>> ישי בן משה הוא שחקן תיאטרון עם רזומה מפואר שכולל הצגות בהבימה, הקאמרי, החאן, האופרה הישראלית ועוד (אם אתם דבוקים לטלוויזיה אז אולי ראיתם אותו בעונה השנייה של "פמת"א" בכאן 11), ובימים אלה הוא מככב בתפקיד כפול בהצגה החדשה "פאקינג מן", עיבוד עכשווי לקלאסיקה "המעגל" מאת ארתור שניצלר שנכתב על ידי המחזאי האמריקאי זוכה פרס הטוני, ג'ו דיפייטרו, ועולה כעת בבכורה ישראלית בתיאטרון המשולש. דווקא עכשיו בתקופה פוליטית סוערת שבה מתגברות המגמות השמרניות בארץ ובעולם וההקצנה הדתית-פוליטית – המחזה מציג התבוננות מקורית, נועזת ועמוקה בחיי המין של גברים הומואים בעיר הגדולה בחיפושם אחר שייכות ועומק רגשי. הפרמיירה תתקיים בשבוע הבא במרכז הגאה (רביעי 23.7)וכל הפרטים כאן.

1. הפסל "יסוד" // שדרות רוטשילד

אני אוהב את הנסתרות שלו. אתה חולף על פניו בלי לשים לב, כאילו הוא שקוע בתוך האדמה, חבוי מעין. מי שמרשה לעצמו לעצור ולהתבונן מגלה תפיסה תלת-ממדית מורכבת שמאלצת אותך להסתכל פנימה והחוצה בו-זמנית. בעיניי, זה פסל שדורש ממך לא רק ראייה אלא מחשבה. בתוך היומיום הרועש של העיר, טוב שיש משהו שמזמין להתעכב, להטיל ספק, ולתהות מה נמצא מתחת לפני השטח. בתוך תל אביב שכל הזמן בונה, רצה קדימה, מתחדשת, יש משמעות עמוקה לנוכחות של פסל שמונח מתחת לפני האדמה. הוא מזכיר שהעיר לא מורכבת רק מקומות בילוי, מבנים גבוהים ורעש מתמיד, אלא גם מהיסודות הסמויים שלה.

2. הגן הבוטני

עוד מקום נסתר, פנינה ירוקה שלא הרבה מכירים בדרום תל אביב המפוייחת. אתה הולך בתוך הסביבה העירונית הכי לא ירוקה שיש, ואז פתאום נפתח שביל ואתה מוצא את עצמך בתוך טבע. יש שם אגמים קטנים, עצים ממינים שונים, פינות ישיבה שלא הרבה יודעים שהן שם, וסוגי ציפורים שמזכירים לך שהטבע לא נעלם, רק צריך לתת לו מקום. הגן הזה לא עושה רעש. הוא לא "טרנדי", אין בו שיווק או אירועים (הערת המערכת: אממממ…), ובדיוק בגלל זה הוא כל כך יחודי. הוא רגע של שקט. נשימה אמיתית. בתוך דרום תל אביב של היום, צפופה ומאובקת, הגן הבוטני הוא מעין תזכורת למה עוד אפשר לשמר, ואיך טבע יכול להתקיים גם בלב העיר.
לבון 6/הרצל 155 תל אביב

3. עלמה ביץ'

חוף שהוא גבול בין תל אביב ליפו, ובדיוק בגלל זה יש בו משהו אחר. הוא קצת פחות מסודר, קצת פחות מתוכנן וזה כל היופי. אני אוהב את הפראיות שבו. קהילה מעורבת של אנשים יפים שבאים לתפוס קצת שמש, רגע של שקט, להישטף מהחום או מהיום שהיה. הוא גובל ביפו ומשהו באופי שלו מרגיש גם יפואי וגם תל אביבי. מגוון, משוחרר, לא מתאמץ. אפשר להביא לשם כלבים וזה תמיד מוסיף לחוויה. כולם שם לאותה מטרה, לתפוס רגע שקט, לראות קצת ים, להתאוורר. זה מקום שהוא גם פונקציונלי וגם נעים לרבוץ, לשחות, לשבת עם חברים, או להיות רגע לבד.

