פעמיים ראיינתי את ליאונרדו דיקפריו, יחד עם מספר קטן של עיתונאים. הפעם הראשונה היתה ב-1995 על הסרט "יומן נעורים", שבו הגיש הופעה מעונה וצובטת לב כנער נרקומן. בגיל 21 הוא היה יפה כמלאך, ונדמה היה שרצה להרשים אותנו שלמרות חזותו השברירית, הוא כבר לא ילד אלא גברבר פרוע. שנתיים לפני כן הוא זכה במועמדות ראשונה לאוסקר על הופעתו שומטת הלסת כאוטיסט ב"מה עובר על גילברט?", וזכרתי לו גם את הופעתו המרגשת בסרטו הראשון "כך הייתי", כנער שקורא תיגר על הגבר האלים שהתחתן עם אמו. את הגבר הדורסני גילם רוברט דה נירו, מי שנחשב אז לגדול שחקני הקולנוע, ודיקפריו התמודד מולו בעוז. שנים אחרי כן הליהוק הזה יתגלה כסוג של נבואה קולנועית. אבל בל נקדים את המאוחר.

הפעם השנייה שראיינתי את דיקפריו היתה ב-1998 על "האיש במסכת הברזל", עיבוד לרומן המוסקטרים של אלכסנדר דיומא. הפעם הוא היה אדיש ומשועמם, ובאופן בולט פשוט רצה להיות במקום אחר. כדי לרצותו, אנשי היח"צ הושיבו לצידו את גבריאל בירן וז'ראר דפרדייה, שענו על שאלות במקומו, והכל נגמר בתוך דקות ספורות. מה שקרה בין לבין, היה "טיטאניק" – שובר הקופות הטיטאני שהפך אותו לכוכב הכי גדול בעולם, אך גם הוליד את הטענות שמדובר בסתם עוד יפיוף. דיקפריו לא מיהר להיענות להצעה לגלם את ג'ק דוסון האביון, ששובה את ליבה של רוז מהמחלקה הראשונה, כי חשש שזה בדיוק מה שיקרה. ג'יימס קמרון הפך אותו לאהוב הנערות, ובבוא היום הסרט זכה ב-11 אוסקרים, ועוד שתי מועמדויות לקייט ווינסלט ולגלוריה סטיוארט, ורק דיקפריו נשאר מחוץ למעגל המועמדויות והפרסים.

כדי להזכיר לכולם שהוא שחקן אמיתי, הוא בחר לשוב לסרטים עצמאיים. אבל אחרי "טיטאניק" השכר שלו קפץ לעשרים מיליון דולר, וזה יצר בעיה. שלא באשמתו, במשך כשנתיים-שלוש יצא לנער הזהב מוניטין של בולדוזר הוליוודי שדורס את הקולנוע העצמאי דל התקציב. ב-2000 הוא כיכב ב"החוף", הזיית הסמים של דני בויל, הבמאי הבריטי המגניב שעד אז יצא קבוע עם יואן מקגרגור ("חברים לרצח", "טריינספוטינג"). החלפתו של מקגרגור בדיקפריו נתפסה כבגידה של הבמאי, שמכר את נשמתו להוליווד. וכשדיקפריו הביע עניין לגלם את סוכן הבורסה הרצחני פטריק בייטמן ב"אמריקן פסיכו", המפיקים תאבי הבצע מיהרו לפטר את כריסטיאן בייל ואת הבמאית המיועדת מארי הארון שליהקה אותו. המקרה עורר מהומה רבתי, ודיקפריו נסוג ואמר שלא התכוון לגזול תפקיד מאף אחד. במקום זאת הוא גילם מעין פרודיה עצמית ככוכב נרקיסיסטי ב"סלבריטי" הכושל של וודי אלן.

