>> דוד עדיקא (תעקבו) הוא צלם, יוצר, ראש המחלקה לצילום בבצלאל ומהאמנים הבולטים בתחום בישראל. במסגרת "נקודת עגינה", התערוכה המרכזית של "אוהבים אמנות. עושים אמנות" שתתקיים בחלקו הדרומי של נמל יפו כחלקממגה-אירוע האמנות השנתי של עיריית תל אביב-יפו(החל ממחר, 23.10 ולאורך הסופ"ש כולו), יציג עדיקא את עבודות החדשה, "יומן ריצה".

במשך כמעט עשור, יוצא בכל יום עדיקא לריצה מנמל יפו הסמוך לביתו, מאזור מעגן סירות הדייגים עד תל אביב. במהלך הריצה, שמשמשת כמרחב לעיבוד היומיום, הוא מביט במרחב הטיילת, בוחר רגעים ומתעד אותם במצלמת הטלפון. התיעוד היומיומי הצטבר לכדי יומן ריצה, שאותו ממשיך עדיקא לעדכן גם היום. עבור "אוהבים אמנות. עושים אמנות", נבחרו צילומים מתוך היומן והודפסו על גבי מגבות חוף שהוצבו על מתקני תלייה. רוצו.

1. הטיילת של תל אביב-יפו

רצועת החוף הזו שנמתחת מיפו בדרום ועד גבול הרצליה בצפון, היא המקום שבו העיר והים נושמים יחד. זהו קו מתמשך של אור, תנועה ורוח, מקום שעבורי, הצילום מתרחש בכל רגע ובכל מבט. אני נוהג לרוץ לאורך הטיילת בשעות היום, אבל בעיקר בסמוך לשקיעה. לאורך הריצה מתחלפים הנופים והפנים: דייגים, משפחות, הרצים והרצות, המתבוננים מול הים, המתאמנים ועוד טיפוסים רבים. כל מקטע מאופיין באנרגיה אחרת, באור אחר. הריצה בטיילת היא הדרך שלי להתאפס מול מחשבות שמתבהרות בזמן שקצב הרגליים מתחבר לנשימה. בין המים לכביש, בין הרוח לגוף אני מוצא כל פעם מחדש, סיבה לזוז, לראות ולהאמין.

2. קפה אדא חנינא

בגלל הקפה והמוזיקה והאנשים, הקרבה לשוק הפשפשים, לבית ולים. אני אוהב ללכת לשם לבד, לקבוע שם עם חברות וחברים, להיפגש עם קולגות לפגישות עבודה קלילות וגם סתם, בדרך לריצה – או מהריצה.
רבי חנינא 9 יפו

3. סטודיו ב' (Bet Ceramics)

הסטודיו לקרמיקה של בן שלום דוידי, קדר מחונן וצלם בחסד, הוא מקום מיוחד במינו וסטודיו שבו אפשר להתנסות בעבודה עם חימר, או ללמוד ברצינות ולהעמיק איך לעבוד על אובניים. מעבר ליופי של הכלים של בן ולאסתטיקה המובחנת שלהם, בן הצליח לבנות סביבו קהילה של אנשים טובים וחמודים שחולקים ערכים משותפים של כבוד, שוויון והדדיות.
בן עזאי 5 יפו

4. אתא

החנות של אתא ממוקמת באחת הפינות היפות בעיר, במפגש שבין רוטשילד וכיכר הבימה. החנות היא שילוב בין הבגדים היפים של אתא לבין החלל הנעים, עם חצר קטנה והרבה עציצים וצמחים שמקבלים את פני המבקרים כבר בכניסה. יש איכות בהרמוניה בין הבגדים, המיקום והעיצוב שהופך את המקום לייחודי. הוא משקף במידה רבה את התפיסה האסתטית וההוליסטית של יעל שנברגר, המעצבת של אתא ואת האהבה שלה לקרמיקה ישראלית, לאמנות מקומית, ולדברים יפים ולא מתאמצים.
כיכר הבימה 2 תל אביב (פינת רוטשילד)

5. לחם אביגיל

מאפיית בוטיק קטנה שכולה הלב והנשמה של אביגיל. הלחמים של אביגיל הם לחמים מבוססי מחמצת והם הכי טעימים בעולם, בימי שישי יש חלת בריוש וכדי לא לפספס אני שולח לאביגיל הודעת ווטסאפ בבוקר כדי להבטיח שתישאר לי אחת לשבת.
יהודה הימית 33 יפו

