מכירים את שירי הדאנס-פופ האלה שמדברים על לרקוד, לחגוג, לשתות, להרים כוסות באוויר, להיות צעירים ופרועים? כאלה שהמילה "tonight" ככל הנראה חוזרת בהם כמה וכמה פעמים? אם קפץ לכם לראש שיר שיצא בין השנים 2010-2007 – יש לכך סיבה: כלכלה.

>> פסטיבל הבלוק: כל כך הרבה די.ג'ייאים מחו"ל לא ראינו כל 2024

המשבר הכלכלי העולמי של 2007–2009, שנגרם מהתפוצצות בועת הנדל"ן בארה"ב, כונה "המיתון הגדול" והשפיע על כל תחומי החיים -. ובהם גם המוזיקה. שירים כמו Just Dance של ליידי גאגא, Tik Tok של קאשה ו-I Gotta Feeling של בלאק אייד פיז – ולמעשה כמעט כל שיר שעסק בלברוח מהמציאות ולחגוג (טונייט, כמובן!) – הפכו ללהיטי ענק בזה אחר זה וחרכו את המועדונים. צעירי דור המילניום, שנפגעו ישירות מהמשבר, מצאו נחמה במוזיקה האסקפיסטית. קאשה, למשל, שרה על כך שהיא מצחצחת שיניים עם בקבוק ג'ק דניאלס, ובכך העניקה אישור סמלי למאזיניה לצאת, לבלות ולשתות – גם כשהם מתקשים לשלם את החשבונות שלהם.

במהלך העשור שלאחר מכן הפופ הפך למורכב ומגוון יותר, בעוד שהדאנס-פופ נסוג לאחור לטובת סאונד שמושפע יותר מהיפ-הופ ו-R&B. הפופ של סוף שנות ה-2000 ותחילת העשור הבא כונה "Recession Pop" ("פופ מיתון") והפך עם הזמן למושא ללעג וזלזול, במיוחד בקרב דור הטיקטוק שגדל על מוזיקת מיינסטרים עם ליריקה משמעותית יותר.

התפנית חלה כאשר במהלך 2024 צבר המונח "Recession Pop" יותר אזכורים ברשתות מאי פעם, והטון הלועג התחלף בטון נוסטלגי הצמא שוב לאסקפיזם. השילוב של כלכלה בלתי יציבה, מגפת הקורונה ומציאות פוליטית מורכבת יצר תחושת חוסר ודאות שמזכירה את תקופת המיתון הגדול. בדיוק כמו באותם ימים רחוקים לפני כמעט 20 שנה, צעירים מוצאים עכשיו נחמה בפופ קליל ומרקיד שמציע בריחה זמנית מהמציאות.

מספר האזכורים של המונח "Recession Pop" באינטרנט על ציר הזמן

בשנה שעברה יצא Brat, אלבומה של צ'רלי XCX, שסימן את שובו של פופ המיתון למצעדים ולמיינסטרים. בעוד שכוכבות פופ אחרות התאמצו להיתפס כעמוקות ומהפכניות, צ'רלי בחרה דווקא לשיר על סמים ומסיבות, כשהיא עטופה באוטו-טיון כבד וביטים מסונתזים – ממש כמו שעשו כוכבות הפופ 15 שנה לפניה. האלבום הוליד את טרנד ה-Brat Summer, שמבוסס למעשה על אותם עקרונות שהפכו לפופולריים בקרב דור המילניום בזמן המיתון הגדול – לחגוג את החיים ולהיות פחות אחראיים.

לפי כל הסימנים, 2025 מסתמנת כשנת הקאמבק של Recession Pop. בסילבסטר האחרון, במשדר הנצפה ביותר בארה"ב, Dick Clark's New Year's Rockin' Eve, הופיעה קאשה עם המנון המיתון שלה Tik Tok בן ה-15 שנה. במקביל, הסינגל החדש של ליידי גאגא, Abracadabra, הופך להצלחה מסחררת דווקא בגלל הדמיון שלו ללהיטי העבר שלה מתחילת העשור הקודם, כמו Bad Romance. רק בשבוע האחרון הודיעו הראפרית דב (Dev) ו-The Cataracs – ההרכב שאחראי על להיטים כמו Like a G6 ו-Bass Down Low – על קאמבק ראשון לאחר למעלה מעשור של שתיקה. בהצהרה המשותפת כתבו "It's 2010 in 2025" וסיפרו על כך שהחיבור הגיעה מדרישת קהל לאותה המוזיקה שהוציאו בתחילת דרכם.