בתקופת הביניים הקצרה הזאת, שבה התקשה למצוא את דרכו, הופעתו הזכורה ביותר היא דווקא כבדיחה ב"נוטינג היל". כשיו גרנט מתפלח לסדרת ראיונות יחצ"ניים בסרט חלל שלא ראה, ונתקל בשחקנית ילדה (מישה ברטון) שכבר הופיעה ב-22 סרטים, היא אומרת לו שהכי נהנתה לעבוד עם ליאונרדו. "דה וינצ'י?" הוא שואל. "דיקפריו", היא עונה. "והאם הוא הבמאי האיטלקי המועדף עלייך?" הוא מגמגם ביו גרנטיות טיפוסית.

ואז הגיעה ההצעה מבמאי איטלקי שהעלתה את הקריירה שלו על מסלול חדש. כשמרטין סקורסזה ליהק את דיקפריו לתפקיד העלם הנוקם באפוס ההיסטורי "כנופיות ניו יורק", זה נראה כמו חיזור של הבמאי הוותיק והמוערך אחרי הקהל של "טיטאניק". בגיל 26 דיקפריו עדיין ניחן בבייבי פייס, והוא נראה גבעולי מכדי לשאת על כתפיו את כובד משקלו של הסרט עתיר הניצבים. הוא אמנם השקיע את כל כולו בתפקיד, כמו שהוא עושה תמיד, אבל סיפור האהבה עם הכייסת קמרון דיאז לא ממש עבד, מה גם שמולו רשף דניאל דיי לואיס באחת ההופעות הכבירות בתולדות הקולנוע.

אבל סקורסזה לא ויתר, ושב ללהק את דיקפריו בעוד חמישה סרטים, מה שסימן אותו כיורשו של דה נירו, מי שהיה שותפו הכמעט קבוע ליצירה משנות השבעים ועד התשעים. תפקידו הבא בסרט של סקורסזה, כחלוץ התעופה המיליארדר האווארד יוז, ישב על דיקפריו כמו כפפה, סידר לו מועמדות שניה לאוסקר, והוא שב וביסס את מעמדו כאחד השחקנים הכי מוערכים בהוליווד. להערכה המחודשת תרמה העובדה שהוא החל להעלות בשר, ואיבד את יופיו הבלונדיני הרך, שככל הנראה הפריע לחלק מהצופים (כנראה רובם גברים) לזהות את כשרונו הפנומנלי. השינוי הפיזי שחל בו בין "כנופיות ניו יורק" (2002) ל"רוצחי פרח הירח" (2023), שבו הופיע לצד דה נירו, מסמן את ההתבגרות של דמותו הקולנועית. יש לציין ש"רוצחי פרח הירח" הוא לא הסרט הראשון של סקורסזה שבו דה נירו ודיקפריו הופיעו זה לצד זה – קדמה לו הקומדיה הקצרה (15 דקות) "האודישן" מ-2015, שבה השניים, בתפקיד עצמם, מגלים לדאבונם שהם מועמדים לאותו תפקיד, ומפסידים אותו לכוכב שלישי. בעקרון זה סרט פרסומת לקזינו שנוצר בתקציב של 70 מיליון דולר, אך הוא מבדר ביותר.

הפעם האחרונה שדיקפריו גילם נער נואש היתה ב"תפוס אותי אם תוכל" של סטיבן ספילברג (2002) שבו סיפק הופעה זיקיתית וכובשת כנוכל שמחפש דמות אב. מאז רוב הדמויות שהוא מגלם הן לא מאוד סימפטיות, שלא לומר נבלים במלוא מובן המלה – כלומר, הוא שילוב יוצא דופן של כוכב ומה שנוהגים לכנות שחקן אופי. אחרי שזכה במועמדות שלישית לאוסקר על תפקידו כסוחר הנשק תאב הבצע ב"לגעת ביהלום" של אדוארד זוויק, הוא הבריק לגלם את ראש האף.בי.איי. המושחת ב"ג'יי אדגר" של קלינט איסטווד, בעל העבדים הסדיסט ב"ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו, וכוכב הטלוויזיה הנוירוטי ב"היו זמנים בהוליווד", גם הוא של טרנטינו, שבו דווקא הכפיל שלו בראד פיט הוא זה שנראה ומתנהג כמו כוכב הוליוודי. כזכור, דיקפריו גם הוביל את "התחלה" של כריסטופר נולן, והיה מעולה כבעלה הבוגדני של קייט ווינסלט בדרמת שנות החמישים של סם מנדז "חלון פנורמי". כלומר, הוא עובד עם הבמאים הכי בולטים בהוליווד, וכתוצאה מכך רשימת הסרטים שלו היא מהמרשימות והמגוונות שיש. בסרטו הבא, דרמת הפשע " The Battle of Baktan Cross", שמיועדת לצאת למסכים באוגוסט 2025, הוא ישתף פעולה לראשונה עם פול תומאס אנדרסון הגדול.

