"ערב טוב סינרמה!", פתח טל מוסרי את מופע האיחוד של צעירי תל אביב שהתקיים אמש בהיכל התרבות. הסינרמה כבר שנים לא שמישה, אבל סביר שרוב הצופים.ות שמילאו את האולם נכחו גם בה, אי שם בין השנים 1990-1993. צופים (שרובן כצפוי צופות) ששייכים לדור ספציפי מאוד, שהשבוע גיליתי לראשונה שיש לו שם – אקסניאלס: מי שנמצא.ת על התפר שבין דור האיקס למיליניאלס. כלומר – ילידי וילידות שנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80 המוקדמות.

>>סוויט שרונה: בית הפנקייק של קית' סיגל ועוד 100 קינוחים מתוקים

2,500 מהן נכחו בהופעה אתמול בהיכל התרבות, ומילאו את אולם המופעים הגדול במדינה עד אפס מקום, ועוד כמה אלפים ימלאו אותו בשתי ההופעות הנוספות שיתקיימו הערב ומחר (18-19.3), עבורן נותרו כרטיסים אחרונים. בלוטות הנוסטלגיה התחילו לפעול עוד לפני שעלו הצעירים לבמה וטל מוסרי (שאגב, לא היה הכוכב הכי גדול של צעירי ת"א אז – אבל היחיד שטוחן במות לאורך כל השנים עד היום), בירך את הקהל. כבר הלוגו "הצעירים של תל אביב" בפונט המוכר, שהוקרן בגדול על מסכי הווידיאו, הריץ אותנו בריוואינד (יענו, אחורה) 30 ומשהו שנה.

אני יכולה להגיד שצעירי ת"א הם האימפריה הרומית שלי, אם כי זה לא לגמרי נכון – כולכן יודעות שבוורלי הילס 90210 היא האימפריה הרומית שלי. אבל התקופה היא אותה תקופה, וההשפעה היתה (כמעט) אותה השפעה. וכמו ששיר גוטליב, שאני עדיין חושבת שהיא האישה היפה בעולם, אמרה בפתיחה – אנחנו אמנם כבר לא כאלה צעירים, אבל מצבנו טוב יותר ממצבם של חברי הקאסט של 90210. עצוב, אבל נכון.

למעלה מ-30 שנה מאז שהסדרה, שהיתה פורצת דרך בישראל של ראשית הניינטיז, ירדה מהמרקע. וחלק מהכוכבים, שהיו אז הדבר הכי נפוץ על שערי מעריב לנוער, נעלמו איתה. מעטים מהם נשארו בשואוביז. מלבד מוסרי, שגם קנה תהילה נוספת כחייל לצד חברתו מהלהקה ליאת אחירון ב"ילדים של חורף 73", הרוב התפוגגו אט אט וחלק מצאו את עצמם מהצד השני של המצלמה כמפיקי טלוויזיה (סער פין ויריב יפת), שחקני תיאטרון (אלינור אהרון), מפיקים מוזיקליים (ניר גבע, תומר גוטליב), אנשי שיווק (טל זייברט), אדריכלים (עדי עמרני) או מורות ומחנכות בישראל (שיר גוטליב).

עבור רבים מהם זו הפעם הראשונה שהם עולים על במה מזה 30 שנה, ולעלות שוב מול 2,500 איש זה לא עניין של מה בכך. ההתרגשות היתה ניכרת – גם אצל הקהל שכבר בשיר הכניסה קם על רגליו כי אז מה אם אנחנו בני 45 גם אנחנו יכולים לפזז, אבל בעיקר אצל חברי הלהקה, שבשלב מסוים לא הצליחו לעצור את הדמעות (ב"עוף גוזל", נו מה).

הערב החל בהצגה קצרה של הנוכחים, צעד חכם שחסך מאיתנו לנסות להבין מי נראה כמו עצמו ומי לא, מי נמצא ומי חסר. בלטו בהיעדרם דנה דבורין, איריס קליין, רינת הלון, שי חדד (שנצפה לאחרונה בשם שי פלד ב"דני הוליווד") ועוד כמה שהופיעו על המסכים, אבל לא על הבמה. האם כל הנ"ל אוכלים את עצמם על שאמרו לא להצעה המפתה? ייתכן מאוד.

