ב-2008 פרץ המשבר הכלכלי העולמי כתוצאה מהשתוללות חסרת מעצורים של השוק החופשי. בשנים הבאות החלו לצאת למסכים סרטים כמו "גדולים מכדי להיכשל" (2011) ו"מכונת הכסף" (2015) שהציעו בחינה ביקורתית של אותה השתוללות ותוצאותיה. חלפו עוד כמה שנים, ומשבר נוסף שחוללה הקורונה, ונראה שבהוליווד החליטו שהגיע הזמן להזכיר לאמריקה את נפלאות הקפיטליזם והשוק החופשי. זה לפחות הרושם שמתקבל מצמד הסרטים "טטריס" ו"אייר" שהושקו בהפרש של ימים ספורים זה מזה. שניהם מגוללים מעין ביוגרפיות של מותגים מצליחים, מה שמזמין הגדרה של סב-ז'אנר חדש – אולי "מותגרפיה". כמו "המייסד", שסיפר על איש המכירות (מייקל קיטון) שהתלבש על הרעיון של האחים מקדונלד שפתחו מזללת המבורגרים בקליפורניה והפך אותו לרשת חובקת עולם, גם "טטריס" ו"אייר" מתמקדים באנשי שיווק. אלא שבניגוד לסרט המפוספס ההוא מ-2016 שניסח ביקורת על גיבורו הנכלולי, גיבורי הסרטים החדשים הם קפיטליסטים טובים והגונים ולא זאבים תאבי בצע.

בשלב מסוים במהלך הצפייה בסרט על הולדת המותג "אייר ג'ורדן" התחלתי לתהות על מה בעצם הסרט. כלומר, האם יש לו מסר בעל ערך כלשהו מעבר לסיפור על איך החברה האמריקאית נייקי ניצחה את אדידס הגרמנית (עם רפרנס לעבר נאצי). זה לא הפריע לי ליהנות מהשחקנים המשובחים, מהדיאלוגים השנונים, מהשחזור התקופתי, מהקצב הטוב ומהבימוי המיומן של בן אפלק (שאני מאוד אוהבת את סרטיו "גנב עירוני" ו"ארגו"), אבל בכל זאת תהיתי בשביל מה כל זה. הרי אפלק ומאט דיימון (שגם הפיק) הם הבחורים הטובים שמעורבים בפעולות הומניטאריות למיניהן, לא? לקראת הסוף זה הגיע, התירוץ לסרט כולו – לא רק נייקי עושה מיליארדים מנעלי הספורט שנקראו על שמו של מייקל ג'ורדן, גם הכדורסלן השחור מרוויח מאות מיליונים מדי שנה, כי אמא שלו דרשה תמלוגים, ומאט דיימון, כלומר נציג נייקי סוני ואקארו, הסכים. וככה יש לנו סיפור על אישה שחורה חזקה ונבונה שעומדת על שלה + חיווי על חלוקת רווחים, שמשתלבים בתוך הטקסט הקפיטליסטי על איך עושים המון כסף מלמכור לציבור מוצר לא הכרחי.

בארה"ב "אייר" קיבל ביקורות מצוינות, מהמבקרים ומהצופים שכבר הספיקו לראותו, וזה משום שהוא באמת עשוי היטב, עם הרבה אנרגיה והומור. אף שכאמור מדובר בתחרות בין תאגידים, הסרט מצליח לשכנע אותנו שמדובר בסיפור האמריקאי הקלאסי על האיש הקטן שנאבק במערכת וניצח. דיימון, עם תוספת של כמה וכמה קילוגרמים, נהדר בתפקיד איש השיווק סוני ואקארו שמזהה את כשרונו הייחודי של ג'ורדן עוד לפני שהחל לשחק ב-NBA ומאמין בכל ליבו שזה יהיה רעיון טוב לעצב נעליים במיוחד בשבילו. כך הוא רוצה לשכנע אותו לחתום על חוזה פרסום עם נייקי, שהנתח שלה בשוק נעלי הספורט הוא נמוך יחסית. הרבה אנשים אומרים לו לא, כולל הסוכן של ג'ורדן (כריס מסינה המצוין) שאפילו לא מוכן לתת לו לדבר עם הלקוח שלו (שאינו נראה בסרט), אבל ואקארו לא מוותר. כשנאמר לו שהאדם שהוא צריך לדבר איתו הוא האמא, לסרט מצטרפת ויולה דיוויס, שמפגינה כאן את כל עוצמת כשרונה. זאת הופעה קצרה ואדירה, ולפי הדיווחים היא לוהקה על פי בקשתו האישית של ג'ורדן. גם אפלק בתפקיד המנהל המייסד של נייקי, ג'ייסון בייטמן וכריס טאקר כעובדי החברה, מרלון וואיאנס כמאמן כדורסל לשעבר וכל השאר מצוינים.