2013 היתה השנה האחרונה שבה פניו של דיקפריו עדיין ניחנו בשאריות של רכות נעורים. זה התאים לדמות החמקמקה ועתירת הניגודים של המיליונר הרומנטי ב"גטסבי הגדול", שאוחז באמונה ילדותית שאפשר להשיב את העבר. ומה שהוא עשה באותה שנה ב"הזאב מוול סטריט" כסוכן בורסה נוכל זה לא יאומן. הוא גם היה מצחיק להפליא. בביקורת שלי על הסרט כתבתי שהוא "נותן הופעה וירטואוזית כאיש שכל כך נהנה להיות הוא עצמו, ואף רואה עצמו כמנהיג נדיב שעוזר לאנשים הקטנים להגשים את חלומותיהם… זאת הופעה מזהירה, אחת הטובות בקריירה של השחקן המחונן הזה, והגיע הזמן שבהוליווד יתאפסו ויתנו לו אוסקר".

לקח לחברי האקדמיה עוד שנתיים בטרם העניקו לו את הפרס המיוחל על הופעתו ב"האיש שנולד מחדש" של אלחנדרו ג'י. איניאריטו, שעם היותה מאתגרת פיזית היא דווקא אינה אחת מיותר המעניינות שלו. כמה טוב שהזכייה לא בלבלה אותו, וגם אחריה הוא ממשיך לגלם דמויות מגוונות בז'אנרים שונים, בהן הפרופסור הטוב שמתבלבל באור הזרקורים בסאטירה "אל תביטו למעלה" של אדם מקיי. אפשר רק לקוות שהנטייה שלו להתאבד על התפקידים שהוא מגלם לא תוביל אותו למנהרות חשוכות. היום הוא חוגג חמישים, מן הסתם לצד זוגתו בת ה-26, דוגמנית הצמרת האיטלקיה ויטוריה צ'רטי. כלי התקשורת מדווחים שהם ביחד כבר יותר משנה, שזה ככל הנראה הישג יוצא דופן עבורו. נראה שהרושם שרצה להשאיר על העיתונאים כשהיה בן 21 אכן מייצג את חייו מחוץ למסך, אבל אנחנו כאן כדי לחגוג את כשרונו האדיר של דיקפריו כשחקן הבולט בדורו, שתורם תרומה מהותית להישרדותו של קולנוע איכותי בעידן הקומיקס.
לרגל יום הולדתו, ב-yesVOD אספו קטגוריה של סרטי דיקפריו:כנופיות ניו יורק, גוף השקרים, הזאב מוול סטריט, גטסבי הגדול, התחלה והמהירים והמתים.

• המסך
• ליאונרדו דיקפריו
• קולנוע
• מרטין סקורסזה

מרטין סקורסזה נוהג להופיע בסרטיו בתפקידי אורח קצרצרים, לרוב בעלי משמעות סמלית. ב"נהג מונית" הוא הנוסע במוניתו של רוברט דה נירו שאומר לו שהוא הולך לרצוח את אשתו הבוגדנית ושותל במוחו את גרעין האלימות שמתפרצת ממנו בסוף הסרט, וב"הוגו" הוא הצלם שמצלם את אבי הקולנוע ז'ורז' מלייס.

