מדוכן פיליפיני שמזכיר בכלל אוכל הונגרי עד מסעדה נפאלית סודית שמגישה מומואים מושלמים. יצאנו לסיבוב קולינרי בנווה שאנן וחזרנו עם המלצות לאוכלי בשר, לטבעונים ולכל מי שלא מפחד מאוכל מרגש
מדי סוף שבוע מתמלאת מרפסתי העורפית בריחות בישול חובקי עולם. מקורות הריח נסתרים מעיניי, מלבד אלו של שכניי הפיליפינים. מפאת צפיפות או בקטע תרבותי, הם הציבו במרפסת מקרר וכיריים והפכו אותה למטבח. מדי שבת אני צופה מגורה עד ריר בפיליפיניות מרתיחות נקניקיות בסירים, מפלטות דגים, מבשלות נודלס ומקפיצות אותם בווק בליווי ירקות. זכורה לי במיוחד שבת בה צפיתי בילד פיליפיני שמן שעיניו המלוכסנות כמעט נחבאות תחת גודש לחייו, שולף בהיחבא נקניקייה חמה מהסיר באצבעותיו הנקניקיות ומשום מקום חוטף סטירה עצבנית מאמו הצנומה. לא נעים להודות אבל צליל הסטירה גירה אותי. הוא הזכיר לי את הצליל שמשמיע נתח בשר שהרגע הונח על מחבת חמה.
עוד המלצות אוכל רחוב:
טעמנו את הפיצה החדשה שיורדת עם מנוף
הסלייס של ברוקלין הוא אחד הטובים בעיר
מי ידע שפרגית יכולה להיות כל כך טעימה?
כשנתבקשתי לסקור את האופציות הקולינריות שמציעות הקהילות הזרות בנווה שאנן ידעתי שלבי, נפשי וקיבתי יתורו אחר אותו ניחוח משכר שעלה ממטבח שכניי הפיליפינים ונצרב לנצח בתודעתי. זו תהיה האודיסיאה שלי, ועל הדרך אגשים את התחביב הגדול שלי: אוכל חינם, והרבה ממנו.
הסיור נקבע לשבת בצהריים. בשישי בצהריים הפסקתי לאכול. לא חכם לצאת לביקורת אוכל רעב, אבל זה בדיוק מה שעשיתי. רציתי שיהיה לי מקום. כשפגשתי את אבא שלי במדרחוב נווה שאנן ראיתי על הפנים שלו שגם הוא גווע ברעב. כמו האב, כך הבן, אוהבים אוכל חינם וצמים לקראתו. מעולם לא האמנתי במשפט "מי שאוכל לבד מת לבד". הרי בכל אופן מתים לבד ונולדים לבד וגם כשנכנסים למיטה חמימה סמוך לבת זוג אהובה ושלווה, נרדמים לבד עם המחשבות הטורדניות ומתעוררים לבד עם החרדות הקיומית.
למרות כל אלו הזמנתי את אבא שלי, דודי שיק, שמכנה עצמו בזלזול המשפחתי שכמו עובר מדור לדור "טבח פעיל ושף בדימוס". אני לא אובייקטיבי אבל דודי הוא הבשלן הטוב ביותר שאני מכיר והאדם בעל התשוקה העזה ביותר שראיתי אי פעם לאוכל. פעם לקחתי אותו לשיפודייה של סמי בשדרות הר ציון, מסעדת פועלים מדהימה שכבר נסגרה ובאותו זמן אוישה על ידי סמי הקומוניסט הפלסטיני והבשלנית המצרייה מרים. דודי נגס משיפוד כבד ונתקף עוויתות שמזכירות שבץ. הוא התחיל למלמל לעצמו. הצעתי לו כוס מים. סמי חלף על ידנו ודודי תפס את ידו בעוצמה, מחץ אותה בהתרגשות ולחש בטון מאיים "זה הכבד הכי מדויק שאכלתי בחיים שלי". מיותר לציין שסמי נבהל לאללה וחשד שאבא שלי סמוי של השב"כ או של מחלקת התברואה העירונית.