הסרט מגחך על גברים לבנים בחליפות – רק השחורים נראים מגניבים בחליפות מחויטות – ומלביש את גיבוריו בסוודרים ובחולצות עם שרוולים קצרים. זה התסריט הראשון של אלכס קונבי שמגיע למסך והוא מלא חידודים וגם כמה מכות מתחת לחגורה – תמיד כיף לצחוק על הגרמנים (ביניהם אפשר לזהות את ברברה סוקובה, שבשנות השמונים היתה מזוהה עם ריינר וורנר פאסבינדר). הפסקול מוצף בלהיטי שנות השמונים – דייר סטרייטס, סינדי לאופר, צ'אקה קאן וכמובן "Born in The U.S.A." של ברוס ספרינגסטין. בתוך הצפה של בלוקבסטרים (בפוטנציה) מבוססי קומיקס ומשחקי מחשב, "אייר" מרגיש כמו סרט אמיתי.

4 כוכבים/ Air בימוי: בן אפלק. עם מאט דיימון, בן אפלק, ויולה דיוויס, ג'ייסון בייטמן, כריס טאקר. ארה"ב 2023, 112 דק'

• ביקורת סרטים
• מייקל ג'ורדן
• מאט דיימון
• המסך
• קולנוע
• נייקי

הוליווד היא מקום מגעיל ומסריח, כפי שיודע כל מי שעבר בה לכמה דקות, ועיקר הסרחון מגיע מאולפני הבידור הגדולים שבנו אימפריות ענק המתבססות על ניצול של אנשי מקצוע שרק רוצים הזדמנות להשתלב בתעשייה הנוצצת. מאחורי הקלעים כל הנוצץ הזה מתכנס לחוזי העסקה דרקוניים, ויתור על זכויות יוצרים ועושק תמלוגים, גם במקרים שבהם מדובר בכוכבי ענק מתחום המשחק והבימוי. את זה מבקשים עכשיו בן אפלק ומאט דיימון, שניים מהאנשים החמודים ביותר בטינסלטאון, לשנות מן היסוד.

צמד השחקנים והיוצרים, שהתפוצצו על הוליווד כמו מטאורים בסוף שנות התשעים עם התסריט שלהם ל"Good Will Hunting", הכריז אתמול על הקמת חברת הפקה חדשה בשם "Actors Equity" (ובתרגום ישיר: "שחקנים שווים") שתנסה לשנות את כללי המשחק ההוליוודי באמצעות הפקות שיתבססו על חופש יצירתי וחלוקת רווחים לאמנים המשתתפים – כולל שחקנים, במאים, עורכים, מוזיקאים ומעצבי תפאורה. השניים סגרו את חברת ההפקות הקודמת שלהם, Pearl Street, גייסו 100 מיליון דולר מחברת השקעות והוסיפו עליהם סכום לא ידוע משל עצמם, ומתכוונים בשלב ראשון להפיק חמישה סרטים בשנה. אפלק מתכנן לעבוד באופן בלעדי עם החברה הן כיוצר ומפיק והן כשחקן, דיימון יעביר את כל הפקותיו לחברה, ויחדיו הם מקווים למשוך יוצרים מוכרים וחדשים כאחד.

אפלק ודיימון מוטרדים בעיקר מתעשיית הסטרימינג, שלדבריהם מקפחת את האמנים המעורבים ביצירת סרטים אף יותר מתעשיית הקולנוע המסורתית. "אנחנו מעוניינים להחזיר את הבעלות על הכוח היצירתי ליוצרים, אנחנו יודעים לאיזה חירויות הם כמהים ואנחנו יודעים איך אפשר להעצים אותם – להתייחס אליהם כמבוגרים", אמרו דיימון ואפלק לניו יורק טיימס. "אנחנו רוצים להחזיר מעט מערך השותפות להוליווד. לא רק לכותבים, במאים וכוכבים, אלא גם לצלמים, לעורכים, למעצבי התלבושות ולשאר האמנים שעבודתם קריטית לסרט ובעיניינו מקבלים שכר ממש נמוך מדי לעבודתם". הסרט הראשון שיצא לבתי הקולנוע יתבסס על תסריט שכתבו השניים (אפלק יביים) ועוסק בסוכן המכירות של Nike ששכנע את מייקל ג'ורדן לחבור אל חברת ביגוד הספורט. קנינו.

