יחידות יס"מ של המשטרה בסיוע אנשי נת"ע פינו הבוקר (ב'), בצו בית משפט, את שבעת המשפחות הנותרות בשכונת כפר שלם שמתגוררות על תוואי הקו הסגול של הרכבת הקלה. המשפחות נלחמות כבר כ-16 שנים על בתיהן וסרבו להתפנות עד הרגע האחרון. תושבים מדווחים כי הפינויים פיזיים ושוטרי יס״מ מרימים אנשים ומוציאים אותם מתוך הבתים.

בנובמבר האחרון, כשעוד היה נראה שאפשר לדבר – השתתפו תושבי השכונה בדיון בוןעדת הפנים של הכנסת שהסתיים לדבריהם בהכרעה כי על נת״ע והאוצר לשבת ולדון איתם שוב על גובה הפיצוי, ולהמתין בינתיים עם הפינוי הסופי. לא ברור מה קרה בין אז לעכשיו. ״המשטרה סגרה את השכונה״, סיפרה לנו כרמן אלמקייס מארגון ״שוברות קירות״, ״לא נותנים לפעילים להיכנס ולסייע למשפחות שנזרקות החוצה בגשם. הודיעו שהפינוי אמור להתקיים בין הימים שלישי לחמישי, תכננו להגיע ולבצע משמרות בשכונה. כנראה המשטרה מאזינה וידעה מה מתוכנן והחליטו להפתיע ולהקדים ביום״.

בדומה לפינוי שהתבצע בגבעת עמל, גם תושבי כפר שלם שהקרקע שלהם הופקעה לטובת תוואי הרכבת, מוגדרים על ידי המדינה כפולשים, זאת למרות שהתבקשו על ידה להתיישב באזור שהיה כפר ערבי עד 1948. בדיוק כמו בגבעת עמל, גם בכפר שלם לא טרחה המדינה להסדיר את מעמד התושבים ואת בעלותם על הקרקע ו -16 שנים מאז הודעת הפינוי הראשונה – הם נלחמים נגד צווי ההפקעה והפינוי.

עם השנים ולאחר פינויים נותרו במקום רק שבע משפחות אחרונות, אותם אישרה המדינה לפנות לטובת הרכבת הקלה. מתווה פיצוי-פינוי הוגדר על ידי הממשלה בינואר 2020 ובית המשפט קבע בשתי ערכאות שונות כי מדובר בפרויקט לאומי והתושבים קבלו מענה ופיצוי לדיור חלופי. מנגד, טוענים התושבים שהפיצוי שקיבלו לא מתקרב אפילו לספק פתרון של דיור חלופי, בוודאי לא דיור שווה ערך לבתים שהם מאבדים.

״במשך חודשים הם לא עשו שום עבודות באיזור״, אמרה לנו נאוה צנעני תושבת השכונה ופעילה. ״פתאום כשאמרו להם בכנסת לשבת ולדבר אתנו הם שוב נלחצו כנראה, שיכריחו אותם לשלם יותר ומהרו לשים ברזלים בכל הרחוב, בין לוינסקי עד התקוה, מהצד של השכונה, כדי להראות שזה דחוף והם מתקרבים אלינו. הם התחילו בכוונה לעבוד כביכול מהצד שלנו למרות שהיו אפשרויות אחרות והיה עוד זמן לשבת לדבר על העניינים ולפתור אותם. זאת הטקטיקה שלהם לקבוע עובדות בשטח. אבל אין שם שום עבודה רק את הברזלים שהם שמו. למה הכל בכזאת סודיות? ממה הם מפחדים? למה הם הגיעו יום מוקדם יותר וחסמו את השכונה, לא נותנים לאף אחד להיכנס, גם לא לעיתונאים? כנראה שיש מה להסתיר וכולם שותקים״.

כשצנעני אומרת 'כולם', היא מתכוונת לחברי הכנסת, בעיקר ממפלגת העבודה, שנשאו קולם בפינוי של גבעת עמל. גם אלמקייס מחזקת את דבריה של צנעני: ״מיכאלי שרת התחבורה, לפני שבועיים הצטלמה יפה עם חולדאי, לא תשמעי אותה מדברת על העניין וגם לא אף אחד מחברי המפלגה. כאילו תוואי הרכבת הקלה לא קשור לשרת התחבורה. נאלמה דום״.

