בצלאל סוערת ולהב הלוי תומך

בין התגובות בעולם האמנות המקומי לאירועי השבועיים החולפים (כמו העבודה של האמןעמית כנפי שעוררה סערה), בלטו קולות מחאה מהאקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל. סטודנטים.יות ערביים.יות פלסטינים.יות החליטו לשבות לאור המצב, ובתגובה נשלח מייל מטעם המרצות והמרצים שהביע תמיכה בפעולה זו. לצד מי שבחרו להצטרף אל השביתה כאות הזדהות, עלו גם קולות מחאה שטענו כי מכתב המרצים מביע צידוד פוליטי. מבצלאל נטען כי המייל אינו מייצג את עמדת האקדמיה.

המעצב להב הלוי, שמרצה בבצלאל משנת 2011, התוודע למייל כשהרשתות כבר געשו. "הייתי כל כך עסוק שלא ראיתי את המייל שהעבירו לי שאר המרצים. התוודעתי להכול כשכבר היה רעש. ראיתי בוואינט את המכתב, את התגובה של הסטודנטים, ואת התגובה של בצלאל שהתנערו. למה אתם מתנערים? אלו המרצים שלכם", הוא אומר. "הרגשתי שאני צריך לכתוב לסטודנטים שלי, להראות להם את נקודת המבט שלי על הדברים. כתבתי שעל אף שאני לא חתום על המייל, מעצם היותי מרצה בסגל אני עומד מול הסטודנטים כנציג של בצלאל, ויש לי אחריות על המכתב הזה. אלו קולגות שלי. כתבתי שזכותם לבוא אלי בשאלות ותלונות".

על השתלשלות האירועים והדברים שבחר לכתוב במייל, שיתף הלוי בפוסט שפרסם בחשבון הפייסבוק שלו השבוע. "אמרתי לסטודנטים ולסטודנטיות שהמחויבות שלי היא לתמוך בכל אחד ואחת מהם, ואין צורך שיהיו לנו את אותן הדעות. בימים אחרים יש מישהו שאני אריב איתו עד חורמה ומנגד מישהו אחר שיעמוד איתי באותו צד. אבל זה לא רלוונטי, כי לכל אחד.ת מגיע שיתמכו בו.ה. כולנו בני אדם בסוף. מישהי תיארה שקשה לה, שדעתה מוסחת בשיעור ושהיא לא רוצה ליפול עלינו. אבל הרי כולם ככה".

אל הפוסט צירף כרזה שבה המשפטים "איטבח אל יהוד" ו"מוות לערבים" שזורים יחד. "חשבתי לעשות שלט מתחלף מצד לצד. כשיש לך רעיון, מעניין לראות אם הוא יצליח ויזואלית, אם הוא יצליח להיות קריא, מה רואים קודם. צריך לזכור שמאחורי "מוות לערבים!"יש בני אדם, ערבים. צריכים להיזכר בזה לפעמים".

Know Hope: השאלות הקשות של אדם יקותיאלי

אמן נוסף שמרבה לעסוק בשנים האחרונות במורכבות המקומית, הוא אדם יקותיאלי ( Know Hope), והתבוננות בעבודותיו בימים אלו מעלה שאלות קשות, ומנכיחה את העובדה שהמתרחש כאן לאחרונה הוא פרק נוסף בסוגיה ארוכת שנים."אני נזהר מלייחס לעצמי את הכותרת של אמן פוליטי", מסביר יקותיאלי, "כי מיד עולות שאלות על הבדלים בין אמנות לאקטיביזם, או אמנות שעוסקת בתכנים פוליטיים. אני מבין שאמנות היא כלי מסוים שיכול לתמוך בפעולות האלה, לעורר מודעות או ליצור מפלט רגשי. בשנים האחרונות ובשנה האחרונה במיוחד, בגלל העבודה שלי עם הארגוןתרבות של סולידריותוהשלטים שהכנתי להפגנות, נעשה שינוי בעבודה שלי. אני יוצר יותר פרויקטים שעוסקים בתכנים פוליטיים חברתיים, השמשתי את הכלים האמנותיים בשביל לתמוך במחאה".

"אמנות תמיד הייתה כלי שאיפשר לי להיות בדיאלוג, לקחת חלק במציאות שסובבת אותי", הוא אומר. "עסקתי בסיטואציות אנושיות, שדנות בפוליטי ובמורכב אבל באופן יותר מרומז ומטאפורי. באיזשהו שלב הרגשתי צורך להיות יותר ישיר. יש לי אחריות כאדם שחי כאן ובתור ישראלי יהודי. לא לדבר על הדברים האלו מרגיש לי מנותק. זו אחריות מוסרית לבחון לפחות את המורכבות של המציאות כאן. הבנתי שלאמן במקום כמו ישראל אין את האופציה לא להתעסק בזה".