ומה אצלנו? דומה, אבל שונה. הישראלים, אולי יותר מכל אוכלוסיה אחרת כרגע, זקוקים לאסקפיזם. בשנה הקרובה ייתכן שנראה גל של "פופ מלחמה" – מוזיקה שתעסוק בהכול חוץ מהמלחמה. רמזים לכך הופיעו כבר השנה, כאשר דווקא השירים הפופיים והקלילים ביותר זכו להצלחה הגדולה ביותר, על חשבון בלדות ושירים שמתייחסים ישירות למציאות הנוכחית.

החל מ"נאדי באדי" של שחר טבוך, "צ'יק צ'ק" של סטטיק, "תמיד אוהב אותי" של ששון שאולוב, ועד ל"לא לפנות אליי" של נסרין, שמאכלס כעת את המקום הראשון בגלגלצ – נראה שגם הקהל הישראלי מחפש מוזיקה שתאפשר לו להתרחק, ולו לרגע, מהכבדות של היומיום. הקהל לא מחפש שירים שידברו על המציאות – אלא כאלה שיעזרו לו לשכוח אותה. ההיסטוריה מוכיחה שאסקפיזם בתרבות ואמנות בכלל ובמוזיקה בפרט אינם ניתוק מהמציאות, אלא דווקא תגובה ישירה ודרך הכרחית להתמודד איתה. כוכבי וכוכבות הפופ צריכים לקחת זאת בחשבון אם הם שואפים להצלחה מסחרית.

• ❤ תרבות
• פופ
• מוזיקה
• ליידי גאגא
• משבר כלכלי
• יוקר המחייה

תחום הקולינריה הישראלית עומד בעיצומו של המשבר הגדול ביותר שידע מאז… טוב, כנראה מאז הקורונה. אבל המשקל המצטבר מתעצם, וכך יצא שבהינף של ארבע שנים התחום המתפתח ומתקדם, זה שמביא לנו כבוד בעולם ושדרג את החיך הישראלי (גם אם הכה בכיסו), נפל על הקרשים. גל הסגירה החל עוד לפני המלחמה, והתעצם בעקבותיה, ועסקים רבים מוצאים את עצמם נאבקים להשאיר את הראש מעל המים.

>>"השוק מת": האם נשאר מישהו שיוכל להציל את שוק הכרמל?

שאלנו את עצמנו למי אפשר לפנות. הרי הממשלה נראה שויתרה עלינו, וזה לא שיש מישהו שיכול לחזות את העתיד לבוא. אבל כן יש מה ללמוד מבעלי ניסיון – בתל אביב ישנם לא מעט עסקים שקיימים עשרות שנים, כאלו ששרדו משברים כלכליים, מלחמות, צנע ואפילו אירוע קטן כמו הקמת המדינה. אחרי שאספנו וסידרנו את30 המסעדות הכי ותיקות בתל אביב, נברנו ברשימה כדי לשוחח עם ארבעה בעלי עסקים שקיימים במצטבר 190 שנה, וניסיו להבין איך לעזאזל אפשר לשרוד תקפה שכזו.

יש הרבה דרכים לשרוד, אבל לפי תומר רוזין, דור רביעי למסעדת שמוליק כהן שממוקמת כבר 88 שנים באותו לוקיישן ברחוב הרצל, שהסביר לנו שדם סמיך יותר מיין."קודם כל נשארנו תמיד בחיק המשפחה – מי שהיה אחראי על המטבח והניהול מאז ומתמיד הם בני המשפחה, וכולנו לאורך כל הדורות נתנו את הנשמה למקום הזה".

