מיה לנדסמן היא מיה לנדסמן – שחקנית ואמנית תל אביבית למהדרין, ואחת הנשים הכי עסוקות על הבמה. השבוע היא חזרה למסך הקטן של כאן 11 עם "קופה ראשית", אבל כדי לקבל את החוויה המלאה תצטרכו לתפוס אותה בהצגה "המבורגירלז" שיצרה יחד עם הילה גלוסקינוס, מופע תיאטרון מוזיקלי שהוא שיר אהבה לקשרי חברות על בנות המוצאות נחמה והרפתקה על מיטת המבורגר (23-24.11בתיאטרון הבית) – או בשבועות שאחרי בתיאטרון הקאמרי, שם היא תשחק גם בחלק א' וחלק ב' של "מלאכים באמריקה", וגם בהצגה החדשה "צ'ילבות" לצד מרים זוהר, ובדרך יש עוד בכורה למופע מחול-פרופורמנס שיצרה יחד עם נבו רומנו בשם "צרכים קדושים", שיעלה גם הוא בתיאטרון הבית. אין לכם לאן לברוח.

>> העיר של יובל שילר: בר שכונתי מאירופה ומקום שמציע תקווה
>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות

1. הצוק בין יפו לבת ים

פיסת הטבע הבתולית-פראית האחרונה שנשארה בעיר המסודרת והמאוכלסת, שרק נשאר להתרגש בה מפרחי אספלט הנראים בין חריצי המדרכה. על הצוק אני מבעירה מדורה, ומחממת קפה מקינטה. אם אני בשקט ללא תזוזה אז פוגשת את התנים הזריזים, ששרים את הזעקה והנחמה של הטבע האחרון בעיר ללא מקום מסתור עם בטון מוחלק.

2. בתה וגריגה

אני חושבת שהבתה וגריגה זה אחד המקומות הכי אולד סקול בעירנו. כשמגיעים לשם יש תחושה של פיסת ציוויליזציה במדבר במערב הפרוע. כבר שנים שאני שם, מאז 2015, אז מילצרתי בג'וז ולוז יהודה הלוי, ועלמה ואורית נהלו גם את המסעדה וגם את קפה בתה וגריגה. הייתי הולכת מהמסעדה לקפה ולמסעדה, להביא קרח או לחם, ומגישה מלפוף לרונית אלקבץ האגדה שהלכה מהעולם הזה. עד היום אני מוצאת עצמי שם במסיבות מחתרתיות שגורמות לריקוד צפוף, מתחכך ומיוחד בתוך הבר. אני חושבת כמה פנינות נסגרו מאז שאני מסתובבת בבקרים ובלילות, וישנה בצהריים – קורדרוי, סודה בר, שסק, מרסנד, בלוק, לוסיה, קפה תמר, באצ'ו, קפה שלג, אלפאבית. הבתה הוא מצב צבירה של זמן קפוא מאי שם. אפשר לשבת, לשתות קפה או גזוז ,לאכול טוסט, לכתוב שיר במחברת ולתת כמה שקלים לסימה בתמורה לעצות מבריקות על מתמטיקה.
לבונטין 2

3. כדורגל קל

התמזל מזלי להבין את מראדונה, שהיה סוג של הבאבא סאלי אצלי במשפחה בזכות אבא שלי מרסלו, הקמע שלי שעלה מארגנטינה לישראל ולצערי לא חווה את הניצחון המרגש במונדיאל האחרון, כי ירד לספסל העולם הבא. חוג כדורגל-קל מעורב בנות ובנים נעימים הנעים בין כל הרמות והגילאים, מתאסף בשכונת התקווה במרכז אורים בימי ראשון, שלישי ורביעי. על מגרש דשא סינטטי ואורות בוהקים של איצטדיון, שני מאמנים שמגיעים מתחום האמנות והמוזיקה משרים על הקבוצה אנרגיה של פורקן ילדי, והופכים את התחרותיות והכוח לרכות והתגברות על חוסר ביטחון ופחד מכישלון. אור רימר, בן זוגי שיחייה, ורפי בלבירסקי. צרו איתם קשר, ובואו לתת גול. זה סיפוק שלא הכרתי עד היום.

