שתי נשים חולקות רגע, זה כל מה שרציתי. כשהייתי בת 13 שמחתי שהחבר של החברה הכי טובה שלי נפרד ממנה כי היא רצתה שנישן יחד. כתבנו מכתבי אהבה אחת לשניה מהיום שהכרנו אבל היא כל הזמן חיפשה חבר. כולן חיפשו חבר בזמן שאני לא ידעתי מה בכלל השאלה שאני מחפשת תשובה אליה. זה לא היה בספרות ולא היה על המסך, עד לאיזה רגע שלהקה בשם טאטו הוציאה קליפ עם דרמה לסבית בגשם על "כל הדברים שהיא אמרה / רצים לי בראש, רצים לי בראש / זה לא מספיק!'. כן. זה לא הספיק לי. את מסתכלת על מישהי ואת רוצה שהיא תסתכל עליך בחזרה.

הפעם הראשונה שראיתי בסרט משהו שהרגיש לי כמו חוויה אישית שלא חוויתי היה ב"ברבור שחור" בחלום הפנטסטי של נטלי פורטמן על החברה שלה. רציתי שזה יהיה רגע במציאות בשבילה, כאיזה קתרזיס על כל הרגעים שחיכיתי להם עם החברות הסטרייטיות שלי ומעולם לא הגיעו. הפעם השניה הייתה בסדרה "דם אמיתי", כשהערפד נכנס לחדר ורואה את אוון רייצ'ל ווד שותה דם מפנים הירך של החברה שלה. רציתי להיות אוון רייצ'ל ווד ומאז סידרתי את השיער כמוהה ועבדתי כדי להיות במאית עם קרדיט שתוכל לביים סצינה כזו – חלמתי על סרט שיראה את היופי של מה שעוד לא ידעתי איך לממש במציאות. הייתי ביישנית והאמנות הייתה תירוץ טוב להתקרב למישהי שרציתי להעביר איתה זמן, ורציתי שהיא תרצה להעביר איתי זמן בחזרה. סרט הוא זמן, מובלעת מחוץ למציאות, רגע להשתהות בו עם עצמנו ולעבד את התחושות שלא ידענו לנסח. הסרט מתחיל איפה שהמילים נגמרות. הסרט מתחיל כשאת מבינה שהנמענת שלך לא עונה לך להודעות יותר. הסרט מתחיל כשאת מבינה שהוא המקום היחיד שבו אתן יכולות להיות יחד.

הסרט שלי משתתף בפסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית". אבל האמת היא שאני לסבית ביישנית, שמנסה לפתור משהו בעדינות ועושה בדרך אליו יותר בלאגן ממה שצפיתי, כי עד היום לא היה לי סטורי בורד ולא תקציב. רק דחף לתעד וליצור מזה משהו. אני עובדת על סרט בצרפת והמילה ל"במאית" היא REALISATRICE – מישהי שמממשת. הופכת את המציאות לחומר שאפשר להראות למישהי אחרת. קראתי לזה "דוקומנטרי", אבל בפסטיבל בספרד לא שאלו אותי ושמו את הסרט במקבץ של פיקשן. אולי הסרט היה אשליה – מה שרציתי לראות ולא היה. אז יצרתי אותו ממה שמצאתי סביבי. עד היום, כל סרט שניגשתי לעשות התחיל ממישהי אחת שרציתי להראות לה משהו, ונגמר במישהי שפחדתי שתרצה לגנוז את הסרט לפני ההקרנה בפסטיבל.

"אלף לילה ולילה". הסרט שלי שיוקרן בפסטיבל, הוא סוג של חידה גם בשבילי – הוא שחזורים של מה שרץ לי בראש בלופים בזמן שהתאבלתי על מותו של השותף שלי, וכמיהה עזה למישהי שהפנטה אותי שלא ידעתי אם היא יודעת שאני מסתכלת עליה. ופחד. בסרט יכולתי להסתכל עליה בחזרה. לדבר אליה. לגעת בה בלי לגעת בה. אבל בסופו של דבר, אני מבינה שהשיחה הזו מתנהלת בעיקר עם עצמי. ומה שחָסַר לי בשיחה עם עצמי – זו שותפות עמוקה עם מישהי במבט בעולם.

"לסבית קטלנית" יתקיים בסינמטק תל אביב, שפרינצק 2, בשבת (12.11), מ-17:00 ועד חצות. "אלף לילה ולילה" יוקרן במקבץ הסרטים השני.להזמנת כרטיסים

• המסך
• לסבית קטלנית
• לסביות
• נשים בקולנוע
• קולנוע
• קולנוע ישראלי

• Facebook
• Twitter
• Email

20 שנה אחרי מצעד הגאווה הראשון בתל אביב, ב-2018 חוגגים את ההיסטוריה, ההישגים, הצעדים והאנשים שמרכיבים את גווני הקשת של הדגל הגאה. לכבוד המאורע דיזל משיקה חולצה מיוחדת לעיר תל אביב וחוגגת את הזכות להגדרה עצמית וחופש. בחרנו שבעה תל אביבים שממשיכים את הדרך ההיסטורית בחינוך, בחיי הלילה, בתרבות ובאופנה ולובשים את הצבעים הכי בוהקים בלי להתנצל על זה.