מחברת נת"ע נמסר: "נת"ע בסיוע משטרת ישראל, השלימה הבוקר את פינוי 6 המבנים האחרונים על תוואי הקו הסגול של הרכבת הקלה בכפר שלם. נציין כי הסדר נשמר במהלך הפנוי ולא נרשמו אירועים חריגים. יצוין כי עד היום הצליחה נת"ע להביא לפינוי כ-90 מבנים בהסכמה ובהתאם למתווה הפיצוי שקבעה מועצת מקרקעי ישראל ועל פי צו בית משפט. הדיירים המפונים הועברו לפתרון דיור זמני במלון לימים הקרובים, עד להעברת כספי הפיצויים וההסתגלות, כפי שנקבע לכל אחד מהזכאים. בהתאם להחלטת ממשלת ישראל והכרעת בית המשפט העליון, הקו הסגול הינו פרויקט לאומי לרווחת כלל תושבי גוש דן וישראל ויש למנוע כל עיכוב נוסף שלו".

• הבועה
• הרכבת הקלה
• נת"ע
• משטרה
• מזרח העיר ויפו
• מפלגת העבודה
• כרמן אלמקייס

• Facebook
• Twitter
• Email

ההפגנות ששוטפות בשבועות האחרונים את רחבי הארץ מספקות מכוונות ברובן נגד ראש הממשלה, אבל הן נותנות גם מבט מקרוב על אלימות משטרתית נגד מפגינים, תופעה ותיקה המוכרת לכל מי שביקר פעם בהפגנות יוצאי אתיופיה, הפגנות חרדים והפגנות ערבים. גם מבני ברק ומערים חרדיות אחרות מציפים את הרשת סרטונים שבהם נראים שוטרים מכים אזרחים, בהם גם ילדים.

תנועת "שוברות קירות" של כרמן אלמקייס-עמוס ועו"ד ספיר סלוצקר-עמראן מפרסמת השבוע את"מדריך השטח למפגינ.ה", תוצר של הקילומטראז' האינסופי שצברו בהפגנות לאורך יותר מעשור בליווי נפגעי ונפגעות אלימות משטרתית. בין היתר ניתן למצוא במדריך המלצות להתארגנות לפני ההפגנה, צילום במהלך הפגנה ואפליקציות מומלצות לתיעוד, סמכויות רישוי ופיזור הפגנה, כמו גם זכויות במקרה של מעצר או הגשת תלונה כנגד שוטרים.

"אלימות המשטרה היא לא תופעה חדשה לצערי ואנחנו מכירות אותה מקרוב", אומרת אלמקייס-עמוס. "המדריך שכתבנו נכתב על סמך הניסיון האישי של כל אחת מאיתנו, ושל עשרות רבות של מפגינים שליוונו לאורך השנים. מה שאנחנו רואות כיום בבלפור או בבני ברק זה תוצר ישיר של התעלמות מתמשכת מאלימות משטרתית, שמופגנת לעיתים קרובות כלפי אתיופים, מזרחים, ערבים ואוכלוסיות מוחלשות נוספות".

לדברי עו"ד ספיר סלוצקר עמראן "רבים מהמפגינים לא מודעים לזכויות שלהם ופעמים רבות המשטרה מנצלת זאת. אנשים נעצרים כי צילמו שוטר, למרות שאין מניעה חוקית לכך, או שהפגנות מפוזרות כי הגיע קומץ של מתנגדים להפגנה. להפגנה צריך לצאת מוכנים, בטח כאשר מדובר ברצף של הפגנות שפוקדים אותן מדי שבוע".

המדריך המלא (והמצוין!)כאן. תרומות לארגון "שוברות קירות"יתקבלו בברכה כאן.

• מחאת בלפור
• אלימות משטרתית
• הפגנה
• הבועה
• כרמן אלמקייס
• ספיר סלוצקר עמרן

• Facebook
• Twitter
• Email

שם:כרמן אלמקייס

גיל:38

סטטוס:בזוגיות

תעסוקה:קולנוענית, ליצנית רפואית ומנהלת פרויקטים בתנועת אחותי

מאיפה את במקור ומתי הגעת לתל אביב?
"במקור אני מאשקלון. הגעתי לתל אביב בגיל 16 אחרי ששלחו אותי לבית ספר מקצועי ורציתי ללמוד אמנות, קולנוע ותיאטרון, זו הייתה המטרה שלי. אחר כך הספקתי לעזוב את העיר, לגור בטבריה, שוב באשקלון וגם בחו"ל. בסיבוב הנוכחי אני כאן במשל שבע שנים".

ספרי לי על הדירה הראשונה שלך.
"זו הייתה דירה בדיזנגוף 46, ממש מול הסנטר. גרתי בהתחלה עם אחותי הגדולה ובן זוגה, כשהם עזבו נכנסו שני שותפים אחרים. זו הייתה תקופה סוערת, בכל זאת, גיל 16־17. היום אני מחלקת את זמני בין דירת שותפים בשינקין ובין יפו, שם גרה זוגתי".