4. סשן פילאטיס אצל נטע אטלסוביץ'

בנווה צדק הפריזאית, בבית החלומי של נטע מעל קפה דלאל, ישנו סטודיו פילאטיס שבו אני רוקדת בשכיבה על מיטת רפורמר ומריחה מאפים תופחים מהחלון. כמה זה מפנק להתאמן בשכיבה, ככה זה מתגמל. לפעמים אני מרגישה שאני יכולה לעוף תוך כדי. שעתיים בשבוע כל הקולות מתרכזים באיברים, אני מותחת ומרווחת את החוליות שלי, משחררת כאבים מכוח הכבידה ופוגשת מתחים מהחיים שנתקעו בשכמות או בירכיים הפנימיות. נטע דומה לשמש וגם משוררת, כשאני עוצמת עיניים היא מתארת לי בדימוי את התנועה וככה אנחנו מתעלות את הייאוש שיכול להיות בהתעמלות לכדי התעלות – פירוק וחיבור מחדש לגוף.

5. הספסל ליד מינימרקט מלצ'ט (המכולת של רותם עם העובד המצטיין בני)

עשו אותי במלצ'ט, והספסל הזה הוא מול החלון של החדר שלי. אני נושמת נשימה גדולה כשאני מנסה לתאר מה קרה בו כשספסלתי עליו, אולי אפילו קראתי לו ספסלנדסמן. כמה טלפונים, כמה ריבים, כמה כן, כמה לא, כמה במבה, כמה ביסלי, כמה ניפופים לשלום, כמה כסף למאיר שצועק "תהייי בריאה", כמה סיגריות, כמה בקרים של אחרי מסיבה עם משקפי שמש ותפילה שאף שכנה לא תיראה אותי שבורה (אבל שוקו בשקית ולחמניה חובה), כמה בקרים של לקנות את העיתון הראשון שאני מופיעה בו, כמה לשכוח מפתח ולחכות לאמא שלי שתחזור ותפתח, כמה מזמוזים, כמה מחכה למונית, כמה מחכה לשליח פיצה בחוץ כדי שאמא שלי לא תראה, ואז אני אשים את המגש על אדן החלון, אכנס הביתה עם "פריכיות וקוטג'" שקניתי אצל בני, ואלך לחדרי להעביר את הגלוטן בין הסורגים (אמא אני אוהבת אותך תודה שבראת אותי).

בפעמים שלא הייתי יושבת על הספסל, רק עוברת לידו, בני המוכר האייקוני עם קצב דיבור נמתח וקול מְאוּנְפָּף בהפסקת סיגריה היה שואל אותי "מה איתך? את משחקת איפהשהו עכשיו? לא רואים אותך… נועה קולר היתה פה, מכירה אותה?". ואני לא מאמינה שבני הוא הקול הזה בראש שלי שאומר לי שאני לא רלוונטית יותר. בגיל 28, כשסוף סוף יצאתי מהקן ועברתי לגור לבד ביפו, נסעתי באוטובוס לקאמרי להצגה ומי איתי באוטובוס? בני !!!!!! מסתבר שהוא גר מולי, והוא בדרך למכולת. רודף אותי, הקול שבראש, בדמות בני.
מלצ'ט 5