ענת ניר, 38

מקימת פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית", יזמת תרבות ופעילה חברתית

"ב–20 השנים שעברו מאז שהתחלנו לצעוד קרו פה הרבה דברים יפים. הצבעים שלנו בוהקים והם יוצאים החוצה, יש לנו מצעד עם 150 אלף איש שצועדים, יש לנו ארגונים מדהימים, הנראות שלנו מדהימה, אנחנו בתקשורת, במדיה, בבידור, במוזיקה, אנחנו עורכים, כותבים, יוצרים וזה מרגש לעומת איפה שהדברים עמדו כשאני רק התחלתי להיות פעילה. הדלת הייתה סגורה בפנינו הרבה שנים אז נכנסנו דרך החלון. החלון הוא המקום היצירתי, ואנחנו אלופים בזה.

במשך שני העשורים האלה עשינו הכל בדרך היצירתית, פעלנו בתושייה, חגגנו אהבת חינם, אבל הגיע הזמן לעבור לנתיב הראשי. הקהילה עברה איזשהי התבגרות בשנים האלה, אנחנו כבר מזמן כוח תרבותי וצרכני, אז למה שלא נהיה כוח אלקטורלי? הקהילה היא לא רק אוסף תרבויות וזהויות שרוצה שוויון, זו קהילה שמבוססת על ערכים, ואני מאמינה שאנחנו יכולים סוף סוף לדאוג בעצמנו לעצמנו ולזכויות שלנו".

אסף באבו, 42

מאפר

"בנוגע למיניות שלי לא היו לי הרבה ספקות או התחבטויות, אבל היו הרבה פעמים שהייתי בארון עם המקצוע שלי. היו רגעים בחיים שלי שאם הצגתי את עצמי כמאפר באפליקציית הכרויות או דייט, הייתי מקבל כתף קרה מגברים ותגובות כמו 'אתה לא נראה מאפר', לא הבנתי אף פעם איך 'מאפר' צריך להיראות.

הרבה פעמים הרגשתי שאם מישהו מאוד מצא חן בעיניי הייתי צריך להסתיר את זה כי זה נחשב נשי, להשתמש בכל מיני כיבוסים ותחכומים כדי שחלילה לא יפסלו אותי לפני שמכירים אותי. הדברים האלה קורים היום פחות, אבל עדיין. למדתי לקבל את זה עם עצמי ולהציג את זה לסביבה בגאווה, מי שזה לא מתאים לו כנראה לא שווה את הזמן שלי. כל אחד צריך להיות מה שהוא, אנחנו לא חיילים באיזשהו צבא, אנחנו לא צריכים להיראות ולעשות אותו הדבר רק כדי לרצות את הסביבה".

גיל נוה (גלינה פור דה ברה), 35

מלכת דראג ודובר אמנסטי אינטרנשיונל ישראל

"לנהל חיים פתוחים וחופשיים מצד אחד ומצד שני לבחור בהרבה אלמנטים מאותה 'נורמליות' חברתית לא נראה לי כמו אופציה פעם. היום אני לובש שמלות ומופיע כדראג ומצד שני מנהל חיי קריירה ומשפחה, לא דמיינתי שזה יהיה אפשרי. אני מרגיש שיש היום יותר פתיחות לסוגים שונים של גבריות, ואם לפני 20 שנה בנות פסיה היו אומרות שקשה למצוא חברה כשאתה גונב לה את החזיות, היום מובן שדראג מזוהה עם הקהילה הגאה.

הרבה שנים ניסו להזיז את הדראג הצדה, והמבוכה הזו הולכת ושוכחת. העובדה שפאות קדושות מופיעות היום מול ועדי עובדים, ממלאות אולמות ומופיעות מול אנשים בכל הארץ – זה שינוי מטורף. האתנחתא הקומית הזו פותחת לאנשים את הראש, גורמת להם לחשוב. דראג הוא כלי, ואפשר לעשות המון באמצעות בידור. זה גורם לאנשים להעז לפחד פחות ולהיפתח יותר".

חן יאני, 35

דוגמנית, שחקנית ומוזיקאית

"השינוי מגיע רק מאיתנו, רק מהעם, זה אמנם קורה לאט אבל זה יקרה, אין אפס. פעם היה קשה להכיל אותי, את המראה האנדרוגני שלי ואת העובדה שאני נמשכת גם לנשים וגם לגברים. גם בתוך הקהילה רצו שאני אחליט, רצו לדעת אם אני ככה או ככה. אני לא צריכה להיות באיזשהי קופסה או הגדרה, יבואו אנשים שיגידו שאני מתחבאת, אבל ההפך, אני לא מרגישה צורך להחליט.