מקום לא אהוב בעיר:

תחנת רכבת ההגנה / התחנה המרכזית. האזור כולו הוא ערבוב של רעש, כאוס, הזנחה וסירחון. אני נדהם כל פעם מחדש מהעובדה שלעיר יפה, חיה ועכשווית כמו תל-אביב יפו, יש תחנה מרכזית מוזנחת באופן לא סביר. האזור סביב תחנת ההגנה והתחנה המרכזית הוא אחד המקומות הבלתי נתפסים בעיר – סירחון, בלגן והזנחה מוחלטת של המרחב הציבורי, דווקא במקום שבו העיר מתחילה עבור אלפי אנשים בכל יום שמגיעים ברכבת או באוטובוסים. קשה להבין ולקבל איך זה המראה הראשון של תל אביב-יפו. אני מפנטז על היום שבו תחנת רכבת מרכזית בתל אביב-יפו תהיה כמו ביפן: נקייה, מדוייקת, יעילה ויפה, מקום שמזמין אותך להיכנס אל העיר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה"דמיון חומרי: עצב דלוק / אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון"נפתחה לפני מספר חודשים, והיא הפרק השלישי בתערוכת האוסף "דמיון חומרי" באוצרות דלית מתתיהו (אוצרי משנה: טל ברויטמן ועדי דהן). התערוכה עלתה לתצוגה בעיצומו של השבר העמוק ביותר שידעה החברה הישראלית. מלחמה, קיטוב חברתי ושסע עמוק. בתערוכה מוצגות עבודות שנוצרו כאן במשך יותר ממאה שנים, בינהן נוצרים הקשרים ומשמעויות חדשות וישנות (גילוי נאות: סדרת דיוקנאות של 4 מחברי הפנתרים השחורים שצילמתי מוצגת בתערוכה).

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בשנת 2023 לנה דל ריי הוציאה את השיר let the light in – ומאז, השיר הזה מתנגן אצלי בראש, באוטו, בבית, ובכל הזדמנות:
Ooh, let the light in
At your back door yelling ’cause I wanna come in
Ooh, turn your light on
Look at us, you and I, back at it again

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עומדים ביחד!שהיא תנועה פוליטית יהודית-ערבית בישראל, סוציאליסטית, שדוגלת בשלום, שוויון, צדק חברתי ועצמאות לישראלים ופלסטינים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רעות ענברהיא פרשנית פוליטית עצמאית במיזם המחאה "יאללה תקווה", פעילה חברתית ואשת תקשורת, היא יפה וחכמה וחדה – והפעילות שלה ברשת חשובה וחיונית.

מה יהיה?
אני מקווה שבסוף יהיה טוב. אני מאמין שתקווה היא פעולה, לא רק wishfull thinking.

• העיר שלי
• צילום
• אוהבים אמנות עושים אמנות
• לחם אביגיל
• אדא חנינא
• טיילת תל אביב
• קרמיקה
• אתא
• מוזיאון תל אביב

>>יואב וינפלדהוא אמן תל אביבי ומייסד שותף של גלריה תער בגינת אלוף בצלות. התערוכה החדשה שלו – "שיא הרגש" – החלה להתגבש כשנה לפני טבח שבעה באוקטובר, שבו נרצחה עינב לוי ובן זוגה אור לוי נחטף לעזה. במשך יותר משנה גידלו וינפלד ובן זוגו, אחיו של אור, את אלמוג, בנם של אור ועינב, שהיה אז בן שנתיים. העבודה על התערוכה נמשכה לסירוגין, לאורך 491 ימי שביו של אור, ונפתחה חודשים אחדים לאחר חזרתו. הרגע ההיסטורי שמהדהד בתערוכה הופך שאלות תאורטיות על ייצוג לסוגיות אקוטיות ומערער על עצם האפשרות לייצג מציאות. התערוכה תינעל ב-25.8, כך שאפשר לייחל למספיק ימים שקטים עד אזשיאפשרו לכם לבקר בה.