אלה שכן נכחו (בתוספת שחקנית חיזוק – רוית הראל – שהגיעה בכלל מסדרה אחרת), ליהטטו על הבמה כאילו לא עבר שבוע מאז הסולד אאוט האחרון בסינרמה. כשמאחוריהם מסכים ענקיים שמראים בכל שיר את המקור שלו מהסדרה (מה שלרגעים קצרים יצא מסינק, כי בכל זאת – ישראל), הם שרו, לראשונה עם תזמורת חיה וללא פלייבק, את רוב הלהיטים הגדולים משלוש העונות של הסדרה.

הם נתנו בבאנגרים המרימים כמו "בוא אל המסיבה", "גבר צעצוע" (שאתן בטח מכירות כ"אומרים שגברים שוביניסטים"), ו"כמו תפילה" האלמותי שבשלבים מסוימים בתולדות התרבות הישראלית היה משמעותי יותר מהמקור של מדונה. אלינור אהרון נתנה בצעדים בדיוק באותו האופן שבו היא נתנה בהם במקור, והקהל, כצפוי – נתן באקסטזה. לצד הקצב וההרמות היו גם רבים מתוך הרפרטואר השקט והמרגש יותר – "צעיר לנצח", "תן כוח" ו"מילה טובה" לסיום. אביבית צמח ובטי כהן, שהיו כנראה הזמרות הכי טובות אז, מפליאות בשירה גם היום, אולי אפילו יותר. גם המצב וגם המלחמה וגם החטופים הוזכרו, כי אי אפשר בלי, וגם לא צריך בלי.

את הטקסטים וקטעי הקישור כתבה שחר סגל, בעצמה מעריצה בשנים הנכונות, והם כללו לא מעט הסתלבטויות עצמיות; בדיחות פנימיות שאף אחד לא יבין חוץ מחברי הלהקה ועוד כ-10,000 בנות (טוב, גם בנים); מיני שחזור של הקפה שבו הכל התרחש (שבו אמריקנו בטוח עלה פחות מ-14 שקלים), ומעט (אולי מדי?) הקרנות קטעים מהסדרה עצמה (סליחה אבל גבע אומר לאלינור "זה עכשיו או אף פעם" זה קטע שצריך להיות במקום של כבוד על במה. כל במה).

זה לא חדש ולא סוד שאני סוחבת איתי מאז ולתמיד אובסס לניינטיז. אבל זה לא רק כי סער פין וברנדה וולש ואביב גפן. זה כי באופן אובייקטיבי, האישיות שלי ושל בני ובנות גילי התעצבה בתקופה שחשבנו שיילך ויהיה פה יותר טוב עם הזמן. החמודים האלה, שלפני 30 שנה נפרדו מגבע שהלך לצבא עם "עוף גוזל", מגייסים היום את הילדים והילדות שלהם, וכך גם רוב הקהל שלהם. ההבדל הוא שהיום אנחנו כבר לא בטוחים שיהיה פה יותר טוב עם הזמן. אבל בגלל שהדבר הזה כל כך טבוע בנו, אנחנו איכשהו עדיין אופטימיים.
לא כולל שירות – האיחוד, שלישי ורביעי (18-19.3), היכל התרבות תל אביב.להזמנת כרטיסים

• ❤ תרבות
• מופע
• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית
• ❤ תל אביב
• ביקורת הופעה
• היכל התרבות
• לא כולל שירות

