מור שפיגל הוא היד והראש מאחורי "חלומות במגירה" – יצירות אומנות קיר "ירוקות", ממוחזרות ומחודשות מחפצים שנזרקו, ונאספו מרחובות תל אביב. שפיגל, בן 46, הוא תושב העיר, נשוי ואב לשלושה בנים ושני חתלתולים, שהחל עם עבודות האמנות כאשר לקח מגירה שכבר לא היתה בשימוש, הציב בה שחקני כדורגל שולחן ותלה אותה בביתו. הוא אהב את הקונספט, והחל לעצב מגירות ולתת להן חיים חדשים, לכן גם השם "חלומות במגירה". בהמשך זה התפתח גם לשיטות יצירה אחרות, כולן עשויות מהחפצים שמוצאים ברחובות העיר. היצירות שלו משלבות נוסטלגיה, צבעוניות ואת ההומור של שפיגל, שבא לידי ביטוי בכל יצירה.

1. בלומפילד

שני דברים הוריש לי אבא שלי: חוסר יכולת לאכול דגים, ואהדה להפועל, מה שמסביר את החיבור הרגשי שלי למקום. האורות שנגלים מעל גגות המוסכים, רעש הקהל המתגבר עם כל צעד שמקרב אותך ליציע, חוויה הכי קרובה לחוויה דתית מבחינתי. חבל שבהמשך הקבוצה שלי מתעקשת להרוס הכל.
רחוב התקומה

2. הבארבי הישן

אני יודע שיש כבר חדש, ואפילו כבר ראיתי שם הופעות – אבל יקח זמן עד שהקירות שלו יספגו מספיק צלילים כדי להתקרב לדחיסות ולעוצמה של הבארבי הישן. שנים רבות והופעות אינספור שחוויתי שם, כבר מתגעגע.
קיבוץ גלויות 52. סגור לצמיתות

3. מלה

אני איש של קפה ולא חסרים בתי קפה טובים בתל אביב, למען האמת, לא חסרים בתי קפה מעולים בשכונה שלי, אבל לקפה של מלה אין תחליף, שלא לדבר על הסנדביצ׳ים והמאפים. למזלי יש לי שני סניפים במרחק הליכה מהבית אז אני יכול לגוון.
אשתורי הפרחי 20, דיזנגוף 164, מקווה ישראל 23

4. אוזריה

אם יש כזה דבר ׳אוכל שמח׳, אז האוכל של האוזריה הוא שמחת בית השואבה שלו. אני תמיד שמח לשבת על הרחוב במטלון ולהזמין עוד ועוד מנות. סוד גלוי: יש שם את המנה הכי טעימה בתל אביב: ארטישוק בפולנטה. וואו.
מטלון 44

5. רחובות הצפון הישן

האיזור שאני הכי אוהב להסתובב בו בתל אביב, וגם האיזור בו ההורים שלי התחתנו, בו נולדתי ובו חגגתי בר מצווה. השכונה שלי והרחובות בהם אני מוצא את חומרי הגלם שלי, בין הים לאבן גבירול, בין הפארק לכיכר, אנשים מוציאים את החיים הישנים שלהם לרחוב ונותנים לי את האפשרות לתת לחפצים שלהם חיים חדשים.

מקום לא אהוב בעיר

כיכר אתרים:זה לא סוד שה"כיכר" הזו היא תפלץ אדריכלי אנכרוניסטי שלא משרת את התושבים. כיכר בטון לא מוצלת, ומאוכלסת בעסקים לא מצליחים במיוחד. בחלומי דחפורים הורסים את הכיכר, והעירייה מייצרת מתחם פתוח ומזמין שמקשר אתהעירלים ונותן לשדרות בן גוריון סיום חלומי.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פאצ׳ה קוצ׳ה. הייתי באירוע בפעם הראשונה והשילוב של אנשים מוכשרים בצורה בלתי רגילה והיכולת שלהם להציג את עצמם בצורה מעוררת השראה, רגישה ברוח הימים וגם מצחיקה, פתח לי לגמרי את הלב.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הופעה אחת, של אביתר בנאי, פעם ראשונה בבארבי החדש, פעם ראשונה בהופעה מאז פרוץ המלחמה. ברגישות, בתבונה ובהרבה כישרון, אביתר הפך את הערב לחוויה מרגשת, כמעט דתית באופי שלה.

3. לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון או מטרה שתורמים לניקיון סביבתי מהלכלוך שכולנו משאירים. אם זה בטבע או בחופי הים, עמותת אקואושן לדוגמא.

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התושב התל אביבי, שסובל בצורה בלתי רגילה מתחבורה ציבורית זוועתית, עבודות ציבוריות בלתי נגמרות שמביאות רעש, לכלוך ועוד יותר בעייתיות תחבורתית – ועל כל זה הוא משלם המון כסף, אבל הוא אוהב אתהעירשלו ומוכן לסבול כדי לחיות בה.

5. מה יהיה?
יהיה רע, אפילו יותר מעכשיו, אבל בסופו של דבר הטוב ינצח ויהיה פה טוב, כמו שמגיע לנו. השאלה האמיתית היא כמה זמן זה ייקח וכמה דם עוד נקיז?

• העיר שלי
• ❤ תרבות
• אמנות רחוב
• מיחזור
• אוזריה

בשנים האחרונות המודעות לנזקים הסביבתיים וחברתיים של תעשיית האופנה עלתה באופן מדהים. מחקרים וטורידעהרביםמספורפורסמו בנושא, פעילים סביבתיים כבר יודעים לדקלם שתעשיית האופנה נחשבת לתעשייה השנייה הכי מזהמת על פני כדור הארץ, וגם האדם מהשורה שאינו פעיל סביבתי, לרוב כבר יודע שרבים הסיכויים שהחולצה הזולה שהזמנו באינטרנט הייתה כרוכה בעבדות והתעללות.

אבל מודעות לבעיה היא אומנם חלק חשוב בתמונה, אבל ממש לא מספיקה, בשביל לפתור את הבעיה נדרשים קודם כל ולפני הכל פתרונות זמינים. אחד המשפטים המוכרים ביותר בתנועה הסביבתית הוא : "על מנת לגרום לאנשים להצטרף אליך, אתה צריך לברוא עולם שהם ירצו להיות חלק ממנו", וכשתכננו את האירוע הזה שכל כולו פתרונות, המשפט הזה עמד לנגד עיניינו.

אנחנו יודעות שתעשיית האופנה אחראית לאחראית לייצור כ-40 מיליארדי טונות של פסולת טקסטיל, ולפליטת 1.2 מיליארד טונות של גזי חממה מדי שנה, יותר מכל הטיסות וכל הרכב גם יחד. אנחנו גם משוכנעות שאף אישה לא רוצה לקנות שמלה שעלתה בחיי אדם ואף גבר לא מרגיש בנוח עם עבדות ילדים בחסות הנעליים שלו. אבל, וזה אבל חשוב, באותה הנשימה אנחנו גם מבינות שאנחנו חייבות לייצר ולהנגיש את הפתרונות שקיימים ולשמחתנו בהחלט קיימים פתרונות. פתרונות שהם לא רק טובים יותר לכדור הארץ, אלא גם לנפש, לארנקים ולסטייל שלנו.

מתוך הגישה הזאת נולד פסטיבל "מתלבשות על הסנטר", שיתוף פעולה בין דיזנגוף סנטר לבין תנועת 'מתלבשות'- התנועה לקידום אופנה הוגנת בישראל. הפסטיבל יתקיים זו הפעם השנייה בסוף השבוע של ה26-27.05, פסטיבל אופנה בת קיימא ענקי שנועד לענות על השאלה אז איפה כן כדאי לקנות?

