כשעה וחצי מתחילת "משחקי הרעב: בלדה לנחשים וציפורי שיר" יש סצנה שבה המוני נחשים משוחררים בזירה, ומכישים את המשתתפים שנותרו במשחק ההישרדות. עוד לפני כן שלל צעירים נרצחים באופנים שנדמים גרפיים מהרגיל בסדרה, או שמה זו רק התחושה שמתקבלת בימים אלה. הצפייה בסרט בעל השם האינסופי (להלן "בלדה") היא ללא ספק טריגרית, והוא לא ממש מצדיק אותה.

הפרק האחרון בטרילוגיית "משחקי הרעב" יצא למסכים ב-2015, וסיים יפה את הסאגה הדיסטופית על הרעב של ההמון ללחם ושעשועים, ועל הנערה המורדת שמפילה את הרודן. "בלדה", המבוסס גם הוא על ספר מאת סוזן קולינס, הוא פריקוול המספק את סיפור הרקע של הנשיא סנואו, ומגלה לנו כיצד הפך מצעיר מאוהב לדיקטטור הנחשי שהכרנו. זה אומר שאחד המרכיבים החזקים ביותר של הסדרה – הקשתית קטניס אוורדין בגילומה של ג'ניפר לורנס – נעדר מהסרט. "בלדה" מובל על ידי שתי דמויות פחות מעניינות, המגולמות על ידי שני שחקנים פחות חזקים. מה שכן, הסרט מרוצף בשירים יפים בסגנון קאנטרי ופולק בביצועה של רייצ'ל זגלר מ"סיפור הפרברים", וזה הופך אותו לכמעט מחזמר.

קוריולאנוס סנואו בן ה-18 הוא אחד מ-24 תלמידי אקדמיה בקפיטול, שנבחרים לשמש כמנטורים של המיועדים מהמחוזות בסבב העשירי של משחקי הרעב. במבט ראשון, וגם שני, מה שהכי בולט בו זה הפאה הבלונדיניות שהלבישו על ראשו של השחקן הבריטי טום בליית' כדי שידמה לדונלד סתרלנד. הפאה המלאכותית מסיחה את הדעת ופוגמת בניסיונותיו לעצב דמות משכנעת של בן המעמד הגבוה, שהתאהבותו באחת העם מסיתה את חייו מהמסלול שתכנן לעצמו. זגלר, שלגיה העתידית, טובה יותר בתפקיד המיועדת המזמרת ממחוז 12, אך גם היא אינה מצליחה למלא את נעליה של קטניס, והמתח הרומנטי בין לוסי גריי וקוריולאנוס אינו מניב חום. בכלל, אהבה היא לא הצד החזק של פרנסיס לורנס, שביים את כל פרקי הסדרה מאז הסרט השני.

עשר שנים אחרי תחילתם, המשחקים הרצחניים, שנועדו לדכא את המחוזות המורדים (הסיבות הנוספות הן נושא לדיון בסרט), הרבה פחות מפותחים מכפי שהכרנו אותם. הם מתרחשים בתוך אולם לא גדול במיוחד, מה שלא מאפשר הרבה גיוון, והטכנולוגיה מאוד ראשונית. דלות ההפקה גורמת לכך שהצופים כבר מאבדים עניין והרייטינג בירידה. חוסר העניין תקף גם לגבי חוויית הצפייה שלי, כי הצבעוניות הקמפית של המשחקים היתה חלק מהטקסטורה הייחודית של "משחקי הרעב", שהבליטה אותו בתוך ההצפה של דיסטופיות לבני הנעורים שהגיעה לשיאה לפני כחמש שנים ("הרץ במבוך", "מפוצלים" ועוד). ויוליה דיוויס מספקת הופעה שוצפת טיפוסית בתפקיד מנהלת המשחקים שמאמצת את רעיונותיו של סנואו הצעיר לגבי שיפור המשחקים, ופיטר דינקלג' טוב כתמיד בתפקיד דיקן האקדמיה המדוכדך שהגה אותם. אבל שלל הצעירים שנועדו לשמש כקורבנות אינם מפותחים כדמויות, ולכן לא ממש אכפת לנו כשהם נקטלים.

אחרי תום המשחקים, חציו השני של הסרט חוזר עם הגיבורים למחוז 12, שם הסיפור נעשה מפותל ומעניין יותר (ובליית' מחליף את הפאה בשיער קצוץ ומחומצן, שמעניק לו מראה של נאו-נאצי). נוכחותו של סג'אנוס, חברו של סנואו לאקדמיה, שדעותיו הליברליות היו מזכות אותו אצלנו בכינוי "יפה נפש", תורמת לריבוד המוסרי של ההתרחשויות. אבל הופעתו החלבית של ג'וש אנדרס ריברה (צ'ינו ב"סיפור הפרברים") מפקששת את הפוטנציאל הדרמתי של הדמות.

