העונה השלישית (זהירות, ספוילר) נמצאה גופה בתא הלינקולן השחורה שלו, הולר צריך להתמודד מול תובעת אכזרית ולנקות את שמו, תוך כדי התמודדות עם כל החרא שמעצר שכזה מכניס לחייך. נגיד, להיפגש עם אסירים ללא חליפה מגוננת.אם מישהו יכול, זה הוא.

5. ברידג'רטון 4 Bridgerton // נטפליקס

העונה הרביעית של להיט החירמונים הרומנטי של נטפליקס שואבת השראה כבדה – או גונבת, אם תרצו – מסיפור סינדרלה קלאסי. כלומר, ממש מהסיפור של סינדרלה – בנדיקט ברידג'רטון פוגש עלמה בתחפושת בנשף, ומחפש אותה ברחבי אנגליה כשבידו רק כפפה אחת (הא! זה שונה מהאגדה!), ומגלה שמדובר במשרתת סופי בק.רומנטי וטיפשיזה כבר שם המותג.

6. נעלם // Vanished //יMGM+

קיילי קווקו ("המפץ הגדול") מגלמת את אליס, ארכאולוגית שמסתובבת ברחבי העולם ומתאהבת בטום (סם קלאפלין, "כנופיות ברמינגהם"), שעובד בארגון צדקה שמטפל בפליטים סורים. ואם זה נשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי, כנראה שזה נכון כי במהלך נסיעת רכבת פשוטה בפריז טום נעלם ואליס יוצאת למסע מסובך ומפמפם אנדרנלין לגלות יותר על בן זוגה המסתורי. מותחן קלאסי וקצר,בלי סיבוכים מיותרים.

• מה רואים הלילה
• סדרות מומלצות
• החבובות
• דיסני+
• נטפליקס
• כאן 11

בישראל, כידוע, אין מדע בדיוני. גם (טוב, נו, בעיקר) כי אין תקציב, אבל גם כי מי שרוצה לברוח מהמציאות יכול למצוא יופי של אלטרנטיבות בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים. היצירה הישראלית, לפחות בשנים האחרונות (וביתר שאת אחרי 7.10) מבקשת להביא את ההפך הגמור: ריאליזם. היפר ריאליזם. יצירות שהן לא רק אמיתיות על אנשים אמיתיים, אלא מצולקות. כאלה שבהן לא מסתירים את התפרים, לא מתקנים עם פוטושופ, לא מבקשים מהצ'אט לכתוב וגם לא מחפשים מטאפורות דרך עולמות פנטסטיים. דברים שרק המציאות האפורה והמשעממת, של ישראל הבינונית והסבירה, יכולה לייצר.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת

הגל ההיפר-ריאליסטי שולט ביצירה הישראלית כבר כמה שנים, מ"מטכליסטים" ו"ילדחרא" של yes, דרך "ילד רע" של HOT ושורה של סדרות אחרות שמציפות לאחרונה את המסך. אחת מהסדרות המובילות בז'אנר הזה היתה "המפקדת" – הדרמה בכיכובה של אלונה סער על המציאות של מפקדות בטירונות, היתה להיט תאגידי לא קטן. עכשיו, הבמאית שמאחוריה, עטרה פריש, מביאה לנו יצירה דומה שנאמנה לחוקי הז'אנר: כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר מצולק, כמה שפחות פנטסטי.

קוראים לה "כל האימהות משקרות", דרמת ספורט קומית שעלתה אמש (שני) בכאן 11, כשבמוקד הסדרה עומדת אלי (מאיה מרון), אם חד הורית שחיה בדירה ביפו עם הילד שלה וחיה חיים די ריקים, אבל אז החיים גוררים אותה לתוך עולם אלטרנטיבי – קבוצת כדורשת של אימהות, שמנסות דרך הספורט "להתעורר על החיים שלהן" – לנצח בספורט כדי לנצח את המכשולים שלהן במציאות.

ובקבוצה, כמו בכל סדרת ספורט טובה ("טד לאסו" היא כנראה הדוגמא המושלמת), יש כל מיני טיפוסים. דינה היא המתוקה והאופטימית, יאנה היא הלסבית האכזרית, ששון היא הנסיכה המפונקת. כל אחת יושבת על סטריאוטיפ אחר, אבל כולן מחפשות בספורט – ובכדורשת – את המפלט מהחיים הלחוצים שהן מנהלות כאימהות. כולן רוצות לברוח, ולקוות שניצחון על המגרש יוכל להוציא אותן מעבדות לחירות. לפתוח להן שער לגאולה.