ובכל זאת, כשיש משבר כמו הנוכחי איך פועלים?
"תמיד מוצאים איך להמציא את עצמנו מחדש. בקורונה התחלנו עם המשלוחים שעובדים מאוד יפה, כמה שנים לפני זה עם קייטרינג. כשיש סופה, אנחנו מורידים את הראש ומחכים שהיא תעבור, והניסיון מלמד שהן איכשהו עוברות. לאורך השנים הציעו לנו להתרחב ולפתוח עוד סניפים ותמיד סירבנו. אנחנו משקיעים הכל בחלקת האלוהים הקטנה שלנו כאן וזה מה שמשאיר אותנו פה".

האלמנט המשפחתי דומיננטי גם אצל רינה פושקרנה, שפתחה את טנדורי לפני 42 שנים עם בעלה."כשפתחנו לא יצאנו מהארץ עשר שנים. הבנו שזו משימת חיינו ובזה אנחנו צריכים להשקיע, אחרת אי אפשר. לא בטוח שעסקים שפותחים היום מבינים עד כמה מדובר בעניין תובעני שדורש התגייסות מלאה של כל המשפחה – גם הבן והבת שלי התחילו לעבוד פה בגילאי העשרה, והבן אפילו נסע ללמוד ניהול מסעדות ומלונאות בשוויץ, וחזר לנהל כאן ואת הסניף בהרצליה. וגם היום אנחנו לא נחים לרגע על זרי הדפנה, וכל הזמן חושבים איפה אפשר לשפר ומה אפשר להוסיף.ובכלל, יש לנו חוג לקוחות קבוע שהולך איתנו, וזה דבר גדול שאסור לזלזל בו לרגע".

וכאן מגיעים לאספקט מהותי, עליו דיברו גם שני המרואיינים הנותרים – קהל לקוחות קבוע, נאמנות שבאה מבחוץ, על בסיס אהבת המקום ולא רק קרבת דם. מסתבר שמה שמייחד את המסעדות הוותיקות בעיר הוא לא רק היציבות המשפחתית, אלא גם לקוחות ששבים וחוזרים, ואז מחזירים את בני משפחתם. אהבת מסעדות בין דורית. "יש לנו לקוחות קבועים שאנחנו מקפידים לטפח, להוקיר ולאהוב", מספר אמיר דוידוביץ', שמנהל את מסעדת שצ'ופק (29 שנים) בשנים האחרונות. "זה אומר גם לשמור על מנות קבועות בתפריט שאנחנו יודעים שהן אהובות על הקהל שלנו, אבל גם להמשיך להוסיף ולהתפתח מבחינה קולינרית".

יש גם קושי בלקוחות קבועים שמתרגלים לקיים ולמוכר? קשה יותר להעלות מחירים?
"חלק מטיפוח ושימור הלקוחות הוא ללא ספק גם להקפיד על תמחור הוגן וסביר, שזו הופכת להיות משימה מאתגרת יותר משנה לשנה כשהכל כל כך מתייקר כאן. אבל זה מאבק משותף, ואני יודע ומקווה שגם הלקוחות מבינים את זה".

גם אם הם מבינים, זה לא תמיד מבטיח יציבות. כך, על פי ליאור הרגיל מהמנזר (31 שנים), התקופה האחרונה אילצה איתם להמשיך ולהשתנות עם הזמנים. "הקהל שלנו איתנו כבר שנים, וזה דבר גדול שברור שמכתיב את רוח המקום. יחד עם זאת חלק גדול – אפילו 30 אחוז מהקהל שלנו – היו תיירים, והם עכשיו נעדרים לגמרי. איך אני אוהב לומר? לפחות החרא פה יציב. אז כן, זו לא פעם ראשונה שזה קורה, אבל זה דורש כל פעם להמציא את הגלגל מחדש".

ואיך מתבטא השינוי הזה?
לכן, כשיש יכולת אנחנו כל הזמן מנסים למצוא נתיבים חדשים ולהתחדש. האמת שאפילו לפני המלחמה כבר היינו בקשר עם נעה (דואה) לוי, השפית החדשה של המקום, שתרענן ותקפיץ את התפריט, ועכשיו אני רואה עד כמה השינוי הזה נדרש מתמיד".