במסגרת הפסטיבל:

• יתקיימו מופעי סטאנד אפ שלאלמוג שורושל מעיין אור גיל, סטאנדפיסטית ומי שמכינה בגדים ממוחדשים ממצעי וינטג' (בגדים שימכרו במסגרת האירוע )
• יוקרן הסרט 'המחיר היקר של האופנה הזולה' ולאחר מכן יתקיים פאנל מומחים בהנחיית חברת הכנסת לשעבר ויו"ר מרכז השל, מיקי חיימוביץ'.
• תתקיים הרצאה 'הטוב הרע והבר קיימא' על האופן בו טכנולוגיה שינתה וממשיכה לשנות את פני עולם האופנה, מאת מיטל פלג מזרחי.
• תערך מסיבת החלפות בגדים ענקית ב'סנטר פארק'- מרכז הקיימות של דיזנגוף סנטר אשר נמצא על הגג של הסנטר.
• תתקיים סדנת סטיילינג ב'מציאון' חנות יד שניה שנפתחה לאחרונה בסנטר
• תוצג תערוכה של צילומי בגדים שנעשו מפסולת, מעשה ידיו של בר סטפנסקי
• וגולת הכותרת- מעל ל25 מותגי אופנה בת קיימא ימכרו ביריד ובניהם חנות היד שניה של ענבל שפיגל, בגדי הספורט של ליאור רז הנעשים ע"י שורדות זנות, המותגים המקומיים המקיימים ZIKGER וlocally ועוד רבות ונהדרות.

לפרטים נוספים בואולאיוונט בפייסבוקאו לאינסטגרם. כייף איתנו כדאי לכם

• הבועה
• משבר האקלים
• אופנה
• אופנה ישראלית
• יריד
• קיימות
• מיחזור

בילדותי חשבתי שאבא שלי ארכיאולוג. בכל סופ”ש נהגנו לנסוע לאתר ארכיאולוגי אחר. מטרת הביקורים באתרים השונים הייתה להרחיב את סקרנותנו, תוך התבוננות וחקירה של החיים של "פעם" על פי התכולה שהייתה לאנשים בבתיהם. התרשמתי מהבתים הממוינים והמתומצתים שמהווים קונטרסט משמעותי לבתים כיום, אלו העמוסים לעייפה. כילד תהיתי, לא פעם, מה עלה בגורל הזבל שלהם; לאן נעלם ואיך כל זה קשור לזבל אותו אני מוציא בכל יום מהבית וזורק לפח השכונתי עלפי מצוותה של אמי. שקית הזבל הייתה אז צנועה בגודלה בזכות הערך היקר של שימוש חוזר שרווח בבתים.

כיום אני מהרהר בתכולת שקית הזבל הגדולה, שלרוב גם מתאפיינת באנונימיות, שמשקפת פן מסוים של פני החברה שלנו. התערוכה "שפע – הארכיאולוגיה של העתיד" היא תערוכת אמנות שנקודת המוצא שלה היא תערוכה שהוצגה בזמנו במוזיאון העיצוב בחולון, תחת השם "הבור -חפצים שעלו מבטן האדמה".התערוכה הציגה מממצאי חפירה ארכיאולוגית שהתבצעה במטמנה של מקווה-ישראל, בה היתה המזבלה הראשונה של תל-אביב המנדטורית במשך כ-30 שנה, מאמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת. חלק מן הממצאים שהוצאו מהבור הארכיאולוגי מציגים את "העבר של הזבל" שאפיין את העיר העברית הראשונה לפני כ-120 שנה.

בחלקה השני של התערוכה אנו מתקדמים לשנות החמישים של המאה הקודמת. שנים אלו מומחשות על-ידי מיצב קונספטואלי העוסק בזבל ובמשמעותו הסובייקטיביתֳ; מה שמיותר ונתפש כזבל שאין בו שימוש עבור האחד, לא כך הוא עבור האחר שיכול לעשות בו שימוש מחדש. וכמו שניסח זאת הרמב"ם: פסולת היא כל דבר שאינו מונח במקומו.זוהי עבודתו של המעצב יואב שביט, שממוקמת בתוך משאית זבל משנות החמישים ויוצרת שיח שמקרב אותנו להווה ולאתגרים שמתקיימים בעודפי זבל, במיחזור, בשימוש חוזר ובמידע על פילוח האספקטים הסביבתיים על השפעותיהם.

