הפעם המוזות רעמו: עולם האמנות מגיב לאלימות המדינית

בצלאל סוערת ולהב הלוי תומך

בין התגובות בעולם האמנות המקומי לאירועי השבועיים החולפים (כמו העבודה של האמן עמית כנפי שעוררה סערה), בלטו קולות מחאה מהאקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל. סטודנטים.יות ערביים.יות פלסטינים.יות החליטו לשבות לאור המצב, ובתגובה נשלח מייל מטעם המרצות והמרצים שהביע תמיכה בפעולה זו. לצד מי שבחרו להצטרף אל השביתה כאות הזדהות, עלו גם קולות מחאה שטענו כי מכתב המרצים מביע צידוד פוליטי. מבצלאל נטען כי המייל אינו מייצג את עמדת האקדמיה. 

המעצב להב הלוי, שמרצה בבצלאל משנת 2011, התוודע למייל כשהרשתות כבר געשו.  "הייתי כל כך עסוק שלא ראיתי את המייל שהעבירו לי שאר המרצים. התוודעתי להכול כשכבר היה רעש. ראיתי בוואינט את המכתב, את התגובה של הסטודנטים, ואת התגובה של בצלאל שהתנערו. למה אתם מתנערים? אלו המרצים שלכם", הוא אומר. "הרגשתי שאני צריך לכתוב לסטודנטים שלי, להראות להם את נקודת המבט שלי על הדברים. כתבתי שעל אף שאני לא חתום על המייל, מעצם היותי מרצה בסגל אני עומד מול הסטודנטים כנציג של בצלאל, ויש לי אחריות על המכתב הזה. אלו קולגות שלי. כתבתי שזכותם לבוא אלי בשאלות ותלונות".

על השתלשלות האירועים והדברים שבחר לכתוב במייל, שיתף הלוי בפוסט שפרסם בחשבון הפייסבוק שלו השבוע. "אמרתי לסטודנטים ולסטודנטיות שהמחויבות שלי היא לתמוך בכל אחד ואחת מהם, ואין צורך שיהיו לנו את אותן הדעות. בימים אחרים יש מישהו שאני אריב איתו עד חורמה ומנגד מישהו אחר שיעמוד איתי באותו צד. אבל זה לא רלוונטי, כי לכל אחד.ת מגיע שיתמכו בו.ה. כולנו בני אדם בסוף. מישהי תיארה שקשה לה, שדעתה מוסחת בשיעור ושהיא לא רוצה ליפול עלינו. אבל הרי כולם ככה".

אל הפוסט צירף כרזה שבה המשפטים "איטבח אל יהוד" ו"מוות לערבים" שזורים יחד. "חשבתי לעשות שלט מתחלף מצד לצד. כשיש לך רעיון, מעניין לראות אם הוא יצליח ויזואלית, אם הוא יצליח להיות קריא, מה רואים קודם. צריך לזכור שמאחורי "מוות לערבים!" יש בני אדם, ערבים. צריכים להיזכר בזה לפעמים".

Know Hope: השאלות הקשות של אדם יקותיאלי

אמן נוסף שמרבה לעסוק בשנים האחרונות במורכבות המקומית, הוא אדם יקותיאלי ( Know Hope), והתבוננות בעבודותיו בימים אלו מעלה שאלות קשות, ומנכיחה את העובדה שהמתרחש כאן לאחרונה הוא פרק נוסף בסוגיה ארוכת שנים. "אני נזהר מלייחס לעצמי את הכותרת של אמן פוליטי", מסביר יקותיאלי, "כי מיד עולות שאלות על הבדלים בין אמנות לאקטיביזם, או אמנות שעוסקת בתכנים פוליטיים. אני מבין שאמנות היא כלי מסוים שיכול לתמוך בפעולות האלה, לעורר מודעות או ליצור מפלט רגשי. בשנים האחרונות ובשנה האחרונה במיוחד, בגלל העבודה שלי עם הארגון תרבות של סולידריות והשלטים שהכנתי להפגנות, נעשה שינוי בעבודה שלי. אני יוצר יותר פרויקטים שעוסקים בתכנים פוליטיים חברתיים, השמשתי את הכלים האמנותיים בשביל לתמוך במחאה".

מתוך עבודתו של אדם יקותיאלי, "It Took Me Till Now To Find You"

"אמנות תמיד הייתה כלי שאיפשר לי להיות בדיאלוג, לקחת חלק במציאות שסובבת אותי", הוא אומר. "עסקתי בסיטואציות אנושיות, שדנות בפוליטי ובמורכב אבל באופן יותר מרומז ומטאפורי. באיזשהו שלב הרגשתי צורך להיות יותר ישיר. יש לי אחריות כאדם שחי כאן ובתור ישראלי יהודי. לא לדבר על הדברים האלו מרגיש לי מנותק. זו אחריות מוסרית לבחון לפחות את המורכבות של המציאות כאן. הבנתי שלאמן במקום כמו ישראל אין את האופציה לא להתעסק בזה". 