4. קולנוע לב

אני מאוד אוהב ללכת לקולנוע, חוויה שקצת הולכת ונעלמת בעידן הסטרימינג. קולנוע לב הוא מהבודדים שנשארו, ושומר על חוויית צפייה איכותית וקרובה. אני אוהב שזה מקום שמתייחס לקולנוע כאל אמנות ולא רק כאל מוצר. האפשרות לתפוס הצגה יומית, לצלול לסרט באמצע היום, לצאת עם מבט אחר על המציאות, בלי רעש או גימיקים. פשוט מסך, חושך וקהל שבא באמת לראות.
דיזנגוף סנטר תל אביב

5. המרכז הגאה

המרכז הגאה המחודש הוא מרחב עירוני חשוב. לתרבות, ליצירה ולפעילות קהילתית. מעבר לזה שהוא משופץ ונעים הוא גם מתפקד כחלל עבודה, חזרות, מפגש, הצגות, ומשמש פלטפורמה חשובה לתוכן להט"בי בעיר. המיקום שלו בתוך גן מאיר יוצר שילוב מיוחד, ירוק, פתוח, עם בית קפה פעיל שמחבר בין קהילה לקהל מזדמן. בקרוב תעלה שם ההצגה שאני משתתף בה, "פאקינג מן", בבימוי רום רזניק וקאסט מוכשר בהפקת תיאטרון המשולש. מרגש אותי לחזור ולהציג במרכז אחרי שכבר הופעתי בו לא מעט כשעוד היה במבנה הישן.
טשרניחובסקי 22א' תל אביב (גן מאיר)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

כל אתרי הבנייה שפזורים בתל אביב. הרגשה שכל העיר הפכה לאתר אחד גדול. לא משנה באיזו שכונה אתה, תמיד יש רעש של קידוחים, מדרכה שחסומה או כביש שנסגר פתאום בלי אזהרה. כל יום קם פרוייקט חדש והניווט בעיר הופך לבלתי אפשרי לפעמים. תמ"א, פינוי-בינוי, רכבת קלה, עבודות תשתית… אתר בנייה שלא נגמר. העומסים הופכים לבלתי נסבלים, התחבורה ציבורית נתקעת והולכי הרגל נדחקים לשוליים. ברור שצריך לפתח, לבנות ולחדש, אבל נדמה שתל אביב בולעת את עצמה, בלי מחשבה על הקצב שבו התושבים אמורים להמשיך לחיות כאן.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במהלך המלחמה סיימתי את"פלטפורמה" של מישל וולבק. אני מאוד אוהב לקרוא, אבל בגלל עומס החיים לא סיימתי אותו והנחתי אותו בצד. דווקא בזמן המלחמה, בזמן של חרדה, שיתוק ואי-ודאות, חזרתי לסיים אותו. וולבק כותב על עולם שמאבד קשר, בין בני אדם, בין עמים, בין תרבות למסחר, ובתוך כל זה מציע רגעים מפתיעים של אנושיות. הספר מתרחש בעולם שנע בין ציניות לאובדן ומתוך זה נולדים רגעים של קרבה, אינטימיות, ואפילו תקווה אנושית. נושאים כמו תיירות, מיניות, בדידות וגלובליזציה מעלים שאלות של זהות, משמעות ורצון בקשר. זה לא ספר אופטימי, אבל הוא כן מזכיר שיש יופי בלהתבונן עמוק, גם בעצמך וגם בעולם. זה ספר שלא מבקש לעודד או לנחם, אבל כן נותן תחושת בהירות מסוימת, כאילו יש מקום שבו מותר לראות את הדברים כמו שהם.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למטה המאבק להשבת החטופים והחטופות. קשה לעכל שהזמן עובר והם עדיין שם, וזה לא אמור להיות מצב שאפשר להתרגל אליו. זה כבר לא רק מאבק פרטי של משפחות, זה מאבק מוסרי של מדינה שלמה. המטה לא מפסיק להזכיר לנו מה קורה, ואסור לנו לשכוח או להתרגל לעובדה שהם שם, גם כשיש תחושה שהמציאות מנסה לטשטש. הפורום עושה עבודה עקבית, ומעוררת הערכה. מול התקשורת, מול המערכת הפוליטית ומול הציבור. הם מזכירים לכולנו שהמאבק עוד לא נגמר. לא בשבילם, ולא בשבילנו. בעיניי זה אחד הגופים היחידים שמחזיקים בתוקף אנושי פשוט – דרישה ברורה וצודקת להחזיר את כולם הביתה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אריאל וולף.יוצר שפועל כבר שנים בתל אביב, עם שפה בימתית ייחודית, חזון ברור ואומץ לעבוד מחוץ למיינסטרים בלי להתפשר. הייתה לי הזכות לעבור איתו דרך ולעבוד איתו בכמה פרוייקטים ותמיד הרגשתי שהוא מזמין אותך לא רק לשחק אלא לחשוב, להתנסות ולקחת סיכונים. במהלך אחת ההפקות שעשינו, הכרתי את רום רזניק, שהיה אז עוזר במאי, והיום אני משחק בהצגה שהוא מביים, "פאקינג מן" בתיאטרון המשולש. ההיכרות ההיא הייתה התחלה של המשך טבעי. מישהו צעיר, מוכשר, שמביא איתו קול אמיץ וחזון משלו. רום, יחד עם יובל קורן ונמרוד דנישמן, מובילים את תיאטרון המשולש עם קול עצמאי חי, שנולד מתוך ההווה אבל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד.

