Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

מחזאי

כתבות
אירועים
עסקאות
גם שם היו שירים. שׁוּרָה: מלאכת זיהוי חיים. צילום: אפרת מזור

מכתב לחייל ששר ״ימים לבנים״ בזמן שסחב את הגופה // טור אישי

מכתב לחייל ששר ״ימים לבנים״ בזמן שסחב את הגופה // טור אישי

גם שם היו שירים. שׁוּרָה: מלאכת זיהוי חיים. צילום: אפרת מזור
גם שם היו שירים. שׁוּרָה: מלאכת זיהוי חיים. צילום: אפרת מזור

במשך 60 ימים, המחזאי רועי יוסף שירת במחנה שורה במשימת זיהוי חללים. הוא תיעד את מה שראה ושמע, ועיבד את החוויה הקשה להצגה "שורה: מלאכת זיהוי חיים". אבל החייל האחד שזכר באותם הימים שיש מוזיקה הוא לא הצליח למצוא, אז הוא כתב לו מכתב

זה היה בימים הראשונים, שם במחנה שורה, איפה שעסקנו בזיהוי קורבנות הטבח. זה היה תוך כדי העבודה. ישבתי באוהל הלבן והגדול. כל גופה שהוכנסה הייתה עטופה בשקית, מונחת על עגלת נירוסטה ונשאה מספר, לדוגמה – 45073. אני הייתי צריך לבדוק משהו ולכתוב אותו במסמך, לחתום בשמי ולסמן את השעה המדוייקת ב- 4 ספרות, למשל 07:53. אני ישבתי על הכיסא, אבל אחרים נשאו את העגלות במשך שעות ארוכות, מגלגלים אותן אל תוך האוהל וכורזים בקול את המספר של הגופה, למשל, ״45073״. אחד מהם היית אתה. החייל ששר. לא בקול רם, אבל גם לא בדממה. ״ימים לבנים ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה״. באותה נקודת זמן אני כבר שכחתי שיש שירים, אבל את השיר המסוים הזה פתאום התחלתי לשיר בלי קול, רק בתנועות שפתיים. אתה המשכת לגלגל את העגלה ולשיר, ואני המשכתי להזיז את השפתיים. יותר מזה לא קרה באותו הרגע. לא ראיתי אותך שוב מאז.

>>מה ראינו בלילה: 6 סדרות חדשות שהשאירו אותנו ערות השבוע

עברו ימים שם במחנה שורה, ובינתיים התחלתי לכתוב. כל הזמן נשאתי איתי את המחשב. הקלדתי את מה שאני רואה ושומע, למשל, את החיילים השוטפים עגלות מתים יום אחד בדצמבר, מחכים שתצא השמש כדי שהעגלות יוכלו להתייבש. אני לא בטוח שאני יודע למה התחלתי לכתוב. עד שכתבתי, המציאות נראתה פשוטה. כאן נמצאים כל המתים, ואנחנו עוסקים בזיהוי ובהבאתם לקבורה. בין לבין אני מעשן סיגריה, הרגל חדש שפיתחתי, אולי כדי לטשטש את הריח שאפף את המקום. לפעמים הכנו קפה והעברנו את הזמן. אני זוכר שכשהתחלתי לכתוב, הבנתי שהמציאות הפשוטה שאנחנו שרויים בה היא רק שמיכה דקה מתחתיה התכסינו. פתאום יכולתי לראות באמת את האנשים שהיו מסביבי, והתחלתי לתאר אותם, לדבר איתם ולתעד.

שׁוּרָה: מלאכת זיהוי חיים. צילום: אפרת מזור
שׁוּרָה: מלאכת זיהוי חיים. צילום: אפרת מזור

למשל, מירב השוטרת, שכששאלתי אותה למה היא לא מספרת למשפחה שלה על מה שהיא עושה כאן אמרה לי: ״מספיק הם רואים בחדשות, שומעים כל היום, ולבוא לספר להם שהבת שלהם עכשיו פותחת שקיות, רואה את הגופות, מריחה את כל הריחות האלה. אתה יודע אמא שלי תיכנס עוד לחרדות ולכל הדברים האלה, לא צריך להכביד עליהם״. הדבר האחרון שחשבתי כשראיתי אותה זה שלאישה הזאת יש אמא.