הפלואידיות הזו היא משהו שהוא עדיין בשוליים, קוויריות היא משהו יחסית חדש. זה לא קטע של חוסר החלטיות, זה פשוט מי שאני. הייתי דוגמנית, הפכתי להיות שחקנית, בארבע השנים האחרונות אני במוזיקה, היו לי בני זוג, היו לי בנות זוג, אני משחקת בכל האזורים, אין שחור ולבן".

רן לייבל, 33

מנכ"ל שותף באיגי ובעלים בבר שפגאט

"כשאתה ילד בן 16 מעפולה ואתה מחפש את קבוצת השווים שלך, אז היכולת שלך להתחבר לבני נוער להט"בים אחרים הרבה יותר קלה. כשאתה בן 27 ומתבגר, אתה מתרחק ממה ששונה ממך באופן טבעי. אחד האתגרים המשמעותיים שקיימים היום בקהילה הוא המתח הזה בין היפרדות ליחד. הניסיון הוא כל הזמן למצוא את המכנה המשותף – הקשר ביני לבין פעילה טרנסית בדימונה ופעיל ביסקסואלי בחיפה עדיין לא ברור להרבה מאוד אנשים.

הניסיון לייצר היררכיה של מסכנות ולריב על משאבים הוא תודעה שמשרתת אנשים שרוצים שניפרד, אבל הזרקור צריך להיות על השיטה, על מה שכולנו רוצים שיהיה פה. אני בוחר להאמין שיש בנו יותר דמיון מאשר הבדל, אנחנו הרבה יותר חזקים יחד".

קרן סוויסה, 37

מקימת ליין המסיבות זותי ויזמית סטארטאפ

"חיי לילה זו מתנה. זו פלטפורמה מטורפת להעביר בה מסרים, להתאגד, לראות מי נמצא איתך. פאן יכול וצריך לשלב בתוכו מסרים יותר עמוקים, יש קהילה שנוצרת במסיבה והמרחב הזה יכול לצאת החוצה אחר כך וליצור הד מאוד גדול. אני המון שנים בחיי הלילה וכבליינית חיפשתי משהו אחר בסצנת מסיבות הנשים שלא היה שם לפני כן, משהו מעושן יותר, חשוך יותר, עם מוזיקה אחרת.

בזותי יצרנו מסיבות וחיי לילה יותר סקסיים ואינטיליגנטיים. תל אביב יוצאת החוצה לעולם כעיר של גייז, אבל חיי הלילה ללסביות כאן מדהימים ביחס לעולם. המסות הן אמנם שונות, אבל קורה פה משהו נכון ומתפתח שצריך לתקשר אותו גם כלפי חוץ".

דלית רצ'סטר, 29

שדרנית רדיו ודי.ג'יי

"יש לי את הפריבילגיה לגור בתל אביב, להיות מחוץ לארון, ואני חושבת שבשנים האחרונות זה פחות זר ליותר ויותר אנשים בחברה. יש משהו במצעד הגאווה שעושה שירות מאוד גדול לילד או ילדה שמרגישים שונים, מגיעים למצעד ורואים את העוצמה הזו ואת המסה הזו של האנשים – זה מצעד שעוסק בקבלת השונה לפני הכל, הוא מעלה על סדר היום את נושא הקהילה ואת הדרך שעוד יש לנו לעשות כדי להגיע לשוויון זכויות מלא.

אנשים מפחדים עדיין ממה שהם לא מכירים, והיום הם רואים להט"בים בפריים טיים, זה הופך להרבה פחות זר. אני מאוד גאה להיות מזוהה עם הקהילה, אני חושבת שעצם היותי מי שאני ומה שאני זו האג'נדה שלי".

• לסבית קטלנית
• ענת ניר
• דלית רצ'סטר
• קרן סוויסה
• זותי
• חן יאני
• דיזל
• מצעד הגאווה
• החיים היפים

קולנוע לסבי נראה כמו דבר מובן מאליו למי שעיניו בראשו, אבל זה לא תמיד היה כך. ב"תיבת פנדורה", יצירת המופת האילמת של ג'.וו פאבסט מ־1929 , יש סצנה שבה הגיבורה הטרגית לולו רוקדת ריקוד צמוד עם רוזנת שמאוהבת בה אהבה חד צדדית. בעוד כל הגברים בחייה של לולו מנצלים אותה עד מוות, הרוזנת עוזרת לה בלי לבקש תמורה.