האמן ניהאד דביט יצר עבודה פיסולית העושה שימוש חוזר בצואה של סוסים. הוא יוצר מהם דימוי של שטיח עתיק יומין שמהווה את אחד מהאובייקטים הראשונים והשכיחים שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים. ניהאד מחדש את שניהם – הן מבחינת החומר כחומר פיסולי והן בצבעוניות החדשה והעכשווית שבה הוא משתמש לדימוי של השטיח. במרכז השטיח הוא יוצר קערה המזכירה קערת-חרס שזה עתה התגלו חלקיה בחפירה ארכיאולוגית כלשהי.העבודה נעה בין הקדום לבין העכשווי ומרגשת באינטרפרטציה שלה שמחברת בין שניהם; שימוש בפסולת, שלכאורה הכרחי להיפטר ממנה, והפיכתה לחומר פיסולי שדווקא הוא זה שאחראי לאסתטיקה העדינה.

החלק האחרון של התערוכה מתייחס לעתיד הרחוק, שלא פעם נדמה שהוא קרוב יותר משאנחנומוכנים להודות. המאייר עמוס אלנבוגן יצר עבודה המדמה שכבות ארכיאולוגיות מתחילת ההיסטוריה ועד לעתיד כשהוא עושה שימוש באלפי פרטי צרכנות, על פי תקופות וזמנים שנעים אחורה וקדימה לאורך אלפי שנים. אלנבוגן עושה זאת בהומור ובאובססיביות כנוגע בדילמה האמיתית המתפתחת בקרב חברת השפע חסרת המעצורים שלנו, הצורכת בקנה מידה עצום וזורקת במהירות ובקלות. הוא מתריע בנימה הומוריסטית על האפשרויות האפוקליפטיות שצפויות לנו כחברה שלא מבינה את דחיפות המודעות ואת ההכרח לשינוי שאנו נדרשים לו, כי אם לא כן – הארכיאולוגיה של העתיד עתידה לקבור אותנו עוד בהווה.

המושג "שפע" הינו הפכפך; מצד אחד הוא משמש מדד לחוזק, להתפתחות, לאפשרות להתקדמות ולהשתכללות של חברה באשר היא, אך מהצד השני, במידה שניהול השפע איננו מרוסן באופן פרקטי וערכי – אנו עלולים לאבד כיוון וחיבור, מה שעלול לדרדר את החברה למצב של שבר אי-רוורסיבילי.נראה כי האנדורפינים, הנוצרים מהתרגשות הקניות בימינו, מייצרים התמכרות שאל מולה "שימוש חוזר" נשמע כאפשרות פחות מפתה.שפע ההתמכרויות היצרניות מהן החברה המערבית סובלת פוקדות כל דרגה ושכבה חברתית ומשום כך הן בהכרח בעלות השפעה משמעותית על השכבות הארכיאולוגיות של העתיד.

אמנות אינה משנה מציאות, אולם תפקידה לעורר חשיבה והרהור באמצעות חוויה חושית המבוססת על דמיון. אמנות לאורך הדורות משמשת, לא רק כאספקלריה של יופי ואסתטיקה, כי אם מתעדת את החברה על אתגריה החברתיים והאנושיים. מנקודת מבטם של אמנים – האמנות מייצגת תקופה כפי שהזבל והפסולת במקרה זה מייצגים את החברה הצרכנית.בתערוכה זו ניסיתי לחבר בין שניהם כשאני מזמן להן מפגש עם הארכיאולוגיה העתידית שלנו, שהרי הן המזבלות והן האמנות תהיינה "ארכיאולוגיה" ביום מן הימים.

>> ביום שישי ה-7.1 יתקיים מפגש ראשון בסדרת מפגשי שיח גלריה לסיכום תערוכת "שפע: ארכיאולוגיה של העתיד". המפגש הראשון יהיה בנושא"אמנות וזבל – מה העניין?"– תערוכת "שפע" כדוגמה לעניין שמגלה השדה האמנותי בפריטים שנדחו והושלכו לאשפה. בהשתתפות פרופ' תמר אלאור, חוקרת תרבות חומרית (האוניברסיטה העברית) ומובילת צוות המחקר האקדמי שעסק במחקר המזבלה ההיסטורית ועדי יקותיאלי אוצר התערוכה.פרטים נוספים כאן.

