שני סרטים שעוסקים בהורות שיצאו השנה שמים במרכזם בובה. ב"אנט", המיוזיקל המופשט של לאוס קרקס והספארקס, בובת עץ שנעה בלי חוטים מגלמת את הילדה שעל שמה נקרא הסרט, ומסמלת את הניצול שלה בידי אביה. דימוי הבובה מייצר צרימה מכוונת ועובד בעיקר ברמה השכלתנית. ב"הבת האפלה" של מגי ג'ילנהול, הבובה היא דימוי לבת החסרה, וגם הוא מייצר סוג של צרימה, אבל הסרט הזה עובד יותר ברמה הרגשית והפסיכולוגית והוא אחז בי חזק ולא שחרר.

לפני שנה כתבתי כאן על "תוצרת בית", פרויקט סרטוני קורונה שנוצרו בזריזות על ידי במאים ושחקנים מפורסמים. מבין 17 הסרטים הכי התרשמתי מזה שיצרה ג'ילנהול, שבו בעלה פיטר סרסגארד גילם גבר המתגורר בבית מבודד ומנסה לשרוד בעולם שבו וירוס קטלני גורם לערעור כוח המשיכה. הסרטון עתיר האווירה התגלה בדיעבד ככרטיס הביקור של השחקנית המוכשרת ("האביר האפל") שעברה לבימוי. בסרטה הארוך הראשון היא מתמודדת עם המשימה המאתגרת של עיבוד ספר מאת אלנה פרנטה והיא שבה ומתגלה כקולנוענית מחוננת ומגובשת. היא מדברת בשפה קולנועית סוגסטיבית וחושנית מאוד, שמלפפת את הצופים ומושכת אותם לתוך החוויה התודעתית של הגיבורה המעורערת. ועל כך הוענקה לה מועמדות ראויה לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הבימוי.

לדה (אוליביה קולמן), מרצה לספרות בת 48, נופשת עם ספריה על חוף ים ביוון. השקט שאותו היא מבקשת מופר באחת על ידי משפחה גדולה ורועשת שמשתלטת על החוף ודוחקת אותה הצידה. עיניה של לדה נמשכות אל נינה היפה (דקוטה ג'ונסון מ"50 גוונים של אפור"), שנופשת עם בתה הקטנה ועם בני משפחתו של בעלה החתיך והשתלטן, שככל הנראה מתפרנס באופנים לא מאוד חוקיים. בעודה מתבוננת בהם, לדה שוקעת בזיכרונות מהימים בהם היתה סטודנטית לספרות ואמא צעירה לשתי בנות שהתקשתה להעניק להן את מלוא תשומת הלב שהן דרשו, ולפעמים אף דחתה אותן מעליה. נראה שהיא רדופת רגשות אשמה ובושה שאינם מניחים לה וברגע מסוים, כשהנופשים האחרים, וגם הצופים, אינם שמים לב, היא גונבת את הבובה של הילדה הקטנה.

זה לא נשמע כמו חומר דרמטי במיוחד, אבל ג'ילנהול טוענת אותו במתח רגשי אדיר. זיכרונותיה של לדה נחשפים בפנינו בהדרגה, באופן שלעיתים מייצר רושם מוטעה, אך כתוצאה מכך אנו חווים את האמת הפנימית שלהם. תחושת הלחץ התמידי של לדה הצעירה (בגילומה של ג'סי בקלי) חונקת את גרונה של לדה המבוגרת, שממשיכה להיאבק על הטריטוריה שלה. גבר מבוגר (אד האריס, כבר בן 71) וגבר צעיר (פול מסקל מ"אנשים נורמליים") המשקיעים תשומת לב יתרה באישה שנדמית כטרף קל, תורמים לתחושת חוסר הנוחות. גם בזיכרונותיה הסתובבו סביבה שלושה גברים – בעלה ושני פרופסורים לספרות.

על פני השטח יש כאן דמיון ל"מוות בוונציה" של תומאס מאן ושל לוקינו ויסקונטי, אבל זה סיפור שונה לגמרי. כי לדה אינה נמשכת אל נינה, אלא רואה בה את עצמה. ואילו לנינה יש קיום מחוץ לנקודת המבט של לדה, כפי שהיא מגלה ברגע מטלטל. לדה היא גיבורה חמקמקה. היא עושה מעשים מרתיעים שאינם מקלים עלינו להזדהות איתה, ועם זאת היא מוחצת את הלב. כי גם כשהיא אוטמת את עצמה, האנושיות שלה חשופה ופגיעה.