>> תופעה של חופש טהור ומסעדה לרקוד בה בכיסא // העיר של איתי דורון
>> בועה של קיום משותף וקפה למצוא בו שקט // העיר של מאיה קוסובר

1. הגג של ליאור המאמן

פעמיים בשבוע אני מתייצב בגג של ליאור, שאני נוהג לקרוא לו ליאורה, בשכונת לוינסקי. אני מטפס ארבע קומות ומגיע מתנשף, כשליאור(ה) מחכה לצלילי מיטב הדאנס וההאוס. במשך כמעט שעה של אימון, תוך כדי ריכולים שוטפים, אני מתחנן שיוריד לי משקלים, שירחם על שחיף כמוני, שיוותר לי על אימון רגליים כי זה ממש מיותר, שיבוא לקראתי. כשאני כבר מרוח על הרצפה במצב תת הכרתי אני פוקח את העיניים, רואה אותו מחייך ואומר "הסבל שלך – האושר שלי". משם אני מתגלגל במדרגות, מגיע הביתה בעור שיני, ואחרי כמה ימים חוזר כמובן לעוד מכל הטוב הזה.
לאינסטגרם

2. לחם אביגיל

ממש מול הבית שלנו ביפונפתחה לפני כשנתיים וחציהמאפיה של אביגיל שלום דהן. מדובר בעילוי בתחום אפיית הלחם שמכינה לחמי מחמצת מכל מיני קמחים אקזוטיים ועתיקים. פרוסה טריה מהלחם שלה עם חמאה ומלח גס (או דבש) היא חוויה רוחנית ברמה הגבוהה ביותר – מפגש בין קרום, מרקם אוורירי, טעם עשיר ותחושת סיפוק עמומה. ביום טוב אביגיל אופה קראק פאי לא מתוק מדי אך ממכר מדי. כאמנית אמיתית יש לה אג'נדה לגבי ההגשה של הלחם – היא לא פורסת את הלחם במכונה. בהתחלה הופתעתי, אבל אחרי סדרת חינוך קצרה הבנתי שהיא צודקת, שככה הלחם נשמר הכי טוב והכי טעים. בקיצור הצטרפתי לכת.
יהודה הימית 33 יפו

3. סדנאות האמנים

בוקר בוקר אני קם והולך לסטודיו שלי בסדנאות האמנים, אותו אני חולק עם חברי הטוב עומר שיזף. הסדנאות הן מוסד מסובסד ומבורך והסטודיו במחיר שאפשר לעמוד בו. יש שם גם חלל תצוגה עם תערוכות מעולות. אני נוהג לעשות שם שנ"צים, לעשות סיבוב בשוק הכרמל ולקנות פרחים וירקות וחומוס (אצל אסי ועדנאן). בין הטיולים אני גם מצייר, ואפשר לראות חלק מהציורים בתערוכה שלי"שיא הרגש" במוזיאון ארץ ישראל.
התבור 32 תל אביב

4. שרה גת

בלב רחוב לוינסקי, בין רחוב העליה לצ'לנוב, נמצא "שרה גת". כוך קטן וחשוך עם טלוויזיה דלוקת-עד שמוכרים בו את הצמח הידוע החביב על התימנים ועל חנונים כמוני שאוהבים להרים מדי פעם. מלבד הסגולות האהובות והמוכרות של הצמח, שרה תמיד מקבלת את פנינו עם חיוך, שואלת "מה עם החברות?" ואנחנו מתלוצצים קצת. בקיצור חווית קניה לא נורמלית.

5. נסיעה ברכבת הקלה מתחנת בלומפילד לתחנת אליפלט ובחזרה

במשך שנה וחצי בן זוגי טל ואני גידלנו את אלמוג, בנו בן השלוש של אור לוי, אח של טל, שהיה חטוף בעזה ושב בחודש פברואר אחרי 491 יום. אחד התחביבים של אלמוג ושלי היה לעשות סיבוב ברכבת הקלה. ככה גיליתי שגם נסיעה קצרה יכולה להיות הרפתקה מסעירה: מחכים לרכבת בציפייה, אחרי שיורדים ממנה הכי כיף לרוץ אחריה (עם להחזיק יד כמובן), כשמסתכלים מהחלון תמיד יש הפתעות, וכמובן שלראות את תא הנהג זו אטרקציה לא נורמלית. היעד לא מאוד משנה, כי הדרך היא העיקר, והמסע חזור הוא לא פחות מסעיר. אחרי זה אפשר לדבר על הנסיעה ולהמציא סיפורים על רכבות בצבעים שונים. גיליתי גם שתחנת רכבת היא תחושת שייכות. איפה אתה גר? יפו. ליד איזה תחנה? בלומפילד. לשמחתנו האין סופית אור חזר, ועכשיו אלמוג גר איתו בגבעתיים. יחד עם זאת, בלומפילד תמיד תהיה התחנה שלנו.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