• המסך
• קולנוע
• מאט דיימון
• הוליווד

בצרפת של 1386, מרגריט, אישתו של האביר ז'אן דה קארוז', האשימה את ידידו לשעבר ז'אק לה גרי שהוא אנס אותה. הבעל דרש צדק והמלך שארל השישי קבע שהשניים יפתרו את הסכסוך באמצעות דו קרב, שהמנצח בו יוכרז כצודק.

631 שנה מאוחר יותר, כמה נשים האשימו את המפיק הארווי וויינסטין שהוא תקף אותן מינית וכך החל עידן #metoo. בדיוק עשרים שנה לפני כן, אותו וויינסטין הפיק סרט בשם "סיפורו של וויל הנטינג", שכתבו צמד שחקנים צעירים. השניים, בן אפלק ומאט דיימון, זכו באוסקר על התסריט, והמשיכו משם לקריירות הוליוודיות גדולות, כל אחד לחוד. בבוא היום, כשבני טיפוחיו של וויינסטין התבקשו להתייחס לחטאיו, הם לא כל כך ידעו איך להתמודד עם זה, וניסחו כמה אמירות אומללות שזכו למטחי ביקורת. הם נאלצו להתנצל ודיימון אף חתם במילים "אבל אני צריך לעבור למושב האחורי ולסגור את הפה לזמן מה".

עכשיו, יותר משלושים שנה מאז התסריט הקודם שכתבו יחד, יוצא למסכים שיתוף הפעולה השני שלהם כתסריטאים ושחקנים. הם משחזרים בו את המקרה ההיסטורי ההוא מצרפת של ימי הביניים ואי אפשר שלא להתייחס אליו בקונטקסט שבו נעשה.

בבואם לעבד למסך את ספרו העיוני של אריק ג'אגר, השניים אימצו את המבנה של גרסאות סותרות, המוכר מ"רשומון" של אקירה קורוסאווה, ומאינספור כתבות "הוא אמר הן אמרו" שהתפרסמו בשנים האחרונות. וכך "הדו קרב האחרון" מורכב משלושה סיפורים חופפים, הנפרשים בזה אחר זה מנקודות מבט שונות – של הבעל, של האנס ושל האישה. ברוח הזמן, אפלק ודיימון פנו אל התסריטאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק") כדי שתספק את נקודת מבטה של מרגריט, וגרסתה מסומנת על ידי הכיתוב על המסך כאמת לאמיתה.

על פניו למבנה המשולש יש פוטנציאל, אבל התוצאה לא רק ארוכה מדי וחסרת עניין של ממש אלא אף מרגיזה (זאת ביקורת עם ספוילרים, אם כי הספוילר העיקרי מופיע בתקציר של הסרט). הסיפור הראשון, זה של הבעל שלא היה שם כשהמקרה קרה, משמש כהקדמה ארכנית לשני הסיפורים הבאים. דה קארוז' (דיימון) הוא גבר פשוט ולוחם קשוח, שיוצא לעוד ועוד קרבות בשם מלכו הילדותי. בין לבין הוא שב הביתה ומתחתן עם מרגריט (ג'ודי קומר) בעבור נדוניה נאה. אחר כך הוא מתעצבן על ידידו לה גרי (אדם דרייבר) שזוכה לחסדו של הלורד המקומי (בן אפלק הבלונדיני), המעניק לו חלקת אדמה שדה קארוז' מאמין שהיא מגיעה לו על פי חוק. ואז הוא שוב יוצא לעוד קרב ובשובו אשתו מספרת לו שנאנסה ביום שנותרה לבד בטירה, והוא מאמין לה.