אין מילים לתאר את הופעתה של קולמן, שהיא אולי השחקנית הגדולה ביותר בקולנוע כיום, דווקא משום שאין בה קמצוץ של זוהר כוכבים. הסיכוי שלא תזכה במועמדות נוספת לאוסקר שואף לאפס. גם בקלי, שמופיעה כרגע בשלושה סרטים המוקרנים בארץ ("השליח האנגלי", "לא ממושמעות") היא ליהוק מושלם לתפקיד לדה הצעירה.

אבל ג'ילנהול אינה רק במאית של שחקנים אלא, כאמור, שולטת שליטה מלאה בטונאליות של הסרט המתבונן הזה שלעיתים נדמה לסרט אימה. רק סצנת הסיום הקצרה נדמית לא לגמרי שייכת, ופוגמת קמעה בשלמות של הסרט. "הבת האפלה" הופק על ידי צמד הישראליות אסנת הנדלסמן-קרן וטליה קליינהנדלר, שהתוודעו לג'ילנהול כשהפיקו את העיבוד האמריקאי ל"הגננת" בכיכובה. העיצוב האומנותי הופקד בידי ענבל ויינברג הישראלית שעובדת באמריקה, ועל הצילום האימפרסיוניסטי אחראית הלן לובאר הצרפתיה, שצילמה גם את "לזרו השמח". זאת יצירה נשית במלוא מובן המלה, והיא בקלות אחד הסרטים הטובים של השנה.

★★★★✯ 4.5 כוכבים
The Lost Daughter בימוי: מגי ג'ילנהול. עם אוליביה קולמן, ג'סי בקלי, דקוטה ג'ונסון, פיטר סרסגארד, אד האריס, פול מסקל. ארה"ב/יוון 2021, 121 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• מגי ג'ילנהול
• נשים בקולנוע

• Facebook
• Twitter
• Email

מגי ג'ילנהול נוזפת בי במבטא בריטי מזויף. "איך את מעזה!", היא צוחקת, ואז מוסיפה, "חברה בריטית שלי אמרה לי שזה מה שאני צריכה לענות אם עיתונאי שואל אותי על גיל 40". ג'ילנהול בת ה־39 יודעת מה זה לעמוד על שלה גם מחוץ לפריים (היא עוררה שערורייה כשגילתה לתקשורת שלפני שנתיים מפיקים החשיבו אותה ל"מבוגרת מדי" בשביל לשחק בת זוג של שחקן שהיה מבוגר ממנה ב־20 שנה) ובתוכו: אחרי תפקיד קטן לצד אחיה, ג'ייק, ב"דוני דארקו", ג'ילנהול פרצה ב־2002 בסרט "המזכירה" ואחריו שיחקה שורה של נשים חזקות ועקשניות, בהן האסירה לשעבר שרי סוונסון ב"שרי בייבי" ואשת העסקים נסה שטיין במיני סדרה "אישה מכובדת" (שעליה זכתה בגלובוס הזהב).

גם הדמות החדשה שהיא מגלמת היא כזאת. בדרמה המדוברת של HBO "הצמד", שיצר דיוויד סיימון ("הסמויה") ומככב בה גם ג'יימס פרנקו, ג'ילנהול (שגם מפיקה) מגלמת את קנדי, זונה רבת פעלים מטיימס סקוור, שמנסה למצוא לעצמה מקום בתעשיית הפורנו הצעירה של שנות ה־70. "כל כך קשה למצוא דוגמאות לתיווך ריאליסטי של החוויה הנשית", אומרת ג'ילנהול, שמביעה הערצה – או לפחות כבוד – לדמותה של קנדי, שאותה היא מגדירה כאמנית.

לפני כמה שנים אמרת שלא תשחקי זונה אלא אם כן תמצאי תפקיד שמראה מה נמצא בקרביים שלה. מצאת את התפקיד הזה בקנדי?

"כן. נכון, קנדי עובדת בזנות, אבל יש לה עוד הרבה צדדים. בפיילוט היא עם בחור שגומר ממש מהר, רוצה עוד סיבוב ומרגיש שזה לא הוגן שהוא צריך לשלם שוב. היא מסבירה לו שזאת העבודה שלה. בדרך כלל הדבר היחיד שנמסר לגבי דמויות של זונות הוא שהן זונות. אבל יש משהו לא בסדר בזה שככה אנחנו מספרים סיפור של אישה, נכון? קנדי היא אימא, היא בת, היא אשת עסקים, היא אמנית… והיא גם זונה".