מהי תנועת אחותי?
"אחותי היא תנועה פמיניסטית מזרחית שנוסדה בשנת 2000 על ידי ויקי שירן ז"ל, שולה קשת ונשים נוספות שהרגישו שהן לא מוצאות את עצמן ב'כללים הברורים' של הפמיניזם. היה לפמיניזם צבע ברור מאוד שהן לא הצליחו להשתייך אליו. ה'פמיניזם השחור' מוגדר בצורה שונה מההגדרה הרגילה של פמיניזם. מבחינתנו גם דיירות דיור ציבורי שנאבקות על הבית שלהן הן פמיניסטיות. מי יקרא למרוקאית בת 60 שגידלה שמונה ילדים פמיניסטית? בעיניי הן גיבורות".

יש תחושה שהשיח המזרחי ער מאוד בשנים האחרונות.
"עבדנו קשה מאוד במשך שנים בשביל להגיע לרגע הזה. גם שרת התרבות מירי רגב לקחה מתוך הדוחות שאנחנו כתבנו סעיפים שצריך לעבוד עליהם, כגון קריטריונים שצריך לשנות, הנגשת התרבות לפריפריה וכו'. הצטרפתי לקוליאציית לבי במזרח שמטרתה לפעול למען התרבות המזרחית, מתוך ידיעה שזה מה שצריך לעשות. צריך לפעול שתהיה חלוקה הגיונית של משאבי התרבות. יש פה מאבק על תקציבים, על כסף ועל כוח, ויש מי שלא רוצה לשחרר, כמו כל דבר. בקרוב נדע אם השינויים שעשתה השרה אכן הועילו".

עד כמה תל אביב פתוחה למאבק המזרחי בעינייך?
"פה יש תחושה שהכל בסדר, שיש תקציבים והתרבות פורחת. אני לא רוצה להכליל את כל העיר, אבל אני לא יודעת עד כמה המושכים בחוטים מגדילים את הראש וחושבים מעבר. לפעמים אני מסתכלת על אנשים מזרחים שמצליחים ופתאום לא מדברים על הדברים האלה, ואני אומרת: אסור אף פעם לשכוח את מי שנשאר מאחור, את אלה שהדרך שלהם קצת יותר קשה".

מה הדבר הכי תל אביבי בעינייך?
"הגגות".

• אנשים
• כרמן אלמקייס
• האנשים שעושים את תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

באחת מסצנות המפתח בדוקו החדש של רון כחלילי, "אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", הוא מלווה את אופיר טובול וכרמן אלמקייס, קברניטי התנועה המזרחית תור הזהב, לחוג בית שאורגן לכבודם בנתיבות. "הגענו לעיר ביום ההילולה של הבאבא סאלי", הוא מספר. "גם אני חוטא לפעמים בראייה סטריאוטיפית כלפי השבט שלי, ובמובן הזה הכנתי את עצמי מראש לדימויים שנראה בהילולה ולכל מה שאנחנו כבר מכירים מנתיבות. אבל כשיצאנו משם גילינו בעיר מעין אבו דאבי קטנה: ג'יפים, עסקי בוטיק, בתי קפה. כל הרשתות שאתה רואה בתל אביב. אתה מבין שנתיבות הפכה למשהו שהיא הכי לא הבאבא סאלי".

בחוג הבית עצמו טובול ואלמקייס חורקים שיניים אל מול בעלי עסקים קטנים ומשגשגים, אינדיבידואלים שמצאו את פינה השלווה והזעיר בורגנית בתוך הישראליות. הרטוריקה המהפכנית מהם והלאה, המזרחיות כקטגוריה פוליטית מעניינת אותם בערך כמו תחקיר של "הארץ" על התנאים במתקן חולות. הם מודיעים לחברי תור הזהב, אם ברמיזה ואם באמירה מפורשת: טוב להם בחיים אז שיעזבו אותם בשקט. את השותפים למאבק הם מוזמנים להמשיך לגייס במשמרות הערב של בית הקפה אלבי. טובול יוצא משם פסימי מאוד.

"זה לא אומר שהוא חווה שם כישלון", מסביר כחלילי (58), "העיניים שלו נפקחו. זה היה מסע התעוררות אל מול המצלמה. הוא הבין מה קרה לשבט שלו ומה גודל הפער שנמצא בינם לבינו. גם אני, כזבוב על הקיר, נדהמתי. מצד אחד לבי איתם על כך שהם השתדרגו ושסוף סוף משהו טוב קורה בפריפריה. אבל מצד שני יש לזה מחיר. אתה מפסיד את הסולידריות השבטית. אתה משלם בדה־פוליטיזציה של המזרחיות. פתאום מזרחיות היא לא מאבק, אלא רק פולקלור – להקשיב לאייל גולן ולשרית חדד. האנשים האלה חיים בנוחות עם המזרחיות שלהם אבל היא מרוקנת מכל תוכן".