הסיפור הזה, שנפרש על פני שנים רבות, מסופר בקפיצות גדולות, ואין בו אף אירוע או מילה או דמות שאינם מקדמים את החוט העלילתי המרכזי. לכן הנרטיב השלדי הזה נחווה כאקספוזיציה ובשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי מתי הסרט סוף סוף יתחיל.

הסיפור השני חוזר לחלק מאותן סצנות – בשדה הקרב, בבית הלורד – עד שהוא מתחיל להתמקד ביחסו של לה גרי לאישה היפה שנישאה לידידו שהפך ליריבו. לה גרי מאופיין כגבר נבון ומשכיל, שיודע להתחבב על הלורד הבליין, ובחברתו מרבה לזיין נשים בלתי מובחנות. כשהוא נדלק על מרגריט ונדמה לו שזה הדדי, הוא פולש לטירתה בדרכי כחש, מתעלם ממחאותיה ובועל אותה מאחור. רידלי סקוט מביים את הסצנה כאונס אלים, ולכן קשה להבין איך לה גרי יכול לחשוב שמרגריט משתפת פעולה בהנאה. התשובה היחידה היא שככה התנהגו גברים במאה ה-14, עידן שבו נשים נחשבו לרכושם של הגברים. ואכן, החטא שבו מואשם לה גרי הוא זה שחטא כלפי הבעל שברכושו פגע, ולא כלפי הנאנסת.

כשאותו סיפור מוצג מנקודת מבטה של מרגריט, אנחנו מגלים, כצפוי, שהיא פחות אהבה את בעלה הגס מכפי שהיה נדמה לו ושהיא היתה אישה בעלת יכולת שבהיעדרו ניהלה את ענייני האחוזה יותר טוב ממנו (דרישת יסוד מהסרטים היום). כשלה גרי פולש לטירתה אנחנו שבים וצופים באותו אונס אלים שכבר ראינו, ונוצרת תחושה מטרידה שזה מיותר לחלוטין. הבדלי הניואנסים – עכשיו המצלמה מתמקדת בפניה הבוכיות – אינם מצדיקים את החזרה על הסצנה הקשה הזו, שכאמור, עוצבה כאונס ברוטאלי גם בגרסת האנס (שאחר כך הכחיש שבכלל היה שם). הסצנה חוטאת למטרה גם משום שכל העניין בעידן הנוכחי הוא ההבנה שיש להאמין לאישה שטוענת שנאנסה גם אם אין לה הוכחות חותכות לכך.

בכלל, כסרט שעוסק באונס, "הדו קרב האחרון" הרבה יותר מעוניין בחוויה של הגברים. הוא אמנם עושה זאת מעמדה ביקורתית, אבל הוא אינו אומר שום דבר שלא נאמר ונחקר כבר מזמן והוא לא ממש רלוונטי לעידן פוסט וויינסטין. במסגרת הבחינה של השורשים ההיסטוריים של מה שמכנים היום גבריות רעילה, כל הגברים בסרט מוצגים באור שלילי, מה שלא הופך את הצפייה בו למושכת במיוחד – מרגריט הופכת לדמות ולמוקד הזדהות רק בחלק האחרון. וכשחושבים על זה, הבחירה של דיימון ואפלק לחזור ל"זמנים האפלים" של ימי הביניים כדי להגיב לכאורה על העידן הנוכחי, היא סוג של התחמקות מהתמודדות אמיתית.

כשחקנים, דיימון מגיש כאן את אחת מהופעותיו הטובות ביותר ואפלק מספק הופעה ערמומית בתפקיד הלורד, אבל כתסריטאים הם חושפים את חולשותיהם. ואילו רידלי סקוט אמנם מביים היטב את הדו קרב שבכותרת, אבל מי שעיצב כפייה מינית כסצנה רומנטית ב"בלייד ראנר" אולי אינו הבמאי המתאים לחומר הזה.