בדרך, זו גם קריצה לתוך עולם ספורטיבי די אלטרנטיבי, אפילו בתוך ספורט הנשים. מדובר במיזם "מאמא.נט" שקיים כבר יותר מ-20 שנה ומפעיל לא פחות מ-108 ליגות ברחבי הארץ, אבל כולו רחוק מאוד מאור הזרקורים. זו לא ליגה שמצטלמת, הן לא משודרות בטלוויזיה, הן לא הקצפת. הן "ספורט להמונים" אמיתי, משהו שבא מהרחוב ונועד לתת לנשים הזדמנות לפרוק ולנצח בזכות עצמן.

גם הבחירה בסוג הספורט, כנראה, לא מקרית. הקבוצה מיפו הייתה יכולה לשחק כדורגל או כדורסל – ענפים מיינסטריימיים וקלים לעיכול לקהל הרחב – אבל דווקא הכדורשת נבחר, גם כי הוא פחות מוכר וצפוי, אבל אולי גם כי הוא יותר ספורט של אנדרדוגים (או אנדרדוגיות, במקרה הזה) שבו לא צריך להיות גבוה, או מוכשר במיוחד, צריך פשוט להכות כמה שיותר חזק. לצרוח ולהעיף כדורים באוויר. והקבוצה מיפו היא הכי גרועה בליגה, אנדרדוג של האנדרדוג, התחתית שממנה האימהות מגיעות לאימונים ולמשחקים. מכאן, אפשר ממש רק לעלות.

את טביעת האצבע של פריש כבמאית בהחלט אפשר לזהות. יש לא מעט קווי דמיון – גם ברמה הפרסונלית – ביחס ל"מפקדת". זה לא רק הפסקול שמזכיר (יוצרות הפסקול: גלי גבעון וגל עובד); זה גם הקצב, הסצנות המעניינות והמפתיעות ובעיקר, כמו "המפקדת", גם הסדרה הזו לא באה לעשות נעים לקהל שלה. היא מתארת נשיות אחרת, הרבה יותר מבוגרת וכואבת ומנוסה מהבנות של "המפקדת", ועדיין יש שם סוג של אחווה בין הדורות. המסר המובלע הוא שלא משנה אם את מ"כית בת 20 או עורכת דין בת 45, בשני המקרים את בתחתית שרשרת המזון ותצטרכי להילחם על כל מה שיש לך.

ברמת הליהוק – מאיה מרון היא הכוכבת הגדולה של הסדרה ובצדק. אני אישית מאוד אוהב את מרון (עוד מימיה ב"כנפיים שבורות" ו"בטיפול", אבל גם כאורנה מסדרת הקאלט "הבורר"), וזה סוג של תפקיד קאמבק עבורה אחרי שנים שבהן לא היתה בפרונט של יצירה כלשהי. גם אגם רודברג, שפרצה לעולם המשחק עם התפקיד הנהדר ב"חזרות", ממשיכה את המומנטום ואפשר בהחלט לציין גם את צחי הלוי – שמביא את כל הכריזמה (והסקס אפיל, לא נכחיש) ישר למסך.

בישראל, אין היצע גדול של סדרות ספורט טובות ובטח לא מסורת של הז'אנר, אבל בהשוואה לסדרות הספורט מהעולם הגדול – "טד לאסו" או "ווינינג טיים" – גם כאן הספורט משמש כמעין בוחן אישיות של הדמויות. הנשים של קבוצת הכדורשת מיפו מגיעות ממקומות שונים, ממגדרים שונים, מצבעים שונים – אבל כשהן עולות למגרש, הן בסופו של דבר רק דבר אחד: הן נשים, בתוך עולם גברי, שמנסות לפלס את דרכן, לעלות למגרש, להעיף כדורים באוויר ולצעוק את החלומות שלהן. גם אם הם רק לברוח שעה מהילדים, מהבעלים הקפריזיים או מהעבודה. סמול ויקטוריז.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

הטלוויזיה הישראלית, אם נשתמש לרגע בהכללה, לא מחוברת יותר מדי למסורות של יצירות על ספורט. מה לעשות, אנחנו כנראה עסוקים יותר באתוס צבאי. אז נכון, היה לנו את "האלופה" (טלנובלה) ואת "אנחנו על המפה" (מערכונים), אבל כנראה שהאתוס הצבאי שלנו בא על חשבון האתוס הספורטיבי, ואם תרצו לראות יצירה ישראלית שעוסקת חבורת אנשים שמתאחדים לכדי קבוצה – עדיף שתחפשו את זה בדוקומנטרי ("ליגה ג'" היא אחלה התחלה) או בסדרות נוער ("שלי הכובשת"). אבל בכל הנוגע לעלילתי למבוגרים? שיהיה בהצלחה.