מדרחוב נווה שאנן הוא כבר מזמן לא יעד קולינרי ליודעי ח"ן בלבד. על כך יעידו סיורי אוכל מאורגנים שצוברים תאוצה וקבוצת הפייסבוק "גרגרני נווה שאנן" שצוברת פופולריות. המדרחוב שוקק חיים במיוחד בסופי השבוע וכתושב דרום העיר אני נוהג לפקוד אותו ולקנות בחנויות הדגים ופירות הים המצוינות ובירקניות שנוסף לסחורה טרייה ואיכותית מציעות ירקות אסייתיים נדירים. בפינה של נווה שאנן ורחוב ראש פינה נמצאת הירקנייה האהובה עליי שמחזיקה ציפורי שיר. זמרתם מקנה לחוויית הקנייה תחושה שאתה לקט קדמוני ביער טרופי.
יעד ראשון: שומן הונגרי בפיליפינים
מול חנות הירקות ממוקמת המכולת האסייתית דרגון. צמוד אליה פועל בסופי השבוע דוכן אוכל רחוב פיליפיני קטן. הדוכן חסר השם מציע בעיקר בשר חזיר בשלל תוספות ורטבים, ארוז בקופסאות פלסטיק קטנות. ניתן למצוא גם שיפודי בטן חזיר, קציצות עוף ודגים מאודים בשקיות ואקום. האופציות הצמחוניות דלות והן בעיקר בגזרת הקינוחים, בהם שיפוד טמפורה מתוק של סטיקי רייס ובננה מטוגנת.
לאחר שקיבלנו פירוט אדיב אך לא ברור של המנות, בחרנו בשיפוד בטן חזיר (10 ש"ח) ובקופסה של לצ'ון קוואלי (16 ש"ח). כהונגרי גאה וכשף המתמחה במטבח האוסטרו־הונגרי ובאוכל יהודי, דודי ישר זיהה את המנה בהתרגשות. בהונגרית היא קרויה טפרטו וביידיש גריוועלך. בגדול זו מנת "שאריות" טעימה מאוד של שומן ועור חזיר (במטבח היהודי משתמשים בעוף) המטוגנים בסיר על אש קטנה עד שהופכים פריכים, נימוחים ונמסים בפה.
מומלץ לאכול את המנה עם בירה קרה שניתן לקנות בדרגון הסמוכה. מנחם לגלות שבין הלאומים השונים קיים חיבור קולינרי ישיר שמקורו בהמצאת מנות מתוך דלות. הופתענו לגלות שמנה יהודית ואירופית כל כך היא נכס צאן ברזל במטבח הפיליפיני. השיפוד היה מצוין אבל הלצ'ון קוואלי השומני ורווי הכולסטרול גבר עליו. אבא שלי אכל בהנאה רדופת אשמה ואמר למוכרת באנגלית "אם למות ממשהו, זה מזה". הוא נזכר איך אימא שלו הייתה מכינה את המנה כשהיה ילד. "היה צריך להיזהר. העור של החזיר היה מקפיץ את המכסה של הסיר וקופץ כמו פופקורן". אותי המנה שלחה לחופשה משפחתית בהונגריה בגיל 13. מדי יום אכלתי את החטיפים השומניים האלה וחזרתי 70 ק"ג של חצ'קונים.
מחוץ למכולת דרגון, ראש פינה 6, פתוח בשישי ובשבת
יעד שני: מיני סיני ירמי יאמי
מרחק הליכה מדרגון שוכנת מסעדת הפועלים הסינית Chinese Bao Buns שכבר מזמן פרצה מעבר לקהילה האסייתית המקומית. כשנכנסנו, מלבד שולחן של פועלים סינים שסעדו סעודת מלכים הכוללת קלמרי ושרימפס ברוטב, דג שלם מטוגן ומיני אורזים, ישבו במקום בעיקר ישראלים צעירים משכונת שפירא ויד אליהו. בפעם האחרונה שביקרתי בה, לפני ארבע שנים, היא הייתה מוזנחת ומלוכלכת אך טעימה מאוד. מאז עברה המסעדה מתיחת פנים: הרצפה רוצפה פרקט, השירותים שהיו מקלחת מלאה טחב שופצו, החדר הפנימי הפך לחדר אח"מים מוזר ועל הקירות מתנוססות תמונות של המנות המשמשות כתפריט.
ביקשתי מויקי, הבעלים, להמליץ על מנה שישראלים בדרך כלל לא מזמינים. היא המליצה על סו ג'ו יו, מרק דגים סיני מסורתי חריף במיוחד המגיע בקערה ענקית. הוא מומלץ לשמונה סועדים ומחירו 200 ש"ח. ויתרנו מפאת מחסור בכוח אדם והזמנו מנה של דגי חרב (100 ש"ח), דים סאם (30 ש"ח) ובאן חזיר (10 ש"ח).