נסיעה באופניים ברחוב סלמה. ציר תנועה מרכזי בעיר שמלא בורות בכביש, מהמורות ואוטובוסים. בבקשה תעשו שם שביל אופניים נורמלי וככה אפשר יהיה להגיע לרכבת או לקרית המלאכה בנעימים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בקיבוץ כברי נפתחו שלוש תערוכות בשלושה חללי תצוגה – אטליה שמי, סדנת גוטסמן לתחריט, והגלריה השיתופית של קיבוץ כברי – שמפגישות בין שני ענקי האמנות הישראלית יחיאל שמי ואורי ריזמן. המפגש בין שמי, יפה הבלורית והתואר של הקיבוץ ובין ריזמן, הצייר הגאון והקצת משוגע של הקיבוץ חושף הקשרים מפתיעים. אהבתי במיוחד את התערוכה באטליה, בחלל ששימש הסטודיו של שמי. הציורים של ריזמן נראים רעננים במיוחד בחלל הפיסול של שמי, ובחלל הציור יש הצבה חכמה ויפיפה שאצרה סמדר שינדלר ומפגישה בין רישומים וחומרי ארכיון של השניים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
התערוכות של יונתן עומר מזרחי במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון ושל מיכל הלפמן בגלריה זומר הראו לי שאפשר לגעת ולהגיב לעולם שאחרי שבעה באוקטובר בצורה שהיא בה בעת אינטליגנטית, מרגשת ומלאת ניואנסים.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"כולנו חטופים",מערך ההפגנות של גשר בגין. הידיעה שיש קבוצת של אנשים שמפגינה מדי שבוע וחלקם גם מדי יום למען השבת החטופים תומכת במשפחות החטופים. לי אישית זה גם מחזיר קמצוץ של אמון במין האנושי. אני חש אסיר תודה לכל אחד ואחת מהמפגינים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שמצליח ללכת כל בוקר לים ומצליח ליצור מראית עין של חיים נורמליים במדינה לא נורמלית.

מה יהיה?
כולם יחזרו וביבי ירד מהשלטון. כי ניסים קורים וצריך להאמין בהם.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• תערוכה
• מאמנים
• לחם אביגיל
• גלריית סדנאות האמנים
• גת
• הרכבת הקלה

>> יסמין גודר היא מביכרות הכוריאוגרפיות והיוצרות בישראל, מתגוררת ביפו עם בן זוגה ובתה. ב-18.12 יעלה המופע המשותף שיצרה עם דיקלה לפסטיבל ישראל, "אהבה, מוזיקה (עכשיו)" בביתן 1 בגני התערוכה.עוד פרטים וכרטיסים אתם יודעים איפה

>> העיר של אייר אלעזרא // המפלצת מרחוב מזא"ה והמקום הכי סקסי
>> העיר של ג'ולי שלז // עץ שעליו התנשקתי וקפה שהוא בית כנסת

1. פארק המדרון

הפארק האהוב עלי ביי פאר בעיר. הוא כבר הרבה מעבר למקום שאני אוהבת אלא ממש התמכרות נפשית. אני הולכת אליו להתאוורר, לראות את הים להתחבר אל השמיים. לפעמים הוא נראה לי כמו ציור של רותקו, קווי צבע שנפגשים בחיבור הוריזונטלי שכל יום משתנים ומייצרים גוונים חדשים. הפארק הזה שקט עד כדי כך שבזכותו התחלתי לרוץ לפני שלוש שנים. הוא גם פארק שבו אפשר לעשות פיקניק עם יין מול נוף של שקיעה מרהיבה וים אינסופי. הוא מתנה חינמית ומלאת השראה.

2. שדרות ירושלים

מאז שעברתי ליפו ב-1999 השדרה עברה המון שינויים, אבל היא מכילה היסטוריה, הדר ומיסתורין לצד גראנג'יות של שנות ה-80' ואסליות מקומית. בתקופת הקורונה התנדבתי לחלק תרומות אוכל והגעתי לכל מיני בניינים וחצרות פנימיות בשדרות ירושלים, ושם גיליתי עוד פינות מסתור ואת הצד האחורי של השדרה שמזכיר חצרות פנימיות של נאפולי. על שדרות ירושלים יש את הירקן של פעם ואת הבורקסים והשווארמה שלא מתיימרים להיות משהו אחר, אבל גם חנויות למוצרים אורגניים, אופציות לקפה מפונפן וטעים ומקומות לשתות יין. היא מנקזת אליה את כל היפואים והיפואיות ומחברת ביניהם. מאז שהרכבת הקלה הצטרפה אני ממש מרגישה שדרוג של שקט, ירידה בפיח וחיבור לאורבניות שהיא לא מוגזמת או מלוטשת מדי. הסטודיו שלי, במרכז תרבות מנדל, יושב קרוב לשדרה, ואני חוצה אותה מדי יום, בהלוך וגם בשוב, ומתמלאת באנרגיות שלה.