• ❤ תרבות
• הבועה
• מיחזור
• קיימות
• זבל
• פארק אריאל שרון

בדרך למהפכה בתחום המיחזור? עיריית תל אביב-יפו ערכה בשנה האחרונה פיילוט בשכונות עבר הירקון לאיסוף אשפה למיחזור, במסגרתו חולקה לתושבים ערכה הכוללת שקית מיחזור לכל שבוע בשנה והסבר מפורט על הפרויקט. כל תושב אוצר במהלך השבוע את פסולת האריזות שלו ומוציא ביום קבוע את השקית כשהיא קשורה לשפת המדרכה. השקיות נאספות לתחנת התברואה ומשם לתחנת מיון לפסולת אריזות.

השבוע יורחב הפיילוט, שמבחינת העירייה זכה להצלחה מרובה ולשיתוף פעולה גבוה של התושבים כאשר מדי חודש מועברות אלפי שקיות כתומות למחזור, ויגיע אל שכונות מזרח העיר שבהן ניתן ליישם איסוף בשקיות, כך שהשקיות הכתומות ישמשו כ-4,000 משקי בית ויגדילו את אחוז מיחזור האריזות ברחבי העיר.

לטענת העירייה, בתל אביב-יפו מעל ל-40 אחוז מהפסולת מועברת למיחזור והשבה וניצלת מהטמנה, ומדי יום נאספים ברחבי העיר בממוצע כ-100 טון פסולת למיחזור שהופרדה על ידי תושבים ועסקים. ברחבי העיר פרוסים אלפי מכלים להפרדה בשיטות איסוף שונות: מכלים כתומים בבתי התושבים, מכלים מונפים בצמוד לטמוני קרקע וכאמור, פיילוט לאיסוף אריזות בשקיות כתומות ייעודיות בשכונות צמודות קרקע.

הבוקר זכתה העירייה באות "הרשות הממחזרת" שהוענק במסגרת "יום המחזור של ישראל 2021" שמעלה לסדר היום הציבורי את המודעות לנושא המחזור והטיפול בפסולת אריזות בקרב תושבי מדינת ישראל. מטרת יום המיחזור לעודד אזרחים לקחת חלק פעיל בהפרדת הפסולת ולחזק את אמון הציבור בתהליכי המיון והמיחזור הקיימים בישראל. ראש העיר רון חולדאי אמר ש"אני שמח וגאה לעמוד בראש רשות העומדת בראש מדד הערים הגדולות הממחזרות ביותר. האות הזה מגיע בראש ובראשונה לתושבים והעסקים של תל אביב-יפו שדואגים לסביבה ומפרידים את האריזות המגיעות למחזור".

• הבועה
• עיריית תל אביב
• משבר האקלים
• מיחזור

• Facebook
• Twitter
• Email

תקופת הקורונה הביאה לעולם מערכת יחסים חדשה בין האדם לבין ביתו ורכושו. זמן רב יותר בבית הוביל אותנו לגלות חפצים עלומים שנשכחו בארונות במשך שנים וחייב אותנו לצמצם הוצאות ברכישת מוצרים חדשים. לא פלא, אם כך, שגם בעולם הפיזי וגם ברשתות החברתיות, ענף הקיימות בשיאו: מסיבות החלפות בגדים, מכירות מוצרים משומשים במרקטפלייסים למיניהם ועמודי אינסטגרם שמיועדים למכירות בגדי וינטג' – כולם קיבלו בוסט משמעותי בחודשים האחרונים. לטרנד המבורך הזה מצטרפת בימים אלה פיתה-שופ, תחנת מסחר בין הרחובות גרוזנברג ומונטיפיורי, אשר מאפשרת לחבריה להחליף חפצים בעלי ערך בחפצים אחרים, ללא הגבלה.