מקום לא אהוב בעיר

מרכז שוסטר.כשהייתי בתיכון מין ערסית צעצוע, לא הבנתי כמה זה מגניב לגור במרכז תל אביב. הייתי מתלהבת בעיקר מצפונבונים גולשים מרמת אביב. באמצע היום הייתי מבריזה מעירוני א' ונוסעת באוטובוס לשוסטר כדי לחזר אחרי בלונדינים עם שיער ארוך. באובססיביות כנה הייתי אומרת להם "אני אוהבת אותך" והם לא התלהבו ממני בחזרה. רופא השיניים שלי עדיין שם, אז ללכת לגלות שיש דם בחניכיים ולהיזכר ברגעים מאכזבים ומנפצי פנטזיה זה לא ממש כיף.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הגעתי לגלריית ארטפורט להתבונן בתערוכה הקבוצתית "נונפיניטו" של סיום הרזידנסי, ובהיתי ביצירותיו של חברי הטוב האמן אורי זמיר, "Firefighters" ו"Act One". אורי יצר מתלה המדמה אחורי קלעים, ועליו תלויים אביזרי במה ותלבושות סוריאליסטיות שפיסל. יכולתי שעות לחשוב מאיזה מחזה נלקח כל אובייקט, למשל הגרזן, שבמקום הלהב שלו מסתתר פרצוף חייתי וקורץ, שלח אותי לצאת מהפעולה הסטנדרטית של הכלי ולדמיין איך הוא מבקש סליחה כשהוא חוצב ומפריד בין החומר. מי השחקן מתחת למסיכה המצחקקת שנראת מפרווה אבל עשויה מגבס, והאם השחקן מאוד עצוב בתוכה? כשנעמדתי מול התחריט שבו נראים שלושה בחורים משתינים למדורה, חשבתי שאולי הם אלו שנטשו את התחפושות שלהם. או שתכף הם יפגשו אותה לראשונה? לעולם לא נדע.
העמל 8,התערוכה מציגה עד 7.12

אורי זמיר, מתוך "נונפיניטו" (צילום באדיבות גלריה ארטפורט)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "הדונם של סבתא" מאת ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין שערך דניאל ריב ומשחק בו האבא האגדי של ירמי. זה פשוט טרללה טרלול הטרלה הרעלה מרוב צחוק, פאדיחות ושיקוף על האדמה המטורללת הזאת דרך דוקו פיקשן שחוצה גבולות (ליטרלי). ישבתי בקולנוע וזה דגדג אותי. צרחתי מצחוק והתמלאתי ביופי ונחת והלכתי הביתה והמשכתי לכתוב במרץ.הנה לינק לכל ההקרנות הקרובות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?

"בית של סולידריות". ארגון לעזרה הדדית מבורך ומלא בנצנוצי אור המקרין על הצד האפל של העולם הזה, נברא על ידי עלמה בק ודניאל קנטור שמפתחות קהילה מרהיבה של מתנדבים, מרצים ואמנים שמתפעלים מקום הנע בין אמנות, פעולות אקטיביסטיות במרחב הציבורי, תרבות שוליים, תקשורת אלטרנטיבית ונדיבות אין קץ. במהלך היום עשרות מתנדבים ומתנדבות משנעים את מערך סלי המזון למשפחות נזקקות מדי שבוע ובערב המקום הופך לחלל אירועים וכל ההכנסות נתרמות לסלי המזון.
דרך יפו 9

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עכשיו צריך להרים לכולן ולכולם! כל מי שקורא קוראת עכשיו, אני מרימה לך. ואם צריכה לבחור אז עולה לי ללב גיל דיקמן, בן דוד של כרמל גת שנחטפה ונרצחה בשבי. תודה גיל שעצרת את החיים שלך כדי לצעוק למען הצדק. אני מצטערת כל כך שאחרי כל הכוחות שהוצאת כרמל לא חזרה. אני מצטערת, סליחה בשמי,
כי האשמים לא מרכינים ראש. אז עוד פעם סליחה, סליחה, את כל הסליחות שהיית צריך לקבל מהם אני אגיד לך. אתה הגיבור אתה הצודק. עסקה עכשיו! הפסקת אש עכשיו! שלום עכשיו!

בגלל ריבוי האנושות שצריך להרים לה אני מבקשת להרים לעוד אוצר. לחברי התאום שי טרא ליטמן שהסתבך עם קול המשתיקים, אני מחבקת אותו בהזדהות ומפזרת עליו ביטחון, השראה והרשאה להמשיך לעשות מוזיקה מהלב ולהגיד כל מה שבא לו. ומי שלא טוב לו יום טוב לו.