בהקשר הזה יש לראות את "אכלו לי, שתו לי" בתור ההנגאובר הבלתי נמנע שאחרי "ערסים ופרחות", הדוקו הקודם של כחלילי, שחגג את המזרחיות החדשה והלוחמנית אל מול אפם המעוקם של צופי ערוץ 8. הפרויקט הנוכחי מצייר את כחלילי כמהפכן ללא עם, וככזה הוא תובע ממנו להפנות את הביקורת שלו פנימה.

"ערסים ופרחות אהובים שלי, אנחנו בבעיה", הוא אומר, "אנחנו לא מבינים שיש לנו הכוח לשנות את המדינה הזאת אף שהיום שאנחנו מפוזרים. בואו נתכנס כדי לקבל ייצוג שווה ושיהיה פה ראש ממשלה מזרחי. הזמן לא עובד לטובתנו, והפרויקט הנוכחי הוא קריאה לפעולה. יש פערים בלתי נסבלים בין מזרחים ואשכנזים, כל המחקרים מעידים על זה. אני לא איש מפלגתי, אבל הקריאה שלי, והיא אולי הקריאה האחרונה שלי לציבור המזרחי, היא: קומו אחים שלי, מישהו צריך לדאוג לכם, ומי שצריך לדאוג לכם זה רק אתם. אל תסמכו על ביבי, הרצוג ואפילו לא על מירי רגב".

התמונה הזאת לא מעידה מבחינתך על כישלון המאבק?

"המאבק המזרחי הוא לא מהפכה, ולכן קשה לקבוע אם הוא הצליח או נכשל. אנחנו לא בתקופה הרומנטית שבה מגיע מישהו עם אמירה חדשה, הופך ארגז של תנובה, עומד בכיכר העיר והאנשים שמתקבצים סביבו מבעירים לפידים והופכים את השלטון. המאבק המזרחי הוא תהליך קשה, סיזיפי, עם הצלחות ארעיות. ברור לי שיש בעיה. יש פער בין העמותות והמפלגות המזרחיות לבין קהל היעד שאותו הם מתיימרים לייצג. הקהל הפריפריאלי עובר שינויים מטורפים. הרי תמיד שואלים למה המזרחי ממשיך להצביע לליכוד, והטיעון של אנשים כמו משה איבגי מעמיד את נתניהו בתפקיד הגבר המכה ואת הציבור המזרחי כאישה מוכה. אבל היום אתה יכול לראות שהליכוד עשה טוב לציבור הזה. שלטון המערך עשה להם תהליך של הדתה, דיכא אותם, כלא אותם במכלאות. ב־40 השנים האחרונות הציבור הזה השתדרג ברמה הסוציו־אקונומית. הוא לומד במכללות, עושה עסקים. הבעיה היא שלבורגנות אין קצוות. אין לך דעה חד משמעית, אתה גמיש, אתה לא נכנס לשום הגדרה, אתה לא חילוני ואתה לא שמאל, אתה בן כלאיים כזה שאין לו קצוות".
זה דווקא טוב לשלטון, הנינוחות הפרברית הזאת.
"נכון. קצוות לא טובים לשלטון, ונשאלת השאלה אם המזרחיות כשלעצמה היא דבק מספיק חזק כדי לחבר קבוצות שהממסד דאג לסכסך. לפי 'אכלו לי, שתו לי' התשובה היא כנראה לא. אני דוקומנטריסט ש־30 שנה מתעד את השבט המזרחי, והפעם חזיתי בתמונה עגומה. האנשים האלה לא מבינים מה הכוח שלהם. הם השבט שממליך מלכים בפוליטיקה הישראלית. השבט שנתן לש"ס 19 מנדטים בשנות ה־90 ולליכוד את כוחו הנוכחי. מי שתופס אותם, תופס את אלוהים באשכיו".

גאולה גם לאשכנזים

עוד מימיו של כחלילי כעורך ערוץ בריזה המזרחי, הוא היה מדובריו הרהוטים ביותר של שיח הזהויות. חרושת הטיעונים הממוחזרת חדשות לבקרים בפריים טיים הישראלי עדיין לא הצליחה לדכא את התשוקה שבה הוא מדבר על ריקליימינג מזרחי ומיזוג מאבקים. יש לו נשמה של מהפכן, ובמידה מסוימת גם פוליטיקה מהפכנית. כל מאבק פוליטי משתקף בעיניו מתוך הפרספקטיבה השבטית, ומבחינה זו, בדיוק כפי שהמרקסיזם ביקש לגאול את הבורגנות מעצמה, פוליטיקת הזהויות של כחלילי מציעה גאולה גם לאשכנזים.