דלתותיה של החנות נפתחו לראשונה במאי 2019, ומאז משכללת הקבוצה את פעילותה. את עיצוב החנות וניהולה מובילה מעצבת האופנה מיכל בסעד, צלמת לשעבר של טור האופנה בעיתון תל-אביב, ואת הפיתוח העסקי מובילים ניר נוי ואימרי קלמן, בעלים שותפים בחברת פיתה-מרקטינג. קלמן הוא גם ממקימי הבר הגאה השפגאט, שנמצא מצידו השני של הכביש.

הסחורה בחנות מתחדשת מדי שבוע, ומודל הסחר עובד באופן הבא: הלקוחות מצטרפים למועדון החברים ומשלמים דמי חברות חודשיים בסך 100 שקלים, אשר מזכים אותם באותו סכום לרכישה בחנות. הם רשאים להציג בפיתה-שופ פריטים מכל סוג, ועבור אלה שיימכרו – יזכו המוכרים לשובר רכישה באותו הסכום. בשובר יוכלו לרכוש פריטים, לצבור נקודות באופן חודשי או להשלים את הסכום החסר בשקלים.

"הגיעו כבר כסאות, כמה שולחנות, גופי תאורה ואפילו מוצרי מטבח", מספר קלמן, אחד המפתחים העסקיים של הקונספט. "אנחנו גם לגמרי בעניין של ריהוט. פחות מוצרי חשמל כי אנחנו לא רוצים לקחת אחריות על מה עובד או לא. גופי תאורה זה מעולה, נגיד, כי קל לראות שזה עובד."

בחנות מציגים גם מעצבי אופנה מקומיים, והיא מרוהטת ומקושטת בפרטי אמנות של המעצב אודי יפרח, בעבודות ממוסגרות של הצלמים איתן ברנט ואסף הינדן ובאוסף תכשיטים נדיר של גבירה תל אביבית שהורישה אותם לנכד שלה, המוצג על גבי ריהוט עץ עתיק שנתרם לחנות.

יש מוצרים שאתם לא מקבלים?
"אנחנו מקבלים מה שיפה ובמצב טוב. אנחנו מחפשים סטייל כדי שהחנות תמיד תשמור על קו אסתטי, מאוד חשוב לנו לא להפוך למחסן."

ואיך מתבצע התמחור?
"מתמחרים יחד. מי שמגיע אומר מה המחיר שהוא חושב ואנחנו אומרים את מה שאנחנו חושבים. אם מסכימים על התמחור – מצוין, אם לא – אז לא. זה חלק מהעניין של המקום, אנחנו רוצים לעזור לאנשים ללמוד איך לעשות סחר."

מה המודל הכלכלי של העסק?
"אנחנו מרוויחים מדמי החבר. כל חבר שרוצה להתחיל לסחור משלם 100 שקלים בחודש (85 שקלים לשלושת החודשים הראשונים, הנחת השקה/קורונה). כבר מהתשלום הראשון הוא זכאי להשתמש בסכום ברכישת מוצרים בחנות ככה שהכסף חוזר אליו מיד. כל תשלום חודשי הוא לשימוש באותו החודש."

מה התכניות להמשך?
"כרגע אנחנו פתוחים במתכונת הרצה למשך כמה שבועות. כשירגעו הדיבורים על סגר אנחנו מתכננים אירוע השקה עם תצוגת אופנה ברחוב בשיתוף פעולה עם כל העסקים בבלוק, ככה שכל הבגדים בתצוגה יהיו רק מנחלת בנימין. אנחנו כבר בקשר עם העירייה לגבי האירוע, אני מאמין שזה יקח עוד כמה שבועות עד שנקבל אישור."

פיתה-שופ, נחלת בנימין 34, בין השעות 00:18-00:11 ובימים שלישי ושישי בין השעות 00:16-00:11
לדף הפייסבוק של פיתה-שופ

• יד שנייה
• וינטג'
• שופינג
• עיצוב
• רהיטים
• נחלת בנימין
• קיימות
• קורונה
• אקולוגיה וסביבה
• מיחזור