3. לחם אביגיל

לחם אביגיל היא מאפיית בוטיק קטנה אך חד פעמית. הכרתי את אביגיל דרך מפגש הורים לקראת פתיחת הגן הדו-לשוני ביפו. בתקופת הקורונה היא התחילה לאפות לחם מחמצת מופלא ולאחר שנכחתי בסדנה שלה, הבנתי את המורכבות והמסירות הנדרשות לאפיית לחם איכותי. התשוקה והאהבה שהיא משקיעה בכל כיכר מורגשות בטעם ובטקסטורה. מאז היא פתחה את המאפייה שלה והשדרוג הורגש מיד – רף חדש של טעמים והשקעה. כל ביקור שם הוא חגיגה. ממליצה לטעום חתיכה עם טחינה שחורה או חמאה, ולהתאהב.
יהודה הימית 33

3. חומוס עלי קרוואן // קפה עלמה

בפינת יהודה הימית ושבטי ישראל נמצא שילוב שמרגיש כמו הלב של השכונה שלי. בכל פעם שאני חוזרת מסיבוב הופעות בחו"ל, אני רצה להתקרקע עם מסבחה חמה ומלאת תבלינים מנחמים בעלי קרוואן. מיד אחר כך, דלת אחת שמאלה, אני מקנחת בכוס קפה וכדור שוקולד בקפה עלמה. כשעברתי לשכונה ב-1999, הייתי רואה ילדים הולכים בבוקר עם צלחת ריקה וחוזרים עם צלחת חמה, מלאה בשמן זית ירוק, כמון ופפריקה. רק עם הזמן גיליתי את האוצר הקולינרי של עלי קרוואן וגם את האנשים שעובדים שם, כולל בעלה של הגננת האהובה על בתי.

באותן שנים עוד נסעתי לתל אביב בשביל הפוך טוב, עד שקפה עלמה נפתח בפינה הקרובה. זהו בית קפה שכונתי אמיתי שמחבר את הקהילות השונות שחיות כאן. אפשר לשמוע בו שפות מגוונות, לראות פרלמנטים חבריים ומשפחתיים ולהיפגש עם שכנים בקלילות, לצד קביעת פגישות עבודה. עבורי, החיבור הזה בין החומוס האסלי לקפה השכונתי מסמל את השילוב המיוחד כל כך שיפו מאפשרת.

5. אדרת

אמנם לא ביפו, אבל שייכת ליפואית – אדרת ברחוב בוגרשוב היא מקום מושלם למציאת בגדים וואן אוף א קיינד. ככל שהזמן עובר, אני משתדלת לדייק את מה שאני לובשת ולצמצם את הרכישות שלי, מתוך מחשבה שכל פריט שאבחר יהיה בשימוש רב ואמיתי. באדרת אפשר לתאם ולהביא בגדים תחת הגדרות מסוימות ולקבל קרדיט במקום, איתו אפשר לצאת למסע שופינג בחנות. הטעם של אופירה, בעלת החנות, מדויק ומפתיע, ותמיד יש שם אוצרות שלא פעם או פעמיים קלעו בול למה שהייתי צריכה. מצאתי שם שמלת נצנצים מהממת לאירוע חגיגי, שמלות כיפיות לקיץ, ולאחרונה שני טי שירטים שאני לא מפסיקה ללבוש. אדרת היא הרבה יותר מחנות – זה מרחב שמציע אלטרנטיבה לקנייה הקונבנציונאלית. ממליצה בחום להיכנס ולגלות את האוצרות הייחודיים שמחכים שם.
בוגרשוב 53