בשבוע הבא יעלה בארץ "וונקה", פריקוול של "צ'ארלי בממלכת השוקולד", המגולל את סיפור הרקע של בעליו המסתורי של מפעל השוקולד הקסום. בעוד הסרט ההוא מציג דמות חביבה וידידותית ואינו מסביר כיצד הפכה למחנך המרושע שגילם ג'וני דפ, העלילה של "בלדה" בהחלט מציעה קשת דרמתית של תקוות ובגידות, שסוגרות את הפער בין הפריקוול לטרילוגיה. אבל הטרגדיה של השחתת נפשו של סנואו אינה מהדהדת רגשית, מה שהופך את הסרט להדהוד חיוור של הטרילוגיה.

3 כוכבים
The Hunger Games: The Ballad of Songbirds & Snakes בימוי: פרנסיס לורנס. עם טום בליית', רייצ'ל זגלר, ויולה דיוויס, ג'ייסון שוורצמן, פיטר דינקלג'. ארה"ב 2023, 157 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• משחקי הרעב
• קטניס אוורדין

הכתבה פורסמה במקורבאתר החדש שלנו, "הספוילר"– ותראו תראו

עוד לפני שהצופה הראשון נכנס להקרנה של "משחקי הרעב", השבוע לפני עשר שנים, היה ברור לכל שמדובר באחד האירועים התרבותיים הגדולים של השנה. ובהתאם, בסוף השבוע הראשון לעלייתו הסרט רשם את הפתיחה הגדולה ביותר עד אז לסרט שאינו סרט המשך, אבל קשה לומר שהוא הגיע משום מקום. מבחינת לא מעט צופים ועיתונאים, "משחקי הרעב" היה מעין סרט המשך – היורש של "הארי פוטר" ו"דמדומים", סדרת ספרי הנוער הבאה להפוך ללהיט קולנועי מטורף.

להמר על ההצלחה של "משחקי הרעב" ב-2012 היה נו-בריינר – סדרת הספרים מכרה היטב, הז'אנר היה טרנדי והקאסט היה צעיר וחתיך. אבל בדיעבד, אחרי שכבר ראינו עד כמה מחוספסת ופוליטית הסדרה נשארה עד הרגע האחרון, אפשר לומר שזה גם היה הימור אמיץ. העיבודים נשארו פחות או יותר נאמנים לספרים, לא שינמכו את התוכן כדי לנסות לקלוע לטעם המיינסטרימי (*אהמ* פרסי ג'קסון *אהמ*) והמשיכו למכור להמונים מוות, אלימות וגיבורים יפים שרצים למקלט בזמן הפצצות. וההמונים קנו.

>>>10 סרטים שכדאי לראות בקולנוע ברגע זה ממש

גם "הארי פוטר" ו"דמדומים" היו אפלים, אבל מזווית מאוד מסוימת. היו בהם אלמנטים של אובדן התמימות, התבגרות שלוקחת קצת זמן, מעבר מהשגרה האפורה אל עולם קסום נסתר שיש בו יופי וגם סכנה. קטניס מ"משחקי הרעב", לעומת זאת, גדלה בעוני, נאבקה כדי לשרוד, עד שיום אחד כיוונו אליה מצלמות והתחילו להמר מתי היא תמות ו/או איך היא מתכננת להרוג ילדים אחרים.

בסופו של דבר יצאו לאקרנים ארבעה סרטים על פי שלושת ספרי "משחקי הרעב". כולם הפכו לשוברי קופות והיו בין עשרת הסרטים המצליחים בעולם בשנת היציאה שלהם. אך ההשפעה התרבותית שלהם לא הסתכמה בבוכטות של כסף – קודם כל, כי הם הפכו את ג'ניפר לורנס לכוכבת, ואת דמותה של קטניס לאייקון. בתקופה שגיבורת אקשן הייתה מאורע חריג הרבה יותר, קטניס נכנסה מיד לפנתאון. היא הייתה מגניבה, חזקה, ערכית וחכמה, עם לוק ייחודי שמזהים מיד, אבל גם צד פגיע ורגיש שקל להזדהות איתו ולהתחבר אליו.