"הפחד האשכנזי מפני האשכנזיות פשוט מחריד", הוא אומר. "היא מזכירה לי את המזרחים של לפני 50 שנה. אני מציע להם להרוויח את סבתא שלהם, להרוויח את עצמם. סבתא שלכם זה לא רק קרפלך, זה עולם, זה תרבות, זה נרטיב. הממסד הציוני עשה רדוקציה גם למזרחיות וגם לאשכנזיות. אנחנו לא יודעים כלום על האשכנזיות הזאת. אל תספרו לי על הרצל, ספרו לי על מה היה לפניו. לא כולם גידלו תפוחי אדמה בשטייטל. היו אוניברסיטאות, היו הוגי דעות, היו רופאים, היה פרויד. אני מציע לכם לגלות את התרבות שלכם, אבל לא בשביל משחק הורדת ידיים, אלא כדי ששתי התרבויות יחיו זו לצד זו. למה לצמצם אותנו לשפה אחת?".

גם המבנה של "אכלו לי, שתו לי" מגלם בתוכו דחייה של אינטגרציה מכל סוג שהוא. בפרק הראשון הוא מציג דווקא את המשבר הנוכחי של הזהות האשכנזית, דרך סיפורן של דמויות כמו אורי משגב ואסף גרניט, ואילו בפרק השלישי פונה לעסוק בזהות הפלסטינית. הפרקים, שבוימו על ידי במאים שונים (את הפרק האשכנזי ביים רפאל בלולו, את המזרחי כחלילי עצמו ואת הפלסטיני מורן איפרגן), עומדים בפני עצמם, בלי להכפיפם לנרטיב על או לאמירה מסכמת. "זאת הפעם הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי שבה מזרחי יוצא לבדוק את השבט האשכנזי", הוא מתגאה.

"השבט האשכנזי נמצא בנקודת זמן מעניינת. מצד אחד הוא עושה קולות של נהי ובכי, 'אכלו לי, שתו לי' קלאסי, כפי שמשתקף בדיבורים של משגב על המדינה שהייתה יכולה להיות פה. האשכנזים עושים קולות של התפוררות, אבל למעשה לא קרה שום דבר. עמדות הכוח עדיין בידיהם: האקדמיה, בית המשפט, התקשורת. מה שקרה בתוך השבט האשכנזי הוא פשוט העברת הלפיד מההתיישבות העובדת של הקיבוצים להתיישבות מעבר לקו הירוק. למעשה הם חולקים את אותו האתוס ואותה הרטוריקה".

משגב דווקא די משכנע. הוא מציע להסתכל קדימה במקום שנתפלש בהיסטוריה.
"הוא מציע שנמשיך להיות עיוורים ונתכחש לשיח הזהויות, ואני מבין אותו. ההכרה בכך שאני מזרחי תובעת ממנו להכיר בזה שהוא אשכנזי, והאשכנזיות מורידה אותך ממעמד ה'ישראלי' והופכת אותך לעוד קטגוריה. ההכרה הזאת תובעת ויתור על פריבילגיות. מצד שני, אסף גרניט עובר בפרק הזה תהליך יפה. בסוף הפרק הוא מגיע לבית הוריו, שחיים בשכונה יוקרתית בירושלים, ומקבל את האשכנזיות שלו. פתאום בא לו לפתוח מסעדה בשם ברטה, על שם סבתא שלו".

בפרק האחרון הסדרה מתחקה אחר השקופים האולטימטיביים של החברה הישראלית: הפלסטינים. "הסדרה היא אנתולוגיה מנקודת מבט מזרחית, ובמובן הזה עניין אותו לבדוק את האפשרות של ברית מזרחית־פלסטינית. עד הסכמי אוסלו הברית של הפלסטינים הייתה עם הישראליות האשכנזית: מרצ, שלום עכשיו וכן הלאה – מועדון שלום אקסקלוסיבי לחברים בלבד, אנשי העולם הגדול מושיטים את היד לפלסטיני המסכן. השמאל הליברלי הלבן לא ראה את הפלסטיני כשותף אמיתי. הצעירים החיפאים שצילמנו בפרק הבינו שממועדון השלום האשכנזי לא ייצא כלום, אבל את השוק האמיתי הם חטפו מהאינטראקציה עם הציבור המזרחי: ציבור שפונה לכיוונים ימניים ולאומניים של 'מוות לערבים'. בשורה התחתונה הם מבינים שאין להם פרטנר בציבור הישראלי. בסופו של דבר מי שמרוויח מהפילוג הוא כמובן הממסד הציוני, וככה הספינה שטה והפערים ממשיכים ומתרחבים".

"אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", שני־רביעי (21.11־23.11) 21:00, HOT8

• תור הזהב
• כרמן אלמקייס
• אנשים
• רון כחלילי
• אופיר טובול

• Facebook
• Twitter
• Email

לחצו להגדלה

רנן מוסינזון

פעילה חברתית ויזמית בתחום התרבות והתקשורת העצמאית. ממקימי "החדשות מהירקון שבעים" וגלריית החללית. ערכה במגזין "כביש ארבעים" והשנה זכתה באות האיש ההולך לאקטיביזם אורבני.