מקום לא אהוב בעיר

ממש מתחת לסטודיו שלי יש אזור חניה אפור, שמיועד לפריקה ועלייה בלבד. אבל כל יום אנשים רבים מתבלבלים, והמקום הופך לזירת גרירה בלתי נגמרת של מכוניות. אמנם יש שלט שמציין שאסור לחנות שם, אבל הוא מוסתר מאחורי עץ, כך שלא מפתיע שרבים לא מבחינים בו. האוכלוסיה שנופלת בפח הזה היא לרוב מבוגרים, אמהות ממהרות לקופות החולים, או סתם אנשים מבולבלים שלא מבינים את המצב עד שכבר מאוחר מדי. הכאב הכי גדול הוא לצפות בהם חוזרים למקום ומגלים שהמכונית נגררה. אני מוצאת את עצמי לא פעם צועקת מהחלון כדי להזהיר אותם, והתגובות מגוונות – מהפתעה מוחלטת ועד כעס קל על כך שהרסתי להם פוטנציאל חניה. ובכל זאת, קשה לי לעמוד מנגד ולראות אנשים נופלים שוב ושוב לסיטואציה הזאת. בקיצור, כואב הלב לראות את זה קורה כל כך הרבה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
היצירה של איציק ג'ולי, "3++" של תיאטרון נוצר, מהדהדת את התקופה עם שאלות על העתיד והסיבתיות לחיים, לצד האפשרות לנכוח בגוף ולהרגיש בבטחה את החופש הדמיוני שיש לנו. זה נע בין מופע פרפורמנס לתערוכת וידאו ואור, ומזמין את הקהל לחוויה אימרסיבית בגלריה תעשייתית ענקית חדשה במתחם רדיקל. העיסוק ברוח הנשית שמבקשת להשמיע את קולה בעולם משוסע נגע בי אישית. העבודה של התאורה והוידיאו איפשרו לי לחלום ולקחת אותי למרחבים אחרים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר של תיך נאת האן "אמנות החיים", מורה לבודהיזם, במקור מוייטנאם. אני מוצאת הרבה נחמה במבט שלו בתקופה הזאת של המלחמה. הוא מציע דרכים אלטרנטיביות להתמודד ולהתבונן על תקופות של קושי כאב ואובדן, ונותן כלים של נשימה, עצירה ושלווה, להמשיך ולחפש עדיין מקומות רכים ופגיעים אשר מכילים את עצמנו ואת האחר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לארגון עומדים ביחד. לחוות שותפות ערבית-יהודית בתוך המדינה זו בעיניי משימה קריטית. אני מעודדת יוזמות של חיבור והשקעה שמתקיימות מתוך נוכחות משמעותית כאן, מתוך האזנה, דיאלוג וניסיון אמיתי ליצור מקום לכולן.ם. כמי שגרה ביפו, במרחב משותף, החיבור לכל הקהילות שסביבי הוא עניין מרכזי עבורי. אני מאמינה ביכולת שלנו למצוא כוח, הומניות ותקווה דווקא דרך המבט המשותף – גם בזמנים של קושי ומשבר. במיוחד עכשיו, חשוב שנמשיך להתעקש על השותפות הזו. חשוב שנפעל מתוך חזון של דיאלוג אמיתי ונרחיב את השפה המשותפת שיכולה להוביל אותנו למקום טוב יותר לכולנו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מתחילת המלחמה אני נפעמת מהרוח ההתנדבותית שממלאת את תל אביב-יפו ומהכמות האדירה של אנשים שנותנים מעצמם ותורמים. אחת מהן היא ד"ר דנה מור, חברה טובה שלי ופסיכולוגית במקצועה, שמתחילת השבוע השני של המלחמה מתנדבת במטה המשפחות של החטופים. דנה נמצאת שם מאז, תורמת את כל הידע והיכולות שלה ונוכחת בלב הקושי והטרגדיה. היא מלווה את המשפחות במסירות עצומה, ולא מוותרת גם כשהמציאות סביב כל כך מורכבת וכואבת. היא דוגמה יוצאת דופן לכוח, חמלה ונחישות בתקופה כל כך קשה.

5. מה יהיה?
אין לי תשובה טובה. המילים נעתקות מפי לנוכח הקיצוניות של הכל. אין לי מושג מה יהיה. אולי דווקא בכך טמונה התשובה: להיות נוכחים בתוך האי-ודאות, ולמצוא בה את היכולת לתפקד, לחיות, להעניק, ולשמור על שפיות. אני שואפת לכך שנמצא בתוכנו את המקומות הטובים, את התכונות שמאפשרות לנו לבנות עתיד מעודד יותר – חברה מכילה, ליברלית ופתוחה, פחות מקוטבת, חברה שתוכל אולי להתמודד עם השאלה ההמשכית של הקיום כאן ולחפש לה פתרון.