• אוכלים שותים
• מסעדות בתל אביב
• סגירה
• משבר כלכלי

עם פרוץ ההפיכה המשטרית, הדיבור על יוקר המחייה הונח בצד לרגע, אך את הפגיעה המתמשכת כולנו מרגישים יום יום. מסעדנים ושפים, שמתמודדים מלכתחילה עם מתח רווחים נמוך, רכבת קלה ושאר מפגעים, חוטפים על הראש מלקוחות בתואנה שהמחירים פשוט גבוהים מדי. ואז אין ברירה אלא לחתוך, לקצץ ולהקטין, עדיף באלגנטיות כדי שהלקוח לא ירגיש נפגע. "כולם רוצים לחסוך אך מעטים נכנסים למיקרו. ראיתי שיש מקום לטפל בפינות הפחות מוארות, למשל טבחים שלא יודעים להשתמש בחומרי גלם וזורקים חלק נכבד לפח או מזמינים חומרי גלם בעלי חיי מדף קצרים", אומרת שף נופר זוהר, העוסקת בייעוץ קולינרי ומתמחה בפוד-קוסט וייעול.

החוכמה, לשיטתה, היא לאתר את הפריט הבעייתי במנה ולשנות אותו מבלי לפגוע באיכות. לדוגמה: סלט אסיאתי שבו בקר הוחלף בחזה עוף. "טיפלתי בעוף בצורה שמחמיאה לו. המנה עובדת וכעת היא זולה בכמה שקלים, שהם משמעותיים מאוד". הרצון לחסוך משותף לכולם, אך ברוב המקרים התפרים הגסים נראים לעין. יש לא מעט דרכים לקצץ, חלקן מבאסות, אחרות לגיטימיות ומיטיבות עם הלקוח. העיקר שתדעו מה עושים לאוכל שלכם, ותחליטו בהתאם לאן ללכת.

משחק בחומרי גלם: כל הקולרבי הזה

כמה כבר אפשר לאכול כרוב? שימוש בחומרי גלם זולים יחסית – כי כלום לא זול בישראל – בטכניקות יצירתיות, הוא טריק ממוחזר שמיצה את עצמו. עבר כמעט עשור מאז ששף אסף דוקטור המציא את הקולרבי בג'וספר ועדיין ניתן לפגוש בו במסעדות רבות (למרות שלא תשמעו מאיתנו שום התנגדות). מהעבר השני של המתרס ראויים להערכה שפים כמו גיא גמזו, שמצהיר בפה מלא על חיפוש חומרי גלם זולים יותר. הביטוי "מתוצרת בית" מתייחס גם כן למגמת הקיצוץ. "לקוח שלי חיפש תחליף לגבינת קשיו טבעונית יקרה. נכנסתי למטבח וייצרתי לו גבינה בדיוק כזו וירדנו מ-70 ש"ח ל-12 ש"ח לקילו", מספרת זוהר.

קיצוץ בשירות: בהצלחה עם מסך ההזמנה

שכר נמוך ועבודה קשה הדביקו למלצרות תווית של מקצוע זמני ובלתי נחשק בעליל. הוסיפו לכך את השינוי בשוק העבודה בעקבות הקורונה, וקיבלתם מחסור אדיר במלצרים. סליחה, לא מחסור – חיסכון. הפיתרון: מסעדות בשירות עצמי ומקומות קטנים שבהם הדרך קצרה מהפס אל הלקוח. מה שהתחיל בדוכני אוכל רחוב מתפשט למסעדות לכל דבר, למשל ההמבורגרייה החדשה של NG בפלורנטין. צריך רק לשנות את החשיבה ולהסכים לגשת לדלפק.

Zero Waste: הכל על הצלחת

גארום והתססות, נוז טו טייל ומקבילו הצמחי Root to Stem – ניצול חומר גלם על כל חלקיו הוא מגמה מבורכת, שעל הדרך חוסכת בעלויות. שף עידו קבלן מ"הקטן" בשוק לוינסקי מתסיס כל מה שזז, שפית שיראל ברגר (OPA) מנצלת ירקות גאה ובמסעדת קלארו משתמשים בכל חלקי הדג, הבשר והירק עד לרמת תפרחת ושורש.אפליקציית Spare Eatמשדכת בין לקוחות לבתי עסק שמציעים בהנחה מוצרים בסוף היום, win win situation לטובת העסקים וחשבון הבנק שלנו.