• Facebook
• Twitter
• Email

• מופע
• מחול
• אירועים
• מדריך אירועים

• Facebook
• Twitter
• Email

• הצגות ילדים
• מוזיקה
• מופע
• אירועים
• מדריך אירועים

***עדכון 04.02.24***
על המופע "בגלל שהלילה" כתבנו עם עלייתו בסוף 2022. ורק שיהיה ברור: באמת יש שם רכבת שדים קטנה. אחרי יותר מ-80 הופעות סולד אאוט ורשימת המתנה של חודשים ארוכים, חוזר מופע הפרינג' הייחודי הזה לסדרת הופעות נוספת, וגם היא כמעט סולד אאוט (נותרו כרטיסים לשלוש הופעות מתוך כ-30 שהוצאו למכירה). בקיצור,אתם יודעים מה לעשות עכשיו והכרטיסים מחכים כאן
***

בכניסה למופע החדש "בגלל שהלילה" מבקשת בנימוס אחת המשתתפות שמקבלת את פני הצופים להשאיר את התיקים והטלפונים בחוץ. זה לא שאסור לצלם, זה פשוט שלא ממש אפשר. כבר מלחיץ. 50 דקות בלי טלפון? כאלה שאשכרה אצטרך להתרכז במהלכן במה שאני רואה? מוזר. היא ממשיכה ומשחררת אזהרת טריגר שהמופע כולל סאונד של אזעקה עולה ויורדת ושל פיצוצים ויריות. קצת פחות מלחיץ מלהיות בלי טלפון ועדיין. ובכלל לא דיברתי על זה שכל העניין מתרחש בהאנגר נטוש בדרום העיר, עבורי זה לא ביג דיל כי המערכת שלנו נמצאת ממש ממול (וגם הבית שלי לא רחוק), אבל מניחה שעבור אחרים זה מרגיש קצת סוף העולם.

"בגלל שהלילה" מוגדר כ"מופע ברכבת שדים". מאחוריו עומדיםשני יוצרים: גיא גוטמן – אמן ובמאי, מנהל מקלט 209 ולשעבר המנהל של בית הספר לתיאטרון חזותי; וגבי קריכלי – אמן רב תחומי בוגר בצלאל, מוזיקאי ומעצב תפאורות לתיאטרון ומחול. אליהם חברו אנסמבל 209 – קבוצת תיאטרון עכשווי שמורכבת מאמנים ואמניות, מבצעים, אנשי צוות ואנשי רוח הפועלים כקולקטיב.

בפעם האחרונה שבה עליתי על רכבת שדים חיינו במאה אחרת, לכן לא פלא שמצאתי את המעמד לא רק כמלחיץ – אלא גם כמרגש. כמו ילדה טובה הפקדתי את הטלפון והתיק מחוץ לדלתות האולם, נכנסתי והתיישבתי במושב אחד מבין 21 מושבים המסודרים באופן אופקי על מסילה, זה לצד זה. הדבר הראשון שחשבתי היה: סבבה, סוף סוף מופע שבו אף אחד לא יסתיר לי. והדבר השני היה: אלוהים למה כל כך קר פה. במופע הזה אין במה וקהל – יש חלל עצום שאין שום דרך להבין באמת מה הגודל שלו, ויש אותנו – הנוסעים. המסילה אליה מחוברים הכסאות נוסעת בסיבובים מסביב לחלל לאורך כל המופע, עניין שבפני עצמו מערער את האוריינטציה במרחב והאחיזה במציאות. תוסיפו לזה את החושך, הסאונד, הקור והעובדה שאתם לא יכולים להציץ מדי פעם בווטסאפ – והנה נכנסתם לעולם אחר.

העולם של "בגלל שהלילה" הוא עולם פנטסטי. כוכבי המופע הם דמויות היברידיות – בני אדם ובעלי חיים ליליים (ינשוף, תן ועוד כאלה שבטח לא לגמרי זיהיתי). יש גם אסטרונאטים ויצורים מפלצתיים למיניהם. והכל מוזר. מה קורה שם מבחינת עלילה? בחיי שאני לא יודעת להגיד. יש שם סצנות אלימות, יש כאלה עדינות יותר, יש המון אפקטים, פרופס, עשן, מלא משחקים של תאורה וסאונד, והמון אמנות – במקרה הזה אפילו אפשר להגיד את המילה האסורה "מיצגים".