באחד מהפרויקטים האחרונים של יקותיאלי, It Took Me Till Now to Find You, הוא ביקש מגברים ונשים לכתוב מכתבים למי שהם רוצים, ממוענים למען בדיוני או אמיתי. "ניסיתי למצוא ייצוג כמה שיותר רחב מבחינת רקע, גיל, מיקום גיאוגרפי בארץ, בפלסטין, מרחבי הגדה", הוא מסביר. "יש למשל מישהו שתמיד מופיע לי בפיד בפייסבוק שמעלה תכנים גזעניים. אז פניתי אליו והצעתי לו להשתתף, אבל הוא לא ענה. יש גם פלסטינים שלא רוצים להשתתף מטעמי נורמליזציה וזה משהו שאני מבין. אחת המשתתפות היא ניצולת שואה שכתבה מכתב לחברה שלא ראתה מגיל 9. מהמכתב הזה לקוח גם שם הפרויקט. בין הכותבת והכותבים השתתפו מתנחלת, אם שכולה שכותבת למי שרצח את הבן שלה, אמא שכותבת מתוך מחנה פליטים לבנות שלה וסרבנית מצפון". 

מתוך עבודתו של אדם יקותיאלי, "It Took Me Till Now To Find You"

בביקור בסטודיו של יקותיאלי אפשר להבחין בדפים רבים על הקיר ועליהם תצלומים של חלקי גוף, חלק מהפרויקט הנוכחי עליו הוא עובד כבר כמה שנים. "הפרויקט עוסק בצלקות ובגבולות, בדמיון הצורני והמטאפורי שלהן ובמערכות היחסים שיש לנו איתן. אני מצלם את הצלקות ומבקש מהם.ן לכתוב איזה טקסט. אני לוקח את החומרים ומוצא צלקות שמדמות חלקי גבול, מרכיב מפות מהצלקות ומהמילים שנכתבו, מחבר אותן יחד לכדי משהו שהוא בין מחקר גיאו-פוליטי לרגשי-סנטימנטלי. הפרויקט כולל 80 צלקות. התהליך מאוד אינטימי ואינטנסיבי. הוא מיועד לא.נשים שחיים וחיות פה, זה הקריטריון היחיד, בלי קשר ללאום. בין המשתתפים יש מבקש מקלט מאריתראה וגברים שחיים כאן ואינם יהודים. בימים האחרונים נהרגו כאן עובדים תאילנדים ומטפלת הודית. אנחנו שוכחים שיש כאן הרבה אוכלוסיות שונות שחיות כאן".

סירות הצלה: קריית המלאכה טבועה בלב ים 

בשבוע האחרון צצו גם ארבע סירות הצלה כתומות, תלויות מן הקומה השלישית בקריית המלאכה בעיר, ממש מול מערכת "טיים אאוט". בתוך ההרס והכאוטיות, המיצב מהווה מפלט רגשי דמיוני בשמי העיר. מאחורי המיצב עומד דורון ברכפלד והוא מסביר ש"אני לא מתפרנס מאמנות או מעשיית עבודות מהסוג הזה. אני עושה עבודות ארכיטקטוניות עבור ארכיטקטים ויוצר אמנות לצד זה. הסירות נתלו עכשיו, בדיוק במשבר הנוכחי, אבל הן תוכננו הרבה זמן. בעיניי העבודה רלוונטית לכל השנה שעברנו, ובכלל, אני חושב שכל אחד רוצה סירת הצלה עכשיו. השאלה אם יהיו מספיק לכולן.ם. לא רציתי להכניס עוד משמעות. אני חושב שהעבודה עומדת בפני עצמה".

"הבניין בקריית המלאכה עם המרפסות הארוכות מעלה אסוציאציות של אונייה בלב ים, במיוחד בימי הקורונה כשהאזור היה שומם", הוא ממשיך. "בסוף הייתי צריך לייצר את הסירות בבית המלאכה שלי יחד עם העובדים, כי לא מצאתי כאלו מוכנות. שמעון פאר מגלריה רו-ארט התלהב מהרעיון והציע שנתלה אותן בכניסה לגלריה. זה אזור מצוין לעבודות כאלו. העירייה לא מתערבת. גם אמני הגרפיטי מציירים במקום ולא מוחקים להם את העבודות".