דנה אולמרט

פעילת שמאל וחוקרת ספרות. זכתה בפרס בהט לספרי עיון. מרצה באוניברסיטת תל אביב והקימה את "תחנת כתיבה" לייעוץ לסופרים עם ארנה קוזין ודפנה בן צבי, זוגתה לשעבר שאיתה היא מגדלת שתי ילדות.

[tmwdfpad]

עמליה זיו

דוקטור, משוררת וחוקרת פמיניסטית העוסקת בתיאוריה קווירית. אחת מעורכי "מעבר למיניות" שריכז לראשונה מאמרים קווירים בעברית, הייתה מהמייסדים ומהכותבים ב"הזמן הוורוד" וייסדה את כנס סקס אחר.

רונה קינן

הרבה זמן חלף מאז שרונה קינן הופיעה מול יודעי ח"ן בתיאטרון תמונע, והיום היא נחשבת לאחת הנשים הבולטות במוזיקה הישראלית. כלת פרס אקו"ם, הייתה האמנית המצטיינת של הקרן למצוינות בתרבות. גרמה לנו לרייר כששיתפה פעולה עם גידי גוב.

טלי יעקבי

האישה שמזיזה את האלפיון העליון. בעלת משרד הפקות על שמה. בין לקוחותיה הבולטים: משפחת עופר, אריסון ודנקנר. הפיקה את מסיבת יום ההולדת ה־50 של מדונה ואת החתונה של בר רפאלי ועדי עזרא.

יהודית רביץ

קשה להתחיל לתאר את העשייה המוזיקלית המפוארת של יהודית רביץ, שהשפיעה על דורות שלמים של מוזיקאים ומאזינים להוטים. אחראית לכמה מנכסי צאן הברזל של המוזיקה הישראלית ומוכתרת כגירל קראש הראשון של כולנו.

נסלי ברדה

ברדה היא אחת העיתונאיות הצעירות הבכירות והמבטיחות בישראל. כתבת התכנית "עובדה". בין היתר חשפה את פרשת רונאל פישר, חקרה את סיפור ישי שליסל ואת הקשרים בין המפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו לקצינה זוטרה.

ד"ר טלי פורטר

מנהלת מחלקת טיפול נמרץ ביניים ומרפאת לב האישה בבילינסון. פורטר פועלת לקידום המודעות לבריאות האישה וגורמי הסיכון הייחודיים לנשים, בתוך עולם הרפואה ומחוץ לו: באקדמיה, בכנסת ובוועדות של משרד הבריאות. היא גם הקימה כנס ראשון מסוגו בארץ בשם Cardio Femme, שאליו מגיעים אנשי מקצוע והוא מוקדש ללימוד בריאות האישה.

דלית רצ'סטר

עורכת בכירה בגלגל"צ ודי.ג'יי בולטת. רצ'סטר מנגנת בפסטיבלים בארץ ובעולם, ואם תהיתם מי הרימה לכם במסיבת הרחוב בכיכר המדינה בפורים, אנחנו שמחים לפתור לכם את התעלומה.

גלית בן שמחון

אשת שיווק ויועצת עסקית. לשעבר סמנכ"לית בהפניקס וניהלה את משרד השיווק מגזרים. מייסדת סוכנות אסטרטגיה עסקית ושיווקית.

דפנה בן צבי

אשת תקשורת לשעבר, עורכת ספרות וסופרת ילדים זוכת פרס דבורה עומר על ספרה "זוזי שמש".

אליוט

זמרת ודי.ג'יי. סולנית להקת פוליאנה פרנק ומלמדת תקלוט והפקה.

איילת לטוביץ'

השפית של שלושת סניפי ביתא קפה ועורכת ספרי בישול.

יהלומה לוי

לשעבר אשת תקשורת בכירה ומנכ"ל רדיו תל אביב. היום לוי היא שפית ובעלת מסעדת יהלומה בנמל.

מיכל רומי

מנכ"ל ומייסדת שותפה במשרד הפרסום מקאן ואלי, שלאחרונה זכה בפרס 100 למצוינות. רומי היא גם המייסדת, העורכת והמו"ל של מגזין התרבות "כביש ארבעים".

אורית רביבו

שותפה במסעדה המצוינת ומעוז הקהילה הנשית ג'וז ולוז עם עלמה פוגל, לשעבר בת זוגה.

עלמה פוגל

שותפה במסעדת ג'וז ולוז ובקפה בתה וגריגה.

יולי נובק

מנכ"ל שוברים שתיקה. בעבר רכזת מתנדבים ורכזת דירקטוריון בחושן.