באחד מהפרויקטים האחרונים של יקותיאלי,It Took Me Till Now to Find You, הוא ביקש מגברים ונשים לכתוב מכתבים למי שהם רוצים, ממוענים למען בדיוני או אמיתי. "ניסיתי למצוא ייצוג כמה שיותר רחב מבחינת רקע, גיל, מיקום גיאוגרפי בארץ, בפלסטין, מרחבי הגדה", הוא מסביר. "יש למשל מישהו שתמיד מופיע לי בפיד בפייסבוק שמעלה תכנים גזעניים. אז פניתי אליו והצעתי לו להשתתף, אבל הוא לא ענה. יש גם פלסטינים שלא רוצים להשתתף מטעמי נורמליזציה וזה משהו שאני מבין. אחת המשתתפות היא ניצולת שואה שכתבה מכתב לחברה שלא ראתה מגיל 9. מהמכתב הזה לקוח גם שם הפרויקט. בין הכותבת והכותבים השתתפו מתנחלת, אם שכולה שכותבת למי שרצח את הבן שלה, אמא שכותבת מתוך מחנה פליטים לבנות שלה וסרבנית מצפון".

בביקור בסטודיו של יקותיאלי אפשר להבחין בדפים רבים על הקיר ועליהם תצלומים של חלקי גוף, חלק מהפרויקט הנוכחי עליו הוא עובד כבר כמה שנים. "הפרויקט עוסק בצלקות ובגבולות, בדמיון הצורני והמטאפורי שלהן ובמערכות היחסים שיש לנו איתן. אני מצלם את הצלקות ומבקש מהם.ן לכתוב איזה טקסט. אני לוקח את החומרים ומוצא צלקות שמדמות חלקי גבול, מרכיב מפות מהצלקות ומהמילים שנכתבו, מחבר אותן יחד לכדי משהו שהוא בין מחקר גיאו-פוליטי לרגשי-סנטימנטלי. הפרויקט כולל 80 צלקות. התהליך מאוד אינטימי ואינטנסיבי. הוא מיועד לא.נשים שחיים וחיות פה, זה הקריטריון היחיד, בלי קשר ללאום. בין המשתתפים יש מבקש מקלט מאריתראה וגברים שחיים כאן ואינם יהודים. בימים האחרונים נהרגו כאן עובדים תאילנדים ומטפלת הודית. אנחנו שוכחים שיש כאן הרבה אוכלוסיות שונות שחיות כאן".

סירות הצלה: קריית המלאכה טבועה בלב ים

בשבוע האחרון צצו גם ארבע סירות הצלה כתומות, תלויות מן הקומה השלישית בקריית המלאכה בעיר, ממש מול מערכת "טיים אאוט". בתוך ההרס והכאוטיות, המיצב מהווה מפלט רגשי דמיוני בשמי העיר. מאחורי המיצב עומד דורון ברכפלד והוא מסביר ש"אני לא מתפרנס מאמנות או מעשיית עבודות מהסוג הזה. אני עושה עבודות ארכיטקטוניות עבור ארכיטקטים ויוצר אמנות לצד זה. הסירות נתלו עכשיו, בדיוק במשבר הנוכחי, אבל הן תוכננו הרבה זמן. בעיניי העבודה רלוונטית לכל השנה שעברנו, ובכלל, אני חושב שכל אחד רוצה סירת הצלה עכשיו. השאלה אם יהיו מספיק לכולן.ם. לא רציתי להכניס עוד משמעות. אני חושב שהעבודה עומדת בפני עצמה".

"הבניין בקריית המלאכה עם המרפסות הארוכות מעלה אסוציאציות של אונייה בלב ים, במיוחד בימי הקורונה כשהאזור היה שומם", הוא ממשיך. "בסוף הייתי צריך לייצר את הסירות בבית המלאכה שלי יחד עם העובדים, כי לא מצאתי כאלו מוכנות. שמעון פאר מגלריה רו-ארט התלהב מהרעיון והציע שנתלה אותן בכניסה לגלריה. זה אזור מצוין לעבודות כאלו. העירייה לא מתערבת. גם אמני הגרפיטי מציירים במקום ולא מוחקים להם את העבודות".