–

• העיר שלי
• יסמין גודר
• דיקלה
• פארק המדרון
• שדרות ירושלים
• אבו חסן
• קפה עלמה
• לחם אביגיל
• אדרת
• בודהיזם

יעל סלומה היא אמנית וידאו והדפס, חיה ועובדת ביפו. עבודותיה נוגעות בתרבות האינטרנט ובתרבות הפופולרית על מנת להתבונן באופנים בהם התרבות המערבית והישראלית מייצגות ומשכפלות תפיסות ומיתוסים דתיים. ביום שישי הקרוב (7.6, 12:00) תתקיים הפתיחה של תערוכתה החדשה במוזיאון יפו, "הרועה", תערוכה רחבת היקף הכוללת מיצב בן ששה סרטי וידאו, עבודת וידיאו שאורכה שש שעות וסדרת רישומים – כולם עוסקים בהצטלבות בין אלוהים, אמונה ומוזיקה פופולרית.פרטים נוספים כאן

>> העיר של דנה ברלב: ים, כלבים, כיכר של גאון ולחמניה בצורת דובי
>> העיר שלנו: 8 המלצות מעולות שקיבלנו מתל אביבים בשבוע שעבר

1. לחם אביגיל

אל לחם אביגיל הגעתי במקרה, באחר הצהרים אחד כשהתהלכתי רעבה ברחוב יהודה הימית וריחות האפיה הובילו אותי פנימה. אמנם בשנים האחרונות נפתחו המון מאפיות לחמים מצוינות ברחבי העיר (שרויטמן וחגי – אם ננקוב בשמות ספציפיים), אבל אביגיל שונה מכולם. היא מתבססת על מסורות אפייה רוסיות-גרמניות-צפון אירופאיות, ואת הלחמים שלה ניתן לתאר באוקסימורון הבלתי אפשרי: דחוסים-אווריריים. אני אוהבת במיוחד את "לחם פועלות" ו"לחם יפואי", אבל יש גם לחם מחמצת ללא גלוטן, ולחם שיפון רוסי מסורתי.
יהודה הימית 33

2. גלריה תער

גלריה תער היא הגלגול העכשווי של האופנובנק – חלל תצוגה קטנטן שנפתח לפני כמה שנים במחסן הסטודיו של האמנים יואב וינפלד ועומר שיזף. אמנם החלל גדל (באופן יחסי) מאותו כוך שבו הם התחילו, אבל הגישה הקולית נותרה כשהייתה. תמיד אמצא שם תערוכות קטנות אך חכמות של אמנים צעירים ומעניינים שבוחנים, מאתגרים ומרחיבים את גבולות שדה האמנות.
גינת אלוף בצלות, סמוך לרחוב הרצל 53

3. פסל מנדטורי מספר 1 // גבי קלזמר

אני אוהבת כשאמנות יכולה לדבר בכל מיני גבהים לכל מיני אנשים בכל מיני תקופות בחיים. בסיבובים בעיר הגדולה בילדותי, אחד האתרים האהובים עלי היה פסל מנדטורי מספר 1 של הפסל גבי קלזמר. כילדה, מצאתי את ההתגלמות של אלומת האור של הפנס דווקא כקונוס פלדה כבד ואטום בלתי צפויה ומשעשעת. בכל פעם מחדש הייתי מופתעת מהניגוד בינו לבין כל הפנסים האחרים: בין האור לחושך, בין השקיפות של חלקיקי האוויר לאטימות של הברזל, בין הקלילות של גל אור לכובד של הייצוג שלו בפסל הזה.
שדרות בן גוריון 86

אור בחושך. פסל מנדטורי מס' 1, גבי קלזמר (צילום באדיבות עיריית ת"א-יפו)

4. דקור עץ

כל יצירה חדשה, כל תערוכה וכל "פרויקט" חדש בבית מתחילים תמיד בביקור בדקור עץ – מחסן העצים הכי מסביר פנים בעיר. ככל מחסן עצים, גם לדקור עץ יש פלטות עץ מסוגים ועוביים שונים. אבל בניגוד לאחרים, הם מוכנים לחתוך את הפלטות לפי מידות ספציפיות, ולא מחמיצים פנים לנוכח בקשות שונות ומשונות (ויש לי לא מעט כאלה). העובד החמוד, קמרן, תמיד יעשה הכל במהירות ובדיוק מילימטרי ראויים לציון.
שוקן 9

5. גינת הזינגרים (הטרקטור)