מיה בנגל

אשת תקשורת, יועצת לארגון שוברים שתיקה ולפוליטיקאים מהשמאל. ייעצה לציפי לבני והגישה את "ערב חדש" לצד דן מרגלית.

איריס רחמימוב

פרופסור, חוקרת בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בין היתר גם היסטוריה מגדרית ולהט"בית.

ציפי ורימה רומנו

ציפי היא אשת יח"צ ובעלת מותג האופנה רימה רומנו שאותו מעצבת בת זוגה רימה.

מורן רוזנבלט

במאית ושחקנית ("תפוחים מן המדבר", "שבלולים בגשם"). זכתה בפרס אופיר על תפקידה בסרט "חתונה מנייר".

קורין אלאל

זמרת, מלחינה וכוכבת אמיתית. מקומה בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית מובטח.

אסי לוי

שחקנית קולנוע ותיאטרון זוכת פרסים. זכתה בשני פרסי אופיר על משחקה ב"קשר עיר" ו"אביבה אהובתי".

גילי שם טוב

יועצת תקשורת ודוברת תאגיד השידור הציבורי. עיתונאית ספורט בדימוס.

חן יאני

מוזיקאית, די.ג'יי ושחקנית. הייתה סולנית המחשפות שבה ניגנה גם יפעת נץ. מקליטה אי.פי חדש לבדה ואנחנו מחכות לו.

אירית מגל

העורכת הראשית של תוכנית הבוקר של קשת. ערכה בחדשות 2 והייתה כתבת החינוך של גל"צ.

רוית הכט

עיתונאית ופובליציסטית. עורכת מדור הדעות של "הארץ" בדיגיטל וסגנית עורך מדור הדעות בעיתון.

רוני ססלוב

ססלוב היא ייננית ומנהלת את הטייסטינג רום בשרונה.

יעל משעלי

ד"ר משעלי היא מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר ובחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת מיניות ותיאוריה קווירית באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע וממארגני כנס סקס אחר. משעלי היא גם פעילה חברתית וכותבת בהקשרים פמיניסטיים, מזרחיים וקוויריים, פרפורמרית ומשוררת.

אורנה אושרי

המעצבת הראשית של "ידיעות אחרונות". ערכה את "הזמן הוורוד".

דנה גילרמן

אוצרת אמנות ומבעלי מיזם ויטרינה ארט – יצירות במחירים נגישים. מבקרת האמנות ב"ידיעות אחרונות".

מאיה בקר

עורכת הספרות של "ידיעות אחרונות".

אפרת טולקובסקי

חברת מועצת העיר תל אביב־יפו מטעם סיעת מרצ והמרימה הרשמית של מצעד הגאווה 2016.

טלי שלום עזר

במאית ותסריטאית ("פרינסס", סרוגייט").

ליבי טישלר

מנהלת קריאייטיב. הייתה מנהלת תוכן במשרד הפרסום מקאן ואלי. טישלר היא בת הזוג של טלי שלום עזר והן מגדלות תאומות מתוקות.

ענת ניר ודנה זיו

יוזמות ומנהלות פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית". ענת היא חברת הוועד המנהל באגודת הלהט"ב. עמדו מאחורי ליין המסיבות דנה וענת והיום מפיקות את ליין CULT.

ליאור אלפנט

המנהלת האמנותית של פסטיבל "לסבית קטלנית". ממנהלות פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה וממייסדות עיתון "פוליטיקלי קוראת".

נרקיס טפלר

די.ג'יי, רזידנטית מועדון הברקפסט ומפיקת הליין XCCV עם תמי ביברינג. ממפיקות פסטיבל האמנות בורדליין.

תמר אייזנמן

זמרת ויוצרת ששיתפה פעולה עם אמנים כמו אסף אבידן והדג נחש.

תמר עמית יוסף

כוכבת הסדרה "גאליס", עיתונאית, שדרנית רדיו וחברה בתא העיתונאיות. ביסקסואלית.

יעל דקלבאום

זמרת ויוצרת, חברת להקת הבנות נחמה, ששירן "להיות" ("So Far") זכה בפרס הישג השנה של אקו"ם. אלבומן הראשון הגיע למעמד של אלבום זהב.

נירית אנדרמן

עיתונאית. החלה את הקריירה שלה ברדיו ובטלוויזיה, והיום משמשת כתבת ועורכת קולנוע בעיתון "הארץ".

ירדן סקופ

כתבת החינוך של "הארץ" וממקימות תא העיתונאיות.

נועם זדה

מפיקת הליינים סבן אילבן וצ'ארט פארטי. מפיקת הליין SHABAT עם קרן דותן ומיטל תוהמי, איתן יצרה את מותג המסיבות BE PROUD.