הקטנת מנות: קטן זה הגדול החדש

אין צורך להרחיב כי הרים של מילים כבר נכתבו על הטרנד המבאס של הגשת מנות זערוריות, כמו למשל ארנצ'יני בודד בגודל כדור פלאפל ב-14 ש"ח. כתגובת נגד התפתחה פתיחת שולחן שנראית "עשירה": כולם טועמים מהמון צלחות ויוצאים מרוצים, אבל לא בהכרח שבעים. הנוהג הנפסד זולג גם לתחום האלכוהול – בתקופה שבה כוס יין מתומחרת ב-50 ש"ח בממוצע, כבר נתקלנו במקומות שממלאים עד לגובה סנטימטר וחצי. וכאן המקום לציין מסעדות שמוצאות דרכים יצירתיות להוזיל מחירים – למשל גמזו שהדריך את הסומלייה של בראסרי שה ויוי לחפש יינות טובים וזולים, או מסעדת a של שף יובל בן נריה וק-פה האנוי שחתכו מחירים עד לגובה 50 אחוז.

מתקפת ברי היין: הכול עניין של מיתוג

היום כולם כבר יודעים שבר יין הוא שם קוד למסעדה שמתחפשת לקז'ואל דיינינג. הנמכת ציפיות בנוגע למחיר באה לידי ביטוי במנות קטנות שמתומחרות באיפוק כמקובל בז'אנר. לזכות הטרנד נאמר שיש ברי יין שאינם נופלים ברמתם ממסעדת שף, סנטי וג'ונז למשל (ונכון שזו לא חוכמה כי בכל זאת גיא אריש ומוטי טיטמן). יצאתם רעבים? לכו לאכול שווארמה, שגם היא בכלל לא זולה כיום.

אפריטיבו ושעות שמחות: לזמן מוגבל בלבד

דרך אלגנטית להגיש תפריט שאינו מלחיץ ובו"ז למלא את המקום בשעות המתות. אם ברים מצליחים עם הפי האואר, מדוע לא במסעדות? בהוטל מונטיפיורי ביטלו את הפסקת הצוהריים לטובת שעות שמחות עם תפריט אוכל קטן בגודל ובמחיר וקוקטיילים בהנחה. אם אווירה רגועה יחסית באה לכם בטוב, הרווחתם וחסכתם. דילים טובים לפנות ערב זמינים גם בקאב קם, 85/15, וינונה פוראבר, Depi וקפה מרטיני, שמגיש דרינק וצלחת קטנה ב-35 ש"ח.

דילים מיוחדים: תפריט מחוץ קופסה

באותיות הקטנות אפשר למצוא לפעמים הצעות שוות, שהן יותר מאשר סתם עוד תרגיל שיווקי. לדוגמה תפריט החופש הגדול למשפחה במסעדות גרקו עם פתיחים, סלט ומנות עיקריות לבחירה להורים ולילדים במחיר הוגן – 138 ש"ח למבוגר, 58 ש"ח לילד; ודיל PROMO בנורדר – תפריט 3/5/7 טעימות במחיר קל לעיכול, 89/145/198 ש"ח. אם הציבור יפגין נחישות ויתעקש לחפש עוד כאלו, יש סיכוי שמקומות נוספים יבינו את הפוטנציאל.

• אוכלים שותים
• משבר כלכלי
• הנחות
• זול
• מבצעים
• פארם טו טייבל
• בר יין
• אפריטיף
• שעות שמחות

ביי ביי בורקס סרטנים, שלום אחרון מסבחה קלמארי: שאראק נסגרת. כפי שדווח אמש בחדשות 12, זהו השבוע האחרון לפעילות המסעדה, ככל הנראה כחלק ממגמה כוללת בענף של ירידה מסיבית בהזמנות ובהכנסות עקב המצב הכלכלי, כשעל פי מירב ההערכות מדובר על ירידה של בין 20 ל-30 אחוז בענף שבו גם כך מתח הרווחים נמוך במיוחד.