מה יהיה?
קודם כל, שהחטופים יחזרו. זו נקודת ההתחלה לפני כל שיחה על הלאה. ולסיים את המלחמה. מעבר לזה, קשה לדעת. וגם קשה להאמין למי שאומר שכן. אחרי זה לאט לאט אולי נוכל גם להתחיל לחשוב איך מחברים מחדש את מה שהתפרק כאן. אמון, תקווה… ובין לבין, להמשיך ליצור. לא מתוך בריחה, אלא מתוך עקשנות לחיות.

• העיר שלי
• תיאטרון המשולש
• המרכז הגאה
• קולנוע לב
• עלמה ביץ'
• הגן הבוטני
• מיכה אולמן
• שדרות רוטשילד

1. שדרות רוטשילד

בקצה האחד של שדרות רוטשילד מעט לפני הבימה שקועה באדמה עבודת אמנות של מיכה אולמן. זהו בית. בית שכמוהו כמו לב: שני חדרים לו ושתי עליות. אני משוגע על האיכות האנטי-אנדרטאית של העבודה הזו. על הבלתי נראות שלה. כולם כל היום צועקים "תראו אותי! תראו אותי!" והנה בלב השדרה היפה, הסואנת לוחשת האמנות: יש בית כמו לב קבור באדמה.

2. המזרקה של נחום גוטמן ברוטשילד

ואילו בקצה השני של השדרה ישנה המזרקה של נחום גוטמן. אני מת עליה. לפני שנים ראיתי במוזיאון נחום גוטמן את הניירות שעשה כהכנה למזרקה. אם אני לא טועה הסבירו שם, שהניירות נשלחו לאיטליה למומחים לעשיית פסיפסים. יש בזה משהו עליז, חילוני, תל אביבי, שיקי אבל לא נפוח ומרוצה מדי מעצמו. המזרקה הזו היא קסם.

3. גרפיטי בבן עטר

בפלורנטין פינת בן עטר, ליד המזרקה החלושה, ומול גרפיטי מועדון ה-27, יש קיר עם גרפיטי. כשעזבתי את פלורנטין עשיתי עליו ציור גדול בנוסח ההירשפלדי המוכר. זה היה מאד מוזר על רקע הגרפיטי הרגיל של השכונה. ערב חתונתי – התחתנתי ברחוב אוריאל אקוסטה בפלורנטין – עוד הספקנו אשתי ואני להצטלם לידו, אבל לאחר כמה שבועות כבר קשקשו עליו גרפיטי רגיל בלתי ניתן להבדלה מאחרים. בכל זאת אני מחייך כל פעם שאני עובר שם.