>> בוקר מעולה: 16 סרטי המערבונים הגדולים בכל הזמנים
>> הטאבו האחרון בהוליווד: נטלי פורטמן וג'וליאן מור חודרות עמוק

בסרטו החדש הקולנוען הנערץ לקח לעצמו תפקיד קטנטן בסצנת מפתח, שבה הוא מקריא מעל הבמה את עוולות תושבי אמריקה הלבנים לילידי הארץ. זה רגע צובט לב שכמו משמש אותו להתנצל על כך שלקח לו יותר מחמישים שנות קולנוע עד שהגיע לעסוק בחלק הזה של ההיסטוריה האמריקאית. יש לציין שהוא עשה זאת בשיתוף פעולה מלא של בני האוסייג', שחששו מההיסטוריה ההוליוודית של מושיעים לבנים וייצוגים סטריאוטיפיים של ילידים, וזה ניכר בהקפדה על הפרטים ובכבוד העמוק שהסרט מעניק להם ולמסורת שלהם.

המחולל המרכזי של "רוצחי פרח הירח" הוא נושא שסקורסזה כבר עסק בו לא פעם, למשל ב"קזינו" וב"הזאב מוול סטריט" – תאוות בצע. הנושא הזה הניע גם את מערבוני הספגטי הציניים של סרג'יו לאונה, וסקורסזה שואל ממנו כמה תווים ויזואליים, אם כי סרטו יותר חמור סבר. ב-1897 התגלה נפט בשמורה באוקלהומה אליה הוגלו הילידים משבט אוסייג', ולפתע הם הפכו לאנשים עשירים. בשנות העשרים של המאה העשרים, כשישים מבני האוסייג' נרצחו בנסיבות מסתוריות, עד שסוכנים של לשכת החקירות של הממשל הפדרלי – הגוף שקדם ל-FBI – נשלחו לאזור לחקור מה קורה שם. האירועים האלה תוארו בפרוטרוט בספרו של דיוויד גראן "רוצחי פרח הירח: רציחות האוסייג' ולידת ה-FBI", וזה עובד למסך על ידי סקורסזה, שחתום גם על התסריט לצד אריק רות' ("פורסט גאמפ").

סוכני הממשלה מצטרפים לעלילה רק במערכה השלישית של הסרט הארוך, הרחב והעמוק הזה, שמתחיל עם הגעתו של ארנסט ברקהארט (ליאונרדו דיקפריו) לתחנת הרכבת במחוז, אחרי שלחם במלחמת העולם הראשונה. מבחינה עלילתית הפתיחה רומזת ל"המחפשים" של ג'ון פורד (מערבון שהנרטיב שלו שימש השראה ל"נהג מונית" של סקורסזה), וכמותו הסרט עוסק בגזענות כלפי הילידים. רק שבמאה העשרים הנבלים התיישבו מאחורי שולחנות.

על הרציף של תחנת הרכבת אנחנו מקבלים תמונה חיה ומפורטת של השפעת הזהב השחור על החיים באזור. המוני אנשים, בגווני עור שונים, מחפשים ומוצאים שלל דרכים להתפרנס מהתגלית. הכסף הגדול שייך לבני שבט האוסייג', אבל מפקחים עליו גברים לבנים שמונו על ידי המדינה – הילידים נתפסו כחסרי יכולת – והם שמעבירים להם קצבאות חודשיות.

בדרכו אל ביתו הגדול והמבודד של דודו העשיר ויליאם הייל (רוברט דה נירו) ברקהארט חולף על פני שדות נפט עתירי מגדלי קידוח ואחריהם שדות מרעה של עדרי פרות. הניגוד הבולט בין שני המראות מסמן את השינויים החברתיים והכלכליים באזור, וגם את התרכובת הז'אנרית הייחודית של הסרט. הפרות שייכות להייל, שטוען שאין לו עניין בנפט ומציג עצמו כאיש ציבור ונדבן, אבל הוא מכוון את אחיינו למצוא לעצמו אישה אינדיאנית כדי לשים ידו על כספה. ברקהארט מתחיל לעבוד כנהג, ומציע את שירותיו למולי (לילי גלדסטון, שגדלה בשמורה במונטנה). ככל הנראה היא מוצאת חן בעיניו, אבל לשאלתה הוא מתוודה בשמחה שהוא מאוד אוהב כסף. טקס חתונתם הוא אירוע שמח וצבעוני מאוד, במסורת השבטית. שאר הסרט אפל יותר בצבעיו ובמניעיו.