או נגד הלוגיסטיקה, שביקש להישאר בשמו הבדוי – אילו או ארז – וכששאלתי אותו האם זה בסדר שאני כותב, הוא אמר לי ״יש לך את כל הסיבות להרגיש 100% עם זה שאתה כותב, אבל שאתה מייצג עמדה של אחר צריך לבוא בצניעות קצת״.

שׁוּרָה: מלאכת זיהוי חיים. צילום: אפרת מזור
שׁוּרָה: מלאכת זיהוי חיים. צילום: אפרת מזור

או למשל ציון, נהג משאית הקירור: ״אני הייתי רגיל לשבת בקבינה ולשים את הרגליים, אני לא יכול לעשות את זה יותר. אני לא יכול להסתכל על הרגליים שלי. הכמויות של הרגליים שראיתי״. ואביעד: ״באידיאל צריך שחקנים שהיו פה. כי אי אפשר להסביר מה קרה פה. לא משנה כמה תדבר אי אפשר להסביר, אי אפשר להבין מה קורה פה. וצריך גם שהקהל יהיה מודע לזה באיזהשהו מקום, שהוא לא יכול להבין מה היה פה״. והקרובים אליי ביותר, שחאדה ורוזה, שהיינו כל הזמן ביחד.

הזמן עבר, אני חזרתי משורה, ההצגה כבר עלתה והציגה, בהתחלה בפסטיבל ישראל בירושלים ועכשיו היא מציגה גם בתל אביב, בתיאטרון תמונע. אותך, החייל ששר ימים לבנים, לא הצלחתי למצוא שוב. רציתי שתדע שגם אתה מופיע במחזה שלנו, ושבינתיים אני זה שמשחק אותך – עד שיום אחד תגיע ואולי תרצה לקחת את המקום שלך, ואני אוכל לעבור לשבת בקהל.

בכל מקרה, רציתי לומר לך תודה.
מקווה שנתראה,
רועי

רק מי שהיה שם יכול לספר. רועי יוסף. צילום: אבישג פאר ישוב
רק מי שהיה שם יכול לספר. רועי יוסף. צילום: אבישג פאר ישוב

רועי יוסף הוא מחזאי ויוצר תיאטרון עצמאי. ההצגה הדוקומנטרית, ״שורה: מלאכת זיהוי חיים״ אותה יצר בעקבות שירות מילואים שביצע במחנה שורה תציג בתיאטרון תמונע בתאריכים: 30/12, 6/1 ו- 8/1.לרכישת כרטיסים
שורה: מלאכת זיהוי חיים, הפקת מקור של אנסמבל תמונע בשיתוף עם פסטיבל ישראל לפסטיבל.
מאת ובבימוי: רועי יוסף // שחקנים: שחר נץ, מוראד חסן, אייל נחמיאס, נעמי אורן / מיכל טופורק, אורי דב יוסף בלופרב / גלי פרנק, דורית דורה שלו, אילן זכרוב, יובל קנין נחמיאס, רועי יוסף // דרמטורגיה: איתי דורון // ליווי אמנותי: ד"ר ארז מעין-שלו ומיכל ואעקנין // ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן // עוזרת במאי ומפיקה בפועל: מור חסן // ניהול הצגה: נועם צפתי // עיצוב תפאורה: זוהר שואף // עיצוב אלמנטים: אריאל טל ארביב // עיצוב תלבושות: דניאל קפלן // עיצוב סאונד: ניר ג׳ייקוב יונסי // עיצוב תאורה: יאיר סגל // ליווי הכתיבה: ג'ייסון דנינו הולט // הדרכת מקהלה: עידית אשל //

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

במשך 60 ימים, המחזאי רועי יוסף שירת במחנה שורה במשימת זיהוי חללים. הוא תיעד את מה שראה ושמע, ועיבד את החוויה...