בזמן שהמתנו לאוכל בחנתי את צלחות הסועדים הישראלים סביבי. כולם אכלו מנות צמחוניות או טבעוניות, מה שהסביר את חיוורון עורם ושיערם הדליל. בשולחן מולי זיהיתי את ח', שאותו ראיתי לאחרונה בימיי הזוהרים כשליח ושלו כמלצר במסעדה הסינית סינג לונג ברחוב מסילת ישרים. זו הייתה סגירת מעגל נחמדה לראות אותו שוב במסעדה סינית והפעם לא כנותני שירות. המפגש הזכיר לי את ארוחות הצוות במסעדה. מדי צהריים הטבחים הסינים היו מכינים לעובדים מנות מוכרות מהתפריט ולעצמם סיר מרק משונה עם רגלי חזיר וירקות מסתוריים. הייתי היחיד שאכל מהמרק. כך זכיתי בחיבתם של הטבחים ובכינוי "מיני סיני ירמי יאמי". האוכל הגיע מהר, הדים סאם והבאן היו מצוינים, במיוחד עם הרוטב המאוד חריף שהתלווה אליהם. אלו מנות הדגל של המסעדה שמגיעות גם במילוי ירקות לצמחונים וטבעוניים. מנת דג החרב הייתה נפלאה. אבא שלי היה מאושר ממנה וסיכם ש"הרוטב לא משתלט ומשאיר מקום לטעם של הדג העדין". המנה לא הייתה חריפה אבל משהו במראה שלה הזכיר "חריימה סיני". שימו לב שהדג מלא עצמות ויש לאכול אותו בזהירות יתרה.
נווה שאנן 26, פתוח כל השבוע, 9:00־21:00
יעד שלישי: ויגן פרנדלי ודתיים מירושלים
מסעדות אריתריאיות נמצאות בכל פינה בנווה שאנן. חלפנו על פני אחת מהן שהציעה בתפריט גולאש. צחקנו ואבא שלי סיפר על קולגה שלו, בעלים של בית אוכל יהודי בתל אביב. במשך שבוע שלם נכנסו למסעדה קבוצות של תיירים סינים וביקשו להזמין חומוס. הבעלים המיואש נאלץ לומר שאין חומוס בתפריט ולוותר על הכנסות מניבות. בפעם השלישית שנכנסה קבוצה סינית וביקשה חומוס, אמר להם להתיישב והגיש לכולם גולאש. דמיינתי אותם מגיעים בסופו של דבר לחומוסייה, מקבלים צלחת משחתית של קטניות ופיתה ומרגישים מרומים.
החלטנו לוותר על המטבח האריתריאי ולנסות מסעדה סודנית שקיבלה המלצות חמות. כמו רבות מהמסעדות באזור, גם היא נטולת שם לכן אקרא לה על שם בעליה המקסימים, "המקום של נור ונעימה". כשנכנסו בדיוק עזבה קבוצה גדולה של ישראלים והמקום היה ריק. נור ונעימה (הוא קורא לה "אשתי", היא קוראת לו "חבר") אירחו אותנו למופת, נתנו לנו להיכנס למטבח ופינקו אותנו בטעימות משלל מנות. האוכל היה מצוין, ולמרות התיאור שיבוא מיד, גם קליל באופן מפתיע ונגיש מאוד לטבעונים וצמחונים.
אכלנו מנה מטורפת של חצילים בחמאת בוטנים, קיסרה (דפי לחם דקיקים מקמח לבן ותירס), ממרח במיה מצוין (על אף מראהו ומרקמו הגרוטסקי), פול סודני עם ביצה קשה וגבינת פטה, ריגלה (תבשיל עדשים ומלוחיה עם בשר כבש), גימבה (תפוחי אדמה ובטטות מבושלות עם בשר טחון) ומרק רגל אלוהי שנור העיד ש"דתיים מירושלים באים לאכול אותו". כל המנות היו מצוינות ללא יוצא מן הכלל, דודי הכתיר את הריגלה כמנה המנצחת, ואני אהבתי במיוחד את החצילים בחמאת הבוטנים.