עם פתיחתה של שאראק לפני שלוש שנים וחצי, היה נראה שלמסעדה יש את כל חומרי הגלם הנדרשים על מנת להפוך לסיפור הצלחה: השף דן שמולוביץ' ממסעדת סבידה המוערכת בעכו, אורי הוכמן ועמי סמולרצ'יק על תקן יזמים, איתן טרבלוס בעלי רשת אגאדיר כבעלים, ולוקיישן במבנה אייקוני בבן יהודה. המסעדה זכתה לביקורות טובות ומעלה,אלא שמשם דברים החלו להידרדר.

לאחר פרק זמן קצר שמולוביץ' עזב והוחלף בשף רוברט קלוגר ז"ל, שבתום תקופה קצרה עזב גם כן. שאראק סירבה לוותר: את המושכות תפסו השפים מאור זגורי (לא, לא הוא מזגורי אימפריה) ורוסלן אוסוב, שניהם יוצאי טוטו, ונראה היה שהדרך להצלחה נפתחת מחדש. מנות הדגים ופירות הים השתדרגו, ולתפריט נוספו מנות בשר ופסטה, בראשן טורטליני שהציב תחרות למנה המיתולוגית של ירון שלו (על אף שהשפים התעקשו שהבצק והמילוי שונים).

תפריט בראנץ' שהושק מספר חודשים לאחר מכן ביסס את היסודות המוקפדים שעליהם ביקשו זגורי ואוסוב לייצב את המסעדה. בריוש דג וביצה עלומה, אויסטרים טריים ובורקס סרטנים סימנו את שאראק ככוח שיש להתייחס אליו. אלא שלמרות המאמצים הביקורות נותרו מזגזגות –"סקיצה של מסעדה מוצלחת שלא מצליחה להביא את עצמה לצלחת", כפי שתיאר זאת המבקר שלנו.

זגורי עזב ואוסוב נותר לבדו להתמודד עם נזקי הקורונה ועבודות הרכבת הקלה, שהפכו את רחוב בן יהודה לעיי חורבות מבחינת מסחר ותנועת לקוחות. אם מוסיפים לכך את השפעת המשבר הכלכלי בענף המוגדר בסיכון גבוה ואת התלות בחומרי גלם יקרים, המספרים מדברים בעד עצמם. "בגלל העבודות בבן יהודה לא יכולנו להמשיך במתכונת הנוכחית"' אומר אוסוב בצער ניכר. "חשבנו כמה פעמים לעשות משהו אחר וזה עוד לא ירד מהפרק. בינתיים החלטנו לקחת הפסקה ונראה מה יהיה". אז יש תקווה. שאראק ניסתה למצב את עצמה על קו התפר שבין קז'ואל לפיין דיינינג, מעין מעמד ביניים שנשחק בדיוק כמו בחיים עצמם. על אף משך חייה הקצר יחסית היא תחסר בנוף העירוני.

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• שאראק
• סגירה
• משבר כלכלי
• יוקר המחיה

הפאב השכונתי שלי, זה שישבתי בו לפחות פעם בשבוע במשך שבע שנים, נסגר.כבר עברתי מהשכונה ההיא לפני כמעט שנה, אבל זה בכל זאת עצוב.זה היה המקום שבו התחילו למזוג את הבירה שלי בכוס המיוחדת שלי, עוד לפני שבכלל התיישבתי. המקום בו הכרתי את הבעלים, הברמנים/יות המלצריות/ים כולל מי לומדת מה ואיפה, ולמי יש יומולדת ומי נפרד מהחברה. מקום שבו אתה גם חבר, לא רק לקוח.

עוד פאבים וברים נסגרו, ואיתם נסגרו חלומות, נחתמו זיכרונות, ובעיקר קופחו פרנסותשל אנשים שפתחו עסק והתפרנסו ממנו, של עובדים שהשתכרו שם (ובאלו שאני מכיר – באופן ראוי והוגן וחברי).ולא, לא רק פאבים.מסעדות, חנויות, מכוני קוסמטיקה, מכבסות, פיצריות, מלביות, עסקים בני שנה וכאלו בני עשרים שנה.הנורמה ג'ין שיש לי זיכרונות שלו משני עשורים, הבראסרי שבעיקר עברתי על פניו, חנות הספרים יד שנייה.