רועי יוסף15 בדצמבר 2024
(אילוסטרציה: שאטרסטוק AI)

איך קרה שהפכתי לאבא שלי וכתבתי קומדיה שמתרחשת במלחמה

איך קרה שהפכתי לאבא שלי וכתבתי קומדיה שמתרחשת במלחמה

(אילוסטרציה: שאטרסטוק AI)
(אילוסטרציה: שאטרסטוק AI)

"המחזה מלא באזעקות, טילים ואנשים שמסתגרים בבתיהם. זה היה ככה עוד ב-2019, כשרק חשבתי על הרעיון. עכשיו אני אמור לכתוב כמה שהמחזה מקבל משמעות אחרת, משמעות מצמררת, כמעט נבואית!" // המחזה הקומי החדש של עופר סקר משתתף בפסטיבל "פותחים במה" שנפתח הערב בבית ליסין. פשוט כי ככה יצא

>> עופר סקר הוא תסריטאי ("אורי ואלה") ועכשיו גם מחזאי, והמחזה הקומי שלו"איך הפכתי לאבא שלי"יעלה במסגרת פסטיבל "פותחים במה" בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר. הפסטיבל נוצר כחלק מהחזון האמנותי של בית ליסין, לקידום מחזאות ישראלית ועידוד יוצרים צעירים, ובמסגרתו עולות על הבמה הקראות מבוימות של מחזות מקור חדשים עם מיטב שחקני בית ליסין. הפסטיבל ייפתח היום (6.12) ויימשך עד שבת (9.12).פרטים וכרטיסים כאן

1.

זה קרה ב-2019. ים, ילדת הסנדוויץ' שלי שהיתה אז עדיין תינוקת, התעוררה בוכה באמצע הלילה. אשתי, שבקושי התעוררה, מלמלה לעברי "תיגש אליה". ומשום מה, מתוך ערפילי השינה, לרגע אחד קצר נדמה היה לי שאני שומע אותה אומרת לי: "תיגש, יובל".
יובל זה השם של אבא שלי.
לקח אולי חצי שנייה למוח שלי להבין את הטעות, והלכתי להרים את ים. אבל תוך כדי שאני נכשל באופן מחפיר בניסיון להרדים אותה, הדבר הזה שהאוזן הפרוידיאנית שלי שמעה לא עזב אותי.
אני לא אבא שלי, חשבתי. ברור שאני לא אבא שלי! אבל הנה אני עומד כאן, באמצע הלילה, באמצע החיים, גבר עייף מחזיק בידיים תינוקת שנראית בדיוק כמוני…
אולי אני כן אבא שלי?

תרשו לי לגלות לכם טריק מקצועי שכל יוצר ישראלי מכיר: רוצה לצאת נביא? פשוט תוסיף מלחמה לסיפור שלך. רוב הסיכויים שעד שהפרויקט יהיה מוכן, תפרוץ עוד אחת

2.

מחר, יום שישי ה-8.12 בשעה 11:00, המחזה הקומי שצמח מתוך ביעות הלילה המשונה שלי יעלה בקריאה מבוימת, במסגרת פסטיבל פותחים במה המעולה של בית ליסין. המחזה פותח במסגרת חממת עתיד התיאטרון בחסות עיריית תל אביב-יפו, בהנחיה הדרמטורגית של אבישי מילשטיין, ובקריאה שלו ישתתפו ארז דריגס, שלומי טפיירו, נתי קלוגר, חני נחמיאס, גיל וסרמן, יניב שביט ודניה לנדסברג, שגם ביימה בכישרון רב.

קוראים לו "איך הפכתי לאבא שלי", והוא מספר על גבר שמתעורר ביום הולדתו ה-40, ומגלה שחזר 30 שנה אחורה בזמן, והפך להיות אבא שלו כשאבא שלו היה בן 40. עכשיו, הוא חי מחדש את הילדות האומללה שלו, אלא שהפעם הוא חווה אותה מנקודת המבט של האבא הבלתי נסבל שלו. "פריקי פריידיי" פוגש את "בחזרה לעתיד", ושניהם ביחד הופכים לסיפור על משבר אמצע החיים.

כמו שהדברים האלה בדרך כלל עובדים, המחזה כבר מזמן לא עליי ובטח שלא על אבא שלי – מהר מאוד גיליתי שבשביל שהסיפור הזה יעבוד, האבא והבן צריכים להיות הפכים מוחלטים, מה שהפך אותנו למודל בלתי שמיש בעליל. ובכל זאת, אלמנטים מסוימים מהילדות שלי נותרו בסיפור – בעיקר המיקום שלו בפרדס חנה שבדיוק התחילה להפוך אז לאימפריית השאנטי של המזה"ת… וגם השימוש במלחמת המפרץ כרקע לעלילה.