את מרבית אחרי הצהרים שלי בשנה וחצי האחרונות אני מבלה בגינות משחקים עם בתי. מאחר שכך, הזדמן לי לבחון לעומק כל גינה וגינה מדרום לדרך יפו ועד בת ים, ולבסס דעות מוצקות על כל אחת ואחת מהן. גינת הזינגרים, הידועה יותר בקרב ההורים כ"גינת הטרקטור", היא ללא ספק החביבה הן עלי והן על הקטנה. בעוד שכינוי הגינה מבוסס על דגם טרקטור קיבוצי, המתקן המרכזי בה הוא בכלל רובוט. אם הקטנה הייתה יכולה לדבר היא הייתה אומרת שהיא אוהבת שיש בו הרבה מדרגות בכיוונים שונים. ואני אגיד שזה נחמד שיש איפה לקנות קפה רגע לפני שצוללים לעוד אחר הצהרים של ידיים דביקות.
רבנו ירוחם 7

מקום לא אהוב בעיר

כבישי ומדרכות העיר.תרבות הנהיגה הישראלית מעולם לא הייתה ידועה כסבלנית, מכילה, נעימה ושקטה, אבל הכאוס ששורר בכבישי תל אביב בשנים האחרונות הוא ללא ספק שפל חדש ביחסיי כאדם שומר חוק (ברוב האספקטים בחיי) עם כמעט כל נהג אוטובוס, רכב, אופנוע או אופניים. בשנים האחרונות נוצרו נורמות מפוקפקות בכבישי העיר, שנדמה שכבר הספיקו להתבסס כסטנדרטים החדשים. רכב חונה בגסות על המדרכה ולא מאפשר אפילו מעבר אדם המתהלך על שתיים (שלא לדבר על הורים עם עגלה, או נכים בכסאות גלגלים) – מצוי בשכיחות של אחד לבלוק. רוכב אופנוע שחוצה באדום (אפילו לא כתום כהה) – הוא כבר לא סיבה להתרגשות. אופניים חשמליים שנוסעים במרכז הנתיב הנגדי, מתקרבים לעברך במהירות שיא? קורה לפחות פעם ביממה. חוקי התנועה הפכו לאיזושהי המלצה כללית, שרק מתי-מעט מצייתים לה בקפדנות. וכך, בכל פעם שאני מהלכת ברחוב אני כמעט-נדרסת לפחות עשר פעמים בשעה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בת שבע, עבודה אחרונה.היצירה מ-2015 של אוהד נהרין ואנסמבל בת שבע נדמית ב-2024 כנבואה שהגשימה את עצמה. תנועות הרקדנים, הסצינות ההולכות ומתפתחות והדימויים העולים לאורך היצירה מהווים קפסולה של הקיום הישראלי העכשווי: אלים ומנוכר מחד, נהנתני ואסקפיסטי מאידך ובעיקר – מצוי בחוסר שקט.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
היצירה שנותנת לי כוח בשבועות האחרונים היא דווקא מעשה ידי הטבע. זוהי עונת תותי העץ, והם מבשילים עכשיו על ענפי עצי התות בכל רחבי יפו, רבים מהם בחצרות פרטיות של תושבי השכונה. בחצרות שאת בעליהן אני מכירה, אני גם מרשה לעצמי לקטוף תות אחד בכל פעם שאני חולפת במקום. וכך, ההליכה שלי ברחובות השכונה מנוקדת בנשנושי תותי עץ טריים. אפילו כבר הספקתי ללמוד איזה עצים בדיוק מניבים את התותים המתוקים ביותר. אל מול ההרס שזורעים בני האדם באזורינו, וביתר שאת בשמונת החודשים האחרונים, יש משהו מעורר השראה בכוח של הטבע לשוב ולהתמיד בכל שנה מחדש להניב פרי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תרבות של סולידריות. הם עושים עבודה חשובה מעין כמוה במגוון רחב של תחומים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
איברהים ממכבסת התאומים.השבעה באוקטובר והמלחמה הקשה בעזה הביאו לפתחם של תושבי יפו היהודים והערבים מורכבויות בלתי אפשריות. המכבסה של איברהים מלאה תמיד בערימות מסודרות למופת של כביסה ריחנית, ובמקפלות מיומנות ומהירות ידיים. איברהים הוא איש מקצוע מקסים ואדיב, ואני סומכת עליו שיטפל בטובות שבמחלצותיי שספגו את הכתמים המשונים ביותר.
מכבסת התאומים, שדרות ירושלים 113

מה יהיה?
אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני כן יודעת שאני רוצה להמשיך לחיות כאן, בעברית.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• יפו
• לחם אביגיל
• גינת אלוף בצלות
• פסלים בתל אביב
• להקת בת שבע