יסוד המעלה 15, פתוח כל השבוע, יש משלוחים
יעד רביעי: השוק שכולם מפספסים
שבעים ומותשים דידינו, דודי ואני, לשוק האוכל הפיליפיני בקומה 4 בתחנה המרכזית החדשה. אני מכיר את השוק שנים, והוא שימש לי נחמה בימיי כמורה קבלן אחרי נסיעות חזור מתישות מכיתות מוכות ריטלין בנתניה. זו חוויה שאסור לפספס. השוק לא מאוד גדול – דוכנים בודדים – ומציע תבשילים, שיפודים, קינוחים, ירקות, פירות וחטיפים מהמזרח הרחוק. הוא מזכיר מאוד את הדוכן הפיליפיני שביקרנו בו בתחילת המסע, אבל בשוק במרכזית שיפודים יעלו לכם רק 7 ש"ח. אבא שלי קנה חצילים אסייתיים קטנים ובננות קטנות ומתוקות. מתברר שאת כל הירק האסייתי מגדלים הפועלים התאילנדים במושבי ארצנו, לצד הגמבות ופירות ההדר הציוניים. סמוך לשוק יש מסעדה פיליפינית שמציעה שיפודי טמפורה של שרימפס וקלמרי, מגוון גדול של מנות ב־35 ש"ח, ועמדת שייקים וקינוחים מטפיוקה. בעבר אכלתי שם תבשיל חלקי פנים של פרה, מאוד נהניתי ומאוד התלכלכתי.
התחנה המרכזית החדשה, קומה 4, שישי־ראשון, 14:00 עד הערב
יעד חמישי: הנפאלית מהמטריקס
בתחקיר שערכתי גיליתי על מסעדה נפאלית סודית שהיא בעצם מסעדה בתוך דירה. ההוראות שקיבלתי נשמעו כמו קווסט, ומצאנו את עצמנו מפוצצים ומזיעים, הולכים בסיבובים סמוך לתחנה המרכזית עד שבסוף הופיעה מולי דלת שנראיתה כמו הדלת שאליה הכווינו אותי. מהבניין יצא בחור סיני. שאלתי אותו על המסעדה. הוא דפק לי מבט זועם ונעלם. נכנסנו לבניין, הדלת בקומת הקרקע הייתה פתוחה. מצאנו את המסעדה. בדירת שלושה חדרים חשוכה גרה נפאלית מבוגרת ומאכילה כל מי שנכנס. מטבחה הקטנטן מכיל כמות לא הגיונית של סירים ופתיליות. הרגשתי שהגענו לבית של האורקלית מ"מטריקס". הכל שם מאולתר. אין שולחנות וכיסאות, חוץ מאשר בחצר הפנימית המרוצפת דשא סינתטי שבה ישבו הודים וסעדו.
ישבנו על מיטת נוער בסלון שהוא גם חדר שינה. סביבנו מיטה זוגית, שידת נעליים, מתקן מי עדן ריק, לוח שנה נפאלי מ־2009 ודף עם הכיתוב "No Smoking" בטוש שחור. הנפאלית ישבה בספק חדר אמבטיה ספק חדר שינה ואכלה. היא נראתה לחוצה מנוכחות המצלמה של שלומי הצלם ואמרה: "זו לא מסעדה, זה חברים באים לאכול, לא לצלם, לא לכתוב בעיתון". הבטחתי לה שלא אכתוב את הכתובת וביקשנו להזמין. היא היססה ובסוף הגישה לנו מנה של מומו, כיסוני בצק נפאליים ממולאים עוף (10 ש"ח). זו הייתה מנה מושלמת. בצק אוורירי, מילוי רך, חוויית ביס שברירית ועדינה. לרגע אחד החום המהביל בדירת עובדים זרים לא ממוזגת בסוף יולי נעלם. איתו נעלמה תחושת השובע המתישה מזלילה אינסופית. הכל היה נעים, צלול, בהיר וברור. פתאום, הפציעו הניחוחות שמציפים את דירתי מהמטבח המאולתר של שכניי הפיליפינים, באופן כמעט מוחשי. חייכתי. האודיסיאה הגיעה לקִצה. שבתי הביתה, עצמתי עיניים ודמיינתי את הילד הפיליפיני שעיניו קורסות תחת לחייו השמנות ואצבעותיו נקניקיות. העליתי בעיני רוחי את אמו סוטרת לו, לו רק בשביל הצליל האורגזמי המדמה צריבת נתח בשר על מחבת חמה.
!["עיר מקלט" (צילום: נטי לוי, באדיבות yes)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/12/sizes/asylum_city_bibushon2018-40_wo_500_333.jpg ""עיר מקלט" (צילום: נטי לוי, באדיבות yes)")