דה נירו היה כוכב סרטיו של סקורסזה מ"רחובות זועמים" ב-1973 ועד "קזינו" ב-1995. ב-2002 דיקפריו ירש את מקומו באפוס ההיסטורי "כנופיות ניו יורק". זאת הפעם הראשונה ששני השחקנים הגדולים האלה מופיעים יחד בסרט באורך מלא של סקורסזה. חלוקת התפקידים נדמית סמלית – דה נירו הוא המנטור רב הניסיון שמנחה את אחיינו הלא מאוד חכם, שולח אותו למלא את הוראותיו ומשחית את נפשו. שניהם מצוינים, אך מי שמעניקה לסרט עוגן רגשי היא גלדסטון בהופעה מאופקת ונבונה, כאישה בעלת אבחנה שרוצה לבטוח בבעלה.

פרט להם הסרט מלא בהמון דמויות מובחנות, של גברים לבנים ושל ילידים (בעיקר נשים) ובשלל התרחשויות ומזימות מסועפות, שבהדרגה מתגבשות כמותחן פשע. התסריט נטווה ביד אמן, וסקורסזה מביים את הסרט כמאסטר וותיק. השפה הקולנועית אפית, עם תנועות מצלמה מפוארות (אך לא מתרהבות), וגם אינטימית. בהתאם לאתר ההתרחשות, הקצב יותר נינוח מזה של כמה מסרטיו העירוניים של סקורסזה. העורכת הקבועה תלמה סקונמייקר נמנעת הפעם מסיקוונסים דחוסים (בווירטואוזיות) כמו אלה שאכלסו את "האירי".

"רוצחי פרח הירח" מרתק מבחינה היסטורית ותרבותית (גם טבח השחורים ב-1921 בטולסה שבשולי השמורה משתלב במארג), עשיר מבחינה קולנועית, ובסופו של דבר מספק מבחינה רגשית. קשה להאמין שסקורסזה בן ה-81 יביים עוד סרט בקנה מידה כזה (אף שכרגע הוא עובד עם דיקפריו על ביוגרפיה של טדי רוזוולט). זאת הפקה של שירות הסטרימינג אפל TV פלוס, ובקרוב הוא יגיע לשם, אבל אפוס הפשע הזה ללא ספק נועד לצפייה על מסך גדול.

4.5 כוכבים
Killers of the Flower Moon בימוי: מרטין סקורסזה. עם ליאונרדו דיקפריו, רוברט דה נירו, לילי גלדסטון, ג'סי פלמונס. ארה"ב 2023, 206 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• מרטין סקורסזה
• רוברט דה נירו
• ליאונרדו דיקפריו
• סרטים מומלצים

• Facebook
• Twitter
• Email

נראה שליאונרדו דיקפריו מעולם לא שמע את הביטוי "חכם לא נכנס למצב שפיקח יודע להיחלץ ממנו". במהלך 20 ומשהו שנות קריירה הוא נאבק על חייו (מול המצלמה) יותר פעמים משנאלץ לנהל עם דוגמנית צעירה שיחת "יחסינו לאן". כך תשרדו את מה שכמעט הרג את דיקפריו.

רומאו חייב למות: ליאונרדו דיקפריו יזכה סוף סוף באוסקר? ראיון

[tmwdfpad]

1. תקיפת דוב ("האיש שנולד מחדש")

דיקפריו מוצא את עצמו בין כמה גורי דובים חמודים לבין אמם הזועמת. אם תיכלאו בכלוב הדובים בגן החיות התנ"כי, רצוי לשכב ולא לנוע בתקווה שהוא ישתעמם וילך.

2. טביעה ("טיטניק")

כולנו זוכרים מה קרה לדיקפריו אחרי טביעת הספינה, ואף שעד היום לא שכך הוויכוח בנוגע לסיכוי של ג'ק ורוז לשרוד יחד על פיסת העץ הצפה, יש כמה דרכים להאריך את משך ההישרדות במים קפואים: אל תשחו (אלא אם החוף קרוב) ושמרו על מינימום תנועה. נסו לצוף במקום עד להגעת עזרה או מלאך המוות, מה שיבוא קודם.

3. הרעלה ("רומיאו וג'ולייט")

בתור רומיאו, דיקפריו שבור הלב עשה את מה ששייקספיר הכתיב לו: הוא בלע רעל לאחר שחשב שאהובתו יוליה התאבדה. אם לא שעיתם לעצה לא להתאהב ואם בכל זאת בלעתם רעל – התקשרו מיד למד"א ואחר כך דאגו להקיא.

4. היתקעות או מוות בחלום ("ההתחלה")

יכול להיות שהגיע הזמן ללמוד איך לכוון שעון מעורר.

• טיטניק
• רומיאו וג'ולייט
• ליאונרדו דיקפריו
• האיש שנולד מחדש
• מדריך הישרדות
• אוסקר
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"היי, אני ליאו". בחדר במלון קלארידג' ליאונרדו דיקפריו מתרחק מהחלון שלידו. הוא מעשן סיגריה אלקטרונית וניגש לעברי. הוא מחייך. סימן טוב. השחקן ידוע כקנאי לפרטיות שלו ופעם אחת נטש ריאיון כשהרגיש שהעיתונאי היה גס רוח כלפיו. הוא בן 41, כבר לא הנער היפה להפליא שהיה ב"רומיאו וג'ולייט" וב"טיטניק". אני נפעמת בעיקר מהבגדים שלו – הוא לובש סוודר קשמיר כחול כהה שנראה רך ויקר כל כך, עד שאני נאלצת להיאבק בפיתוי ללטף אותו.

לדיקפריו לא חסרות סיבות לחייך – 2016 שייכת לו. לאחר ארבע מועמדויות לאוסקר יש סיכוי טוב מאוד שבפברואר הוא יעלה במדרגות לבמה כדי לקבל את פרס השחקן הטוב ביותר עבור "האיש שנולד מחדש". הסרט בבימויו של אלחנדרו גונזלס אינריטו ("בירדמן") מתרחש ב־1823, ודיקפריו מגלם בו את דמותו האמיתית של הצייד יו גלאס, שחבריו למסע ציד נטשו אותו בהרי הרוקי לאחר שנפצע קשות. זוהי דרמת נקמה אלימה ואכזרית שבמהלכה גלאס עובר שלל עינויים: הוא מותקף על ידי דוב ועל ידי טום הארדי (בואו נודה בזה, הוא הרבה יותר מפחיד מדוב גריזלי), נקבר בעודו בחיים, וכדי לא לקפוא למוות נאלץ לישון בתוך גופת סוס חמה. כן, זהו משחק, אבל דיקפריו חי אותו.

הצילומים, שנמשכו תשעה חודשים בקנדה ובארגנטינה, היו כל כך קשים שחלק מאנשי הצוות תיארו אותם כ"גיהינום עלי אדמות.

עברת הרבה על הסט של "האיש שנולד מחדש". בסצנה אחת הגיבור שלך אוכל כבד נא. עשית את זה?
"כן, לאחר שהכבד המזויף שהם נתנו לי נראה לא אמיתי. ארתור, השחקן האינדיאני שעבדתי איתו, אכל כבד כל היום ואני ישבתי שם ולעסתי חתיכת פלסטלינה גדולה, אז הייתי חייב לנסות. אבל עשיתי את זה רק פעמיים, והתגובה שלי נמצאת על המסך. זה אינסטינקט".

מדריך: כך תשרדו את מה שכמעט הרג את ליאונרדו דיקפריו

זהו סרט קשה לצפייה. מ־1 עד 10, כמה קשה היה לעשות אותו?
"10, אבל ידענו למה אנחנו נכנסים. ידענו שאי אפשר לעשות פה אפקטים ממוחשבים. כולנו ידענו שאנחנו נכנסים לחוויה מהסוג של 'פיצקרלדו' (סרט של וורנר הרצוג מ־1982, שנודע לשמצה על תהליך ההפקה המסויט שלו) ו'אפוקליפסה עכשיו'".