גלי שטרקמן

מנהלת הפקה במשרד הפרסום באומן בר ריבנאי.

אליס חיון

חיית לילה שמוכרת בעיקר מליין המסיבות קרן ואליס זצ"ל. מפיקה את הליין ONE WAY.

קרן סוויסה

מפיקת ליין המסיבות זותי עם בתי עזרי ומורי באום.

מיכל שר

די.ג'יי, מנגנת בפסטיבלים ברחבי העולם, רזידנטית ליין IT’S BRITNEY BITCH.

יעל גל

מבעלי השפגאט והמיני קלאב.

אלינור דוידוב

עיתונאית וממייסדי ארגון העיתונאים ותא העיתונאיות.

מיה דנון

די.ג'יי ומפיקת מוזיקה אלקטרונית. מלמדת בבית הספר למוזיקה הכיתה ומגדלת דור חדש של מפיקים.

אריאלה לנדה

המלכה של חיי הלילה הלסביים. בעלת הבר בית אריאלה. בעבר הייתה בעלת המינרווה והבר ג'ואיש פרינסס.

עדי קייזרמן

ניהלה את מינרווה, ולאחר שהמקום נסגר לקחה בעלות על בית השואבה, בזמנים שללסביות היה רק פאב אחד. מבעלי חנות היין מנו וינו.

רוני הלפרן

דוקטור, מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. מחברת הספר "גוף בלא נחת".

נינה הלוי

הקימה את מאפיית לחמנינה עם בת זוגה, דגנית הלוי. נציגת הציבור בוועדה לשינוי מין. קיבלה אות יקירת הקהילה לבריאות טרנסג'נדרית.

כרמן אלמקייס

אקטיביסטית מזרחית, ממקימי לא נחמדים – לא נחמדות. מנהלת הפרויקטים בתנועת אחותי וממלווי המאבק לשחרור יונתן היילו.

רעות נגר

מבעלות בר האמזונה, מפיקה ועורכת באתר WDG – חדשות הקהילה הגאה.

חן אריאלי

יו"ר שותפה באגודה ומרצה במסגרות שונות בנושאי דימוי גוף.

נעם נבו

תסריטאית ("גאליס", "נויורק"), כותבת לפרומואים ופרסומות ומוזיקאית.

• דן מרגלית
• איריס רחמימוב
• מורן רוזנבלט
• תפוחים מן המדבר
• אביבה אהובתי
• קשר עיר
• גילי שם טוב
• יפעת נץ
• אירית מגל
• הבוקר של קשת
• רוית הכט
• ערב חדש
• מיה בנגל
• חושן
• טלי יעקבי
• משפחת דנקנר
• רונאל פישר
• טלי פורטר
• Cardio Femme
• קרדיולוגיה
• דלית רצ'סטר
• גלית בן שמחון
• הפניקס
• זוזי שמש
• פוליאנה פרנק
• מיכל רומי
• מקאן ואלי
• בתה וגריגה
• יולי נובק
• מיה דנון
• כרמן אלמקייס
• יונתן היילו
• ענת ניר
• דנה זיו
• לסבית קטלנית
• CULT
• סבן אילבן
• עמליה זיו
• ג'ואיש פרינסס
• מינרווה
• איילת לטוביץ'
• עובדה
• נסלי ברדה
• הארץ
• בר רפאלי
• מדונה
• יעל גל
• תמר אייזנמן
• יוחנן דנינו
• חן יאני
• אסי לוי
• Be Proud
• יהודית רביץ
• דנה אולמרט
• אחותי
• ידיעות אחרונות
• הדג נחש
• תל אביב
• רוני הלפרן
• ג'וז ולוז
• להט"ב
• בית אריאלה
• שפגאט
• רימה רומנו
• אסף אבידן
• לחמנינה
• עלמה פוגל
• אורית רביבו
• ציפי לבני
• טלי שלום עזר
• פרינסס
• רעות נגר
• טייסטינג רום
• מנו וינו
• ציפי רומנו
• רנן מוסינזון
• זותי
• בתי עזרי
• קרן סוויסה
• מורי באום
• אליוט
• אפרת טולקובסקי
• הירקון שבעים
• תחנת כתיבה
• ארנה קוזין
• שרי אריסון
• רדיו תל אביב
• משפחת עופר
• גאליס
• ישי שליסל
• חתונה מנייר
• נרקיס טפלר
• מיני קלאב
• גידי גוב
• עדי עזרא
• גלגלצ
• קורין אלאל
• שוברים שתיקה
• רוני ססלוב
• יהלומה לוי
• גל"צ
• חן אריאלי
• אריאלה לנדה
• דפנה בן צבי
• עירוני
• אות האיש ההולך לאקטיביזם
• מצעד הגאווה
• מצעד הגאווה
• שרונה