שנתיים אחרי כן, “נערות במדים" בבימויה של לאונטין סגאן סיפר על אהבתה הנואשת של תלמידה למורתה בפנימייה לבנות. הנשיקה בין המורה לתלמידה הכתה גלים ותרמה לפופולריות של הסרט במועדוני לסביות בברלין. אבל הדימוי הסימפטי והנוגע ללב של אהבת נשים, שהיה אפשרי לרגע בסרטים גרמניים בין שתי מלחמות העולם, נעלם מהמסך תחת השלטון הנאצי וגם באמריקה השמרנית.

https://www.youtube.com/watch?v=0s0WWmx3J0U

בשנים הבאות בהוליווד, זהות מינית לא נורמטיבית הסתננה למסך רק באמצעות רמזים, ולרוב אופיינה כמסוכנת. בין גברת דנוורס המאוהבת בגבירתה המתה ב"רבקה" (1940) לקתרין טרמל שמפתה גברים ושוכבת עם נשים ב"אינסטינקט בסיסי" (1992), לסביות (מרומזות או מוצהרות) אופיינו כמעוותות במקרה הטוב ורצחניות במקרה הרע. בשנות ה־80 החלו להיעשות ניסיונות בודדים ליצור סרטים שהציגו גיבורות לסביות באופן כן ורציני, אך גם אם זכו באהדת המבקרים הם לא הצליחו לעניין את הקהל הרחב. ורובם בוימו על ידי גברים סטרייטים. כאלה היו "Personal Best“ מ-1982 של רוברט טאון על רומן בין שתי ספורטאיות, “יצורים שמימיים" (1994) של פיטר ג'קסון על שתי נערות שאהבתן מובילה אותן לרצוח את האם שרוצה להפריד ביניהן (הסרט מבוסס על סיפור אמיתי), והמותחן האפל “קשורות" (1996) של האחים וואשובסקי, שהפכו מאז לאחיות וואשובסקי. הסרט האחרון עורר תשומת לב מיוחדת כהפקה הוליוודית ששילבה סצנות סקס לוהטות בין שתי נשים (שבוימו על ידי מומחית לסקס פמיניסטית), אך גם הוא כשל בקופות (בטרם זכה למעמד קאלט).

רק לאחרונה הצליחו שני סיפורי אהבה לסביים להידחק למרכז ולזכות בפרסים הכי חשובים של עולם הקולנוע ולהצלחה קופתית של ממש: “כחול הוא הצבע החם ביותר" של עבדלטיף קאשיש שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן 2013 (והציג את גופן של הנשים מנקודת מבט גברית מציצנית), ו"קרול" החושני והמעודן של טוד היינס (2015) שזכה באינספור פרסים ובשש מועמדויות לאוסקר, ועדיין עורר זעם תקשורתי נרחב על כך שלא הועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, משום שככל הנראה היה “גאה מדי ודיבר בשפה שרק קווירים שולטים בה", כפי שנכתב ב"ואניטי פייר".

אבל קולנוע לסבי אמיתי, לא מציצני ולא מתייפייף, נוצר בעיקר על ידי במאיות לסביות. כמה חלוצות התוו את הדרך, בהן שנטל אקרמן הבלגית עם “אני, אתה, הוא, היא" (1974), פטרישה רוזמה הקנדית עם “שמעתי את בנות הים שרות" (1987), ומרלין גוריס ההולנדית עם “שושלת אנטוניה" שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (1995). בשנות ה־90 הצטרפו אליהן יוצרות אמריקאיות כגון רוז טרוץ' עם “גו פיש" (1994) שניסה לתאר את החיפוש אחר אהבה של צעירה לסבית באותנטיות שהייתה חסרה ברוב הסרטים עד אז, וג'יימי באביט עם "But I'm a Cheerleader“ מ-1999 – קומדיה מגניבה על נערה שנשלחת למחנה לחינוך מחדש. הסרט עשה כותרות כשנאבק לבטל את דירוג ה־ NC-17 (צפייה מותרת למבוגרים בלבד) שניתן לו בשל התוכן הלסבי.

כל הסרטים האלה נעשו בתקציבים נמוכים מחוץ להוליווד והגיעו לקהל מצומצם בלבד. היחידה שהצליחה לפרוץ למיינסטרים, פחות או יותר, היא ליסה צ'ולודנקו, שסרטה הרביעי “הילדים בסדר" (2010) – דרמה משפחתית עם אנט בנינג וג'וליאן מור כבנות זוג שמגדלות שני ילדים – היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר ואף זכה להכנסות נאות. הסרט האחרון הוא חלק מגאות של ממש שניכרת בקולנוע הלסבי בשנות ה־2000 . סוף סוף אפשר לדבר על רפרטואר של מאות סרטים שנוצרים על ידי יוצרות לסביות ברחבי העולם. רובם אינם פורצים את גבולות הפסטיבלים (ובתי קולנוע ייעודיים, למשל ה־Quad במנהטן), אך עם קרוב ל־300 פסטיבלי קולנוע גאה ברחבי העולם, הם בכל זאת זוכים לחשיפה בקרב קהל מעוניין.