חלק מהמודעות מתייחסות לעסקים הסגורים ההולכים ומתרבים. הן נתלות על החזית, ליד השלט "להשכרה" כדי להזכיר שבישראל לא עוזרים לבעל המכולת, אבל כן מחלצים את תשובה הטייקון ו"שוכחים" לגבות מיסים ממשפחת עופר

אני אוהב ללכת עם הילדים בעיר, אבל לאחרונה אנחנו נאלצים לראות את הגלידריה שנסגרה בוויצמן, את החנויות הנטושות בדיזנגוף ובבן יהודה, את שלטי "להשכרה", את הדואר שאינו נדרש, תחוב מתחת לדלת זכוכית שמתחילה לצבור אבק או בידית שאף אחד כבר לא פותח.הרבה נקודות ציון בחיים שלי כבר אינן שם. הרבה מקומות כבר לא יהיו. בעלות ובעלי עסקים קטנים שקידמו בחיוך של היכרות, גם אם לא זכרו את השם, מקומות שהייתי בהם עם אהובה, עם הילדים, לבד. חנויות של שיחה קטנה, של פמיליאריות, של קירבה. בתי אוכל עם ניחוח שעועית, עמבה, בשר.

עוד עסק ועוד עסק, ועכשיו הם חרוטים לי בראש וברגליים, כי בשבועות האחרוניםבמסגרת הפעילות שלי ב"עומדים ביחד"יצאתי לתליית מודעות, מין עיסוק כזה שקט ולילי, בקבוצה קטנה של שניים עד ארבעה. זהו עיסוק פוליטי שאני מכיר ומנוסה בו כבר למעלה מ-30 שנים (עזבו, אל תשאלו), עיסוק שונה מאד מהפגנות ענק או תהלוכות וצעדות, אבל חשוב לא פחות.

חלק מהמודעות מתייחסות לעסקים הסגורים ההולכים ומתרבים. הן נתלות על החזית, ליד השלט "להשכרה" כדי להזכיר שזו לא גזירת גורל שהמיטה אסון על כל אלה, זו מדיניות. להזכיר שבמדינות אחרות הממשלות הזרימו סיוע לעסקים כדי שימשיכו להתקיים ולשלם משכורות, כדי להזכיר שבישראל לא עוזרים לבעל המכולת, אבל כן מחלצים את תשובה הטייקון ו"שוכחים" לגבות מיסים ממשפחת עופר.

לא מעניין אותם מי יחלץ אותם – רק שיהיה מישהו כזה. רק שתהיה מדינה שנותנת רשת ביטחון, שהביטוח (הלאומי) ששילמו כל השנים באמת יעבוד כמו ביטוח

השבוע יצאנו מוקדם יחסית לאבן גבירול, כשהרחוב עוד ער ופעיל וכך נחשפנו גם לאנשים, לבעלי העסקים שעדיין פעילים ומקווים רק לא ליפול. אלה ששרדו בינתיים ואומרים שכולנו בזה ביחד, מניפים אגודל תומך בעייפות ובכלל לא מתעסקים בכן ביבי או לא ביבי. לא מעניין אותם מי יחלץ אותם – רק שיהיה מישהו כזה. רקשתהיה מדינה שנותנת רשת ביטחון, שהביטוח (הלאומי) ששילמו כל השנים באמת יעבוד כמו ביטוח. שאם מדינות קפיטליסטיות ושמרניות נותנות כסף ומתחזקות את העסקים ואת המתפרנסים מהם, למה לא אצלנו?

לא הצלתי את העולם, תליתי כמה שלטים, וגרמתי לאיש או שניים להבין שהם לא לבד ושיש לגיטימציה לדרוש ולמחות.אם בא לכם לתלות איזה שלט, תבואו.בלילה פחות חם.

שרון לוזון מלמד באוניברסיטה הפתוחה,עומד בראש ועד סגל ההוראה באו"פ וכיהן בעבר כחבר מועצת העיר ת"א יפו

• הישרדות: קורונה
• מחאה
• מחאה חברתית
• טור אישי
• חנויות
• החנויות הקטנות של תל אביב
• משבר כלכלי