מילים אין. כלומר כמעט ואין, יש קצת מלמולים בג'יבריש פה ושם, אבל זו כידוע שפה שאינני דוברת. יש השראה ממיתולוגיות, סיפורי עמים, סיפורי אגדה, חלומות וסיוטים. וגם מהמציאות. העולם החדש שנברא במופע הזה אולי מוגדר כעתידני, אבל הוא גם היסטורי. וכל זה קורה בתחלופה מדהימה של תפאורה, תוך כדי שהקהל מסתובב סביב המופע וסביב עצמו. העובדה שנכנסים למופע ללא טלפונים ולא קיימת האופציה הטבעית-מיידית של לצלם כל פריים, גורמת לקהל אשכרה להתרכז במה שהוא רואה. וואלה, אולי זה משהו שצריך לנסות מדי פעם.

אני לא יודעת להגדיר אם זו היתה חוויית צפייה טובה. גם רוב הסיכויים שלא זאת היתה כוונת המשורר. זו חוויה אחרת. מלחיצה. מקריפה. מוזרה. וגם מאוד מאוד יפה. יצאתי מזמזמת שיר של פטי סמית' (כי אי אפשר שלא), אבל גם מותשת ומהורהרת. אולי בגלל השעה – 23:00 בלילה – שעה שבכל יום אחר בשבוע אני לא חווה בה שומדבר מלבד שמיכת הפוך שלי, ואולי גם כי עברתי חוויה – לא רק ויזואלית אלא גם קצת פסיכולוגית. אולי.

• ❤ תרבות
• אמנות
• תיאטרון
• מופע
• אימה

מזה ארבעים ושתיים שנים, פחות או יותר בתקופה שמתחילות לצוץ סופגניות חמות, מגיע גם השלב בו צריך להתארגן על כרטיס למופע הילדים הגדול של חנוכה – הפסטיגל. וכמו בכל שנה, גם הפעם לקחת את המשפחה והילדים והאוכל והחניה והגלידה שאחרי הופך להיות הוצאה משמעותית, ולכן ארגנו לכםהטבה ללקוחות פועלים וונדר, שלפחות הכרטיסים יהיו פחות כאב ראש.

והשנה נראה שהפסטיגל השתכלל עם עלילת מטא שמציגה את הפקת הפסטיגל. כלומר, פסטיגל על פסטיגל. מבולבלים? חכו שתשמעו שבשלב מסוים המופע גם יתחבר ל"פסטיגל פנטזיה" המיתולוגי מ-2006, כך שהילדים שלכם יוכלו לראות דמויות שהופיעו כשהם עוד לא נולדו. וכך נולד העולם הקולנועי של הפסטיגל. מופעי הפסטיגל יצאו לדרך החל מה-27.11, יתקיימו ברחבי הארץ, ויכללו כוכבי נוער כמו אגם בוחבוט, אנה זק, אליאנה תדהר, לינוי אשרם, עומר חזן, אברהם ארנסון, שלישיית מה קשור, עדן חסון, שחר סאול, יעל אלקנה, בת אל בורנשטיין, סנדרה שדה ועידן תלם.

אז איך רואים את כל זה מבלי לשבור את החזיר? האם עדיין יש דבר כזה בכלל קופות חזיר? לא משנה, כל מה שאתם צריכים לעשות זה להיכנסלאפליקציית פעלים וונדר, לנצל 25 נקודות ולקבל כרטיס בעלות של 79 ש"ח בלבד (במקום המחיר המלא: 172 ש"ח). כל לקוח יוכל לרכוש עד 4 שוברים (על בסיס ת.ז), שניתן לרכוש ולממש עד ה-09.01.2023. לא ידוע אם השוברים יהיו תקפים גם למופע של שנת 2006, אבל למה לא – בואו לצלול לתוך הפנטזיה.

• פועלים וונדר
• פסטיגל
• מופע
• עם הילדים
• פעילויות לילדים
• חנוכה