• המסך
• לסבית קטלנית
• סרטים
• תרבות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 949 // גאווה 2023
• קולנוע

• Facebook
• Twitter
• Email

כשדנה זיו וענת ניר, שזכו בתארים מלכות חיי הלילה ועמודי התווך של התרבות הלסבית הארץ ישראלית, יזמו את "לסבית קטלנית" ב־2008, זה היה אמור להיות אירוע חד פעמי. הצלחת הערב, שבמהלכו הוקרנו סרטים קצרים של יוצרות לסביות, עוררה דרישה להמשך, והן גייסו את ליאור אלפנט (35) כמנהלת אמנותית. אלפנט, שערכה סרטים תיעודיים במשך כעשור לפני שעברה ללימודי מגדר, חברה גם בצוותי ההנהלה של פורום הקולנועניות, של האתר הפמיניסטי פוליטיקלי קוראת ושל אתר המבקרות, המציע ביקורות קולנוע המתמקדות בנקודת מבט הנשית. "כל מה שבהתנדבות – זה אני", היא אומרת בחצי חיוך.

"יש תמיכה מקרן רבינוביץ' ומעיריית תל אביב־יפו, אבל רוב ההוצאות עלינו. האירוע תמיד סולד אאוט וההכנסה מהכרטיסים די מכסה את ההוצאות. הפסטיבלים הראשונים היו במועדון ברזילי הישן. הבאנו מסך, מערכת סאונד – הקמנו אולם קולנוע. אחר כך עשינו אותו בהאנגר ביפו והקרנו את 'ג'ו + בל' של רוני קידר בהקרנת בכורה. קיבלנו אישור ביטחוני ל־600 אנשים והבאנו 600 כיסאות פלסטיק. ביום הפסטיבל הגיעו אלף אנשים, בעיקר נשים, והיינו צריכות להביא עוד כיסאות. מאז אנחנו לא עושות את האירוע באולמות של פחות מאלף מקומות, או שאנחנו מקרינות את התוכנית פעמיים, כמו השנה. המטרה של 'לסבית קטלנית' הייתה להביא את הקולנוע הלסבי למיינסטרים. כשעשינו את זה ברב חן לפני שלוש שנים זה היה מדהים בעיניי, כי הגענו לאולם הקולנוע הכי מסחרי שיש".

השנה הוא בסינמטק תל אביב.

"ונראה לי שנישאר שם, שזה קצת פחות כיף כי זה פסטיבל חברתי. אחד הדברים המהממים בפסטיבלים שנערכו בחוץ הייתה האינטראקציה בין הנוכחות, אבל זה גם היה המינוס, כי דיברו הרבה בעת הקרנת הסרטים. אז כחובבת קולנוע אני שמחה שזה בסינמטק".

איך אתן מאתרות את הסרטים?

"הרעיון הוא להקרין רק סרטים של יוצרות ישראליות. השנה יש לנו סרטים של ישראליות שעובדת בניו יורק ובלונדון. בהתחלה היינו צריכות לחפש, היום היוצרות כבר מגיעות אלינו. הייתה שנה אחת שלא עשינו פסטיבל כי לא היו סרטים טובים. החלטנו שאנחנו לא עושות פסטיבל בכל מחיר, מעולם לא שמנו סרט שאנחנו לא עומדות מאחוריו".

מה מיוחד בתוכנית השנה?

"פעם ראשונה שאנחנו מקרינות סרט אנימציה ('ויקאריוס' של דנה גרייס ווינדזור). אני לא חושבת שיש הרבה אנימציה של גייז וזה מגניב שהצלחנו להתרחב לעוד ז'אנר. יש לנו גם סרט של תלמידה בתיכון אלון ('שתיים' של רותם פליטמן). היא הייתה תלמידה שלי כשלימדתי שם, אבל זה היה לפני שהיא עשתה את הסרט. אני שמחה שיש לנו אופציה להוציא אותו מהגטו של סרטי תיכון".

המלצות המערכת

תאכלי משהו (20 דק')

הפנינה של הפסטיבל הוא סרטה דובר האנגלית של תמר גלזרמן, שעוקב אחר אישה שחברתה נפרדה ממנה בצ'יפסייה בברוקלין. המומה ושבורת לב היא אינה זזה מכיסאה במשך שבוע, ניזונה ממנת צ'יפס יחידה, והופכת לאטרקציה מקומית. הסרט מתאר בהומור עצוב ומדויק את הדינמיקה החברתית המוזרה שנוצרת סביבה עד הרגע שהיא קמה מהכיסא.

שלא ייגמר לי הלילה (20 דק')

סרטה של זיו ממון היה אחד הבולטים בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב. הוא מספר על בליינית תל אביבית שמפחדת ללכת לישון בלילה שלפני הבוקר שבו צפוי לה אירוע מהותי. דמותה הקיצונית נוגעת ללב באופן שהיא נאחזת נואשות בהסחות דעת מהסוג הממסטל, עד כדי ניצול פוגעני של אנשים שאוהבים אותה.

שתיים (13 דק')

בת עשרה ביישנית מגיעה להופעה של להקת רוק במועדון בתל אביב, ומוצאת את עצמה מבלה עם הזמרת. כשמגיע הזמן להיפרד, היא מוצאת דרך להישאר עוד קצת עם הזמרת האהובה עליה. אם סרטה העדין והמתבונן של רותם פליטמן מתיכון אלון מייצג את רמת הסרטים שעושים היום בתיכונים, עתידו של הקולנוע הישראלי מובטח.