4. קרית ספר

אני אוהב את גן קריית ספר בין סעדיה הגאון ליהודה הלוי. אין כמו לסיים שם אימון ריצה, לעבור בגרציאני ולהבין שאני לעולם לא אהיה רזה אם אסיים כל אימון עם קפה ומאפה. אני שותה את הקפה ומביט במטיילים עם הכלבים, באימהות והאבות עם הילדים ובעובדים הזרים המוליכים את הקשישים ונראה לי שאני היחיד שאינו מוליך מישהו או שמישהו מוליך אותו.

5. הבית

אבל ללא ספק הנקודה האהובה עלי בעיר היא הבית שלנו. אני ושירה גרים בקצה רחוב מזא"ה בואך מנחם בגין. אנחנו מרחק הליכה משדרות רוטשילד אבל גם מפלורנטין. אנחנו קרובים למסעדות אבל גם לגלריות ולמוזיאון. מחלונות הסלון שלנו נשקפים עצים. כפר בלב העיר. הבית שלנו מלא בספרים, יצירות אמנות וריח בישולים. אפשר לנעוץ מחוגה בבית הזה ולהקיף אותו ברדיוס כמה קילומטרים ולראות: הבית הזה הוא מרכז חיי.

יונתן הירשפלד הוא אמן, אוצר, מרצה וסופר. באמצע מאי ייפתח בבית לאמנות ישראליתהקורס "לדעת ציור"בהנחייתו, ובימים אלה מוצגת בגלריה P8תערוכה שאצרלאמנית כרמלה וייס

• העיר שלי
• אמנות
• ❤ תרבות
• שדרות רוטשילד
• מיכה אולמן
• נחום גוטמן
• פלורנטין
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 942 // התל אביבים החדשים

בית הספר תלמה ילין ברחוב יגאל אלון

תל אביב מתחילה עבורי בתלמה ילין – בית הספר לאומנויות על גדתו המזרחית של האיילון שמוכן היה לקבל תלמיד עם תעודה של "בלתי מספיק" מרעננה. כל בוקר, במשך ארבע שנים הייתי מהגר יומי ממציאות של בית בין פרדסים ברעננה אל העיר הגדולה. יורד מהאוטובוס בתחנת רכבת צפון, ומשם ברגל אל עבר בית הספר. נתיבי איילון היו אז רק רעיון על הנייר והאיילון – נחל אכזב, יבש בקיץ ובחורף נחצה על גשרים שבנינו מקרשים שנערמו על גדותיו. בבית הספר פגשתי את בני גילי רוויי התרבות שהעניקה להם העיר והבנתי מייד שזהו מקומי. תל אביב פתחה בפני את הדלת ואני נכנסתי בשער.

צבי שפירא 19

את נועה פגשתי לקראת סוף השירות הצבאי שלי. היא הייתה חיילת שהתגוררה בבית קטן ברחוב צבי שפירא 19. ואני, בתוך שבועיים מיום היכרותנו עברתי להתגורר ביחד איתה. הבית הזה היה בתינו הראשון, בית ילדותו של אביה, שם למדנו אחד את השנייה, את הקושי ואת התענוג של לחלוק חיים, זמן ומקום יחד. במקום הזה נעצתי את סיכת המחוגה שלי וסביבו שרטטתי מעגלים דמיוניים דרך מסעותיי בגילוייה של העיר. ביתנו היה פתוח לכל חברינו באירוע בלתי פוסק של שיחות, שירה, הרבה צחוק ולעתים גם עצב. הבית הקטן נהרס לפני שנים, במקומו הוקם בית קומות. כשאני עובר לידו אני יכול להריח בדמיוני את ריח הביוב הממוסך בבליל ריחות הצמחים ששתל שם סבא של נועה לפני שנים.