5. מה יהיה?
כאשר נסכים להסתכל הכי עמוק, הכי לחושך, ולא נפחד לפגוש את האמת הכואבת, להציף את החרא ולנקות אותו בתהליך החלמה – אז הרנסאנס רק מחכה להגיע. במידה ונמשיך את הלופ של העיוורון והשקר נפגוש עוד ועוד את מערבולות הדם והטראומה. אמן אינשאללה שנהיה אמיצים לשנות את השיטה.

• העיר שלי
• מיה לנדסמן
• קופה ראשית
• תיאטרון הבית
• הקאמרי
• בתה וגריגה
• שכונת התקווה
• פילאטיס
• מכולת

>> תאי ישר הוא דור שלישי לאדריכלים בתל אביב, שותף במשרד ישר אדריכלים, נכדו של אדריכל יצחק ישר ז"ל שייסד את המשרד בשנת 1956, ובנו של אדריכל אבנר ישר, בעלי המשרד. בימים אלה הוא מקים ומוביל את YARD, מדור מחקר ופיתוח אדריכלי של המשרד שעוסק בעתיד ובתכנון המרחבים הציבוריים בסביבת תחנות להסעת המונים (רכבת קלה ומטרו) והשפעתם על תנועת הולכי הרגל במרחב העירוני המשתנה.

>> רעות נחושתן מפונה מקיבוץ רעים כבר יותר משנה. וזאת העיר שלה
>> המרכז הכי אינטימי וחנות על סף סגירה // העיר של יעל ורטהיים סואן

1. פארק המסילה (הוואדי)

– כשהייתי ילד גרנו בנווה צדק. בתקופה ההיא של סוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000 בנווה צדק היו גם צריפים ישנים ומקומות נטושים ולא מפותחים. כל יום אחרי בית הספר היינו יוצאים עם האופניים ומשוטטים בלי סוף, רוכבים, משחקים. אחד המקומות שהכי אהבתי לשחק בהם היה ה"וואדי". היו שם חפצים ישנים בלויים, עצים, ובקצה הייתה גדר שמעבר לה חורשה והריסות של מסילה, שהייתה הראשונה בתל אביב והובילה לירושלים. המקום הזה מוכר לכולנו היום כפארק המסילה, והחורשה היא מתחם התחנה. גלגולו הנוכחי של ה"וואדי" הפך בן לילה לאחד המקומות שאני הכי אוהב בעיר. פארק ראשון מסוגו, במרכז העיר, לא סנטרלי אלא המשכי, רצוף באירועים וחוויות. המבנה ההמשכי הזה מחבר שכונות שונות בעיר, מושך אליו כאחד תיירים ומקומיים. אני מאחל לעיר שלנו עוד מרחבים ציבוריים שוקקים כאלו, שהצלחתם משפרת את איכות החיים של כולנו.

2. מוזיאון תל אביב

מאז ומתמיד חלל הכניסה של מוזיאון תל אביב הינו אחד המקומות האהובים עלי בעיר, חלל שבכל פעם שאני נכנס אליו נפתחת נשמתי ואני מרגיש את סבא איתי. את המוזיאון תכנן סבא שלי, האדריכל יצחק ישר עם מי שהיה אז שותפו האדריכל דן איתן. אני מאוד אוהב מוזיאונים, ובחמש השנים שגרתי בניו-יורק, בעת לימודי האדריכלות, היו תקופות שלמות בהן הייתי מבקר במוזיאון או בגלריה בכל סוף שבוע. מוזיאון תל אביב מזכיר לי את התקופה הזו, כשאני מגיע אליו אני מרגיש שכל עולם התרבות פתוח בפניי – וזאת עוד לפני שראיתי את האמנות המוצגת בו. ישנם בניינים ייחודיים שמסוגלים לתת את התחושה הזו רק בזכות הפרופורציות והרוח השוכנת בהם – מוזיאון תל אביב הוא כזה.
שאול המלך 27