למה היא אמנית?

"היא נמצאת שם בלידתה של תעשיית הפורנו, במרתף של מישהו. אפילו שיש שם שני גברים עירומים ועוד אישה עירומה והם מצלמים סקס, זה מבחינתה משהו שולי. מה שמדליק אותה זו התאורה, הרעיון להסתכל על סקס מבעד לעדשת מצלמה. זו לידתה של אמנית. ברגע שזה מתעורר בה, היא לא יכולה להתעלם מזה".

את מחפשת תפקידים שיגרמו לך להרגיש לא נוח?

"כן, אני לומדת דברים בעבודה לפני שאני לומדת אותם בחיים. אני מוצאת תפקיד שאני נמשכת אליו ואני לא מבינה למה".

אז זה כמו חזרה גנרלית?

"לפעמים כן. נגיד, ב'המזכירה', הייתי כל כך צעירה – בת 22. חצי קראתי כל מיני ספרים על פוליטיקה מינית. אבל התפקיד הזה היה על מי את באמת מול מי את חושבת שאת אמורה להיות. זה בדיוק מה שעבר עליי. כשעשיתי את 'לב משוגע', זה היה על מישהי שאוהבת מישהו שלא טוב בשבילה. למדתי מזה כל כך הרבה על חיי הנישואים שלי".

ב"הצמד" את לא רק בתפקיד הראשי, את גם מפיקה.

"זה עניין עדין, לשחק זונה, אז אמרתי – 'אני רוצה לעשות את זה, אבל אני רוצה להיות מפיקה'. כולם, החל מהסוכן והמנהל שלי ועד לחברים, אמרו לי – 'הם בחיים לא יסכימו לזה. יש לך עסק עם HBO'. אבל לא ידעתי איך עוד אני יכולה לחתום בסדרה הזאת ולכבד את עצמי. אם אני צריכה להשתמש בהפקה הזאת בגוף שלי, הייתי חייבת לוודא שהם רוצים גם את המוח שלי. הם הסכימו".

עד כמה היית מעורבת יצירתית?

"דיוויד (סיימון) התייעץ איתי הרבה. אמרתי לו בשלב מוקדם שראינו כל כך הרבה דימויים של מין כעסקה כספית, ראינו נשים שמתלבשות ומתנהגות איך שגברים רוצים, אבל לא ראינו כמעט את התשוקות שלהן. אמרתי לו, 'אולי סצנה שבה אני מאוננת?'. הוא כתב אחת והיא הייתה מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין".

אם להיות רציניים לרגע, האם האווירה הפוליטית הנוכחית השפיעה על הסדרה?

"סיימנו לצלם בתחילת נובמבר, והדיבייטים הנשיאותיים בעבעו מתחת למה שעשינו: פוליטיקה מינית, סקס, אמנות והיחסים בין נשים לכוח. זו תקופה מרגשת לעסוק במיניות ובכוח מבעד לעיניים של זונה לעומת עיניים של פוליטיקאי, עורך דין או רופא. הבחירות האלו מאוד השפיעו על הזהות העצמית שלי כפמיניסטית. מאז שהתוכנית הזאת נעשתה, רמת המיזוגיניה במדינה הזאת נעשתה ברורה. גם קודם היה סביבי סקסיזם, אבל חשבתי שאני יכולה להתמודד עם זה, אז הייתי מחליקה דברים. מאז הבחירות, נהיה מסוכן להחליק. מצד שני זו גם תקופה ממש מרגשת להיות אישה בעולם. אני מתרגשת. באמת".

פרצת באותו זמן כמו אחיך, ג'ייק. זה נתן לך פרספקטיבה על השוני ביחס לגברים ונשים בהוליווד?

"אתה יודע מה, בזמן האחרון באמת חשבתי על אחי. בתור מפיקה ב'הצמד' הייתי רואה גרסאות מוקדמות של כל פרק, והיו כמה דברים שהיו לי דעות ממש נחרצות לגביהם, עד כדי כך שלא הייתי ישנה כל הלילה. הייתי כותבת מיילים ומנסחת אותם במשך שעתיים. הרגשתי שאני צריכה לתת את ההערה המושלמת כדי שיתייחסו אליי. ובזמן שכתבתי אחד מהמיילים האלה, חשבתי לעצמי: מעניין אם גם אחי צריך לבדוק את עצמו כל כך הרבה".