מחוץ לזירת המשחקים, לורנס הפכה לבחורה הכי קולית בעולם, זאת שעושה צחוקים בראיונות ונופלת במדרגות בטקסי פרסים ("אופטימיות זה שם המשחק", שזיכה אותה באוסקר ראשון, יצא כמה חודשים אחרי "משחקי הרעב"). מאז הקריירה שלה הספיקה לדעוך, עד שלאחרונה היא רשמה מיני-קאמבק עם תפקיד ראשי חמוד ב"אל תסתכלו למעלה". לפני כחודש היא גם הפכה לאמא, להבדיל.

כמו כל הצלחה, אחרי "משחקי הרעב" הגיעו כמה וכמה כותרים עם וייב דומה באופן חשוד: "מפוצלים", "הרץ במבוך", "המעניק", "המשחק של אנדר" ו"הגל החמישי", חלקם עיבודים לספרים חדשים וחלקם של ספרים ותיקים יותר שנשלפו מהארכיון כי התאימו לטרנד. ספרי נוער מז'אנרים אחרים ממשיכים לעשות את המעבר לטלוויזיה ולקולנוע, אבל תת הז'אנר הספציפי של סרטי נוער דיסטופיים או פנטסטיים די מיצה את עצמו אחרי ש"משחקי הרעב" נגמרה. הנפגעת העיקרית הייתה סדרת "מפוצלים" – הספר האחרון בסדרה פוצל לשני סרטים, אך החלק הראשון היה פלופ כל כך מביך שפרק הסיום כמעט עבר לטלוויזיה, ואז נגנז סופית.

>>>הולכים לעיבוד: מאיפה הוליווד עומדת לשלוף סיפורים ב-2022?

הדיסטופיות האפלות עדיין איתנו, אבל עכשיו הן מיועדות למבוגרים – מ"סיפורה של שפחה" דרך "רכבת הקרח" ועד "תחנה 11". גם הנוכחות של עלילות "באטל רויאל", כמו הסרט היפני ש"משחקי הרעב" קצת גנבה לו את השטיק, בולטת באופן מפתיע – ע"ע פורטנייט, "הטיהור" ו"משחק הדיונון". זאת ועוד, לפני כשנתיים יצא לאור ספר חדש בסדרת "משחקי הרעב", פריקוול שהתמקד בדמותו של הנשיא סנואו עשורים לפני עלילת הסדרה המקורית, ועיבוד קולנועי שלו כבר נמצא בעבודה.

אך הדבר הכי משמעותי שהשאירה אחרי הסדרה, באופן מפתיע, הוא עולם מושגים חברתי-פוליטי. "משחקי הרעב" היא כמו מבוא לתודעה מעמדית, Eat The Rich לחטיבת הביניים. קל ללמוד ולנתח בעזרתם נושאים מורכבים כמו פערים בחברה או פרופגנדה. יותר מזה, הצדעת שלושת האצבעות, סמל למרד שמובילה קטניס בסדרה, חילחלה גם למחאות אמיתיות, למשל בתאילנד ובמיאנמר.

בכל הקשור לאקטיביזם, הסרטים יצאו בתזמון מושלם – מעט אחרי שאוקיופיי וולסטריט, האביב הערבי, מחאת האוהלים הישראלית ומחאות נוספות הפכו את הפערים הכלכליים בחברה לנושא בוער יותר משמלת הלהבות של קטניס. העיסוק בנושאים האלה לא גווע, לא בקרב הציבור ולא במדיה שהוא רואה (שלום רב לכם, "הלוטוס הלבן", "יורשים", "פרזיטים" ועוד איזה אלף כותרים מהשנתיים-שלוש האחרונות). "משחקי הרעב" לא המציאה כלום, אבל דיברה את השפה הזו ברהיטות – היא התחילה כסוג של סאטירה ובהמשך ליוותה מאבק עממי משלב ההצתה ועד להפלת המשטר וההתמודדות עם ההשלכות. לא מבינים למה דור ה-Z כל כך מעורב פוליטית? תראו על איזה אסקפיזם גידלו אותם.

רוצים עוד כתבות על קולנוע?בואו לאתר החדש שלנו, "הספוילר",ותראו תראו

• קולנוע
• סרטים
• משחקי הרעב
• ג'ניפר לורנס
• נוער
• בני נוער
• קטניס אוורדין
• טיים אאוט סופ"ש
• טיים אאוט סופ"ש: גיליון 887

"הדבר הכי גרוע בלהיות ילד היה שאף אחד לא סיפר לי את האמת על מצבי… גדלתי קצת, ובהדרגה התחלתי להבין שכמעט כולם שיקרו לי בנוגע לכמעט הכל מרגע שהגחתי מבטן אמי".

"גנבתם את החלומות שלי ואת ילדותי עם מילותיכם הריקות… אנחנו בתחילתה של הכחדה המונית וכל מה שאתם מדברים עליו זה כסף ומעשיות על צמיחה כלכלית נצחית. איך אתם מעיזים!… הצעירים התחילו להבין את הבגידה שלכם".