שומרת נגיעה (45 דק')

סרטה האישי של ליאת דאודי היה מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים. הלסבית הקטלנית שמתגוררת בתל אביב עם בת זוגה מבקרת בבית משפחתה החרדית בבית שמש, ומשוחחת עם הוריה ועם 12 אחיה ואחיותיה – שניים מהם מתכוננים לחתונה. הניגודים ברורים, אך תגובותיהם הכנות אינן צפויות כלל וכלל.

סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, שבת (26.11) 17:00, 20:30

• ענת ניר
• דנה זיו
• לסבית קטלנית
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לחצו להגדלה

רנן מוסינזון

פעילה חברתית ויזמית בתחום התרבות והתקשורת העצמאית. ממקימי "החדשות מהירקון שבעים" וגלריית החללית. ערכה במגזין "כביש ארבעים" והשנה זכתה באות האיש ההולך לאקטיביזם אורבני.

דנה אולמרט

פעילת שמאל וחוקרת ספרות. זכתה בפרס בהט לספרי עיון. מרצה באוניברסיטת תל אביב והקימה את "תחנת כתיבה" לייעוץ לסופרים עם ארנה קוזין ודפנה בן צבי, זוגתה לשעבר שאיתה היא מגדלת שתי ילדות.

[tmwdfpad]

עמליה זיו

דוקטור, משוררת וחוקרת פמיניסטית העוסקת בתיאוריה קווירית. אחת מעורכי "מעבר למיניות" שריכז לראשונה מאמרים קווירים בעברית, הייתה מהמייסדים ומהכותבים ב"הזמן הוורוד" וייסדה את כנס סקס אחר.

רונה קינן

הרבה זמן חלף מאז שרונה קינן הופיעה מול יודעי ח"ן בתיאטרון תמונע, והיום היא נחשבת לאחת הנשים הבולטות במוזיקה הישראלית. כלת פרס אקו"ם, הייתה האמנית המצטיינת של הקרן למצוינות בתרבות. גרמה לנו לרייר כששיתפה פעולה עם גידי גוב.

טלי יעקבי

האישה שמזיזה את האלפיון העליון. בעלת משרד הפקות על שמה. בין לקוחותיה הבולטים: משפחת עופר, אריסון ודנקנר. הפיקה את מסיבת יום ההולדת ה־50 של מדונה ואת החתונה של בר רפאלי ועדי עזרא.

יהודית רביץ

קשה להתחיל לתאר את העשייה המוזיקלית המפוארת של יהודית רביץ, שהשפיעה על דורות שלמים של מוזיקאים ומאזינים להוטים. אחראית לכמה מנכסי צאן הברזל של המוזיקה הישראלית ומוכתרת כגירל קראש הראשון של כולנו.

נסלי ברדה

ברדה היא אחת העיתונאיות הצעירות הבכירות והמבטיחות בישראל. כתבת התכנית "עובדה". בין היתר חשפה את פרשת רונאל פישר, חקרה את סיפור ישי שליסל ואת הקשרים בין המפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו לקצינה זוטרה.

ד"ר טלי פורטר

מנהלת מחלקת טיפול נמרץ ביניים ומרפאת לב האישה בבילינסון. פורטר פועלת לקידום המודעות לבריאות האישה וגורמי הסיכון הייחודיים לנשים, בתוך עולם הרפואה ומחוץ לו: באקדמיה, בכנסת ובוועדות של משרד הבריאות. היא גם הקימה כנס ראשון מסוגו בארץ בשם Cardio Femme, שאליו מגיעים אנשי מקצוע והוא מוקדש ללימוד בריאות האישה.

דלית רצ'סטר

עורכת בכירה בגלגל"צ ודי.ג'יי בולטת. רצ'סטר מנגנת בפסטיבלים בארץ ובעולם, ואם תהיתם מי הרימה לכם במסיבת הרחוב בכיכר המדינה בפורים, אנחנו שמחים לפתור לכם את התעלומה.

גלית בן שמחון

אשת שיווק ויועצת עסקית. לשעבר סמנכ"לית בהפניקס וניהלה את משרד השיווק מגזרים. מייסדת סוכנות אסטרטגיה עסקית ושיווקית.

דפנה בן צבי

אשת תקשורת לשעבר, עורכת ספרות וסופרת ילדים זוכת פרס דבורה עומר על ספרה "זוזי שמש".

אליוט

זמרת ודי.ג'יי. סולנית להקת פוליאנה פרנק ומלמדת תקלוט והפקה.

איילת לטוביץ'

השפית של שלושת סניפי ביתא קפה ועורכת ספרי בישול.

יהלומה לוי

לשעבר אשת תקשורת בכירה ומנכ"ל רדיו תל אביב. היום לוי היא שפית ובעלת מסעדת יהלומה בנמל.

מיכל רומי

מנכ"ל ומייסדת שותפה במשרד הפרסום מקאן ואלי, שלאחרונה זכה בפרס 100 למצוינות. רומי היא גם המייסדת, העורכת והמו"ל של מגזין התרבות "כביש ארבעים".

אורית רביבו

שותפה במסעדה המצוינת ומעוז הקהילה הנשית ג'וז ולוז עם עלמה פוגל, לשעבר בת זוגה.

עלמה פוגל

שותפה במסעדת ג'וז ולוז ובקפה בתה וגריגה.

יולי נובק

מנכ"ל שוברים שתיקה. בעבר רכזת מתנדבים ורכזת דירקטוריון בחושן.

מיה בנגל

אשת תקשורת, יועצת לארגון שוברים שתיקה ולפוליטיקאים מהשמאל. ייעצה לציפי לבני והגישה את "ערב חדש" לצד דן מרגלית.

איריס רחמימוב

פרופסור, חוקרת בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בין היתר גם היסטוריה מגדרית ולהט"בית.

ציפי ורימה רומנו

ציפי היא אשת יח"צ ובעלת מותג האופנה רימה רומנו שאותו מעצבת בת זוגה רימה.

מורן רוזנבלט

במאית ושחקנית ("תפוחים מן המדבר", "שבלולים בגשם"). זכתה בפרס אופיר על תפקידה בסרט "חתונה מנייר".

קורין אלאל

זמרת, מלחינה וכוכבת אמיתית. מקומה בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית מובטח.

אסי לוי

שחקנית קולנוע ותיאטרון זוכת פרסים. זכתה בשני פרסי אופיר על משחקה ב"קשר עיר" ו"אביבה אהובתי".

גילי שם טוב

יועצת תקשורת ודוברת תאגיד השידור הציבורי. עיתונאית ספורט בדימוס.

חן יאני

מוזיקאית, די.ג'יי ושחקנית. הייתה סולנית המחשפות שבה ניגנה גם יפעת נץ. מקליטה אי.פי חדש לבדה ואנחנו מחכות לו.

אירית מגל

העורכת הראשית של תוכנית הבוקר של קשת. ערכה בחדשות 2 והייתה כתבת החינוך של גל"צ.

רוית הכט

עיתונאית ופובליציסטית. עורכת מדור הדעות של "הארץ" בדיגיטל וסגנית עורך מדור הדעות בעיתון.

רוני ססלוב

ססלוב היא ייננית ומנהלת את הטייסטינג רום בשרונה.

יעל משעלי

ד"ר משעלי היא מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר ובחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת מיניות ותיאוריה קווירית באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע וממארגני כנס סקס אחר. משעלי היא גם פעילה חברתית וכותבת בהקשרים פמיניסטיים, מזרחיים וקוויריים, פרפורמרית ומשוררת.

אורנה אושרי

המעצבת הראשית של "ידיעות אחרונות". ערכה את "הזמן הוורוד".

דנה גילרמן

אוצרת אמנות ומבעלי מיזם ויטרינה ארט – יצירות במחירים נגישים. מבקרת האמנות ב"ידיעות אחרונות".

מאיה בקר

עורכת הספרות של "ידיעות אחרונות".

אפרת טולקובסקי

חברת מועצת העיר תל אביב־יפו מטעם סיעת מרצ והמרימה הרשמית של מצעד הגאווה 2016.

טלי שלום עזר

במאית ותסריטאית ("פרינסס", סרוגייט").

ליבי טישלר

מנהלת קריאייטיב. הייתה מנהלת תוכן במשרד הפרסום מקאן ואלי. טישלר היא בת הזוג של טלי שלום עזר והן מגדלות תאומות מתוקות.

ענת ניר ודנה זיו

יוזמות ומנהלות פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית". ענת היא חברת הוועד המנהל באגודת הלהט"ב. עמדו מאחורי ליין המסיבות דנה וענת והיום מפיקות את ליין CULT.

ליאור אלפנט

המנהלת האמנותית של פסטיבל "לסבית קטלנית". ממנהלות פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה וממייסדות עיתון "פוליטיקלי קוראת".

נרקיס טפלר

די.ג'יי, רזידנטית מועדון הברקפסט ומפיקת הליין XCCV עם תמי ביברינג. ממפיקות פסטיבל האמנות בורדליין.

תמר אייזנמן

זמרת ויוצרת ששיתפה פעולה עם אמנים כמו אסף אבידן והדג נחש.

תמר עמית יוסף

כוכבת הסדרה "גאליס", עיתונאית, שדרנית רדיו וחברה בתא העיתונאיות. ביסקסואלית.

יעל דקלבאום

זמרת ויוצרת, חברת להקת הבנות נחמה, ששירן "להיות" ("So Far") זכה בפרס הישג השנה של אקו"ם. אלבומן הראשון הגיע למעמד של אלבום זהב.

נירית אנדרמן

עיתונאית. החלה את הקריירה שלה ברדיו ובטלוויזיה, והיום משמשת כתבת ועורכת קולנוע בעיתון "הארץ".

ירדן סקופ

כתבת החינוך של "הארץ" וממקימות תא העיתונאיות.

נועם זדה

מפיקת הליינים סבן אילבן וצ'ארט פארטי. מפיקת הליין SHABAT עם קרן דותן ומיטל תוהמי, איתן יצרה את מותג המסיבות BE PROUD.

גלי שטרקמן

מנהלת הפקה במשרד הפרסום באומן בר ריבנאי.

אליס חיון

חיית לילה שמוכרת בעיקר מליין המסיבות קרן ואליס זצ"ל. מפיקה את הליין ONE WAY.

קרן סוויסה

מפיקת ליין המסיבות זותי עם בתי עזרי ומורי באום.

מיכל שר

די.ג'יי, מנגנת בפסטיבלים ברחבי העולם, רזידנטית ליין IT’S BRITNEY BITCH.

יעל גל

מבעלי השפגאט והמיני קלאב.

אלינור דוידוב

עיתונאית וממייסדי ארגון העיתונאים ותא העיתונאיות.

מיה דנון

די.ג'יי ומפיקת מוזיקה אלקטרונית. מלמדת בבית הספר למוזיקה הכיתה ומגדלת דור חדש של מפיקים.

אריאלה לנדה

המלכה של חיי הלילה הלסביים. בעלת הבר בית אריאלה. בעבר הייתה בעלת המינרווה והבר ג'ואיש פרינסס.

עדי קייזרמן

ניהלה את מינרווה, ולאחר שהמקום נסגר לקחה בעלות על בית השואבה, בזמנים שללסביות היה רק פאב אחד. מבעלי חנות היין מנו וינו.

רוני הלפרן

דוקטור, מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. מחברת הספר "גוף בלא נחת".

נינה הלוי

הקימה את מאפיית לחמנינה עם בת זוגה, דגנית הלוי. נציגת הציבור בוועדה לשינוי מין. קיבלה אות יקירת הקהילה לבריאות טרנסג'נדרית.

כרמן אלמקייס

אקטיביסטית מזרחית, ממקימי לא נחמדים – לא נחמדות. מנהלת הפרויקטים בתנועת אחותי וממלווי המאבק לשחרור יונתן היילו.

רעות נגר

מבעלות בר האמזונה, מפיקה ועורכת באתר WDG – חדשות הקהילה הגאה.

חן אריאלי

יו"ר שותפה באגודה ומרצה במסגרות שונות בנושאי דימוי גוף.

נעם נבו

תסריטאית ("גאליס", "נויורק"), כותבת לפרומואים ופרסומות ומוזיקאית.

• דן מרגלית
• איריס רחמימוב
• מורן רוזנבלט
• תפוחים מן המדבר
• אביבה אהובתי
• קשר עיר
• גילי שם טוב
• יפעת נץ
• אירית מגל
• הבוקר של קשת
• רוית הכט
• ערב חדש
• מיה בנגל
• חושן
• טלי יעקבי
• משפחת דנקנר
• רונאל פישר
• טלי פורטר
• Cardio Femme
• קרדיולוגיה
• דלית רצ'סטר
• גלית בן שמחון
• הפניקס
• זוזי שמש
• פוליאנה פרנק
• מיכל רומי
• מקאן ואלי
• בתה וגריגה
• יולי נובק
• מיה דנון
• כרמן אלמקייס
• יונתן היילו
• ענת ניר
• דנה זיו
• לסבית קטלנית
• CULT
• סבן אילבן
• עמליה זיו
• ג'ואיש פרינסס
• מינרווה
• איילת לטוביץ'
• עובדה
• נסלי ברדה
• הארץ
• בר רפאלי
• מדונה
• יעל גל
• תמר אייזנמן
• יוחנן דנינו
• חן יאני
• אסי לוי
• Be Proud
• יהודית רביץ
• דנה אולמרט
• אחותי
• ידיעות אחרונות
• הדג נחש
• תל אביב
• רוני הלפרן
• ג'וז ולוז
• להט"ב
• בית אריאלה
• שפגאט
• רימה רומנו
• אסף אבידן
• לחמנינה
• עלמה פוגל
• אורית רביבו
• ציפי לבני
• טלי שלום עזר
• פרינסס
• רעות נגר
• טייסטינג רום
• מנו וינו
• ציפי רומנו
• רנן מוסינזון
• זותי
• בתי עזרי
• קרן סוויסה
• מורי באום
• אליוט
• אפרת טולקובסקי
• הירקון שבעים
• תחנת כתיבה
• ארנה קוזין
• שרי אריסון
• רדיו תל אביב
• משפחת עופר
• גאליס
• ישי שליסל
• חתונה מנייר
• נרקיס טפלר
• מיני קלאב
• גידי גוב
• עדי עזרא
• גלגלצ
• קורין אלאל
• שוברים שתיקה
• רוני ססלוב
• יהלומה לוי
• גל"צ
• חן אריאלי
• אריאלה לנדה
• דפנה בן צבי
• עירוני
• אות האיש ההולך לאקטיביזם
• מצעד הגאווה
• מצעד הגאווה
• שרונה