פותחים במה? יאללה. תיאטרון בית ליסין (צילום: גיא יחיאלי)
פותחים במה? יאללה. תיאטרון בית ליסין (צילום: גיא יחיאלי)

3.

כן. מלחמת המפרץ. המחזה מלא באזעקות, טילים, פאניקה ציבורית ואנשים שמסתגרים בבתיהם. זה היה ככה עוד אז, ב-2019, כשרק חשבתי על הרעיון. ועכשיו הוא הרגע שבו אני אמור לכתוב על כמה שהמחזה מקבל פתאום משמעות אחרת לגמרי בימים האלה, משמעות מצמררת, כמעט נבואית!

אבל תרשו לי לגלות לכם טריק מקצועי שכל יוצר ישראלי מכיר: רוצה לצאת נביא? פשוט תוסיף מלחמה לסיפור שלך. רוב הסיכויים שעד שהפרויקט יהיה מוכן, תפרוץ עוד אחת. רק תחשבו על הפרקים של "שיר אחד": זה כמעט מנדטורי שמתישהו באזור הדקה ה-12 הזמר יכריז ש"הקלטנו את השיר בדיוק בתקופת מלחמת ההתשה / יום כיפור / לבנון / האינתיפאדה / האינתיפאדה השנייה והאווירה הקשה נתנה לטקסט משמעות אחרת לגמרי". אני שם כסף שזה לא היה שונה גם אם היו מקליטים פרק על "איפה העוגה".

אחד מנזקי המשנה של התקופה האומללה הזאת היא הנסיגה לדיבור בקלישאות. אם מישהו כבר מצליח לנסח אמירה סבירה, כל האחרים נאחזים בניסוח שלו וחוזרים אחריו. כאילו עצם הניסיון להגיד משהו אחר הוא סכנה

4.

חשוב לי לכתוב את זה כי לא כל כך בא לי לנסות ולהעמיד פנים שהמחזה שלי מתעסק בהווה המדמם והמדכדך שלנו. כלומר הוא קצת כן, אבל זאת ממש לא היתה הכוונה. להיפך, רציתי לכתוב דרמה קומית מחממת לב ואני ממש מקווה שהצלחתי. ולא בא לי להשתמש ב"רלוונטיות" הזאת כאיזו דרך עקומה לנמק את העובדה שאנחנו עושים קריאה של מחזה באמצע תקופה כל כך מחורבנת.

האמת היא שבכלל לא בא לי להתנצל. מצד שני, גם לא בא לי להגיד "דווקא עכשיו!" או "קצת אסקפיזם" או "תפקידי כאמן", או כל קלישאה אחרת שאנשים נאלצים להשתמש בה עכשיו בשביל להצדיק את המובן מאליו – שהקיום כולו לא נעצר ב-7 באוקטובר, למרות שרוב הזמן זה כל כך מרגיש ככה.

בכלל, אחד מנזקי המשנה של התקופה האומללה הזאת היא הנסיגה לדיבור בקלישאות. אם מישהו כבר מצליח לנסח אמירה שנשמעת סבירה, כל האחרים נאחזים בניסוח שלו וחוזרים אחריו. כולם אומרים את אותן מילים וחושבים את אותן מחשבות ושומעים את אותם השירים (בואנה, חשבתי שאני זקן מדי בשביל להתלהב ממישהו בשם "יגל אושרי" אבל החרא הזה ממכר!) – כאילו עצם הניסיון להגיד משהו אחר הוא סכנה.

זה באמת נזק משני, שולי אפילו. אבל לטווח ארוך גם הוא מסוכן. וזאת, אם תרצו, כל ההצדקה שצריך בשביל להמשיך לעשות אמנות: מישהו צריך להמשיך להגיד משהו חדש, מקורי. גם מצחיק.אני לא יודע אם המחזה שלי הוא כזה. אבל אני יודע שניסיתי.

אולם ומלואו. בית ליסין בסגר הקורונה (צילום: איליה מלניקוב)
אולם ומלואו. בית ליסין בסגר הקורונה (צילום: איליה מלניקוב)

5.