לכן מעניין לראות שדווקא "כל האימהות משקרות", שעולה הערב בכאן 11, היא הראשונה שבוחרת להשתמש במסורת הוותיקה – שלא לומר, קלישאה אמריקאית – של "קבוצה של חדלי אישים שעושה את הבלתי יאמן". מעניין, גם כי זו סדרה שעוסקת באימהות שמחפשות משמעות, וגם כי זו סדרה שנוצרה כולה על ידי קבוצת נשים – יעל כץ, נעם נבו, נטלי מיכאלשווילי-דרור על התסריט, עטרה פריש ("המפקדת") על בימוי – שעקפו את הגברים בכל הנוגע לטלוויזיה על ספורט. למרות שכמו בכל סדרה על ספורט, גם כאן הספורט הוא לא העיקר – אלא מה בונים בעזרתו.

אבל לפני הכל, "כל האימהות משקרות" עוסקת באם יחידנית ועייפה – אלי (מאיה מרון, "כנפיים שבורות"), שמנסה להראות לבנה הצעיר איתמר דוגמה ולהפסיק להירקב בבית מול סדרות שהיא לא אוהבת. כך היא מוצאת את עצמה כאחת מהשחקניות של "קבוצת הכדורשת הכי גרועה ביפו", שמורכבת כולה מנשים שבורות, כל אחת בדרכה. אגם רודברג, דיאנה גולבי, רינת מטטוב ובת אל מוסרי בתפקיד שאר השחקניות, כשעוד תמצאו בקאסט את עדי עזרוני בתפקיד של שחקנית יריבה, את שלום מיכאלשווילי כבן הזוג של רודברג ואת צחי הלוי בתפקיד מאמן הקבוצה שהוא גם במקרה האקס המיתולוגי של אלי. הדיבור עליה חם במיוחד, ונראה לנו שמדובר בעוד להיט מצוין מבית כאן 11. קדימה לניצחון!
"כל האימהות משקרות", פרק 1, כאן 11, 21:30

• מה רואים הלילה
• כאן 11
• ספורט
• יפו

אז אחרי שבעונה הראשונה היא הצליחה להשיג נתוני רייטינג טובים (יחסית לערוץ) ואפילו לקבל מועמדות לפרס האקדמיה – "מי זאת" חוזרת בעונה שנייה. סדרת המערכונים הנשית בכיכובן של מגי אזרזר, ג'וי ריגר, נעמה אמית ואושרית סרוסי, שעלתה למסך באוגוסט 2024 עוד תוך כדי המלחמה, חוזרת הפעם לישראל של פוסט המלחמה – אבל ממשיכה באותו טון: פאן, פאן, פאן.

>> מה נסגר כאן 11: אל תשאירו את הסדרה הזאת בגטו הערבי שלה
>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם
>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה

וכידוע, גם בימי מלחמה אבל גם בתקופות שגרה, לא מובן מאליו לעשות כיף בטלוויזיה. בארץ, גם בתוך העידן הלכאורה פרוע שאנחנו חיים בו, בשביל כיף צריך סיבה. צריך נימוק, עיקרון סאטירי או ביקורת על החברה, כדי פשוט להצחיק. היופי ב"מי זאת" הוא שהיא מתעלמת לחלוטין מכל המגבלות האלה. היא מצחיקה עד הסוף, באופן הכי אותנטי, ובלי לשים זין על שום דבר ואף אחד.

שני דברים תפסו אותי במיוחד בעונה הזאת: האחד הוא נוכחות גברית מוגברת על המסך. לא מעט שחקנים גברים (ביניהם, בין היתר, איתי זבולון, עומר עציון, ירמי שיק בלום וגיא אדלר) נכנסים פנימה, ובעצם נוכחותם מעשירים את הסדרה – לא רק בגלל הקומדיה שהם מביאים, אלא גם בגלל שבירת החוקים – אפילו בכל מה שקשור למונח "סדרה קומית נשית".