★★ 2 כוכבים
The Last Duel בימוי: רידלי סקוט. עם מאט דיימון, אדם דרייבר, ג'ודי קומר, בן אפלק. ארה"ב 2021, 152 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• מאט דיימון
• metoo#

בטריילר של "מים שקטים" יש שני שוטים קצרים של מאט דיימון נותן בוקס למישהו ברחוב. ויש גם רצף של שמונה שוטים שבהם הוא חוטף מכות. כשמתבוננים בתשומת לב בשני השוטים שבהם הוא זה שמרביץ, בתחילת הטריילר ולקראת סופו, מבחינים שזה בעצם אותו שוט שחוזר פעמיים. רוצה לומר, הטריילר של "מים שקטים" מנסה לייצר את הרושם שמדובר במותחן אקשן עם קצת דרמה באמצע. צפייה בסרט מגלה שהמינונים שונים לגמרי, ושרוב הזמן מדובר בדרמה אפקטיבית על אבא שמנסה לכפר על שנים של הזנחה בניסיון עקשני להציל את בתו. אבל בשלב מסוים "מים שקטים" מחליף מהלך, שלא לומר מחליף ז'אנר, ומתנגש בקיר. כלומר, זה לא שהטריילר חוטא לסרט. הסרט חוטא לעצמו.

לפני שש שנים טום מקרתי כתב וביים את "ספוטלייט", הסרט זוכה האוסקר ששיחזר את חשיפת ההתעללות המינית בילדים של כמרים בכנסייה הקתולית במסצ'וסטס, על ידי עיתונאי הבוסטון גלוב. גם ל"מים שקטים" יש וייב של סרט המבוסס על סיפור אמיתי. התחושה נובעת מכך שמקרתי, שגם הפעם כתב (עם שותפים) וביים, שאב פרטים והשראה מסיפורה של אמנדה נוקס, סטודנטית אמריקאית באיטליה, שהורשעה ברצח שותפתה לדירה וישבה בכלא ארבע שנים לפני שזוכתה על ידי בית המשפט העליון של איטליה. בראיון מהעת האחרונה נוקס קבלה על כך ש"מים שקטים" פוגע בה, ואפשר להבין למה.

אבל, כאמור, הסרט בעייתי גם בלי קשר לסיפור שלה. גיבורים שיוצאים למאבק חסר סיכויים יכולים להיות מרגשים מאוד בעצם עיקשותם, בעיקר אם הם משקיעים את עצמם במאבק למען מישהו אחר. חלקו הראשון של "מים שקטים" מייצר סימפטיה לדמותו השקטה והנחושה של פועל בניין מאוקלהומה, שטס למרסיי שבצרפת כדי לבקר את בתו בכלא ולנסות לשחרר אותה משם. דיימון זכה לשבחים רבים על הופעתו כאיש פשוט ולא מתוחכם, והוא אכן עושה עבודה טובה. עם זאת, ליהוקו של הכוכב האהוד לתפקיד גבר שתיין ממעמד הפועלים רומז לנו שאותנטיות אנושית אינה בראש מעייניו של מקרתי.

ביל משתכן במלון זול שבו כבר שהה בעבר, ובמסדרון חולפת על פניו ילדה על סקטים. משום שזה סרט הוליוודי ולא ניאו-ריאליזם איטלקי, ברור מיד שהילדה לא סתם עוברת ברקע כדי להעשיר את התמונה. מהר מאוד היא הופכת מסטטיסטית לדמות מרכזית בסרט. כשמאיה הקטנה (לילו סיבו בת העשר מקסימה בתכלית) תתקע מחוץ לחדרה, ביל יפרוס עליה את חסותו ואז אמה וירג'יני (קאמי קוטן מהסדרה "10 אחוז") תבוא להגיד לו תודה, ובין השניים תתפתח מערכת יחסים שתתפוס את חלקו האמצעי של הסרט.

המפגש בין הרד נק נטול ההשכלה (שבניגוד לציפיות אין לו אף דיעה קדומה נגד אף אחד) ושחקנית התאטרון הצרפתייה, שמשמשת עבורו מעין מורת דרך לצרפת הליברלית והמתנשאת, מייצר דרמה מעניינת. ביל, שבתו אליסון (אביגייל ברסלין) מאוכזבת ממנו בשל שנים שבהן לא תפקד כאבא, מקבל הזדמנות שניה להפוך לאדם טוב שאפשר לסמוך עליו. החיבור בין ביל ווירג'יני – עם הילדה מאיה בתפקיד הדבק – נבנה באיטיות ובתשומת לב, והוא משכנע ונוגע. הוא גם תורם לכך שהסרט נמשך שעתיים ועשרים דקות.

