יש רכבת שדים בתל אביב. והיא מזמינה אתכם למסע אל תוך הלילה

***עדכון 04.02.24***
על המופע "בגלל שהלילה" כתבנו עם עלייתו בסוף 2022. ורק שיהיה ברור: באמת יש שם רכבת שדים קטנה. אחרי יותר מ-80 הופעות סולד אאוט ורשימת המתנה של חודשים ארוכים, חוזר מופע הפרינג' הייחודי הזה לסדרת הופעות נוספת, וגם היא כמעט סולד אאוט (נותרו כרטיסים לשלוש הופעות מתוך כ-30 שהוצאו למכירה). בקיצור, אתם יודעים מה לעשות עכשיו והכרטיסים מחכים כאן
***

בכניסה למופע החדש "בגלל שהלילה" מבקשת בנימוס אחת המשתתפות שמקבלת את פני הצופים להשאיר את התיקים והטלפונים בחוץ. זה לא שאסור לצלם, זה פשוט שלא ממש אפשר. כבר מלחיץ. 50 דקות בלי טלפון? כאלה שאשכרה אצטרך להתרכז במהלכן במה שאני רואה? מוזר. היא ממשיכה ומשחררת אזהרת טריגר שהמופע כולל סאונד של אזעקה עולה ויורדת ושל פיצוצים ויריות. קצת פחות מלחיץ מלהיות בלי טלפון ועדיין. ובכלל לא דיברתי על זה שכל העניין מתרחש בהאנגר נטוש בדרום העיר, עבורי זה לא ביג דיל כי המערכת שלנו נמצאת ממש ממול (וגם הבית שלי לא רחוק), אבל מניחה שעבור אחרים זה מרגיש קצת סוף העולם.

ככה זה ברכבת שדים, מה חשבתם. "בגלל שהלילה" (צילום: יאיר מיוחס)

"בגלל שהלילה" מוגדר כ"מופע ברכבת שדים". מאחוריו עומדים שני יוצרים: גיא גוטמן – אמן ובמאי, מנהל מקלט 209 ולשעבר המנהל של בית הספר לתיאטרון חזותי; וגבי קריכלי – אמן רב תחומי בוגר בצלאל, מוזיקאי ומעצב תפאורות לתיאטרון ומחול. אליהם חברו אנסמבל 209 – קבוצת תיאטרון עכשווי שמורכבת מאמנים ואמניות, מבצעים, אנשי צוות ואנשי רוח הפועלים כקולקטיב.

גבי קריכלי וגיא גוטמן. צילום: יאיר מיוחס

בפעם האחרונה שבה עליתי על רכבת שדים חיינו במאה אחרת, לכן לא פלא שמצאתי את המעמד לא רק כמלחיץ – אלא גם כמרגש. כמו ילדה טובה הפקדתי את הטלפון והתיק מחוץ לדלתות האולם, נכנסתי והתיישבתי במושב אחד מבין 21 מושבים המסודרים באופן אופקי על מסילה, זה לצד זה. הדבר הראשון שחשבתי היה: סבבה, סוף סוף מופע שבו אף אחד לא יסתיר לי. והדבר השני היה: אלוהים למה כל כך קר פה. במופע הזה אין במה וקהל – יש חלל עצום שאין שום דרך להבין באמת מה הגודל שלו, ויש אותנו – הנוסעים. המסילה אליה מחוברים הכסאות נוסעת בסיבובים מסביב לחלל לאורך כל המופע, עניין שבפני עצמו מערער את האוריינטציה במרחב והאחיזה במציאות. תוסיפו לזה את החושך, הסאונד, הקור והעובדה שאתם לא יכולים להציץ מדי פעם בווטסאפ – והנה נכנסתם לעולם אחר.

העולם של "בגלל שהלילה" הוא עולם פנטסטי. כוכבי המופע הם דמויות היברידיות – בני אדם ובעלי חיים ליליים (ינשוף, תן ועוד כאלה שבטח לא לגמרי זיהיתי). יש גם אסטרונאטים ויצורים מפלצתיים למיניהם. והכל מוזר. מה קורה שם מבחינת עלילה? בחיי שאני לא יודעת להגיד. יש שם סצנות אלימות, יש כאלה עדינות יותר, יש המון אפקטים, פרופס, עשן, מלא משחקים של תאורה וסאונד, והמון אמנות – במקרה הזה אפילו אפשר להגיד את המילה האסורה "מיצגים".

מה קורה שם? לא באמת ברור. "בגלל שהלילה" (צילום: יאיר מיוחס)

מילים אין. כלומר כמעט ואין, יש קצת מלמולים בג'יבריש פה ושם, אבל זו כידוע שפה שאינני דוברת. יש השראה ממיתולוגיות, סיפורי עמים, סיפורי אגדה, חלומות וסיוטים. וגם מהמציאות. העולם החדש שנברא במופע הזה אולי מוגדר כעתידני, אבל הוא גם היסטורי. וכל זה קורה בתחלופה מדהימה של תפאורה, תוך כדי שהקהל מסתובב סביב המופע וסביב עצמו. העובדה שנכנסים למופע ללא טלפונים ולא קיימת האופציה הטבעית-מיידית של לצלם כל פריים, גורמת לקהל אשכרה להתרכז במה שהוא רואה. וואלה, אולי זה משהו שצריך לנסות מדי פעם.

אני לא יודעת להגדיר אם זו היתה חוויית צפייה טובה. גם רוב הסיכויים שלא זאת היתה כוונת המשורר. זו חוויה אחרת. מלחיצה. מקריפה. מוזרה. וגם מאוד מאוד יפה. יצאתי מזמזמת שיר של פטי סמית' (כי אי אפשר שלא), אבל גם מותשת ומהורהרת. אולי בגלל השעה – 23:00 בלילה – שעה שבכל יום אחר בשבוע אני לא חווה בה שומדבר מלבד שמיכת הפוך שלי, ואולי גם כי עברתי חוויה – לא רק ויזואלית אלא גם קצת פסיכולוגית. אולי.