שתי הציטטות האלה נשמעות כמעט כרצף אחד, אבל הן נגזרו משני מקורות שונים. הראשונה נלקחה מהפרק הראשון של "שחקן מספר אחת", ספר לבני הנעורים מאת ארנסט קליין שהפך לרב מכר ב־2011 ועובד לסרט בידי סטיבן ספילברג ב־2018. השנייה היא מתוך נאומה באו"ם של אקטיביסטית האקלים בת ה־16 גרטה תונברג בספטמבר 2019.

"שחקן מספר אחת" הוא רק אחד מצונמי של דיסטופיות לבני הנעורים ששטף את המדפים והמסכים לפני כעשור. הספר מתרחש ב־2045 בעולם שסובל מזיהום, פיצוץ אוכלוסין, מחסור בנפט ושאר אסונות שמגדירים אותו כפוסט אפוקליפטי, אף שעל פי כל הסימנים זה אכן העתיד שמחכה לנו. גיבוריו הם בני עשרה המשתתפים במשחק מציאות מדומה שמזמין אותם לברוח מהתמודדות עם המציאות המרה. שלוש שנים לפני "שחקן מספר אחת" יצא לאור הספר הראשון בטרילוגיית "משחקי הרעב" מאת סוזן קולינס, שהפכה לסדרת סרטים מצליחה. אליהם הצטרפו "מפוצלים", "הרץ במבוך", "גוף מארח" ורבים אחרים, בהם גם טרילוגיית "עיניים אדומות" מתוצרת הארץ.

הטקסטים האלה שונים מאוד מסרטי בתי הספר הטיפוסיים על נערים ונערות שממוקדים בשאלה עם מי ילכו למסיבת הסיום. נקודת המוצא של רובם היא שהמבוגרים הרסו את העולם במו ידיהם, והם ממשיכים להרוס אותו על ידי פיתוח אוטופיות מדומות שמדכאות את הרוח האנושית. כדי לשמר את שליטתם הרודנים נוקטים באסטרטגיה העתיקה של "לחם ושעשועים" – פחות לחם ויותר שעשועים – ומעסיקים את האוכלוסייה במיני משחקים מסוכנים. רק בני העשרה שמוחם עדיין לא הושחת יכולים לחשוף את השקר ולפעול להצלת העולם.

או כמו שגרטה אמרה בנאום שנשאה בדצמבר 2018 בוועידת האו"ם לשינוי האקלים שנערכה בפולין: "למדתי שאת אף פעם לא קטנה מכדי לעשות שינוי, ואם כמה ילדים יכולים לקבל כותרות בעולם כולו רק בגלל שהם לא הולכים לבית הספר, דמיינו מה נוכל לעשות כולנו יחד אם באמת נרצה". עוד היא אמרה: "אתם לא בוגרים מספיק לומר את האמת. אפילו את הנטל הזה אתם משאירים לנו, הילדים". הילדים נענו לקריאתה ויצאו במיליוניהם להפגין ביותר מ־150 מדינות ברחבי העולם בדרישה שהמבוגרים ינקטו בצעדים לעצור את הקטסטרופה האקלימית הממשמשת ובאה.

גרטה תונברג אינה הנערה היחידה בחזית. קדמה לה מלאלה יוספזאי מפקיסטן שב־2014, בהיותה בת 17, זכתה בפרס נובל על מאבקה למען זכותם של ילדים ללמוד. בנאום שנשאה באוסלו היא אמרה שהפרס "נועד לכל הילדים חסרי הקול שחייבים לשמוע אותם. ואני מדברת בשמם". גם אמה גונזלס מפלורידה עלתה לכותרות בפברואר 2018, בהיותה בת 18, כשנשאה דברים נרגשים בתיכון פארקלנד שבו נורו למוות 17 תלמידים. הנאום שבו קראה לחקיקה נמרצת להגבלת מכירת כלי נשק הפך לוויראלי וזכה לכותרת "We Call BS".

"אם כל מה שהממשלה והנשיא שלנו יכולים לעשות זה לשלוח 'מחשבות' ו'תפילות' אז זה הזמן שהקורבנות יהיו השינוי שאנחנו צריכים לראות", אמרה גונזלס. "אנחנו נהיה הילדים שקוראים עליהם בספרי לימוד, לא כי נהיה עוד סטטיסטיקה של ירי המוני באמריקה אלא כי נהיה הירי ההמוני האחרון… אנחנו נשנה את החוק… האנשים בממשל משקרים לנו ונדמה שאנחנו הילדים הם היחידים ששמים לב לכך ומוכנים לקרוא בולשיט איפה שאנחנו רואים אותו". כחודש אחרי אותו נאום גונזלס ותלמידים נוספים ארגנו מצעד מחאה בוושינגטון תחת הכותרת "מצעד למען חיינו". במקביל התקיימו כ־880 מצעדים דומים של בני נוער בארצות הברית וברחבי העולם. המצעד הבא מתוכנן ל־24 בינואר 2020.