כיכר התרבות

בילדותי, כשהיינו נוסעים בפורד אנגליה לדוד של אמא בתל אביב, היה אבא מחנה את המכונית בכיכר התרבות. לא מתחתיה, אלא במרכזה. בתחילת שנות האלפיים, התגוררנו בפריז, שם עבדה נועה עם אביה, הפסל דני קרוון. כיכר התרבות ניצבת הייתה כמודל על שולחן בסטודיו בשעה שדני חג סביבה, גורע, מוסיף, מתקן, בוחן ובסופו של דבר חותם. הכיכר אותה עיצב הפכה למקום מעצב. מקום שמגדל ילדים, מפגיש אנשים. משמש במה לקולות מחאה ולמוזיקה. מקום שהינו לב פועם של עיר חיה ותוססת. היום מאוימת הכיכר בידי מתכנני המטרו והיא מיועדת להפוך לעיי חורבות – שטח התארגנות בדומה למה שהפכה להיות כיכר רבין זה מכבר. בתום העבודות, שמועדן אינו ברור, מתוכננות להיווסף לכיכר יציאות של תחנת המטרו, תוספות שללא ספק יפרו את שלמותה של הכיכר כפי שאני מכיר ואוהב אותה.

יסוד / מיכה אולמן

מעט לפני סופן של שדרות רוטשילד בואכה כיכר התרבות, מקועקעת האדמה בצורת בטון רבועה מחולקת לארבעה חלקים שווים המדמים את קווי המתאר של דירה בת ארבעה חדרים. העבודה גלויה וסמויה מהעין באותה עת, בולטת בלחישתה אל מול העיר הרועשת והזקורה סביבה. עבורי זהו מקום של גילוי מתמיד. האומן הנפלא מיכה אולמן, יצר חידה שמצליחה לשמר את ההפתעה שבגילויה בכל פעם מחדש. זהו מקום שבו עולה חיוך של הסכמה אצל נועה ואצלי, הסכמה על קיומו של נהר תת קרקעי של יצירתיות, של אנשים אהובים שחיים ויוצרים במקום הזה אל מול התגברותם של קולות המאיימים על המשך קיומו.

חוף פרישמן

במרחק של 12 דקות הליכה מהבית בגינת רות פוגשת העיר את הים בחוף פרישמן. שם גם אני פוגש אותו בבקרים. בבגד ים וכפכפים אני חוצה את דיזינגוף לאורכו של רחוב פרישמן עד אשר נגלה האופק מבן יהודה. ברחוב הירקון כבר אפשר לאמוד את גובה הגלים. כאני מוחץ את הכפכפים בין עמודי הגדר שסביב סוכת המציל, אני כבר יודע כמה פלסטיק יורק הים בחזרה בפניה של העיר כפוית הטובה. ההליכה על החול שנוגע במים מגדירה את גבולות הבועה השבירה שבה אני חי. האופק מאפשר לנשום ולחלום על מה שנמצא מעברו השני. אני מסיים את ההליכה בחזרה מהחוף שהיה הדולפינריום, מודה לים שהגיע לפגישה ומטפס בחזרה אל העיר, נזהר שלא לגעת בדופן הבועה, שלא תתפוצץ.

יזהר כהן הוא המאייר של הספר "דני קרוון–האיש שגרם למקומות לדבר", שכתבה גיא עד. הספר יצא בהוצאת אסיהועמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות,65 עמ', 74 ש"ח. את הספר ניתן לרכושרכישה ישירה במחיר הנחה בלינק הזהוניתן לרכישה גם בחנויות הספרים העצמאיות וברשתות ברחבי הארץ.

• העיר שלי
• דני קרוון
• מיכה אולמן
• שדרות רוטשילד
• חוף פרישמן
• היכל התרבות
• תלמה ילין

• Facebook
• Twitter
• Email

הוותיקה

גלריה רוזנפלד (שביל המפעל 1)