עבודותיו של ברכפלד חולשות כבר תקופה על הסקייליין של קריית המלאכה בשביל המרץ, בשיתוף גלריה רו-ארט. "זו הפעם השלישית שבה אני משתף פעולה עם גלריה רו-ארט", הוא מספר. "שתי העבודות שנעשו לפני כן הן הבריכה, ולפניה גדר התיל שהצבתי שם, לה קראתיהגדר הטובה. הגדר הייתה יותר מופשטת, היא עוררה בא.נשים דברים שונים. לבסוף הורדנו אותה כי היא ממש הפריעה נפשית לאחד האמנים במתחם".

עד מתי: "התערוכה היא גם חלק מהשביתה הזאת"

ואולי מה שיסגור את הסערה בבצלאל, הוא פתיחת התערוכה "עד מתי – الى متى", תערוכת תגובה של סטודנטים וסטודנטיות במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. "הרעיון התחיל כששוחחנו בקבוצת הווטסאפ שיש לנו, התלמידים הפלסטינים במחלקה", מספרת עביר נג'אר, תלמידת שנה ג׳ במחלקה ויוזמת התערוכה. "הרגשנו שזו השפה שלנו ושדרכה אנחנו רוצים לעשות משהו. אנחנו רואים אמנים ברחבי העולם שמגיבים לכל מה שקורה מסביבנו, ואנחנו נמצאות כאן, חלקנו השתתפנו במחאות, וזה הכאיב לנו. הייתה לנו אפשרות להציג בגלריות פלסטיניות בירושלים או בשטחים, אבל הרגשנו שזה לא קהל היעד, שאין מה להציג את התערוכה הזו למי שעומד איתנו באותו צד".

"לבצלאל יש מחויבות כלפינו, במיוחד המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית שהיא בועה אחרת ומאוד פתוחה לכולן.ם", אומרת נג'אר. "הרגשתי שאם אני רוצה שישמעו אותי אז גם הסטודנטים הישראלים בטח רוצים שישמעו אותם, לא משנה מה הם יציגו. יש כאלו שפחדו ולא רצו להציג, שלא הבינו מה הקונספט או שלא תמכו כי זו יוזמה שלי כפלסטינית ואני מוכרת במחלקה בעבודות הפוליטיות שלי. השבוע גם שבתנו, הסברנו למרצים שלנו למה אנחנו לא נכנסות לשיעורים, והתערוכה היא גם חלק מהשביתה הזו".

על אף שתלמידי ותלמידות המחלקה לקרמיקה וזכוכית יזמו את התערוכה, העבודות המוצגות בה אינן מתחייבות למדיום מסוים. "העבודה שלנו היא השפה שלנו. זה היה מהלך מאושר ומוגן, ראש המחלקה קיבל את זה ודחו תערוכה אחרת שהייתה אמורה להיות מוצגת. לצד העבודות של הסטודנטים והסטודנטיות, מוצגות גם עבודות של המרצים והמרצות שלנו. אחרי המייל שיצא נגד המרצים נתנו להם מקום בטוח, כולנו מציגים תערוכה ביחד. הצבנו בשלישי והתערוכה נפתחה ברביעי, ומי שרוצה להציג ממחלקות אחרות מוזמן.ת".

מייק לאב/ כרמל אגר
מָלֵא זְמַן חָשַׁבְתִּי שֶׁשִּׁירָה זֶה מוֹתָרוֹת,
שֶׁלְּפַרְסֵם אָמָּנוּת זֶה סְתָם.
חָשַׁבְתִּי שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ אֲנָשִׁים שֶׁאַשְׁכָּרָה יָזִיזוּ בּוֹ הָרִים בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת.
וְעַכְשָׁו,
עִם הַכְּאֵב שֶׁזּוֹרֵם פֹּה בָּרְחוֹבוֹת,
נִרְאֶה לִי שֶׁמָּה שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה צָרִיךְ הוּא עוֹד וְעוֹד לְבָבוֹת חֲשׂוּפִים, פְּעוּרִים לְרַאֲוָה.
זֶה אוּלַי לֹא יַפְסִיק אֶת הַכְּאֵב שֶׁזּוֹרֵם בָּרְחוֹבוֹת,
אֲבָל לְפָחוֹת זֶה יִמְהַל אוֹתוֹ
בְּאַהֲבָה.