ודרך אגב, האולם בבית ליסין הוא מרחב מוגן.

דרך אגב באמת. עופר סקר (צילום: אוסף פרטי)
דרך אגב באמת. עופר סקר (צילום: אוסף פרטי)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

"המחזה מלא באזעקות, טילים ואנשים שמסתגרים בבתיהם. זה היה ככה עוד ב-2019, כשרק חשבתי על הרעיון. עכשיו אני אמור לכתוב כמה...

עופר סקר7 בדצמבר 2023
הקאמרי (צילום: שאטרסטוק)

פסטיבל מחזות מקור בקאמרי: לעתים האמנות צריכה לנצח את המציאות

פסטיבל מחזות מקור בקאמרי: לעתים האמנות צריכה לנצח את המציאות

את פסטיבל "כאן ועכשיו" השנה לא נשכח - לא רק בגלל הנגיף, אלא בגלל היוצרים שהתשוקה שלהם לחשוף מחזות ישראלים חדשים ניצחו את ההגבלות, הנחיות והדיכאון

הקאמרי (צילום: שאטרסטוק)
הקאמרי (צילום: שאטרסטוק)

כשעובדים על פסטיבל בענייני תיאטרון בתקופה שאין בה תיאטרון עולות באופן טבעי מספר שאלות מהותיות. למשל: איך נותנים במה למחזאות מקור מבלי שההנחיות וההגבלות יגנבו את הפוקוס? כיצד משקיעים ביצירה חדשה כשכל היצירות הקודמות מחכות במקפיא? ובכלל, השאלה שהכי הטרידה אותי: מאיפה אני נותן מוטיבציה ליוצרים כשאני עצמי כל כך מרוקן מאנרגיות?

אלה השאלות שהתחלנו איתן את פסטיבל "כאן ועכשיו" שיערך השנה זו הפעם השלישית בתיאטרון הקאמרי. מדובר בפסטיבל שבמסגרתו נערכות הקראות מבוימות של מחזות מקור חדשות. השנה יתקיימו הקראות של 6 מחזות והן ישודרו בפייסבוק בשל מגבלות הקורונה בין התאריכים 23-28 בנובמבר.

בינתיים בפרינג' בטוחים שעתיד הענף הוא אצלם

מה שהתברר במהרה שהעניין הזה עובד גם הפוך: את האנרגיות שהתקשיתי לתת קיבלתי משמונת היוצרים והיוצרות של המחזות החדשים ומהיצירות שלהם. ודווקא מתוך הייאוש הזה נולדו רעיונות לחדשנות, ליצירתיות, ולהפקת פסטיבל שעוד לא היה כמותו. ועדיין, למרות שאני מאד אוהב את מה שיצא, אני בכלל לא בטוח אם אני רוצה שיהיה עוד אחד כזה.

בכל מקרה אני בטוח שאת הפסטיבל הזה לא נשכח, לא רק בגלל הנגיף יימח שמו, אלא בגלל היוצרים והיצירות שהתשוקה שלהם לפגוש קהל ולחשוף שישה מחזות ישראלים חדשים ניצחו את ההגבלות, הנחיות ואת הדיכאון. אומרים שהאמנות צריכה לשים מראה למציאות, אבל לפעמים, כשאין ברירה, היא צריכה גם לנצח אותה.

לאורה ריבלין (צילום: דין אהרוני רולנד)
לאורה ריבלין (צילום: דין אהרוני רולנד)

אני מודה לתיאטרון הקאמרי שהחליט "ללכת" על הפסטיבל הזה בכל הכוח ולהתעקש להעביר את הקריאות המבוימות לצופי התיאטרון בעזרת צילום תיאטרון מקצועי שיועבר לצופים שלנו בשידור חי. אולי זה לא ממש "כאן" ואולי לא בדיוק "עכשיו", אבל אלה הלימונים שקיבלנו בעונה הבעייתית הזו וכמי שמכיר היטב את ששת המחזות שישתתפו בפסטיבל – אני מבטיח לכם לימונדה טעימה, מרגשת, מצחיקה, מפתיעה, צעירה. ובעיקר – הכי מקורית שאפשר לשתות בימים אלה.