זו לא סדרה שמתארת נשים רק מסוג אחד או רק מהסוג הצודק. למרות שהיא נשית, היא לא בהכרח פמיניסטית במובן המקובל. יש בה נשים היסטריות, דפוקות, משוגעות, מניאקיות – בדיוק כמו שיש שם גברים כאלה. היופי ב"מי זאת" הוא שהיא לא שיפוטית – היא צוחקת על כולם, גברים ונשים, בצורה שווה. וזה מה שהופך אותה לכל כך משחררת ולכזו שיכולה לגעת גם בצופים שאינם נשים (כמוני).

בסדרת מערכוני "זוג בשחיקה", למשל (אזרזר יחד עם עומר עציון, שממשיך את הפריצה מ"ארץ נהדרת"), האישה היא לא מלאכית והגבר הוא לא בן זונה בהכרח. שניהם קצת אבודים בתוך הקשר הזה, שניהם מנסים להעיר אותו בדרך המגושמת שלהם, שניהם מתעצבנים במהירות ועולה להם הדם לראש ושניהם ממהרים להתפייס כדי בכל זאת להישאר (רגע אחרי שנשבעו במזוזה שהם הולכים). האנושיות, במובן הזה, מנצחת את התפיסה של איך קומדיה נשית צריכה להיראות. וזה אדיר לא רק כי זה נכון, אלא בעיקר כי זה ממש ממש מצחיק.

ויש גם את אלמנט הכנות: "מי זאת" עובדת מצוין, זו העונה השנייה, בגלל שהיא לא מבלשטת. היא אומרת אמת על בני אדם, כולל את האמיתות שהם מנסים להחביא – מגזענות דרך חוסר ביטחון ועד מרדף אחרי לייקים ברשתות החברתיות. "מי זאת" היא המראה הטובה ביותר שיכולה להיות לחולשות שלנו – אבל לא באופן מתריס, אלא באופן חם. מחבק. כזה שמנסה להגיד לך – על משקל השיר של סנדרסון – ש"אחרים דפוקים איתך".

עוד כיוון מעניין שתפסה הסדרה הוא סוג של רוטציה (אם להשתמש במונח סטרייטי לגמרי מעולם הספורט): מגי אזרזר אמנם ממשיכה להיות הכוכבת של הקבוצה, אבל לאושרית סרוסי ניתן תפקיד הולך ומשמעותי יותר – כמעט שווה ערך לזה של אזרזר. גם ג'וי ריגר, שבעונה הקודמת קצת התחבאה והרגישה לי מכונסת מדי, פורצת כאן – היא לא קריקטורית כמו אזרזר וסרוסי, אבל כן מצליחה לגעת ולעשות את שלה בדרך עדינה יותר. וכשהיא נכנסת לנעליים של נגה ארז – זה עובד בצורה יוצאת מן הכלל.

אם נשים בצד את כל התיאוריות, "מי זאת" מצליחה בעיקר שהיא מצחיקה מהבטן. לפעמים, הצחוק עצמו הוא הסיפור. המערכונים שלה כתובים היטב, מבוצעים בצורה נהדרת ומביאים למסך משהו שלא רואים הרבה: קומדיה סלפסטיקית, שטחית לכאורה, שמצליחה לעבוד ובדרך גם להגיד משהו. היא לוקחת את חוסר הביטחון המובנה שקיים בכל הצופים (לא משנה מאיזה מגדר הם באים), שמה אותו מעל פני השטח, ובדרך גם מרסקת אותו. בתקופה קצת מבולבלת וחרדתית (כמו כל החיים שלנו כאן), היא ממתק נהדר ששווה לקחת הלאה. לא יותר, אבל גם לא פחות.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קומדיה ישראלית
• כאן 11

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: אם ריאן מרפי עושה עוד סדרה אחת על תרבות היופי, הוא מקבל טיפול פנים חינם.