דור K

הבלבול שיצרתי כאן בין גיבורות מהחיים לעולמות בדיוניים הוא מכוון. מבט בסרטים על המורדות הצעירות, בעיקר ב"משחקי הרעב", מייצר רושם ברור שהדבר הוא חלק מאותה תופעה של בני נוער שקוראים תיגר על המבוגרים ומתגייסים להציל את העתיד של בני דורם. בין אם הטקסטים הבדיוניים חזו את אירועי המציאות או היוו להם השראה, הקשר ביניהם מעניין, מה גם שהדמיון בולט גם בסוג התגובות שהנערות האלה מעוררות בקרב מעריציהן ומתנגדיהן.

כמה כותבים בעולם כבר הבחינו בדמיון וכינו את גרטה תונברג "קטניס אוורדין האמיתית". הפסיכולוגית הבריטית ב' ג'אנט היבס, שספרה "השנים הלחוצות של חייהם" עוסק בנוער של היום, אף הרחיבה את הכינוי לדור שלם. "השם הכי מקובל לקבוצת הגיל הזאת הוא דור ה־Z. אני קוראת להם דור K, על שם קטניס אוורדין, הגיבורה הנחושה של 'משחקי הרעב'", היא כתבה בגרדיאן. "כמו קטניס הם מרגישים שהעולם שבו הם חיים הוא עולם של מאבק תמידי – דיסטופי, נטול שוויון וקשה". לדבריה בני הדור הזה כבר אינם אדישים כמו דור ה־Y שקדם להם, אלא מבוהלים ומונעים לפעולה על ידי החרדה. מאמר באתר הנשים האמריקאי "Refinery29" ממשיך משם וטוען ש"זו סוג האנרגיה שגרטה מביאה איתה כשהיא פונה להמונים: דחופה, פרגמטית, חסרת הומור. זה מעורר חלחלה אך גם מרענן".

ואכן, המנהיגות החדשות אינן מתנהגות על פי כללי הנימוס המצופים מנערות וגם לא על פי כללי האופנה. מונעות על ידי חרדה גדולה וזעם, הן זועקות את מה שיש להן לומר בקול גדול, חנוק מדמעות, בלי לחשוב איך הן נראות כשהן מצטלמות. למלאלה יוספזאי יש פצעי בגרות, ראשה של אמה גונזלס מעוטר בספיחס, והצמה של גרטה תונברג נקלעה כלאחר יד.

היה זה ריאיון שגרטה העניקה לטרוור נואה בתוכנית "The Daily Show" שעורר בי את האסוציאציה לקטניס אוורדין בגילומה של ג'ניפר לורנס. בחולצה כחולה וצמה היא נראתה צעירה מ־16 שנותיה, אך היא ענתה לשאלותיו בבהירות, בנחישות ובמודעות גבוהה למדע ולפוליטיקה של שינויי האקלים, ללא כל ניסיון לבדר את קהל הצופים של תוכנית האירוח הסאטירית הזאת. בהתייחסו לבחירתה להפליג לאמריקה בסירה סולארית נואה התבדח: "האם זו המורשת הוויקינגית שלך?". אני דמיינתי אותה עם צמתה בספינת עץ עתיקה, ולפתע ראיתי בעיני רוחי את הנערה השנייה עם הצמה והקשת.

שלא כמו תונברג וגונזלס, קטניס אינה נואמת. הנאומים שנכתבים עבורה על ידי מניפולטורים משני הצדדים הם שקר, ובהיותה חשדנית מטבעה היא מעדיפה לשתוק. את מרדנותה היא מבטאת באופנים אחרים. "משחקי הרעב" מתרחש באמריקה פוסט אפוקליפטית, שבה 12 מחוזות החיים בעוני מרוד נשלטים על ידי הבירה העשירה, ומדי שנה נערכים משחקים קטלניים שנועדו להזכיר לנתינים את מחיר המרדנות. המשחקים האלה הם שילוב של תוכנית ריאליטי וקרבות גלדיאטורים נוסח רומא העתיקה, שבהם מוקרבים נציגים צעירים של המחוזות לתאוות הדם של הצופים בקפיטול.