• אמנות
• בצלאל
• קריית המלאכה
• אמנות ישראלית
• גלריות
• גלריה
• להב לוי
• פוליטי

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן המעצב להב הלוי. השבוע מכללת סמינר הקיבוצים צנזרה לך שתי כרזות מתוך 14 שהיית אמור להציג בתערוכה של כל הכרזות שעיצבת ליום השנה לרצח רבין ב־20 השנים האחרונות. הם טענו שהשתיים המדוברות עשויות לעודד הסתה ושגם ככה חושדים בהם בשמאלנות (התערוכה תוצג בסוף במלואה בבית אריאלה החל מ־8.11). נראה שזה הטרנד החדש בשמאל – החשש להיתפס כשמאלני.

"תראה, זה חשש שקיים אצל כולם היום, אנשים מפחדים וזה טבעי, אבל זה כבר מעבר לפחד – אנשים איבדו את הצפון. כל השמאלנים הפכו להיות מצטדקים, מתנצלים ומנסים להוכיח שאין להם אחות, כמו שהיה בטקס לזכר רבין בשבת. אז לי יש שלוש אחיות ואין לי מה להתבייש. הטענות שלהם נגד הפוסטר מ־2001 (שרון ופרס יושבים ומעליהם הכיתוב "חבר, שכחנו" – ע"מ) הן בכלל מגוחכות, הרי זה פורסם כבר והכל. חוץ מזה, הסתה נגד מי זה בדיוק? לגבי הכרזה השנייה – זו שעיצבתי השנה שבה רואים תמונה של ביבי ולצדו הכיתוב 'הקברן' והשנים 1995 ו־2015 – זה פשוט כי הבנתי לפני כמה חודשים שביבי תכלס שולט פה כבר 20 שנה מאז רצח רבין, מינוס כמה שנים, וכבר 20 שנה שבמו ידיו הוא מוריד אותנו ביגון שאולה בכלכלה, במדיני, בפוליטי – בהכל".

אמרת ל"הארץ" שהמחשבה כאילו כרזות משנות סדרי עולם ומניעות לפעולה היא מיושנת. זה אומר שאתה לא מסכים עם הטענה שההסתה הייתה מהגורמים שהביאו לרצח רבין?

"זה יותר ממיושן. תפקידה של כרזה פוליטית הוא לעודד ולדחוף כשבשטח מתרחשת כבר פעולה אמיתית, אבל כרזה לא יכולה להניע לפעולה בעצמה. ברור שיש לכל דבר אימפקט מסוים, הרי גם אם נחלק עכשיו 500 כרזות בצבע ירוק פסטל ברחבי העיר ונתלה אותם אז אנשים יראו אותם וירגישו טיפה יותר שלווים, אבל לחשוב שכרזה אחת יכולה להסית לרצח זה מופרך. לגבי 1995 – ברור שהייתה הסתה וגם היום קיימת הסתה קשה. אף אחד לא באמת יודע לומר מה יהיה פה בעוד שנה ואם יהיה שמאלני שיירצח בהפגנה כלשהי כי איזה פעיל ימין קיצוני השליך אבן לעבר המקום שבו הוא עמד והיא פגעה לו בראש. הקרקע לרצח פוליטי הוכשרה, וזה כי ביבי לא עומד מול העם ואומר 'השיח הזה לא מקובל עליי'. אובמה עומד מול האמריקאים בכל פעם שיש רצח באוניברסיטה, אז למה ביבי לא? 20 שנה הבן אדם לא עמד מול הציבור ואמר משהו משמעותי".

אתה רואה תרחיש שכרזה כלשהי או מם בפייסבוק יסיתו שמאלני לרצוח את ביבי?

"לא, וזה כי עצם העמדה ההומניסטית, השמאלנית, אומרת שמוות אינו פתרון ושהדרך להיאבק בדעה שונה משלך היא במסגרת המאבק הדמוקרטי בלבד. תדע לך שמאז 2001, בכל שנה אני גורר את הילדים שלי איתי לכיכר רבין ומכריח אותם לחלק 500 מהכרזות שלי לאנשים בכיכר. אני רוצה שהם ילמדו דרך הרגליים שלא הורגים בן אדם בגלל הדעות שלו".

ומה דעתך על הטעניה של ביבי שהתמונה שלו במדי אס.אס שרצה בפייסבוק בשבוע שעבר היא הסתה נגדו?

"זה טייק מטומטם על המציאות. נכון שאפשר לטעון שהכרזה כשלעצמה מסיתה, אבל תסתכל על התמונה הגדולה – אין מאות אנשים ברחובות שצועקים 'מוות לביבי', אין אפילו עשרה כאלה. קריאות 'מוות לשמאלנים' דווקא יש, והרבה".