למשך זמן מה נדמה שהסרט מוותר על נקודת המוצא שמוגדרת בתמצות בטריילר: "אני מנסה להוציא את הילדה הקטנה שלי מהכלא". אבל במערכה השלישית הדרמה מפנה לפתע את מקומה למין מותחן אקשן מלא טוויסטים לא משכנעים, עם מגע של אימה. נראה שמקרתי ניסה לחבר שני סרטים זה לזה. האחד מזכיר את סרטו הראשון והטוב ביותר, "אנשי התחנה", על החיבור שנוצר בין שלושה אנשים בודדים ומאוד שונים זה מזה. ואילו השני הוא בז'אנר הוליוודי שמקרתי אינו שולט בו. הדקות האחרונות מנסות להחזיר את הסרט לטריטוריה של דרמה אנושית על וויתורים כואבים, אבל זה כבר לא עובד. חבל.

3 כוכבים
Stillwater בימוי: טום מקרתי. עם מאט דיימון, אביגייל ברסלין, קאמי קוטן. ארה"ב 2021, 149 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• מאט דיימון

• Facebook
• Twitter
• Email

לסרט החדש, החמישי במספר, בסדרת ג'ייסון בורן קוראים פשוט "ג'ייסון בורן". אבל מתברר שגם לכתוביות יכולות להיות פליטות פרוידיאניות, וכך בכתובית הפתיחה מופיע התרגום "ג'יימס בורן". אופס, מישהו חשב על הסוכן האחר האהוב בתולדות הקולנוע.

ב־2012 סדרת ג'יימס בונד חגגה 50 שנה להיווסדה עם "סקייפול", אחד הסרטים המהוללים בתולדותיה. לא שסרטי בונד אי פעם כיוונו לאוסקר, אבל "סקייפול" היה מפגן כוח שנועד להראות שגם בעידן הנוכחי, לג'יימס בונד יש משהו בשרוול שאין לאף אחד אחר: סטייל. אבל מפיקים בהוליווד לא יכולים להסתפק בדבר טוב. הם צריכים תמיד למשוך עוד קצת, וכך נולד "ספקטר": סם מנדז, הבמאי הראשון בתולדות בונד שכבר היה לו אוסקר על המדף, חזר לכיסא הבמאי מצויד בהרבה יותר כסף. רק שהפעם נראה שכבר תוך כדי תנועה הבינו המעורבים שזה לא יצליח; הסרט איבד גובה במהרה ונקטל על ידי המבקרים. הצופים התרגלו לבונד כשהוא חכם ולבונד כשהוא מטופש, אבל יש דבר אחד שאף אחד לא מוכן לסבול – בונד משעמם.

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
ג'ייסון בורן: סוחף למרות התסריט הממוחזר. ביקורת
בונדינג: יצאנו לצפיית מרתון של כל סרטי ג'יימס בונד
"אם אעשה סרט בונד נוסף זה יהיה רק בשביל הכסף"

סוכנים חשאיים הם נדבך חשוב בתרבות שלנו. בשנות ה־60 בונד היה ההתגלמות לא רק של הסוכן של הוד מעלתה אלא של כל שליחותה: מלא בסטייל, יודע להסתנן לאן שצריך, יודע לזהות (בשיא המלחמה הקרה) מי טוב ומי רע, מי רוצה להרוס את העולם ומי רוצה להשיב אליו את השלום והסדר. מן הסתם אנחנו כבר לא חיים בעולם הזה. ג'ייסון בורן חי בעולם אחר לגמרי: הוא התגייס במטרה לשרת את המדינה אבל מצא את עצמו קורבן של ניסוי של הממשלה. הוא יודע שפות רבות ואת כל שיטות הקרב הידועות, אבל את כל היכולות שלו לימדו אותו רק כדי שיידע יותר טוב איך להרוג. בסרט הראשון בורן מוצא את עצמו עירום בלב ים, אבוד, בעולם מנוכר, מנסה להיזכר מאיפה בא ולגלות לאן הוא הולך. כמה זה רחוק מבונד, שבכל סרט (מתוך מאבק להישאר רלוונטי) ההיסטוריה שלו מומצאת מחדש רק כדי להראות שהוא נטוע, מחד, בהיסטוריה, ומאידך מביט למציאות ישר בעיניים.