"קטניס אוורדין, נערה מסכנה ולא יציבה עם כישרון קטן בחץ וקשת. לא הוגה, לא מנהיגה, רק פנים בהמון. היה לה ערך למרד שלכם כי אין לכם חזון אמיתי או מנהיג אמיתי"

קטניס, הקשתית עם הצמה, מתחילה לצבור אוהדים כשהיא מתנדבת להחליף את אחותה הקטנה כנציגת המחוז, והופכת לאייקון של מרי כשהיא שוברת את כללי המשחק פעם אחר פעם. היא לא עושה שום דבר כדי להיות פופולרית – היא הופכת לכזו בשל היותה מתריסה מטבעה. בניסיון לשלוט בדימוי שלה מפיקי המשחק מלבישים אותה בשמלות פאר ומאפרים אותה בכבדות, אבל ברור לכל שלא נוח לה עם המלאכותיות והיא משילה אותה מעליה ברגע שהיא יכולה.

הרודן סנואו (דונלד סתרלנד) מתחיל להבין את עוצמת השפעתה של קטניס על הציבור כשהוא רואה שנכדתו קולעת את שערה לצמה כמותה, ולשאלתו היא עונה שכל הבנות בבית הספר מסתרקות ככה. משום שלא הצליח לחסל את הנערה המרדנית הוא מנסה להשתמש בה ולהפוך אותה לכלי תעמולה לממשל. אותו דבר בדיוק תנסה לעשות גם מנהיגת המורדים (ג'וליאן מור), שתפעיל עליה לחץ להפוך לפנים של המרד. קטניס מצטרפת למורדים אך מסרבת להפוך לכלי משחק בידיהם. היא פועלת אך ורק על פי האינסטינקטים שלה. בתגובה הנשיא סנואו נושא נאום לאומה: "קטניס אוורדין, נערה מסכנה ולא יציבה עם כישרון קטן בחץ וקשת. לא הוגה, לא מנהיגה, רק פנים בהמון. היה לה ערך למרד שלכם כי אין לכם חזון אמיתי או מנהיג אמיתי".

אלה בדיוק התגובות שמעוררת גרטה בקרב מתנגדיה. אנשים שלא רוצים לשמוע את מה שיש לה להגיד טוענים שהיא מדקלמת נאומים שנכתבו עבורה על ידי גופי שמאל למיניהם, ומוסיפים שהיא "לא יציבה מבחינה נפשית", כפי שצייץ למשל מקסים ברנייה, חבר פרלמנט קנדי ממפלגת הימין הקיצוני. הערותיו עוררו ביקורת נרחבת, והוא מיהר להבהיר שלא התכוון לפגוע בה. "רציתי להראות שהבחירה של התקשורת ושל קבוצות בעלות השפעה להפוך אותה לדוברת של זריעת הבהלה האקלימית אינה תמימה. הקבוצות האלה מנצלות את האישה הצעירה הזאת ככלי משחק". דוברי ימין ומכחישי התחממות גלובלית אחרים היו קיצונים עוד יותר בהתקפותיהם עליה, וגם הנשיא טראמפ לא חסך את דבריו עליה בציוץ ההוא. גם אמה גונזלס ועמיתיה הותקפו בטענה קונספירטיבית שהם "שחקני משבר" שמקבלים שכר מארגוני שמאל למיניהם.

למתקפות עליה גרטה השיבה בציוץ: "אני באמת לא מבינה מדוע אנשים בוגרים בוחרים לבזבז את זמנם בגיחוך ובאיום על בני עשרה וילדים שמקדמים מדע… אני משערת שהם פשוט מאוימים על ידינו". מנגד גם מחמאות לא מרגשות אותה. "בבקשה תחסכו בשבחים", היא אמרה בקונגרס בתגובה להילולים מהדמוקרטים. "אנחנו לא רוצים את זה. אל תזמינו אותנו לכאן כדי להגיד לנו כמה מעוררי השראה אנחנו בלי לעשות שום דבר בנושא. זה לא מוביל לכלום".

גיבורות על הרצף

קל להאשים את גרטה בחוסר יציבות נפשית, משום שהיא עצמה שיתפה את העולם בהיותה על הספקטרום האוטיסטי. "יש לי אספרגר אז לא אכפת לי מהקוד החברתי", היא אמרה בראיון ל־CBS. "זה עושה אותך שונה, גורם לך לחשוב אחרת, בעיקר במשבר כזה גדול כשאנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסה". היא אפילו הגדירה את האספרגר ואת ההפרעה הטורדנית כפייתית שבאה איתו כ"כוח העל" שלה. כוח העל הזה עוזר לה להתמקד בנושא האחד שהיא מקדמת ולא לקחת ללב את ההתקפות עליה. ההתעלמות שלה מהקודים החברתיים והנחישות שלה להמשיך במאבקה מעורר השראה בקרב בני גילה, כמו גם העובדה שהיא לא מזוהה פוליטית, ומתעקשת להישאר כך – בחירה טבעית כשאת בת 16.