צילמתם את הסרט חשופים לאיתני הטבע. היו מפגשים קרובים עם אסונות?
"כל הסרט! אבל האויב האמיתי היה הקור, שהכה כל יום ויום. הייתה לי מכונה מיוחדת שכיניתי 'התמנון', מעין מייבש שיער ענקי עם שמונה זרועות שבו חיממתי את כל הגוף בין טייק לטייק".

אתה איש של טבע? מהסוג שקם בחמש בבוקר ויוצא לטיול?
"לאו דווקא בחמש בבוקר, אבל אני בהחלט אוהב להיות בטבע. אני אוהב שהטבע מקיף אותי מכל עבר, לצאת למקומות בעולם שהם עדיין נקיים, שיד אדם עדיין לא נגעה בהם. זו חוויה כמעט דתית – להגיע למקום כמו אגן האמזונס ואין כל ציביליזציה במרחק אלפי קילומטרים".

במסגרת המסעות שלך היו לך כמה פגישות קצרות עם המוות. הותקפת על ידי כריש בדרום אפריקה ולפני כן הייתה תקרית עם מצנח שלא נפתח. מה עובר לך בראש במצב כזה?
"זה מוזר, כי המחשבות נעשות בסיסיות מאוד, זה לא יותר דרמטי מלקבל דוח חניה. אתה פשוט חושב: שיט, למה זה היה חייב לקרות היום? אני כל כך צעיר, יש לי חיים מעולים לפניי, זה ממש מסריח. אין בזה שום דבר עמוק במיוחד, רק רצון לשרוד".

אז חייך לא חלפו לנגד עיניך.
"האמת היא שכן. היו לי כמה חוויות כאלו, עם תמונות מטושטשות של כל החיים שלך חולפים בשנייה – הדברים האלו באמת קורים. זה בהחלט קרה בסיפור עם הצניחה".

ההישרדות חיסנה אותך מהפחד ממוות?
"לא, אני עדיין מפחד ממוות באותה מידה".

מה תהיה המשמעות של זכייה באוסקר עבורך?
"בכנות? אני אף פעם לא חושב על זה כשאני עושה סרטים. אין שום דבר שעשיתי ספציפית בשביל לקבל פרס. כל פעם אתה פשוט הולך לשם ומנסה לעשות את זה הכי טוב שאפשר, מנסה לתת את כולך".

בגיל 19 היית מועמד לאוסקר על "מה עובר על גילברט גרייפ". היה לך נאום מוכן?
"לא, לא היה לי שום דבר מוכן! חשבתי שאין לי סיכוי לזכות בפרס, זה היה אסון מוחלט לו הייתי זוכה".

גדלת בשכונה קשה בלוס אנג'לס ואמרת שבתור ילד הרגשת שאתה אאוטסיידר. זו תחושה שנשארה איתך בהוליווד?
"אני חושב שתמיד ארגיש אאוטסיידר. מרטי (סקורסזה) גם היה ככה. הוא בא מרחובות ניו יורק ולא הרגיש שייך בהוליווד. אני זוכר שבתור ילד מלהקים היו דוחים אותי על בסיס קבוע. הרגשתי כמו האאוטסיידר הכי גדול וחששתי אף פעם לא אשתייך למועדון הזה. הייתה לי מין משאלה כזאת, שיום אחד הם יפנו אליי, יברכו אותי ויגידו: 'עכשיו אתה חלק מהאליטה הזאת. אתה הנבחר'".

ועכשיו אתה מרגיש מבורך?
"ועוד איך!".

כשאתה מסתכל אחורה על הסרטים המוקדמים שלך, איזה מהם אתה הכי אוהב?
"'כך הייתי'. זה היה לפני 25 שנה, אני הייתי בן 15 ואני זוכר כל פרט ופרט. הכל היה כל כך חדש עבורי. לראות את רוברט דה נירו על הסט, לראות את המסירות שלו – זו הייתה אחת החוויות שהכי השפיעו על החיים שלי".