הקריאות המבוימות ישודרו בכל ערב בין התאריכים 23-28 בחודשבעמוד הפייסבוק של הקאמרי. בין השחקנים שישתתפו בפסטיבל: שמואל וילוז'ני, לאורה ריבלין, נטע גרטי, אולה שור, אביגיל הררי, הלנה ירלובה, כנרת לימוני, מולי שולמן, רועי אסף, נדב אסולין, גל פופולר, שון מונגוזה, ושחקנים רבים נוספים. "הקאמרי – דור חדש" – קבוצת הצעירים החדשה של הקאמרי תבצע את הקראת הבכורה שלה בפסטיבל.

הכותב הוא מחזאי הבית של התיאטרון הקאמרי ומנהל הפסטיבל

כרזת האירוע
כרזת האירוע
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

את פסטיבל "כאן ועכשיו" השנה לא נשכח - לא רק בגלל הנגיף, אלא בגלל היוצרים שהתשוקה שלהם לחשוף מחזות ישראלים חדשים...

גור קורן19 בנובמבר 2020
גור קורן. צילום: אנטולי מיכאלו

מצעד העשור: גור קורן

מצעד העשור: גור קורן

מתכנן להפרות ביצית אחת, להשמין, להקריח ולבקר באמריקה בפעם הראשונה. גור קורן (42), מחזאי, נשוי

גור קורן. צילום: אנטולי מיכאלו
גור קורן. צילום: אנטולי מיכאלו

גור קורן הוא אחד המחזאים הבולטים בארץ, מהמעטים שעדיין מצליחים לגרום לעולם התיאטרון להיות משהו עדכני, אמיץ ומגניב. ברקורד שלו: מחזאי הצגת "המוגבלים״ בבית ליסין ו"מלך ישראל" בהבימה 4 ושחקן ב"תותים בקיץ" וב"שיחות עם הברמן". השנה עולה מופע שכתב לדב נבון ומחזה חדש שלו בבית ליסין, והוא גם מתכנן להפרות ביצית אחת, להשמין, להקריח, להקליט שני שירים ולבקר באמריקה בפעם הראשונה. העולם הוא במה ואנחנו שחקנים או משהו כזה.

גור קורן. צילום: אנטולי מיכאלו
גור קורן. צילום: אנטולי מיכאלו

פספוס רציני:"רציתי מאוד להיות כדורסלן. בכיתה ה' פרשתי מחוג הכדורסל מסיבה חברתית, ואני מצטער על כך עד היום. לא בטוח שאם הייתי נשאר בחוג הייתה לי קריירה ב־NBA, אבל יש לשער שהייתי מעביר את החלק הראשון של חיי בהרבה פחות תסכול. אה, וגם שלא הלכתי למגמת תיאטרון בתיכון (אם בכלל הייתה כזאת בעמק יזרעאל בשנות ה־80), אולי הייתי מאבד את הבתולים מהר יותר".

חלום שעוד לא הוגשם:"להוציא תקליט. הקלטתי שיר אחד השנה ('הורים יקרים'), ואני מקווה להקליט עוד שניים־שלושה, אבל התקליט… בגלגול הבא אני הולך על זה בכל הכוח ולא יעזור בית דין".

[tmwdfpad]רגע או יצירה ששינו לך את החיים:"היצירות הן 'מחכים למשיח' שלום חנוך, כל התקליטים של הדלתות וכל פרקי 'החמישייה הקאמרית'. רגע ששינה לי את החיים קרה לפני 16 שנה, שעתיים לפני שעלתה ההצגה שלי. עמדתי במגרש כדורסל, לקחתי כדור ואמרתי לעצמי 'אם אני קולע את הזריקה הזאת, אני הולך להצליח עם ההצגה הזאת ודרכי אל התהילה וההצלחה תהיה קצרה, מהירה וסוגה בשושנים'. זרקתי את הכדור והחטאתי".

מה באמת חייבים לעשות עד גיל 40?"לנסות להגשים לפחות חלום אחד שאמרת שתגשים עד גיל 30".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מתכנן להפרות ביצית אחת, להשמין, להקריח ולבקר באמריקה בפעם הראשונה. גור קורן (42), מחזאי, נשוי

מאתרתם איזקומאי פלטי28 בינואר 2016
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!