1. הצלחת של הארץ המובטחת // כאן 11

הסדרה דוקומנטרית החדשה הזו עלתה השבוע בכאן 11 בקול ענות חלש, כמעט ללא קידום משמעותי ומול גמר של ריאליטי שכמעט ולא נתן לה סיכוי. אבל עבורנו, מדובר בפיסת הטלוויזיה הכי מעניינת שהגיעה השבוע. שף מסעדת "האחים" אסף דוקטור והפילוסוף התל אביבי החביב ג'רמי פוגל – שניהם בני בית בטיים אאוט – מובילים תוכנית שחוקרת את המטבח היהודי הקדום, לפני שהיה בכלל דבר כזה עדתי, בתוכנית של הבימאי והיוצר עופר עין גיל ("אנחנו על המפית"). והתוצאה של הסופרגרופ היצירתי הזה שהיא "טיפול מרתק כזה באוכל שאנחנו אוכלים, שלא היה כאן מאז 'אוכל למחשבה' של אייל שני ושחר סגל", כדבריהביקורת של אבישי סלע. מחכים לחמשת הפרקים כדי לטרוף בבינג'.

2. אביר שבע הממלכות // A Knight of the Seven Kingdoms //יHBO Max

לפריקוול השני של "משחקי הכס" הגענו עם כל החששות המתבקשות – המיאוס שהגיע לקראת סוף הסדרה המקורית, היאוש מ"בית הדרקון" הנמרחת והפחד ש-HBO סוחטים את הלימון הדרקוני הזה עד שכבר אין בו מיץ. אבל הטוויסט עם הסיקוול הזה הוא שזו אשכרה סדרה כיפית? בלי שטויות של פוליטיקה בממלכת הדרקונים? ועם דמויות שקל לאהוב?! מה קורה פהוהאם אפשר עוד ממנו?!

3. נשות המרגלים // PONIES // פיקוק, yes ו-HOT

ז'אנר הריגול קיבל כל כך הרבה סדרות חדשות לחיקו, עד שהוא נכנס לאיזה הרגל די קבוע וסטנדרטי (ובסעיף הבא יש דוגמה קלאסית), כך שנחמד מאוד לראות יצירה ששוברת את השגרה כמו זו. אמיליה קלארק ("משחקי הכס") והיילי לו ריצ'רדסון ("הלוטוס הלבן") מככבות כצמד נשים של מרגלים (טוב נו, השם די רמז) שגרות במוסקבה במהלך המלחמה הקרה בשנות ה-70. כשבני זוגם נהרגים בתאונה מסתורית (סתם נו, בריגול) הן מצטרפות ל-CIA ומתחילות לעסוק בעצמן בריגול, ולמרות השוני הגדול ביניהן, הופכות לצוות מוצלחבסדרה מהנה למדי.

4. מנהל הלילה // The Night Manager // אמזון פריים

לקח עשר שנים ועוד כמה סרטי מארוול (וגם סדרה אחת) עד שטום הידלסטון חזר לתפקיד המרגל ג'ונתן פיין, שהחל את קריירת הריגול שלו כמנהל במלון יוקרה, ומאז עבר כמה גלגולים. אז סוחר הנשק המיליארדר יו לורי כבר לא בקרב מוחות מולו, אבל הקולומביאנים החדשים שהוא פוגש בדרך עושים לו מספיק צרות, והידלסטון נשען לצד האקשן של עבודת הריגול בסדרה שנולדה מיצירה של ג'ון לה קארה. לא המרגל הכי איכותי, אבל בהחלטבינג' חביב לחובבי הז'אנר.

5. ביוטי // The Beauty // דיסני+

מה נעשה עם ריאן מרפי? יוצר הטלוויזיה המצליח להחריד הפך למפעל של סדרות, חלקן הפכו ללהיטים, חלקן סתם טראש אשפה בוער, ונראה שככל שעובר הזמן הוא רק שוקע עמוק יותר לתוך עצמו. "ביוטי" היא ללא ספק הסדרה הכי ריאן מרפית שיצר עד כה, בתור יצירה שעוסקת בתרבות היופי וברציחות, שני הנושאים האהובים עליו. בהשראת האוזמפיק (איך לא), ביוטי עוסקת בסם שהופך אנשים ליפים, אבל בא עם מחיר רצחני במיוחד, וגם הופך למחלת מין מדבקת, וגם יש שם מתנקש חתיך, וגם אשטון קוצ'ר כמיליונר טק. איזה בלגאן מפואר,איך הוא אוהב.

• מה רואים הלילה
• ריאן מרפי
• דיסני+
• טום הידלסטון
• כאן 11
• HBO