קטניס אוורדין אמנם לא אובחנה רשמית כאוטיסטית, אבל האינטרנט מלא בטקסטים המפתחים תיאוריה שלפי כל הסימנים גם היא נמצאת על הספקטרום. היא מתבודדת, חשדנית וחסרת כישורים חברתיים, והיא מתקשה להבין רגשות של אחרים ואת הציפיות שלהם ממנה. היא כל כך ממוקדת בצורך שלה להציל את היקרים לה – בהתחלה את אחותה ואחר כך את אהובה – שלפעמים היא מפספסת את התמונה הגדולה. אבל כמו במקרה של גרטה, המיקוד הזה הוא שעוזר לה לצלוח את כל המכשולים.

אם כבר הגענו לאבחונים פסיכולוגיים, התסמונת של גיבורת הטרילוגיה הדיסטופית "מפוצלים" מאת ורוניקה רות' (2011) – שעובדה גם היא לסדרת סרטים – מופיעה בשם היצירה. בלי להיכנס לפרטים, כמו כל בני גילה טריס בת ה־16 עוברת סימולציה שמגדירה אותה כ"מפוצלת", ובעולם ההפוך שלה זה אבחון שמגדיר אותה כבעייתית. הבוחנת חרדה לגורלה ואומרת לה שמשום שאינה מתאימה לאף קטגוריה "הם לא יכולים לשלוט בך" ולכן "את מאיימת עליהם", משפט שמחזיר אותנו לציוץ של גרטה. הפיצול של טריס הוא כמו האספרגר של גרטה – כוח העל שלה שמאפשר לה לחשוב מחוץ לקופסה ולהוביל את המרד.

בסוף הסרט האחרון בסדרת "משחקי הרעב" (זהירות, ספוילר) המורדים פולשים לקפיטול, לוכדים את הנשיא סנואו ומציעים לקטניס את הכבוד להוציאו להורג בטקס פומבי. אלא שבשלב זה הנערה כבר הבינה שגם מנהיגת המורדים היא רודנית כמותו, וברגע האחרון היא מסיטה את הקשת ויורה חץ בלבה. ההמון משלים את המלאכה. רק בנפול המנהיגים משני הצדדים העולם מקבל סיכוי להחלים. האם גם תונברג וגוזנזלס יוכלו לשליטים הציניים שטובת העולם אינה לעיניהם?

בינתיים, בעולם שלנו, סינמטק תל אביב הציע במהלך סוכות קורס לנוער "בהשראת גרטה תונברג" שנושאו "הכוח של ילדינו בעידן שהמצלמה פוגשת חלומות". הטקסט הזה הוצמד לנאומה של גרטה באו"ם שהוקרן שוב ושוב במסכים הדיגיטליים הגדולים בחזית הבניין, בין טריילרים לסרטים חדשים וישנים, וגרטה כמו נשאבה לתוכם, כגיבורת סרט משל עצמה.

• משבר האקלים
• איכות הסביבה
• משחקי הרעב
• דיסטופיה
• סרטים
• קולנוע
• המסך
• גרטה תונברג

• Facebook
• Twitter
• Email

ריפלי, טריניטי, שרה קונור, ביאטריקס קידו, נטשה רומנוף – גיבורות אקשן הן לא בדיוק תופעה חדשה, אבל אחרי טפטוף מתמשך של לוחמות ללא חת, לרוב בתפקידי משנה, נדמה שהשנה נפרצו הסכרים. נשים בנעליים עם סוליות שטוחות הובילו כמה מהסרטים היותר יקרים ומצליחים של 2015, בהם פרק הסיום של “משחקי הרעב", שבו קטניס אוורדין משנה את מהלך ההיסטוריה באמצעות חץ גורלי.

כשבסוף “רובוקופ" (1987) שותפתו של מרפי רוססה בכדורים, קיווינו שהיא תהפוך לסייבורג כמותו. אבל בסרט ההמשך מ־1990 השוטרת העדינה פשוט החלימה מפצעיה ונותרה בשולי העלילה. מאז נולדו דורות חדשים של צופים, והתופעה הכי מעניינת השנה היא ליהוקן של נשים לתפקידים הראשיים בפרקים החדשים של סדרות קולנועיות שעד כה נישאו על כתפי גברים.

“מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" מובל על ידי נערה נועזת, שכמו לוק סקייווקר לפניה ניחנה בכוחות שהיא אינה מודעת להם, ובינתיים השאלה שמטרידה את המעריצים היא מה מוצאה ולא למה היא אישה בתפקיד הראשי, כפי ששאלו לפני שנתיים כשסנדרה בולוק הובילה לבדה את “כוח משיכה". מוקדם יותר השנה, הרגע הכי מרגש ב"משימה בלתי אפשרית 5" היה כשהסוכנת אילזה פאוסט קפצה למים להציל את איתן הנט מטביעה. לא הורגלנו בסצנות שבהן נשים מצילות גיבורים ממוות בטוח, והסרט הפתיע על בסיס הציפיות (הנמוכות) המוקדמות מסרטי אקשן הוליוודיים. וביקום מקביל, אחד מסרטי הארטהאוז הכי מהוללים של השנה הוא “המתנקשת", שגיבורתו יוצאת לרצוח מנהיג פוליטי בסין של המאה השביעית.

אבל בראש השיירה דוהר “מקס הזועם: כביש הזעם", סופת הוריקן פמיניסטית בניצוחו של ג'ורג' מילר ובפיקוחה של המחזאית האקטיביסטית איב אנסלר (“מונולוגים מהוואגינה"), שכבש את המבקרים ועצבן את המיזוגנים, שקראו להחרים אותו (“תעמולה פמיניסטית שמתחזה לסרט בנים… הדמות של שרליז ת'רון נבחה פקודות על מקס. אף אחד לא נובח פקודות על מקס", כתב בעל בלוג שצוטט ב"הוליווד רפורטר"). כיוון העלילה מוכתב על ידי שפחות המין של דיקטטור איום, שמרדו בגורלן וביקשו מהלוחמת קטועת היד פיוריוסה להבריח אותן. כשמתברר שאין לאן לברוח, הן חוזרות להפיל את העריץ ולשחרר את המים – מקור החיים (בניגוד למאבק הציני על הנפט שהניע את הסרטים הקודמים). פיוריוסה היא גיבורה עזה וסקסית, אבל הסרט נבדל בכך שיש בו שלל נשים במגוון צבעים, גילים ומידות, וכולן משתתפות במאבק באופן אקטיבי. הרגע שבו הכלה המועדפת על הדיקטטור הופכת את בטנה ההרה לבת ערובה ומכוונת אותה כנגדו הוא אירוע מכונן, ולא ידענו כמה חסר לנו לראות סבתות יורות (לא כבדיחה בקומדיה).

מקס הוא בעצם דמות משנה בסרט שנקרא על שמו, וכשהוא חובר לפיוריוסה, הוא לרגע אינו מטיל ספק ביכולותיה, ובכך מתאפיין אף הוא כפמיניסט מטבעו. וכל זה קורה במסגרת סרט האקשן הכי קינטי, סוער ומסעיר בתולדות הז'אנר הכי מצ'ואיסטי.

• ביאטריקס קידו
• שרה קונור
• טריניטי
• ריפלי
• המיטב של 2015
• מקס הזועם: כביש הזעם
• משחקי הרעב
• מיוחדים
• נטשה רומנוף
• מלחמת הכוכבים

• Facebook
• Twitter
• Email

ארמון ברוטשילד 12

אתם מכירים את כולם: את החקיינים המצוינים, את החקיינים שנועדו לכישלון וגם את אלו שמנסים להמציא יש מאין. בסצנת האינדי יש הכל מהכל, וזה בעיקר אומר שכיף יותר; אבל מתי בפעם האחרונה שמעתם אלבום ייחודי ביופיו, במקוריותו ובשלמותו?ארמוןהוציאו לפתע אחד כזה שיש בו מן הבלוז של אביתר בנאי, מן הלהט של להקות גראז' ומהגיטרות הרזות של צ'רלי מגירה. היום הם יגיעו לרושטילד 12 ויהדפו את הבוז שרחשתם ליום ראשון. מומלץ בחום לכל מי שמאמין באינדי פופ בעברית! באמת!לפרטים נוספים.

[tmwdfpad]

משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק 2

מה עוד אפשר להגיד? הקולנוע מתפוצץ וחוץ מכם – כולם כבר צפו בחלק האחרון בסדרת "משחקי הרעב". זה יום ראשון, העיר עצובה ואין מה לעשות – לכל הפחות נצלול כקולקטיב לדליי פופקורן וחמאה. מומלץ לכל מי שלא הלך לארמון.
פרטים נוספים

• משחקי הרעב
• רוטשילד 12
• ארמון