גם "ג'ייסון בורן", הסרט החדש בסדרה, הוא סרט שבכלל לא היה אמור להיות קיים. אחרי "זהות אבודה" (2007), הודיעו מאט דיימון וגם הבמאי פול גרינגראס שמבחינתם זהו, נגמר. מרגע שבורן מבין מי הוא ושוב זוכר הכל, הם סיפרו את הסיפור שהם רצו לספר – סיפור על סוכן שמאבד צלם אנוש ומנסה לזכות בו חזרה. אחרי ניסיון ספין אוף מוזר וכושל של הבמאי טוני גילרוי והשחקן ג'רמי רנר, חזרו דיימון וגרינגראס לסדרה – והפעם בלי הבטחות. הם כתבו את התסריט תוך כדי תנועה וסיימו לכתוב את הסצנות האחרונות בזמן הצילומים עצמם. זה לא קרה אפילו בהיסטוריה הארוכה והמוזרה של ג'יימס בונד.

אז למה הוליווד לחוצה כל כך להביא למסך עוד ועוד סוכנים חשאיים? זה לא רק מפני שהם עושים הרבה מאוד כסף. זו הצהרה פוליטית של האולפנים. בשנות ה־60־70 הראו האולפנים את נאמנותם למערב ולמלכה, שתשמח כל פעם מחדש להרים טלפון ולהודות לבונד על כך שהציל את העולם. אבל אצל ג'ייסון בורן האויבים והממסד – כולם חלק מאותה סמטוחה. הממסד לא מתעניין כלל בבורן האדם ובחיפוש שלו אחר גאולה, אנושיות ופיסות מהנשמה שלו. אלו הם במקרה הטוב הסחת דעת ובמקרה הרע איום על הממסד עצמו. גרינגראס, שבא מעולם העיתונות, החדיר בסדרת "בורן" את הטון הפרנואידי המובהק שלה. הסרטים מבוימים כאילו הבמאי עצמו מנסה לצוד את בורן. השוטים מצולמים מרחוק, בעדשה סגורה, כאילו אנחנו מציצים מחלון על המתרחש. אין בסרטים האלה טיפת אינטימיות (בונד מוצא תמיד כמה דקות לאינטימיות עם נערת בונד מתחלפת), רק מרדף.

בורן הוא סוכן בעולם שבו כולם הם הרעים. הממשלה מושחתת, מסואבת, עוברת מכיבוי שרפה אחת לאחרת. ארגוני הטרור חכמים, תאבי בצע וכוח אבל גם לא ניתנים לשליטה, מבחוץ או מבפנים. בורן, כמו בונד, עובר מעיר לעיר, אבל כל עיר היא מלכודת חדשה. לבונד, לעומתו, יש סטייל: עד "קזינו רויאל" יש משהו שהוא לא איבד מעולם, גם לא כשהיה שנה וחצי בשבי בצפון קוריאה: הוא ידע תמיד מי הוא ומה הוא אמור לעשות. לכן סדרת הסרטים המאותחלת של בונד, עם דניאל קרייג, קצרה בסופו של דבר הצלחה חלקית בלבד, בעוד בורן כל כך טבעי בנוף הקולנועי העכשווי. אין לו צעצועים מיוחדים, אין לו כריזמה מיוחדת, הוא לא בולט בקהל ולא מהסס לברוח כשצריך.

הסרט החדש בסדרת "בורן" הוא, למרבה הצער, גם המשעמם שבה. הוא גם הסרט שהכי משתדל להיות רלוונטי בנושאים שלו: דעאש, סנודן, ביטחון אישי, פרטיות. יש מנכ"ל חברת טכנולוגיה סטייל גוגל האוספת נתונים על האזרחים אבל מבטיחה שהכל מוצפן ושמור; יש ראש CIA שרק רוצה לפתח תוכנית מעקב חדשה כי הוא פטריוט גדול; ויש ג'ייסון בורן שכבר לא ממש ברור מה הוא רוצה. ככה זה תמיד – מרוב רצון להיות חדשני ורלוונטי, הסרט נראה פתאום קצת מיושן. לפחות על בונד אפשר לסמוך שלא ישתנה יותר מדי.

"ג'ייסון בורן", מחמישי (28.7) בקולנוע

• סוכן חשאי
• פול גרינגראס
• סם מנדז
• מאט דיימון
• ג'ייסון בורן
• סקייפול
• ספקטר
• ג'יימס בונד
• הוליווד
• סוכנים חשאיים
• סרטים
• תרבות