רוזנפלד הוותיקה הבינה שזה כבר לא בועט ומחתרתי להזדנגף, ואחרי יותר מ־50 שנה בצפון דיזנגוף עברה הגלריה לקריית המלאכה והייתה הראשונה באזור. גלריות נוטות לאבד את חדוות העשייה עם השנים, אבל לא רוזנפלד, שממשיכה להציג תערוכות מצוינות של אמנים ישראלים בולטים ולתת במה גם לצעירים. בחודש מרץ האחרון נפתח חדר הפרויקטים "רוזי" שמציג תערוכות לאמנים בתחילת דרכם. בעל הגלריה: צקי רוזנפלד.
אוצרת:עדי גולדנר.
אמנים מיוצגים:רועי רוזן, בועז ארד, זויה צ'רקסקי, ורד ניסים, אלעד רוזן, אלונה רודה.
תערוכות מציגות:בחמישי (15.9) ייפתחו תערוכות יחיד לרחל קיני שתציג עבודות אקוורלים ולאפרת חכימי שתציג את המיצב "עבודות נייר".

שלישי־חמישי 12:00־19:00, שישי 11:00־14:00 , שבת 11:00־13:00

השיתופית

אינדי (שביל המרץ 5)

12 גלריות שיתופיות של אמנים פועלות בעיר, רובן במתחם קריית המלאכה. גלריה אינדי, היחידה שמתמחה בתחום ספציפי (צילום), מציגה תערוכות מצוינות, בעיקר של חברי הגלריה. מנהלים ואמנים מיוצגים: 12 חברי הגלריה בהם טל ניסים, רונית פורת, דיווי בראל ואילן כרמי.
תערוכות מציגות:בשבוע שעבר נפתחה התערוכה של חברת הגלריה הילה ווגמן שתוצג עד 24.9.

שלישי־חמישי 12:00־19:00, שישי־שבת 11:00־14:00

הבינלאומית

גלריה דביר (ראשית חוכמה 14)

אם חיפשתם לראות אמנות חו"לית אבל בלחות של תל אביב, בגלריה דביר תצליחו לתפוס קצת אמנים בינלאומיים כמו דאגלס גורדון ותומס הירשהורן. הגלריה הוותיקה, שהוקמה לפני יותר מ־30 שנה, החלה להציג לפני 20 שנה גם אמנים בינלאומיים מן השורה. בחודש פברואר הרחיבה את פעילותה וחנכה גלריה בבריסל.
בעלי הגלריה:דביר אינטרטור ושפרה שליט.
אמנים מיוצגים:דאגלס גורדון, אדל אבדסמד, שילפה גופטה, מירי סגל, נלי אגסי, מירוסלב בלקה ונעמה צבר.
תערוכות מציגות:בשבת הקרובה (17.9) יפתחו שתי תערוכות יחיד לתומס הירשהורן ולמתן מיטווך.

שלישי־חמישי 11:00־18:00, שישי־שבת 10:00־13:00

המקפצה

רו ארט (שביל המרץ 3)

רו ארט כבר התבססה והפכה לאחת הגלריות הנחשבות בעיר. הגלריה מתפקדת כחממה מטפחת לאמנים, מרביתם אמנים פחות מוכרים או כאלו שלא הציגו הרבה וזוכים לחשיפה משמעותית ראשונה.
מנהל הגלריה:שמעון בן שבת.
אוצרת הגלריה:לאה אביר.
אמנים מיוצגים:בויאן, להלי פרילינג, רוני חג'ג', יורם קופרמינץ, אלישבע לוי ויערה צח.
תערוכות קרובות:בשבת נפתחה תערוכה לנועה יפה שתוצג עד 10.10.

שלישי־חמישי 12:00־18:00, שישי־שבת 11:00־14:00

החלל הכי שווה

גלריה חזי כהן (וולפסון 54)

הגלריה החלה את דרכה ב־2008 במתחם הגלריות הצפוני של גורדון־בן יהודה, אבל רק אחרי שעברה לדרום העיר לפני חמש שנים החלה לבסס את מעמדה עם חלל התצוגה הכי שווה בעיר. יש בה שטח של 450 מ"ר המתפרס על פני שתי קומות רחבות ידיים ותקרות גבוהות. חלומו של כל אמן.
בעל הגלריה:חזי כהן.
אמנים מיוצגים:יאן טיכי, סיגלית לנדאו, נחום טבת ורמי מימון.
תערוכות קרובות:בשבוע שעבר נפתחה תערוכה ליאיר פרץ שתוצג עד 22.10.

שני־חמישי 10:30־19:00, שישי 10:00־14:00, שבת 11:00־14:00

האיכותית

גלריה עינגע (בר יוחאי 7)

לגלריה עינגע לקח כמה שנים להשתפשף ולהתברג כאחת הגלריות הנחשבות בעיר, והיום יש בה אוסף אמנים משובח במיוחד, רובם ציירים וצלמים. אחרי גלגול לא מוצלח במיוחד באזור גן החשמל, גלריה עינגע המציאה את עצמה מחדש לפני שבע שנים באחת הסמטאות הסמוכות לקריית המלאכה.
בעלות הגלריה:נטע אשל ורויטל גל.
אמנים מיוצגים:לי אורפז, מרב קמל, חליל בלבין, שי אזולאי, מאשה זוסמן.
תערוכות מציגות:בשבוע שעבר נפתחה תערוכה לצלמת אתי שוורץ שתוצג עד ה־15.10.

שלישי־חמישי 11:00־18:00, שישי 11:00־14:00, שבת 11:00־14:00

הקלאסית

גלריה גבעון (גורדון 35)

הגלריה, שנוסדה ב־1974 , נחשבה עד לפני כמה שנים לאחת החזקות והמשפיעות באמנות הישראלית – וזכתה ללא מעט ביקורת על הריכוזיות השמרנית שלה. הגלריה שומרת על צביונה הקלאסי עם תערוכות לאמנים בוגרים. לפני ארבע שנים נפתח חלל תצוגה נוסף בביתה של גבעון בנווה צדק.
בעלת הגלריה:נעמי גבעון.
אמנים מיוצגים:משה גרשוני, ארז ישראלי, משה קופפרמן, מיכה אולמן, פסח סלובסקי, רפי לביא וגיל מרקו שני.

שני־חמישי 11:00־16:00, שישי־שבת 11:00־14:00

ידידותית לאמנים צעירים

גלריה גבירול (אבן גבירול 106־108)

כמעט שלוש שנים שמתחם האמנים באבן גבירול מוגדר כמתחם זמני בחסות העירייה. כשסכנת פינוי מרחפת עליה בכל רגע, הגלריה, על קירותיה המתקלפים והדודים המפלצתיים שבכניסה, יושבת על טיקט הגלריה הצעירה והחתרנית. יש בה תערוכות של אמנים ואוצרים צעירים, לרובם זו הזדמנות ראשונה לתצוגה.
אוצר:משתנה.
תערוכות קרובות:בחמישי (15.9) ייפתחו שלוש תערוכות במסגרת שבוע האיור, בהן תערוכה לעמית טריינין ותערוכה קבוצתית באוצרות יובל סער.

ראשון־חמישי 16:00־21:00, שישי 10:00־14:00, שבת 10:30־15:30

התערוכות הכי טובות

גלריה הקיבוץ (דב הוז 25)

אחרי כמה שנים מדשדשות ואוצרים מתחלפים, נראה שבשנתיים האחרונות הגלריה הוותיקה מעוררת את מתחם הגלריות של מרכז העיר. יש בה סדרה מרשימה של תערוכות מוצלחות בהן תערוכת הרישומים של יעל בלבן והתערוכה המופתית של חליל בלבין ומרב קמל.
מנהלת אמנותית ואוצרת:יעל קיני.
תערוכות מציגות:בשבוע שעבר נפתחה תערוכה לעדן בנט שתוצג עד 1.10.

ראשון־חמישי 11:00־15:00, 16:00־18:00, שישי 11:00-14:00

• בויאן
• מירוסלב בלקה
• נלי אגסי
• מירי סגל
• שילפה גופטה
• דיווי בראל
• רונית פורת
• רוני חג'ג'
• יורם קופרמינץ
• אלישבע לוי
• משה קופפרמן
• ארז ישראלי
• מאשה זוסמן
• חליל בלבין
• נחום טבת
• יאן טיכי
• יערה צח
• גלריה אינדי
• גלריה דביר
• גלריה הקיבוץ
• רפי לביא
• אלעד רוזן
• גלריה רוזנפלד
• נעמה צבר
• סיגלית לנדאו
• בועז ארד
• גלריה עינגע
• זויה צ'רקסקי
• גלריה גבירול
• משה גרשוני
• מיכה אולמן
• גלריה חזי כהן
• גלריה גבעון
• מרב קמל
• אילן כרמי
• טל ניסים
• רו-ארט
• רועי רוזן
• שבוע האיור
• להלי פרילינג
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לעיר סכנין יש מוניטין מכובד בספורט, במיוחד לאחר הזכייה בגביע המדינה ב־2004 ובניית אצטדיון דוחא ב־2005. כעת העיר מנסה לבנות מוניטין גם בתחום האמנות. הערב (17.6) ייפתח בה מוזיאון (AMOCA (Arab Museum of Contemporary Art. המוזיאון שוכן בבניין איגוד ערים בית נטופה – בניין חדש בסגנון אנדלוסי – והוא ממוקם סמוך לאצטדיון דוחא, אחרי מטע של עצי זית ומגרש מכוניות מרוסקות. מדובר ביוזמה של בלו־סימיון פיינרו ואביטל בר־שי, יוזמי ואוצרי הביאנלה הים תיכונית בסכנין, ושל עיריית סכנין שגם מממנת אותו בסיוע תרומות מקרנות אירופיות. זהו המוזיאון הראשון לאמנות עכשווית השוכן בעיירה ערבית, להבדיל מגלריות וממוזיאונים בערים ערביות שעוסקים במורשת ובפולקלור ביניהם מוזיאון המורשת בסכנין, הפועל בגרעין היישוב משנת 1990.

התערוכה הפותחת נקראת ״חיוואר״, כלומר הידברות או דיאלוג, והיא כוללת כ־200 יצירות אמנות של אמנים מובילים מישראל ומהעולם. מטרת המוזיאון היא להציג אמנות מקומית ובינלאומית עכשווית ולקדם שלום ודיאלוג, בניית אמון הדדי בין קהילות הנתונות בסכסוך ורב תרבותיות. ״יש פה קהילות מסכנין, שגב, עראבה וכרמיאל שלא נפגשו או ניהלו שיחות מעולם״, מסביר בלו־סימיון פיינרו. ״המוזיאון מתוכנן להיות מקום שבו כולם יכולים לדבר ולהכיר. החזון הוא ליצור הידברות, מפגש ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים דרך האמנות העכשווית״.

האמנים המשתתפים בתערוכה הם מאזורים שונים מהארץ ומהעולם. הרקעים השונים שמהם היוצרים מגיעים משקפים את אמונת המייסדים בניידות ובהנגשת האמנות ״גם למי שאינו גר בתל אביב – בלב התרבות״, כדבריו של פיינרו. השם מבקש להזכיר אתMOMAהניו יורקי, ובכך לשקף את האוניברסליות של המקום ואת נטייתו מערבה. תערוכת הפתיחה תוצג עד דצמבר 2015. באמנים שיוצגו עבודותיהם אפשר למצוא את מרינה אברמוביץ׳, משה גרשוני, יאניס קונליס, שירין נשאט, עביר עטאללה, מיכה אולמן, דני קרוון, נידאל ג׳בארין ומנשה קדישמן.

AMOCA,דוחא 100 , סכנין

ראשון־חמישי 10:00 ־ 16:00

(בחג הרמדאן, 18.6 ־ 20.7, פתוח עד 14:00)

8235789 ־ 04, 4235790 ־ 054, 7505789 ־ 054

mediterraneanbiennale.com

הבהרה:בגרסה של כתבה זו שפורסמה ב-Time Out המודפס נפלה טעות. הגלריה באום אל פאחם הינה גלריית אמנות עכשווית, ולא כזו העוסקת בפולקלור.

• סחנין
• עראבה
• מרינה אברמוביץ'
• משה גרשוני
• מיכה אולמן
• תערוכה
• שגב
• חד"ש
• סכנין
• מוזיאון
• ערבים
• מנשה קדישמן
• דני קרוון
• אמנות
• תרבות