ממכללת סמינר הקיבוצים נמסר בתגובה

כמוסד אקדמי האמון על הכשרת נשות ואנשי חינוך, אנו מקיימים מזה 8 שנים יום למידה המציין את רצח ראש הממשלה יצחק רבין. יום זה מבוסס על שיח חינוכי מאוזן המאפשר הצגת קולות ועמדות מכל מגוון הקשת. במסגרת זו, הזמנו את המעצב הלוי להשתתף ביום למידה מיוחד שיתקיים במכללה לזכרו של יצחק רבין ביום שני הקרוב. הלוי אמור להציג בהרצאתו את כל הכרזות ולנהל שיח פתוח עם הסטודנטים והמשתתפים הנוספים. בחרנו שלא להציג את התערוכה ברחבי הקמפוס, כיוון שכללה כרזות שיש בהן מסרים שעלולים להיתפס כמעוררים להסתה או פוגעניים.

• להב לוי
• כרזות
• מחאה
• אהלן
• תל אביב
• צנזורה
• עירוני
• יצחק רבין
• עיצוב

• Facebook
• Twitter
• Email

מדור לדור ומדי שנה בשנה, אנו מעלים על נס את מושג החירות תוך מסע אישי הכולל לעיסה מגומגמת של מצות קרטון, וציפיה נואשת לחירות מן ההגדה לכיוון האוכל הנכסף. בניגוד לאותה בליסה צפויה, העיסוק בנושא חירות בשיח לא הופך לעוס. אולי משום שלא הושגה באופן אבסולוטי מעולם, חירות היא מונח שלא מפסיק להיות אקטואלי.

במסגרת תערוכה דיגיטלית חדשה ביוזמת הקרן החדשה לישראל, שתעלה בשבוע הבא לאתר הקרןולדף הפייסבוקשלה, התבקשו אמנים מובילים בארץ מתחומים שונים להגיב למושג "חירות" דרך ההיבטים העכשוויים שלו, וליצור כרזות שיביעו את הפרשנות האישית שלהם למילה. בין האמנים המשתתפים בתערוכה: המאייר זאב אנגלמאיר, האמן והמעצב הגראפי דוד טרטקובר, המעצב אברהם קורנפלד, האמנית רובא אמירה סלאמה ובוגרת שנקר הטריה מהמחלקה הרב-תחומית ילנה רוטנברג.

האמנים המשתתפים בחרו להתייחס להיבטים שונים של שחרור במציאות כפי שהיא משתקפת באמצעי התקשורת ובשיח המקומי. "ההשראה העיקרית לכרזה, ובאופן כללי לכל העבודה שלי – היא הכיבוש, הכאב של האחר, שלילת החירות של האחר, והשימוש הציני והזול במילה חירות", מספר המעצב להב לוי, ממשתתפי התערוכה. המילה חירות והשימוש בה בתרבות זוכה לפרשנות גם מכיוונו של זאב אנגלמאיר בהקשר לעבודה שהוא מציג בתערוכה: "בתמונה רואים קולאז' של חציית ים סוף, וזוג בני ישראל מוקסמים מהחופש הקרב (לגבר יש ביד ג'וינט עשבים אביבי מבנגקוק להגברת תחושת החירות!). בזמן שהדבקתי את הקולאז' ניגן ברקע "Bobby Mcgee" של ג'ניס ג'ופלין, שיש בו את השורה "חופש הוא רק מילה אחרת ל'אין מה להפסיד'".

הקרן החדשה לישראל היא ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו היא קידום השוויון המלא, תמיכה באוכלוסיות מוחלשות וקידומן במסגרת החברה הכללית בארץ. במציאות הלוקאלית של מריבה על אדמות, של פליטות, של יוקר מחיה ושל שסעים פנימיים בתוך החברה, נראה שהדיון על החירות לעולם לא יפסיק לרדוף אותנו. נותר רק לקוות שאולי יום אחד נביס אותו ונכריז על חג עם הרבה אוכל, כמו שאנחנו אוהבים לעשות.

• דוד טרטקובר
• הקרן החדשה לישראל
• דיגיטל
• להב לוי
• חופש
• כרזה
• תערוכה
• טכנולוגיה
• פמיניזם
• שנקר
• פייסבוק
• מחשבים
• זכויות
• כרזות
• שוויון
• אמנות
• זאב אנגלמאיר
• תרבות