עבודותיו של ברכפלד חולשות כבר תקופה על הסקייליין של קריית המלאכה בשביל המרץ, בשיתוף גלריה רו-ארט. "זו הפעם השלישית שבה אני משתף פעולה עם גלריה רו-ארט", הוא מספר. "שתי העבודות שנעשו לפני כן הן הבריכה, ולפניה גדר התיל שהצבתי שם, לה קראתי הגדר הטובה. הגדר הייתה יותר מופשטת, היא עוררה בא.נשים דברים שונים. לבסוף הורדנו אותה כי היא ממש הפריעה נפשית לאחד האמנים במתחם". 

עד מתי: "התערוכה היא גם חלק מהשביתה הזאת"

ואולי מה שיסגור את הסערה בבצלאל, הוא פתיחת התערוכה "עד מתי – الى متى", תערוכת תגובה של סטודנטים וסטודנטיות במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. "הרעיון התחיל כששוחחנו בקבוצת הווטסאפ שיש לנו, התלמידים הפלסטינים במחלקה", מספרת עביר נג'אר, תלמידת שנה ג׳ במחלקה ויוזמת התערוכה. "הרגשנו שזו השפה שלנו ושדרכה אנחנו רוצים לעשות משהו. אנחנו רואים אמנים ברחבי העולם שמגיבים לכל מה שקורה מסביבנו, ואנחנו נמצאות כאן, חלקנו השתתפנו במחאות, וזה הכאיב לנו. הייתה לנו אפשרות להציג בגלריות פלסטיניות בירושלים או בשטחים, אבל הרגשנו שזה לא קהל היעד, שאין מה להציג את התערוכה הזו למי שעומד איתנו באותו צד".

מתוך עבודתה של עביר נג'אר "האדמה הזו והשמיים האלו ומה שביניהם – שלי"

"לבצלאל יש מחויבות כלפינו, במיוחד המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית שהיא בועה אחרת ומאוד פתוחה לכולן.ם", אומרת נג'אר. "הרגשתי שאם אני רוצה שישמעו אותי אז גם הסטודנטים הישראלים בטח רוצים שישמעו אותם, לא משנה מה הם יציגו. יש כאלו שפחדו ולא רצו להציג, שלא הבינו מה הקונספט או שלא תמכו כי זו יוזמה שלי כפלסטינית ואני מוכרת במחלקה בעבודות הפוליטיות שלי. השבוע גם שבתנו, הסברנו למרצים שלנו למה אנחנו לא נכנסות לשיעורים, והתערוכה היא גם חלק מהשביתה הזו".

מתוך "אינפקציה", עבודתו של נעם קיש (צילום: תמר שטסמן)

 על אף שתלמידי ותלמידות המחלקה לקרמיקה וזכוכית יזמו את התערוכה, העבודות המוצגות בה אינן מתחייבות למדיום מסוים. "העבודה שלנו היא השפה שלנו. זה היה מהלך מאושר ומוגן, ראש המחלקה קיבל את זה ודחו תערוכה אחרת שהייתה אמורה להיות מוצגת. לצד העבודות של הסטודנטים והסטודנטיות, מוצגות גם עבודות של המרצים והמרצות שלנו. אחרי המייל שיצא נגד המרצים נתנו להם מקום בטוח, כולנו מציגים תערוכה ביחד. הצבנו בשלישי והתערוכה נפתחה ברביעי, ומי שרוצה להציג ממחלקות אחרות מוזמן.ת".

מייק לאב/ כרמל אגר
מָלֵא זְמַן חָשַׁבְתִּי שֶׁשִּׁירָה זֶה מוֹתָרוֹת,
שֶׁלְּפַרְסֵם אָמָּנוּת זֶה סְתָם.
חָשַׁבְתִּי שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ אֲנָשִׁים שֶׁאַשְׁכָּרָה יָזִיזוּ בּוֹ הָרִים בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת.
וְעַכְשָׁו, 
עִם הַכְּאֵב שֶׁזּוֹרֵם פֹּה בָּרְחוֹבוֹת, 
נִרְאֶה לִי שֶׁמָּה שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה צָרִיךְ הוּא עוֹד וְעוֹד לְבָבוֹת חֲשׂוּפִים, פְּעוּרִים לְרַאֲוָה.
זֶה אוּלַי לֹא יַפְסִיק אֶת הַכְּאֵב שֶׁזּוֹרֵם בָּרְחוֹבוֹת,
אֲבָל לְפָחוֹת זֶה יִמְהַל אוֹתוֹ
בְּאַהֲבָה.