3. המכולת של סלומון

המכולת ממוקמת ברחוב טשרניחובסקי מול המשרדים שלנו. בגיל 14 המכולת הזו שימשה כמקום העבודה הראשון שלי, כשבמהלך החופש הגדול הייתי מסדר בה סחורות ומבצע משלוחים קצרים בתוך השכונה. במשך חיי, המכולת השכונתית המשיכה להוות עבורי תחושה של בית, מקום בו אני אומר בכל בוקר שלום, ושואל לשלומם של מי שנתנו לי את העבודה הראשונה שלי. האנשים האלו, בעלי המכולות השכונתיות, הם הרבה מעבר למה שאנחנו מבינים, אלו הם שומרי הרחובות שלנו, דבק הקהילות שלנו. הם האנשים שמכירים את כולם, דרכם אפשר להעביר מסרים, אותם אפשר לשאול לגבי התפתחויות ושינויים בשכונה, אלו שיגידו לך כשמישהו חיפש אותך או שמישהו חשוד הסתכל דרך חלונות המשרד. לצערי הרב המכולות השכונתיות זה סוג עסק שנעלם באופן סיסטמטי מהעיר שלנו לטובת כמות סניפים שעולים על גדות עירנו של רשתות סופר גדולות ומסחריות. לאחרונה פרצה שריפה במכולת של סלומון וכרגע היא סגורה, ואני מקווה מאוד, כמו גם כל עובד במשרד שלנו (ובעיניי כל תושב בשכונה שלנו) שהמכולת תפתח שוב, ובמהרה.
טשרניחובסקי 29

4. שלמה ודורון

קודם כל כי זה פשוט מאוד החומוס הכי טעים שטעמתי בחיי! חומוס שלמה ודורון קיים וממוקם בכרם התימנים משנת 1937 ולא סתם מתקיים עד היום ורק משתבח. הסיבה העיקרית לכך בעיני היא התעוזה והאומץ להתפתח וליצור טעמים חדשים שלעולם לא אכלתם לפני, והכל בתוך חומוס. החומוס הוקם על ידי שלמה, המשיך על ידי דורון והיום מנוהל על ידי אלעד שביצירתיות ובחדשנות הכניס טוויסט לתוך מסורת ארוכת שנים. המנות האהובות עלי הן החומוס הבלקני והחומוס המקסיקני. חומוס שלמה ודורון היה מקור געגועי לתל-אביב בחמש השנים שגרתי בניו-יורק.
ישכון 29

5. קפה עוטף רעים

הקפה ממוקם בפרויקט פלורנטין וילג'. אני גר מאוד קרוב לשם, ומתאמן ושוחה בקאנטרי העירוני שנמצא שם, וניכר שהשכונה חיכתה בסבלנות בדיוק לבית הקפה הזה. הכיכר הפנימית הזו שתוכננה על ידי המשרד שלנו בשיתוף אדריכליות הנוף המעולות TeMa, הייתה בעיקר יפה במשך שנה בערך, מצע מושלם לעסקים שלא אוישו (אולי המחירים הגבוהים של פרויקט חדש עוד לא הצליחו להצדיק את הקמתם של עסקים חדשים באזור). אבל אז הגיע קפה עוטף רעים, שמעבר לזה שכל הקיום שלו הוא חשוב מאין כמותו, פשוט הצליח, בין לילה, להפוך את הכיכר הזו לחיה ושוקקת. הקפה טעים, השירות מושלם, ואפשר לשבת על הדשא מתחת לעץ וליד בריכת נוי, ולהנות מהחיים גם בנווה שאנן.
וולפסון 54

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

אופניים וקורקינטים חשמליים. השימוש בהם בעיר יצא משליטה. הבעיה העיקרית נמצאת בזה שלא חונכנו לתרבות של רכיבה עירונית, כמו בערים אחרות בעולם כדוגמת אמסטרדם או קופנהגן, ובכמה שנים שבהן השימוש ברכב בעיר הפך להיות בלתי נסבל, הוצפנו בכלים חשמליים ללא תשתית שתאפשר רכיבה בטוחה. המצב הזה בא ישירות על חשבון הולכי הרגל. המדרכה הפכה להיות מקום מסוכן. זה מצב בלתי אפשרי ובלתי נתפס עבור עיר שמכבדת את עצמה. כתושב העיר וגם כאדריכל אני חושב שהולכי הרגל צריכים להיות בראש הפירמידה העירונית, וניכר שהעירייה עושה לא מעט כדי לסלול עוד שבילי אופניים ולאכוף את חוקי הרכיבה. הייתי שמח אם כולנו (הולכי הרגל ורוכבים כאחד) נעשה קצת יותר כדי שהמדרכה תהיה מקום בטוח יותר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה ״צעד״ של אנסמבל עיתים. מדובר בפרפורמנס שמגולל את סיפור תולדות האנושות ומבוסס בחלקו על ספרו של יובל נח הררי. את הסיפור מציגים אנסמבל מוכשר של שחקנים שמפעילים שלל אביזרים ואביזרי תאורה כדי ליצור עולמות שמדלגים בין הדמיון למציאות בהרמוניה מושלמת. המופע משתמש בסגנון תיאטרון שנקרא פאפט סינמה, שזה שילוב של הפעלת בובות מיניאטוריות, צילומן בזמן אמת על הבמה, והקרנת התוצר על מסך ענק מאחורי השחקנים. זה יוצר חוויה שבה הצופה רואה את אחורי ולפני הקלעים באותה נשימה, מדלג בין קנה המידה האמיתי על הבמה אל האשלייתי שמוקרן ומציג את המיניאטורות כאילו היו בגודל אמיתי. את המופע מלווה המספר צבי סער (שהוא גם במאי ההצגה והמנהל האמנותי של האנסמבל), ומשחק בה בין השאר בעלי, השחקן המוכשר ינון כהן. אנסמבל עיתים שהוקם על ידי הבימאית זוכת פרס ישראל רינה ירושלמי, הינו מהוותיקים (אם לא הוותיק ביותר) שפועלים בתיאטרון הישראלי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר״לא סופרים את היהודים״ מאת דיוויד באדיל. בספר הזה נתקלתי בניו-יורק כשלושה חודשים אחרי ה-7 באוקטובר. טסתי לבקר את אחותי ואחיינית שלי וראיתי שכל חנויות הספרים מציגות על המדפים אינספור ספרים על עזה, פלסטין ופשעיה של ישראל והציונות – זה מה שמוכר לצערי. בין כל הספרים פתאום משך את עיניי ספר שכתוב עליו בענק JEWS DON’T COUNT ומיד לקחתי אותו לידי, כשבאתי לשלם אפילו המוכרת הרימה את המבט בזעזוע קטן כדי לראות מי קונה כזה ספר. בפנים, דיוויד באדיל מגולל ברצינות אקדמאית אך משולבת עם הומור, את מקומה (הלא קיים) של האנטישמיות בסל הגזענות הפרוגרסיבי שתופח מיום ליום. לא האמנתי כמה הספר, שנכתב שנים לפני השביעי האוקטובר, מתאר במדויק את המצב אותו אנו חיים, כזה שעל אף הדיכוי אותו חווה העם היהודי משחר ההיסטוריה (פחות או יותר), אנחנו לא נלקחים בחשבון כשמגיע הדיון על הבטחת קיומנו כמיעוט בעולם. ספר חשוב מאוד.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"לחיות בכבוד".דווקא בתקופה הזו, שהצרות והעצב והצורך בעזרה צף אצל כלכך הרבה אוכלוסיות – אני בוחר מתחילת המלחמה לתרום לניצולי השואה. לתחושתי הם האוכלוסייה הכי נשכחת ומופקרת, ובזמן שהכל גועש, אני בוחר להאיר את תשומת ליבי הפרטית עליהם. זה הוא ה-Never Again האמיתי שלי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
גל סרי – שחקנית, מחזאית ומדבבת. בכל יצירה שלה גל בוחרת לשים את הדגש על חינוך ומאירה זרקור חזק על סוגיות חשובות כמו בריונות ברשת ודימוי גוף. ההצגה שכתבה ביחד עם אור רותם ובר אליקים, ״נראתה לאחרונה״, עוסקת בילדה שסובלת מבריונות ברשת, בריונות שאנחנו לא הכרנו כילדים ושהדור הנוכחי סובל ממנה ללא סוף. זה סוג בריונות שמלווה את הילדים הביתה מבית הספר הביתה, ונמצא שם 24/7 כי הוא במכשיר הטלפון הנייד. בשנה האחרונה ההצגה החדשה שכתבה "כמעט מושלמת", על ילדה שסובלת מבריונות שנוגעת בנראות החיצונית שלה, זכתה בפסטיבל הצגות הילדים סוליקו והחלה להציג ברחבי הארץ. היא שחקנית מוכשרת שמשחקת במספר הצגות בתיאטרון הקאמרי, ומדובבת כבר שנים רבות את הדמויות האהובות עלינו ביותר בסדרות ילדים אהובות.

מה יהיה?
יהיה טוב, אני בטוח! יכול להיות שיקח זמן, אולי הרבה זמן, אבל יהיה טוב. השאלה הזו מעסיקה אותי לא מעט. בתור אדריכל אני מדמיין בכל יום מה יהיה, ומן הראוי שהדמיונות יהיו טובים ואופטימיים, הרי לעתיד הזה אני מתכנן.ועכשיו יש הרבה מאוד ימים שקשה לי לדמיין טוב, אבל אני מתאמץ כל הזמן. גם התקופה הארורה הזו תחלוף, ואנחנו נהיה פה כדי להנות מהימים הטובים שיגיעו עלינו.

• העיר שלי
• עיצוב ואדריכלות
• פארק המסילה
• מוזיאון תל אביב
• מכולת
• שלמה ודורון
• קפה עוטף

• Facebook
• Twitter
• Email

תוכן ממומן | גד

ניסים מטייב, 35, מתגורר בחולון

"המקום שבו נמצא מיני עדן קיים עוד מ־1958. הוא היה קיוסק קטן, מכרו פה לבן גזוז ולחם דרך חלון. ב־2003, מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא, קניתי אותו והפכתי את 60 המ"ר האלו למינימרקט קטן, והוא התרחב למה שהוא היום. אהבתי את המיקום שלו, הוא נראה היה לי כמו באמצע כפר בתוך העיר. לא תיארתי לעצמי שאשאר בעסק עד עכשיו, אבל הוא הבייבי שלי, ואני מרגיש שאני לא יכול לעזוב אותו".

מה הדבר שאתה הכי אוהב בעבודה שלך?

"האנשים שעוברים פה כל יום במשך השנים מעניינים. מנכ"לים, עורכי דין, בעלי עסקים – האינטראקציה איתם לימדה אותי הרבה על החיים ונתנה לי הזדמנות לראות את העולם בזווית ראייה אחרת שמפתחת אותי כל הזמן".

[tmwdfpad]

אם לא היית בעל מכולת, במה היית עוסק?

"כנראה הייתי בהייטק, זו תשוקה מאוד גדולה שלי – לפתח פיצ'רים ואפליקציות ולחפש איך לתת מענה לאנשים על דברים יומיומיים, בעיקר בהתנהלות פיננסית".

המתכון של מיני עדן: עוגת גבינה קרה עם אוכמניות

החומרים לתבנית בקוטר 24 ס"מ:

לבסיס:

175 גרם ביסקוויטים פתי בר
100 גרם חמאה
גרידה מתפוז

למלית:

10 גרם ג'לטין
60 מ"ל חלב
500 גרם גבינה לבנה 5%
1 גבינת שמנת ניו יורק 30%
150 גרם (3/4 כוס) סוכר
1 כפית וניל
2 שמנת מתוקה
1 אינסטנט פודינג

לקישוט:

1 חבילה אוכמניות קפואות

אופן ההכנה:

הבסיס:מרסקים במעבד מזון פתיבר, חמאה וגרידת תפוז לתערובת פירורית לחה. משטחים ומהדקים את התערובת לתחתית התבנית ומעבירים למקפיא ל־10 דקות.

