במשך 60 ימים, המחזאי רועי יוסף שירת במחנה שורה במשימת זיהוי חללים. הוא תיעד את מה שראה ושמע, ועיבד את החוויה הקשה להצגה "שורה: מלאכת זיהוי חיים". אבל החייל האחד שזכר באותם הימים שיש מוזיקה הוא לא הצליח למצוא, אז הוא כתב לו מכתב
זה היה בימים הראשונים, שם במחנה שורה, איפה שעסקנו בזיהוי קורבנות הטבח. זה היה תוך כדי העבודה. ישבתי באוהל הלבן והגדול. כל גופה שהוכנסה הייתה עטופה בשקית, מונחת על עגלת נירוסטה ונשאה מספר, לדוגמה – 45073. אני הייתי צריך לבדוק משהו ולכתוב אותו במסמך, לחתום בשמי ולסמן את השעה המדוייקת ב- 4 ספרות, למשל 07:53. אני ישבתי על הכיסא, אבל אחרים נשאו את העגלות במשך שעות ארוכות, מגלגלים אותן אל תוך האוהל וכורזים בקול את המספר של הגופה, למשל, ״45073״. אחד מהם היית אתה. החייל ששר. לא בקול רם, אבל גם לא בדממה. ״ימים לבנים ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה״. באותה נקודת זמן אני כבר שכחתי שיש שירים, אבל את השיר המסוים הזה פתאום התחלתי לשיר בלי קול, רק בתנועות שפתיים. אתה המשכת לגלגל את העגלה ולשיר, ואני המשכתי להזיז את השפתיים. יותר מזה לא קרה באותו הרגע. לא ראיתי אותך שוב מאז.
>>מה ראינו בלילה: 6 סדרות חדשות שהשאירו אותנו ערות השבוע
עברו ימים שם במחנה שורה, ובינתיים התחלתי לכתוב. כל הזמן נשאתי איתי את המחשב. הקלדתי את מה שאני רואה ושומע, למשל, את החיילים השוטפים עגלות מתים יום אחד בדצמבר, מחכים שתצא השמש כדי שהעגלות יוכלו להתייבש. אני לא בטוח שאני יודע למה התחלתי לכתוב. עד שכתבתי, המציאות נראתה פשוטה. כאן נמצאים כל המתים, ואנחנו עוסקים בזיהוי ובהבאתם לקבורה. בין לבין אני מעשן סיגריה, הרגל חדש שפיתחתי, אולי כדי לטשטש את הריח שאפף את המקום. לפעמים הכנו קפה והעברנו את הזמן. אני זוכר שכשהתחלתי לכתוב, הבנתי שהמציאות הפשוטה שאנחנו שרויים בה היא רק שמיכה דקה מתחתיה התכסינו. פתאום יכולתי לראות באמת את האנשים שהיו מסביבי, והתחלתי לתאר אותם, לדבר איתם ולתעד.
למשל, מירב השוטרת, שכששאלתי אותה למה היא לא מספרת למשפחה שלה על מה שהיא עושה כאן אמרה לי: ״מספיק הם רואים בחדשות, שומעים כל היום, ולבוא לספר להם שהבת שלהם עכשיו פותחת שקיות, רואה את הגופות, מריחה את כל הריחות האלה. אתה יודע אמא שלי תיכנס עוד לחרדות ולכל הדברים האלה, לא צריך להכביד עליהם״. הדבר האחרון שחשבתי כשראיתי אותה זה שלאישה הזאת יש אמא.
או נגד הלוגיסטיקה, שביקש להישאר בשמו הבדוי – אילו או ארז – וכששאלתי אותו האם זה בסדר שאני כותב, הוא אמר לי ״יש לך את כל הסיבות להרגיש 100% עם זה שאתה כותב, אבל שאתה מייצג עמדה של אחר צריך לבוא בצניעות קצת״.
או למשל ציון, נהג משאית הקירור: ״אני הייתי רגיל לשבת בקבינה ולשים את הרגליים, אני לא יכול לעשות את זה יותר. אני לא יכול להסתכל על הרגליים שלי. הכמויות של הרגליים שראיתי״. ואביעד: ״באידיאל צריך שחקנים שהיו פה. כי אי אפשר להסביר מה קרה פה. לא משנה כמה תדבר אי אפשר להסביר, אי אפשר להבין מה קורה פה. וצריך גם שהקהל יהיה מודע לזה באיזהשהו מקום, שהוא לא יכול להבין מה היה פה״. והקרובים אליי ביותר, שחאדה ורוזה, שהיינו כל הזמן ביחד.
הזמן עבר, אני חזרתי משורה, ההצגה כבר עלתה והציגה, בהתחלה בפסטיבל ישראל בירושלים ועכשיו היא מציגה גם בתל אביב, בתיאטרון תמונע. אותך, החייל ששר ימים לבנים, לא הצלחתי למצוא שוב. רציתי שתדע שגם אתה מופיע במחזה שלנו, ושבינתיים אני זה שמשחק אותך – עד שיום אחד תגיע ואולי תרצה לקחת את המקום שלך, ואני אוכל לעבור לשבת בקהל.
בכל מקרה, רציתי לומר לך תודה.
מקווה שנתראה,
רועי
רועי יוסף הוא מחזאי ויוצר תיאטרון עצמאי. ההצגה הדוקומנטרית, ״שורה: מלאכת זיהוי חיים״ אותה יצר בעקבות שירות מילואים שביצע במחנה שורה תציג בתיאטרון תמונע בתאריכים: 30/12, 6/1 ו- 8/1.לרכישת כרטיסים
שורה: מלאכת זיהוי חיים, הפקת מקור של אנסמבל תמונע בשיתוף עם פסטיבל ישראל לפסטיבל.
מאת ובבימוי: רועי יוסף // שחקנים: שחר נץ, מוראד חסן, אייל נחמיאס, נעמי אורן / מיכל טופורק, אורי דב יוסף בלופרב / גלי פרנק, דורית דורה שלו, אילן זכרוב, יובל קנין נחמיאס, רועי יוסף // דרמטורגיה: איתי דורון // ליווי אמנותי: ד"ר ארז מעין-שלו ומיכל ואעקנין // ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן // עוזרת במאי ומפיקה בפועל: מור חסן // ניהול הצגה: נועם צפתי // עיצוב תפאורה: זוהר שואף // עיצוב אלמנטים: אריאל טל ארביב // עיצוב תלבושות: דניאל קפלן // עיצוב סאונד: ניר ג׳ייקוב יונסי // עיצוב תאורה: יאיר סגל // ליווי הכתיבה: ג'ייסון דנינו הולט // הדרכת מקהלה: עידית אשל //