אנשים כל הזמן מדברים על ההבדל בין שחקן לכוכב קולנוע. נראה שבילית את שנות ה־30 שלך בניסיון להשיל מעצמך את עורו של כוכב קולנוע עם סוג הסרטים שבחרת לעשות. זה נכון?
"האמת היא שהגישה שלי לגבי הסרטים שרציתי לעשות מעולם לא השתנתה. עשיתי את אותן הבחירות עכשיו ובגיל 15".

ומה עם "טיטניק"?
"אני חושב ש'טיטניק' היה צעד שלי הרחק מהקולנוע העצמאי שעשיתי אז. ניסיתי משהו שונה. אמרתי לעצמי: אוקיי, איך אני משתמש בהזדמנות הזאת כדי לממן סרט שאני ממש רוצה לעשות? אני חושב שהיכולת שלי לזהות במאים גדולים או חומר גדול השתפרה. אני מקווה שהשתפרתי כשחקן בשנים שחלפו, אבל סוג העבודה שרציתי לעשות לא השתנה מעולם".

מה אתה חושב עכשיו על שנות ה"ליאו־מניה?"
"מה?"

שנות הליאו־מניה, בערך בתקופה של "טיטניק", בסוף שנות ה־90. ככה קוראים לזה באינטרנט.
"באמת? זו הייתה תקופה ממש סוריאליסטית. זה היה מוזר. לקחתי הפסקה לאיזה שנתיים כי זה היה ממש אינטנסיבי. הייתי צריך להטעין מצברים, להתרכז מחדש".

אתה בן 41. מה עוד נשאר לך ברשימת המטלות?
"כרגע רשימת המטלות שלי אומרת לי לקחת קצת חופש".

תמכת בנשיא אובמה. אתה תומך מסור בשימור הסביבה. אתה שוקל קריירה פוליטית?
"אני לא יודע. אני כבר שנתיים עושה סרט תיעודי על התחממות גלובלית. אם הייתה עמדה שבה יכולתי לתרום יותר לנושא שאני חושב שהוא החשוב ביותר בתולדות האנושות – שינוי האקלים – הייתי שמח לתפוס עמדה כזאת. אבל זה לא בהכרח אומר קריירה פוליטית. אני חושב שחלק גדול מהשינוי צריך לבוא ממאמצים משותפים, מקבוצות ומאנשים שמנסים לטלטל את המערכת. אני חושב שהשינוי יבוא מבחוץ. אי אפשר לסמוך על פוליטיקאים שיקבלו את ההחלטות הנכונות".

השקפת העולם של "האיש שנולד מחדש" היא פסימית למדי: אנשים עושים דברים איומים זה לזה והטבע נותר שאנן. אתה פסימיסט?
"זו שאלה מעניינת עבורי, כפעיל איכות הסביבה. אתה חושב על התקופה של 'האיש שנולד מחדש' (סוף המאה ה־19) ועל כיבוש המערב בארצות הברית. תקופה זו והתקופות שאחריה מאופיינות בהוצאת משאבים מהטבע, רצח השבטים האינדיאנים, כריתת העצים, חפירות הנפט.ואתה חושב לעצמך, אלוהים, היינו כל כך אכזריים. אבל אנחנו הורסים את הטבע והורגים זני חיות בקצב חסר תקדים גם היום. הרגע חזרתי מפריז, שם היו עכשיו שיחות בין מעצמות על התחממות גלובלית. אם לא תצא החלטה משותפת מפריז מצפה לנו עתיד קודר מאוד, אפל מאוד".

אז אתה פסימי?
"לא. אני מקווה שהאנושות תתפתח, אבל יש משהו הרסני מאוד בטבע האדם".

• טיטניק
• רומיאו וג'ולייט
• ליאונרדו דיקפריו
• לאונרדו דיקפריו
• האיש שנולד מחדש
• קולנוע
• סרטים
• אוסקר
• תרבות