[interaction id="59a5194f10b9cdab1f1c7e50"]

• המסך
• מגי ג'ילנהול
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

נסה שטיין, הדמות הראשית בסדרה "אישה מכובדת" בגילומה של מגי ג'ילנהול, היא מקרה קיצון של תופעה בולטת בסדרות הטלוויזיה המובחרות של העשור האחרון: העוצמה המלחששת. שטיין – העומדת בראש חברה בינלאומית ענקית שבעבר סחרה בנשק אך לפני כעשור הסבה פעילותה לפיתוח משאבים בגדה המערבית, באמונה שמשם יבוא השלום – היא אישה רבת כוח והשפעה שמשחקת בלוח השחמט רווי האינטרסים שנקרא "המזרח התיכון". המטפורה של השחמט מפומפמת בקליפ הפתיחה כמלכה שחורה שנופלת על שולחן עץ בהילוך אטי, אולי בתקווה שתאומץ על ידי מבקרי טלוויזיה.

דמויות כוחניות מסומנות בדיבור לוחש ומתאפיינות גם בקמצנות במילים. תחשבו למשל על קלייר אנדרווד מ"בית הקלפים". העוצמה שלה (שמסוגלת להגיע גם לדורסנות רצחנית) מתחזקת דווקא בזכות משפטים מינימליסטים ודיבור שקט שנשמעים כמו קטע מעבר משיר של להקת "אניגמה". נסה שטיין לוקחת את זה צעד קדימה: היא גם מלחששת כרונית וגם משחררת קלישאות דרמטיות בקצב של ממטרה. הניסיון לתאר עוצמה דווקא על ידי היעדר סממני עוצמה קורס לתוך הגוף השדוף שלה. זה פשוט מופרך מדי שעלה נידף כזאת מצליחה לקרקס את ממשלת בריטניה, להתל בחמאס, לערבב את הפת"ח ולשמן את ממשלת ישראל.

שמונת פרקי הסדרה עוקבים אחר החברה של משפחת שטיין, שאותה ירשו נסה ואחיה אפרא מאביהם – סוחר נשק יהודי אנגלי שרצה לחמש את צה"ל כדי לסייע למדינת ישראל ועקב כך נרצח באייטיז על ידי פלסטיני מול עיני ילדיו הקטנים. בפרק הראשון מפתיעה נסה את חברו הוותיק של אביה – איש עסקים ישראלי בשם שלמה שמגולם על ידי יגאל נאור. היא מודיעה לו שהזוכה במכרז להנחת כבל אינטרנט מהיר בכל שטחי הגדה המערבית היא חברה פלסטינית. שעות אחר כך נודע שמנכ"ל החברה הפלסטינית – נמצא מת בחדרו – ספק התאבד ספק נרצח. כך מתחילה שרשרת אירועים שסוחפת את בני המשפחה למערבולת סטייל סרט ריגול שבה בוחשים ישראל, הפלסטינים, השירות החשאי הבריטי והאמריקאים.

"אישה מכובדת" היא סדרה כיפית שעשויה טוב. עם זאת משהו בה מעצבן. העיתונות הבריטית השפריצה עליה ניטים. ב"טלגרף" למשל נכתב: "מדויקת, אמינה ומוקפדת עד הפרטים הקטנים, כמו מדריך למאבק הישראלי־פלסטיני". זו אמירה מקוממת למדי, שכן הסדרה לא מראה כלל אזרחים ישראלים, פלסטינים, חיילים או מתנחלים. במקום זה היא הופכת את הסכסוך לטלנובלה של עשירים בהשתתפות סוכני ביון בריטים ואמריקאים ציניים; אנשי מוסד ואנשי עסקים ישראלים עם מבטא של מבריח סחורות מגטו ורשה (נאור, שמגלם חילוני צבר גמור, לובש כובע של חרדי בברית המילה של בנו של אפרא שטיין); ופונקציונרים פלסטינים שמבלים את רוב זמנם בלונדון. בלב הטלנובלה עומדת נסה שטיין, שכמו כדי לחפות על היעדר אנשים רגילים בסדרה מספקת רגעי "משבר" שבהם קשה לה להיות אישה עוצמתית ובמקום זאת היא מעדיפה להתכרבל בתוך עצמה במיטה. הלחשושים שלה, כך נראה, אמורים לתרום לשבריריותה ולהפוך את אשת העסקים הכוחנית לדמות עגולה. בפועל הם בעיקר מעצבנים.

השורה התחתונה:"24" פוגש את "בית הקלפים" פוגש את המלודרמטיות של "אבודים"

• ביקורות
• אישה מכובדת
• מגי ג'ילנהול
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות