>>הפודקאסט"אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. החודש תוקרן בסינמטק תוכנית קולנועית מיוחדת במלאת 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, במסגרתה יוקרנו 24 יצירות מופת על המלחמה ההיא במטרה להזכיר לכולם שחזרה ל-1933 מובילה גם לחזרה ל-1939. חברי הפודקאסט הקליטו פרק מיוחד לכבוד את התוכנית והוא מחכה לכם אחרי הפרסומת.עוד פרטים וכרטיסים כאן.

>> שמישהו יביא לנו אוסקר: 18 היוצרים הישראלים הכי מצליחים בעולם
>> פלאנט הוליווד: 17 השחקנים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל

השבוע מלאו 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, וסינמטק תל אביב מציע תוכנית קולנועית שמבקשת להלחם תרבותית בגזענות, בפופוליזם ובפשיזם שהרימו ראש ב-2025, באמצעות24 סרטים על המלחמה ועל רקע המלחמה.זאת הזדמנות מעולה לערער על האמיתות שאנחנו מספרים לעצמנו ולהסתכל במבט מפוכח – לפרקים גם מזעזע – על האופן שבו קולנוע מנסח מחדש את העבר. במילים פשוטות יותר: אל תאמינו לשום דבר שאתם רואים. גם לא בסרט דוקומנטרי.בין הפריימים צפות השאלות: מה ההבדל בין זיכרון למציאות? מי מכתיב את הנרטיב – ומה המחיר של המיתוס?

החטא שבצפייה עצמה

נתחיל עם "ממזרים חסרי כבוד". קוונטין טרנטינו לא רק הורג את היטלר, הוא עושה את זה בתוך בית קולנוע. ב"ממזרים" ואחר כך גם ב"היו זמנים בהוליווד", טרנטינו מייצר מציאות אלטרנטיבית בה הדמויות שלו משנות את ההיסטוריה הקשה שאנחנו מכירים מהעולם. זו נקמה קולנועית, סמלית, פנטסטית. ובאותה נשימה, טרנטינו מציב אותנו, הצופים, מול מראה. אין בעיה להרוג נאצים, אבל כשאנחנו נהנים מהאלימות של אלדו ריין וחבריו, נהנים לרסס את היטלר און-סקרין, נהנים מקירקוף גופות או קיעקוע של צלב קרס על מצח של אדם חי, איך אנחנו שונים מצופי התעמולה הנאצית של לני ריפנשטל?

בספרו ׳לא בשם האל׳, הרב יונתן זקס, מדבר על "רשע אלטרואיסטי": תופעה שבה מוסריות מוצהרת משמשת ככיסוי לאלימות. קחו לדוגמה את העדפת הנאצים להשתמש ברכבות להשמדת יהודים במקום לסייע לחיילים שלהם בחזית הרוסית. זה רוע כל כך טהור, כל כך שיטתי, שהוא הופך לאבסורד טקטי ומוסרי. כמוהם גם ה"ממזרים" עוברים דה-מיתיזציה. דמויות גיבורי מלחמה קלאסיות (ג'ון מילר ב"להציל את טוראי ראיין", ריק בליין ב"קזבלנקה") נבחנות על האידיאלים, הערכים וטוהר ליבן הבלתי מעורער, תכונות אילו שמאפשרות להם לנצח בסיפורים גדולים מהחיים. הממזרים לעומתם נבחנים על מספר שיא של קירקופים.

כמו סרט התעמולה שמוקרן בתוך הסרט, גם "ממזרים" הוא תמרור אזהרה, לא רק מהנאצים עצמם, אלא משביעות הרצון העצמית שלנו הצופים, וכפועל יוצא, שלנו העם המגדיר את עצמו כקורבן. כשהאלימות מכוונת כלפי הרעים, היא פתאום מותרת? בדיוק בתחום האפור הזה המוסריות שלנו נמדדת.

דנקירק: מלחמה כפרקטיקה

אם טרנטינו עושה קולנוע מהול בהיפר-רגש, כריסטופר נולאן ב"דנקירק" עושה בדיוק את ההפך. אין שמות לחיילים, אין מיתולוגיה. רק הישרדות. וזה הסיפור. נולאן מעקר את הגאווה הלאומית ומראה מלחמה כסדרה של החלטות טכניות ומעשים שקטים. נולאן כאילו לוקח את נאום "נילחם בחופים" המפורסם של צ׳רצ׳יל והופך אותו לוויזואלי, “We must be very careful,” אומר צ׳רצ׳יל “Not to assign to this the attributes of a victory. Wars are not won by evacuations״.

מילותיו של צ׳רצ׳יל ניצבות בניגוד מוחלט להצהרה הפומפוזית של היטלר שדיבר על אותו פינוי כ"קרב היסטורי שיזכר לנצח". שני המסגורים המנוגדים האלה של אותה סיטואציה מלמדים אותנו שני דברים – האחד, הנאצים היו פופוליסטים באופן אפקטיבי עוד לפני שזה היה טרנדי, והשני, פרקטיקת מסגור הנרטיב והתאמתו לאידאולוגיה זה דבר שמחזיק עד היום – "איך" אנחנו מספרים סיפור חשוב לא פחות מ"מה" שקרה בסיפור עצמו.

קריאת תיגר על ארכיטיפ הלוחם הגברי

הדמות של וורדי, בגילומו של בראד פיט ב"זעם" (Fury), מוצגת כארכיטיפ של לוחם שהגבריות שלו נשחקה ונשחקת שוב בשדה הקרב באירופה. הוא והצוות שלו חיים בטנק, רוצחים כל מה שזז, שורדים, שותים, ומעמידים פנים שזו גבורת מלחמה. אבל זו לא גבורה, זו דה-הומניזציה. הדמות שלו מאלצת חייל צעיר לרצוח שבוי גרמני כטקס חניכה, ומעודדת אלימות מערכתית (מזכיר לכם מישהו בממשלת ישראל?), ודרך המעשה הזה חושפת את הצד האפל של מה שהמלחמה דורשת מהגיבור. לא הרואיות, אלא הסתגלות לאכזריות. הגבורה שלו, אם בכלל, היא בהישרדות נפשית בתוך מערכת שהפכה את המוות לשגרה. וורדי מחובר לטראומה, לצורך לנקום, ולמוסר שהוא אישי ולא אוניברסלי, גבורה שמדברת בשפת הפוסט-טראומה של המאה ה־21.

מולו, ב"משחק החיקוי", אלן טיורינג מציע מודל אחר לגמרי של גבריות ושל גבורה. לא כובש שטח אלא מפצח צופן. טיורינג – חכם, א-חברתי, הומוסקסואל – מודר מנרטיב הגבורה הבריטית הקלאסית, אך דווקא מתוך השוליים שלו הוא מציל מיליונים. הסרט חוגג את כוח האינטלקט כצורה אחרת של לחימה, את היכולת לפעול מתוך שקט, מתוך ריכוז, ולא מתוך אגרסיה. הוא מתמודד לא רק מול גרמניה הנאצית אלא גם מול ההומופוביה הבריטית, מערכת שלא מכירה בגבורה מסוגו. אם וורדי מגלם את הגוף שנטחן על ידי המלחמה, טיורינג מגלם את התודעה שמבקשת לשנות את כללי המשחק.ביניהם, מתרחש העימות הפילוסופי הגדול של המאה ה־20: האם הגבורה היא פעולה או התנגדות? האם היא נולדת מהגוף או מהתודעה?

מיתוס הטוב והרע

וכמובן, "קזבלנקה". מיתוס הוליוודי מהזן המשובח ביותר, שבו המוסר המוחלט מנצח את האהבה. ריק מייצג את ארכיטיפ הגיבור הרומנטי: אדם המוותר על אהבתו למען המאבק בנאצים. או במילתיו האלמותיות: "הבעיה של שלושה אנשים קטנים לא שווה גרגר באדמה המשוגעת הזו", משפט שהופך את ההקרבה האישית לסמל של מאבק גלובלי גדול יותר.

המיתולוגיה של "תמיד תהיה לנו את פריז" מלווה את ריק ואלזה – וממיסה את ליבנו עד היום – הרבה אחרי שהנאצים כבשו את העיר. זה לא זיכרון, זו פיקציה הכרחית כדי לשחרר את אלזה ולאפשר לה לעזור במאבק של ויקטור לאסלו.הסרט הופק ב־1942, כשעוד היה צורך נואש במיתוס מעודד. וכך הפכה "קזבלנקה" לא רק לסרט, אלא לכלי גיוס של ממש. דמותו של לאסלו. לוחם המחתרת האידיאליסט, מייצגת את הגיבור הטהור, בעוד הנאצים מוצגים כדמויות קריקטוריות. גם פה הפשטות באה נגדנו, בסצנה שבה ריק יורה במאיור שטרסר וחושף את הסתירה הפנימית של המיתוס: האלימות נחוצה כדי לשמור על "טוהר" המוסר.

הנאצים: הנבל המושלם של המערב

מה הפך את הנאצים לנבלים האולטימטיביים? ייתכן שהתשובה פשוטה מדי – רשע טהור. הנאצים היו כל־כך רעים, עד שכל מי שהתנגד להם הופך אוטומטית לטוב, גם אם המעשים שלו היו בגדר כישלון מוסרי מזעזע (הפצצת אוכלוסייה אזרחית בפצצת אטום, מסעות האונס והשוד האכזריים של הצבא האדום הסובייטי).מלחמת העולם השנייה – או לפחות רוב היצירות הבדיוניות שנעשות על בסיסה – מספקת סוג של בהירות מוסרית, שבימינו מוכיחה את עצמה כמנחמת מדי. קל לחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", כמו שראינו ב"דנקירק" או ב"ממזרים חסרי כבוד". מה שקולנוע טוב עושה הוא לייצר סדקים בדיכוטומיה הזאת.

הגיבורים הופכים לאנטי גיבורים ("זעם"), הקורבנות לוקחים שליטה על הסיטואציה (שושנה דרייפוס), והנבלים, כמו הנס לנדה, מגלים כריזמה, תחכום ותושיה שגורמים לנו לחשוב פעמיים. ולפעמים, כמו שחנה ארנדט כותבת ב״הבנאלית של הרוע", הרוע הוא לא שטני, אלא בירוקרטי. הוא פועל יוצא של צייתנות עיוורת לשלטון לא מוסרי.

המיתוס כבבואת תודעה קולקטיבית

המסקנה של המסע הקולנועי הזה לא בדיוק נוחה. אנחנו זקוקים למיתוסים. הם מאחדים, הם מרגשים, הם מציעים פסקול לחיים שלנו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. אבל אנחנו גם חייבים לחשוב עליהם טוב – מי יצר אותם? את מה הם משרתים? ומה המחיר של ההזדהות המוחלטת איתם?

חשוב לזכור שהמיתוס הוא לא היסטוריה, הוא כלי לביקורת חברתית. לא משנה אם אנחנו זוכרים את השואה בשחור לבן בגלל "רשימת שינדלר" או בוחרים להתמודד עם הזוועות באמצעות הומור כמו ב"ג'וג'ו ראביט", אלה שתי קצוות של סקאלה, וגם אם אנחנו רואים חדשות או קולנוע דוקומנטרי הם לא מראים לנו את המציאות אלא מתווכים לנו אותה דרך סיפור.הכלי היחיד לראות את המציאות הוא דרך החשיבה הביקורתית שלנו.אז אם תרצו, מה-8.5 ולאורך החודש, סינמטק תל אביב מזמין אתכם למסע של 24 סרטים ו־24 נקודות מבט שונות. בין מיתוס למציאות, בין זיכרון לאמת, ובין הקולנוע לבין עצמכם.יש כרטיסים כאן.

• המסך
• קולנוע
• אוכלי סרטים
• מלחמת העולם השנייה
• סינמטק תל אביב
• קוונטין טרנטינו
• כריסטופר נולאן

ב-1939 נחשף במחוז סאפוק הממצא הארכיאולוגי הכי חשוב שהתגלה מעולם על אדמת אנגליה. התגלית לא היתה תוצאה של מחקר אקדמי מלומד. לבעלת האדמות אדית פריטי, שהתאלמנה זמן לא רב לפני כן, היתה תחושה שכדאי לחפור את התלוליות בשדות שליד ביתה. לצורך כך היא שכרה את שירותיו של באזיל בראון, ארכאולוג אוטודידקט שגר באזור. בראון נעזר בגנן ובמפקח הציד של גברת פריטי, שחפרו תלולית אחר תלולית, וכשגילו מה שגילו, הגיעה לשם משלחת של המוזיאון הבריטי והשתלטה על העניינים.

הסיפור הקטן על התגלית הגדולה משוחזר ב"החפירה" שעלה בנטפליקס בשישי האחרון, והוא מתאים ביותר לצפייה ביום קר עם כוס תה חם. אין כאן המון עלילה וזה דווקא חינו של הסרט, המשתייך למסורת אנגלית עתיקה ואהובה של מעשיות כפר נינוחות. על בסיס ספרו של ג'ון פרסטון, המחזאית/תסריטאית מוירה בופיני ("תמרה דרו") טוותה דרמה מתמות בריטיות מוכרות אך ספציפיות, והבמאי האוסטרלי סיימון סטון עיצב אותה לסרט עדין ומרחיב לב.

כוח המשיכה הראשוני של "החפירה" הוא נבחרת השחקנים המאוד מרשימה שלו. את האלמנה החולנית, אם לילד סקרן, מגלמת קרי מליגן (הצעירה ב-15 שנים מהגברת המקורית) והחופר הוא רייף פיינס. חלקו הראשון של הסרט מתמקד במערכת היחסים (הלא רומנטית) בין השניים, ובאמצעותה מאייר דימוי נעים של שיתוף פעולה בין המעמדות השונים באנגליה, ערב מלחמת העולם השנייה.

כשלמקום פולשים בגסות אנשי האקדמיה, הם מביאים איתם גם תמות נוספות, שמשנות את הפוקוס הדרמטי. בין החופרים החדשים נמצאת פגי פיגוט (לילי ג'יימס המקסימה), ארכיאולוגית מתלמדת הנשואה לארכיאולוג נחשב (בן צ'פלין), שמגלה הרבה יותר עניין בעמיתיו הגברים מאשר בה (במציאות הם התגרשו ב-1956 אך לא מצאתי סימוכין לכך שהוא היה הומו, כפי שנרמז בסרט). ג'וני פלין ("חולה אהבה", "אמה") הוא בן דודה של בעלת האדמות, שמציע לפגי מפלט רומנטי.

עם מטוסי קרב החולפים בשמיים מעל החופרים שגואלים גאווה לאומית מתוך האדמה, כל זה היה יכול להפוך לקלישאת ברקזיט גסה, אבל כאן נכנס הבימוי הנבון של סטון. תראו איך הוא מעצב את הרגע היפיפה של גילוי המטבע הראשון, והופך אותו גם לדימוי של היחסים בין הדמויות. השקט שבפסקול הוא אחד ממרכיבי המבע הקולנועי של האירוע הזה. יש לציין שבמקומות אחרים בסרט, המוזיקה שהולחנה על ידי סטפן גרגורי גנרית לחלוטין.

אבל נחזור לאלמנה ולחופר. ההערכה ההדדית שהשניים רוכשים זה לזה היא החוט הדרמטי שקושר הכל, וצמד השחקנים במיטבם. מליגן מעצבת בשקט דמות אצילית ומאוד נוגעת ללב, שחולשתה הפיזית רק מעצימה את נחישותה. זה תפקיד שונה לחלוטין מזה שגילמה בסרטה הקודם "צעירה מבטיחה" (שאמור להביא לה מועמדות לאוסקר – ביקורת בקרוב), וצפייה בשני הסרטים באותו סוף שבוע חידדה עבורי איזו שחקנית מדהימה היא. פיינס מצוין כתמיד בתפקיד הארכאולוג הכפרי, שהבוץ על פניו מסתיר את תבונתו.

החשיפה ההדרגתית של ההיסטוריה הקבורה מתחת לאדמה, הולכת וצוברת ערך סמלי ורוחני, והופכת דימוי יפה ומרגש לחיפוש אחר משמעות החיים הרעועים. אז עשו לעצמכם טובה, וצפו ב"החפירה".

4 כוכבים

The Dig בימוי: סיימון סטון. עם קרי מליגן, רייף פיינס, לילי ג'יימס, ג'וני פלין, בן צ'פלין. בריטניה 2021, 112 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• נטפליקס
• בריטניה
• מלחמת העולם השנייה
• קולנוע

במרץ 1943, בעקבות הידיעות על ניסיון המרד הראשון בגטו ורשה, הכריז ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, על ביטול חגיגות הפורים בעיר. בכרוז רשמי שנתלה ברחובות – אמצעי תקשורת חשוב אז – הצהיר רוקח כי על התושבים לגלות סולידריות עם יהודי פולין ואסר על פתיחת בתי הקולנוע והתיאטראות, לצד הערה מסתייגת המתירה את פתיחת המסעדות ובתי הקפה. "בכרוזים דומים שהורו על קיום עצרות אבל, הציבור התבקש גם שלא ללכת לים אחריהן", מספרת פרופ' דינה פורת מאוניברסיטת תל אביב, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם. היום אולי זה נשמע סביר לוותר על חגיגות כשבאירופה יהודים נטבחים, אבל בזמן אמת לא בטוח שזה היה מובן מאליו. "יש הרי משהו אנושי בלרצות ללכת לים", מסבירה פרופ' פורת. "כבר התפללת, זעקת, יש לך אחר צהריים עם הילדים ואתה רוצה ללכת לים. אין הרבה מושג על מספר ההרוגים באירופה, והתחושה הייתה שיש לאפשר את הפינה כי זה כל מה שנותר לנו".

קשה להסתמך על המחקר ההיסטורי כדי להבין מה באמת היה הלך הרוח ששרר בתל אביב בזמן הזוועות שהתחוללו באירופה. העדויות מאפיינות הלך רוח מבולבל ורווח סתירות; פריחה של רובע שעשועים סמוך לטיילת, גיוס יהודים לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים לצד הפופולריות של הבידור הקל, חרדה נוכח דהירת הגרמנים למזרח התיכון לצד רביצה בבתי קפה ובחופי הים. נשמע מוכר?

העובדות ההיסטוריות ברורות: כבר ב-1942 הסתובבו כאן יהודים שהגיעו מאירופה ואיששו את השמועות על השמדה שיטתית. "בתקופה ההיא תל אביב הייתה העיר המרכזית ביישוב, העיתונים עבדו ממנה והם קיבלו ופרסמו את הידיעות מאירופה", מסביר פרופ' חיים ויץ מאוניברסיטת חיפה. אלא שלא תמיד היה הציבור נכון לעכל את הידיעות שפורסמו. "אחרי טבח באבי יאר פורסם ש-30 אלף יהודים נרצחו בשלושה ימים. אנשים לא האמינו, חלקם זעמו על העיתון שפרסם ידיעה שכזו ועשה דמורליזציה ביישוב. כעבור יומיים פורסמה ידיעה שהתעקשה על המספרים שפורסמו, ומתחתיה נכתב: 'הקורא יקרא על אחריותו בלבד'".

בצל המאבק העיקש על השגרה, רגעי האבל הסתננו לפינות הקטנות והזניחות לכאורה. תיקי אלקיס, ילדה תל אביבית בזמן המלחמה, זוכרת את השינוי שהתחולל אצל אביה, שרבים מבני משפחתו נותרו בגרמניה ונספו. "אבא שלי היה אדם מסורתי, ובשבתות הייתי הולכת איתו לבית כנסת", היא מספרת. "בשנות המלחמה, משלב מסוים, הוא הפסיק ללכת. כשגדלתי הוא סיפר לי שחשב שאם כאלה דברים קרו ליהודים – כנראה אין אלוהים, ולכן הפסיק להיות דתי. הוא כנראה הבין בזמן אמת מה קורה". תקווה קפלן הייתה אז כבר נערה מתבגרת. "אבא שלי חשב שאני הולכת לנשפים, וערב אחד, כשרציתי לצאת, כעס שבזמן שהמשפחה שלי נרצחת אני יוצאת לבלות". תקווה בכלל הלכה לפעילויות של האצ"ל, אבל היא זו שיצאה מן הכלל. "אצל החברים שלי החיים התנהלו כרגיל. תלמידים הרי הלכו לבית הספר, נסעו לים, שיחקו כדורסל וגם הלכו לנשפים בערב".

רק לא ערבים

כמו שיעידו גם תל אביבים בימינו, קידוש השגרה המקומי הוא מנגנון הגנה אנושי למהדרין, שנדרש עוד יותר דווקא בתקופות סכנה. בתקופה ההיא היו החיים ביישוב קשים, עוד לפני הדיווחים מאירופה. במשך חלק ניכר מהמלחמה, גם תל אביב עצמה הייתה בסכנה קיומית. "כבר מ-1936 התושב המקומי בכלל עסוק בבעיה שנוצרה לו ליד הבית – המרד הערבי הגדול", מספר ד"ר חיים פיארברג. "התושבים הוגבלו בתנועה, יש רצח בגבולות העיר, ולצד אלה סוגיות פוליטיות שהתעוררו כמו חלוקת הארץ. זה לא שלא מתעניינים במה שקורה באירופה – הפסיקו להקרין סרטים בגרמנית וגם לא השמיעו את וגנר בפומבי – אבל כשיש יריות בשוק ובפלורנטין, כאן ועכשיו זה מן הסתם מעניין אותך יותר".

שרה מילברגר, נערה ועולה חדשה מגרמניה בתל אביב של אז, זוכרת היטב את הקושי בחיים באותה התקופה. "ממשפחתי אף אחד לא נשאר בגרמניה, כך שבאופן אישי ההשמדה לא פגעה בנו, אבל שמענו עליה ממשפחות אחרות. אני עצמי הייתי באותם ימים בטיפול רפואי בגלל תת תזונה. לאבא שלי לקח הרבה זמן למצוא עבודה והתגוררנו בצריף בז'בוטינסקי עם שירותים בחצר. פעם הלכנו להתחסן ביפו, כנראה עם פרוץ המרד, וכשחזרנו אמרו לנו שאנחנו משוגעים ושזה היה מסוכן".

החרדה המקומית הגיעה לשיאה כשהנאצים התקרבו לאזור דרך צפון אפריקה, ואיטליה החלה להפציץ את תל אביב, בספטמבר 1940. "אז יש היסטריה אמיתית, והרחוב בהלם מוחלט", מסביר פיארברג. "יותר מתנדבים לצבא הבריטי, רבים פונים לנציב העליון ומבקשים לשלם כסף כדי להסתלק מפה. השיא הגיע עם ההפצצות האיטלקיות על תל אביב, כמו זו באזור גן מאיר, ביום שישי אחר הצהריים. 125 תושבים נהרגו. זו טראומה אדירה. יש תיאורים של אמנים שהתכנסו בקפה נגה מחשש לחייהם. ועדיין, הפחד הגדול הוא בכלל לא מהגרמנים, זה עדיין נתפסו כציביליזציה. הפחד הוא להיות מופקרים לידי ערביי יפו, שהרי כבר היה ידוע שהמופתי הוא בעל ברית של הגרמנים, והאיטלקים הנחיתו כרוזים בערבית לרחוב בהפצצות הגדולות".

כשהסכנה המקומית חולפת, נפילת המתח היא דרמטית ולאו דווקא אצל היהודים. עם התבוסה הנאצית במצרים, הורגשה בעיר התפרקות כמעט טוטאלית של החיילים הבריטים, שהפכו את תל אביב ל"עיר בילויים אדירה", כמו שמגדיר זאת פיארברג, מהלך שהביא עמו תופעות שלא התקבלו בעין יפה על ידי הנוער המקומי. "התפתחה פה זנות וגם סמים מתרוצצים בעיר. הנוער לא אוהב את מה שהוא רואה, ומוקם כאן ועד להגנת האישה היהודית לצד ממש תגרות מול חיילים שיכורים". התופעות גם מביאות לעיצוב מחדש של מתחמי הבילויים בעיר שמורגש למעשה עד ימינו. "אזור הטיילת הפך למרחב הבילוי של הצבא, ואז יש נהירה לדיזנגוף כרובע בילויים אלטנרטיבי למקומיים".

בגלל ההקלה כאן היה קל יותר לשכוח ממה שנעשה באירופה?"במוח מקננת הדאגה, אבל מצד שני אתה צריך ללכת לעבודה, לבלות, והחיים נמשכים. אתה לא יכול להשפיע על המצב אז אתה חי. גם בגטו ורשה חיו כל עוד היה ניתן – במידה מה זו תפיסת העולם של היהודים".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• שואה
• מלחמת העולם השנייה
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

1

למקרה שהשם הבדוי בלבל אתכם – קפטן אמריקה הוא למעשה מטפורה מהלכת לפצצת אטום. בתחילת שנות ה־40, סטיב רוג'רס היה לוחם עילית שכלוא בגוף של ציפלון שברירי, שהפך לגבר מושלם ולנשק אנושי מושלם באמצעות נסיוב ניסיוני שהומצא על ידי דוקטור (שהוא פליט יהודי־גרמני) כדי להפיל את שלטון האימים באירופה. הנאצים, כמובן, שאפו להניח את ידיהם על הנוסחה הסודית.

2

הקפטן של שנות ה־40 נלחם בעיקר אויבים דמיוניים מגרמניה ויפן, בעיקר "הגולגולת האדומה", אבל אויבו העיקרי היה בכלל היטלר. כבר על עטיפת הגיליון הראשון הוא הופיע כשהוא נותן לצורר בוקס בפרצוף. זו בהחלט לא הייתה הפעם האחרונה.

3

עם סיום המלחמה וקץ "תור הזהב של הקומיקס" דעכה הפופולריות של קפטן אמריקה. כדי לנסות להציל את המותג ניסו להמציא אותו מחדש כ"מכסח קומוניסטים". זה לא הצליח. הדמות נעלמה בשנת 1954.

4

על פי הקאנון של מארוול, קפטן אמריקה נעלם בסוף המלחמה ואותר, שנים לאחר מכן, בתוך קרחון. במארוול של היום העדיפו להתעלם באלגנטיות מקו העלילה המקורי, לפיו גופו הקפוא הפך לטוטם עבור שבט אינואיטי.

5

במהלך שנות ה־70 קפטן אמריקה יצא להרפתקאות משותפות עם גיבור העל השחור הראשון של מארוול, הפאלקון. אבל הפעם, במקום לשלוח אותו להילחם בווייטנאם, במארוול הבינו שהזמנים השתנו והקפטן ופאלקון התמקדו בסוגיות חברתיות פנים אמריקאיות.

6

פרשת ווטרגייט גרמה לגיבור האמריקאי מכולם לערוך חשבון נפש ולהחליט שהוא כבר לא רוצה להיות דגל מהלך. לתקופה קצרה הוא המציא את עצמו מחדש בתור נומאד ("הנווד") – האיש ללא מדינה אבל עם מחשוף וי עמוק מאוד.

7

בשנות ה־80 הוא נלחם בנשיא תואם רייגן שהפך (בעזרת חומר שהוחדר למי השתייה בוושינגטון די.סי) למפלצת מכוסה קשקשים.

8

מאוחר יותר באייטיז הקפטן הצטרף למלחמה בסמים ויצא להשמיד מעבדת מת' מסוג קטלני במיוחד. במעבדה הוא התמסטל בטעות וניסה להילחם ברעים תוך כדי שהוא משמיע קולות של תרנגולת.

9

למשך תקופה קצרה בשנות ה־90, קפטן אמריקה היה איש זאב.

10

ב־1996 הוא נקלע לקרב נגד באטמן במסגרת סדרת קומיקס שהפגישה את גיבורי די.סי ומארוול. באטמן ניצח.

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", מיום חמישי (28.4) בבתי הקולנוע

• מלחמת העולם השנייה
• קפטן אמריקה
• הנוקמים
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בשבוע שעבר התיישבתי בבית קפה שהיה לו מדף ספרים קטן להשאלה, וידי נשלחה אל "בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט, שמישהו שם לו מדבקה על המספר 5 – אבל כמה עוד בתי מטבחיים כה מפורסמים יכולים להיות? כשלפתע הסתובב אליי מישהו מהשולחן הסמוך, ואמר: רוצה לשמוע סיפור על וונגוט?

ברקע היתה טלוויזיה. בטלוויזיה היה "האח הגדול": אנשים עמדו משני צידיה של דלת מפלסטיק שקוף, ודיברו זה אל זה בטון דרמטי, אך בלי שנאמר שום דבר דרמטי. או שום דבר בכלל, מעבר ל"תהיה חזק מאמי". חשבתי שאני יכול להרשות לעצמי להפסיד כמה דקות מזה, ואמרתי: רוצה.

סיפור המסגרת ידוע: וונגוט היה חייל אמריקאי שנפל בשבי על אדמת גרמניה בינואר 1945. איתרע מזלו – איתרע זה לא מלה, זה כמו להיות מנקה חלונות במגדלי התאומים באחד עשר בספטמבר – והשבויים נלקחו לעיר דרזדן, שבועיים לפני הפצצת בעלות הברית.

זו היתה אחת ההפצצות הנוראות ביותר בתולדות האנושות: שלושה ימים הטילו מטוסים אנגלים ואמריקאים 700 טונות פצצות על העיר, והרגו עשרות אלפי אנשים. העיר בערה ובערה עד שלא נותר מה שיבער יותר. רק שהתמזל מזלם של וונגוט וחבריו – התמזל זה לא מלה, זה כמו להיות מנקה חלונות במגדלי התאומים שבאחד עשר בספטמבר הצטנן ולא הלך לעבודה – ובגלל שהם שוכנו במרתף הקירור של בית מטבחיים, חייהם ניצלו. כאשר נגמרה ההפצצה והם עלו, העיר לא היתה שם יותר. "זה היה כמו הירח", הוא יכתוב מאוחר יותר.

אבל מה שלא ידעתי, זה שמישהו צילם את הרגע שבו וונגוט הצעיר נפל בשבי. או כך לפחות טען הבחור בבית הקפה. תקעתי בו מבט דומה לזה שהייתי תוקע במי שהיה מספר לי על נסיך ניגרי שנתקע עם מיליארד דולר מיותרים, ורק אני יכול לעזור לו.
תראה בעצמך, אמר.

ושלף אייפון, שעליו העלה סרט דוקומנטרי באורך שעה וחצי. גרר קדימה את הנגן, עד שהגיע לאמצע: נראתה שם קבוצה של חיילים אמריקאים יוצאים מבונקר עם ידיים מורמות, נכנעים, מונצחים על ידי יחידת הסרטה מקרית של הצבא הגרמני. הוא עצר את הסרט. במרכז קבוצת החיילים השבויה, מרים ידיים, במעיל ארוך ויפה, היתה דמות מוכרת.
"מי זה?" אמר.
לטשתי עיניים.
"תגיד לי שזה לא הוא".
המשכתי ללטוש. והמשכתי. אבל אי אפשר היה לטעות: גבוה ויפה, צעיר וחלק־פנים, זה הוא. מפוחד ומנסה לא להראות את זה, אצילי ואמיץ – קורט וונגוט.

הקרב היה הקרב הנכון. גם המקום. בתחתית המסך צויין שהסרטון צולם ב־22 בדצמבר, היום שבו נפל בשבי. שבוע אחר כך הוא יגיע לדרזדן. שבועיים אחר כך, עם רדת הערב, יכניסו אותו למרתף הקירור של בית מטבחיים 5, וינעלו את הדלת. האנשים שצילמו את הסרט הזה, לא יחיו עוד שבועיים. החיילים שמזרזים אותו עכשיו קדימה, עם רובה ביד, לא יחיו עוד שבועיים. העיר כולה לא תחיה עוד שבועיים. והאיש שבתמונה, רזה ואצילי ומפוחד, יהפוך להיות אחד הסופרים האהובים ביותר בעולם.

הבחור הכניס את הטלפון לכיס ואמר, "אה?"
נדתי בראשי. לא ידעתי מה לומר.
"אני רואה את הדוקומנטרי הזה", הוא אמר, "ופתאום אני קופץ – זה קורט וונגוט! והסרט ממשיך, ואף מלה, אף אחד לא עלה על זה. הם לא קולטים מה יש להם. נכון זה הוא?"
"זה הוא," אמרתי. "מאה אחוז."
ישבנו שותקים חצי דקה, ואז הוא היה צריך ללכת. ובעודי מנסה להתאושש הרמתי את עיני, ומה אני רואה?
את האח הגדול.
שעה ורבע עברה. הייתי שקוע כל כך בשיחה, שלא שמתי לב. הייתי בדרזדן 1945 וחזרתי. ובינתיים, מסביבי בבית הקפה וגם ברוב בתי האב במדינת ישראל, אנשים צפו באנשים אחרים לא עושים שום דבר חוץ מלהמשיך לעמוד משני עבריה של דלת מפלסטיק, ולומר אחד לשני: תהיה חזק מאמי.

שאיפתו הנסתרת של הרוב הישראלי: להיות תקוע במכונת זמן שלא זזה לאף מקום. כי אם נזוז, יכול לקרות משהו רע. בדרך כלל קורה משהו רע. ככה זה ההיסטוריה. על כל וונגוט אחד, יש עשרות אלפים מתים. בואו נישאר ליד הדלת ולא נזוז. בואו נהיה חזקים, מאמים. הזמן משחק לטובתנו.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• מלחמת העולם השנייה