המלית:מערבבים ג'לטין עם חלב קר, ממתינים כ־10 דקות עד שתערובת הופכת לגוש וממִסים אותו בפולסים קצרים במיקרו (שלא ירתח!).

מערבבים בקערה את הגבינות עם הסוכר והווניל ומאחדים את תערובת הג'לטין עם תערובת הגבינה (תחילה מערבבים מעט גבינה עם הג'לטין בקערה לתערובת חלקה, ואחר כך מערבבים עם כל התערובת).

מקציפים במיקסר עם וו בלון שמנת מתוקה עם אינסטנט פודינג לקרם (לא קשה מדי) ומאחדים עם תערובת הגבינה. יוצקים את התערובת על הבסיס, מקפיאים שעה לפחות ומקשטים באוכמניות.

מיני עדן | פינס 34

• אוכלים שותים
• מתכון
• שבועות
• גד
• מכולת
• מיני עדן
• ביכורי מכולות

• Facebook
• Twitter
• Email

לרגל הקיץ וגל התיירות הנפיקה עיריית תל אביב־יפו באלפי עותקים עלון אינפורמטיבי תחת הכותרת "עושים עסקים בשינקין", אשר ממפה את חנויות הרחוב. אלא שהעלילה לא נגמרה ב"הסבר פניך לתייר": מוריס וקובי ברמר, אב ובנו ובעלי מכולת בשינקין 70 זה 55 שנה, נדהמו לגלות שהם היחידים שאינם נכללים ברשימה. מה הסיבה לכך? ובכן – תלוי את מי שואלים. לברמרים נרשמו בעבר מאבקים משפטיים מול העירייה במסגרת מאבקם בפתיחת עסקים בשבת בתל אביב, ולטענתם לא מדובר בטעות, אלא בהתנכלות שיטתית.

רחוב ללא מוצא: כך נפל שינקין, הרחוב האיקוני של העיר

"לי ולעירייה יש חילוקי דעות על איך שאנחנו מפרשים את החוק. אני עם חולדאי בבתי משפט כבר שנים", אומר קובי ברמר. "הם מתנכלים לי בגלל זה. שולחים פקחים, מורידים שלטים. ועכשיו עשו מפה ומחלקים אותה בבתי מלון ובמצעד הגאווה – ואותנו מחקו. אנשים התקשרו אליי ושאלו אם פשטנו רגל. רשמו את כל החנויות, מהכי קטן ועד הכי גדול ואותי פשוט מחקו. אני בטוח שזו הוראה מלמעלה, ואני הולך לתבוע אותם על הנזק. לא רשום במפה 'חלק משינקין', רשום 'רחוב שינקין'", מסכם ברמר הבן. "כאילו אני לא משלם ארנונה לעירייה כמו כל עסק שנמצא בשינקין".

מעיריית תל אביב־יפו נמסר:"אין כל התנכלות מכוונת מטעם העירייה כנגד מר ברמר. במידה ומתבצעת אכיפה כנגד העסק שלו, היא נעשית בדומה לאכיפה המבוצעת כנגד כל עסק החורג מהחוק ואין לכך קשר להליך המשפטי. המיפוי מכיל מידע אודות עסקים הממוקמים ברחוב שינקין, אך ורק במקטע שבין שדרות רוטשילד לרחוב אלנבי – בו מרוכז מרבית המסחר. הרמיזה לפיה מדובר בקונספירציה או התנכלות נקודתית לחנות המכולת של מר ברמר משוללת כל יסוד. יתרה מזאת, פעילותו של בעל חנות המכולת, תהא אשר תהא, לא הייתה ידועה למנהלת קידום העסקים טרם פנייתו ובעת הפקת המפה".

• מכולת
• שינקין
• עיריית תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני