Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אירוע פרידה ממתי כספי יתקייים מחר ברחבת משכן לאמנויות הבמה
מתי כספי (צילום: הקאו כספי)
טקס הפרידה מהמוזיקאי מתי כספי ז״ל, מהיוצרים החשובים והמשפיעים בתולדות התרבות הישראלית, יערך מחר (ב') משעות הבוקר ברחבה, והציבור מוזמן לעבור על פני ארונו, ולהשתתף באירוע הפרידה. בתוכנית האמנותית: ריקי גל, שלמה גרוניך, דני רובס ועוד
היום (א') הלך לעולמו בגיל 76 מתי כספי, אחד מגדולי התרבות העברית, לאחר מאבק ארוך במחלת הסרטן. במשך עשרות שנים היה כספי, כמלחין וכמבצע, לפסקול ישראלי שהציע מפגש תרבויות אינטליגנטי ופופולרי כאחד, מבלי לוותר על איזה מהצדדים. עם מותו הוא השאיר מורשת מוזיקלית בת יותר מאלף שירים, ורגעים שנחקקו בלב התרבות הישראלית.
מחר (ב', 9.2), בהתאם למסורת העירונית עם גדולי תרבות, ארונו יוצב ברחבת המשכן לאמנויות הבמה, כדי שהציבור יוכל לעבור על פניו, ולחלוק לו כבוד אחרון, בין השעות 10:30 ל-11:30. לאחר מכן יתקיים במקום אירוע פרידה מחתן פרס אקו"ם, במעמד ראש עיריית תל אביב יפו רון חולדאי ובהנחיית נעם סמל, בהשתתפות אמנים אשר עבדו עם כספי בחייו: ריקי גל, שלמה גרוניך, גיל שוחט, דני רובס, עדי כהן ודודי זבה, כמו גם סולני האופרה הישראלית טל גנור, דניאלה סקורקה ועדי עזרא.
"מה שמתי כספי ידע יותר מכולם זה שהמוזיקה מנצחת הכל",כתב עליו אבישי סלעבהספד שפורסם באתר זה. "היא משאירה אבק לרגעים המורכבים, למצבים שבהם הלך עם האמת שלו – גם כשזה היה ממש לא פופולרי. כפי שלכספי היתה את הדרך ליצור, היתה לו גם את הדרך שלו להיות אדם בעולם. סביב הוויכוח הישן (והקצת מאוס) על היכולת להפריד בין האדם ליצירה, במקרה שלו זה היה מאוד קל – היצירה היא הדבר שניצח את הכל. היא היתה חזקה ועמוקה ומרגשת, על זמנית – היא היתה הדבר שהוא משאיר אחריו. יותר מכל דבר אחר יום ב', 9.2, 10:30, רחבת המשכן לאמנויות הבמה, ליאונרדו דה וינצ'י 28, תל אביב
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
למוזיקה של מתי כספי הלכת כשרצית להרגיש משהו בלב // חרף מבע הפנים הקפוא שהפך לסמל מסחרי, ומבעד לחוש ההומור הכל כך ספציפי, כספי ביטא כל סוג של רגש שניכר בדרכו - גם כשפרות ליקקו לו את הפנים // פרידה מענק מוזיקה ישראלית, יחיד בדורו
תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר הפעם – לא על הפרשיות, ולא על המורכבות, ולא על הפעמים שהוא היה קשה לעיכול. על זה ידברו אחרים, וידברו הרבה (כנהוג במחוזותינו). אני, הפעם, רוצה לדבר על המוזיקה. רק על המוזיקה. כי מתי כספי ז"ל, שהלך לעולמו היום בגיל 76, הוא אולי אחד המוזיקאים היחידים בארץ שיש סגנון מוזיקלי על שמו. כשמנסים לאבחן אותו המשימה היא מאוד קשה, כי הוא נגע בהכל: קצת ב-Fאנק, וקצת בדיסקו, הרבה במוזיקה ברזילאית. הוא קרץ למוזיקה המזרחית ולמוזיקה השחורה, יצר בלדות קורעות לב, והוא גם היה קורע מצחוק. הוא עשה את המוזיקה של מתי כספי. מסע מוזיקלי של חיים שלמים. >>לא צריכות אירוויזיון: תחרות "שיר גאווה נולד" יוצאת לדרך
נאלצנו לראות את הגיבורים שלנו מתפוגגים אחד אחרי השני. אריק איינשטיין ויהונתן גפן ומודי בר-און – אמנים שליוו אותנו חיים שלמים, בכל נקודה ונקודה. כספי ז"ל היה כזה – הוא היה שם בימי הזיכרון עם "מקום לדאגה", היה ברגעי הפרידה עם "מישהו", ביטא את הגעגוע ב"ימי בנימינה", הביע את הזעם העצור ב"היא חזרה בתשובה", ברגעי הכיף עם "לקחת את ידי בידך". כמעט לכל רגע ולכל רגש הוא הצליח למצוא שיר, וכשמסתכלים אחורה – כנראה שזו היתה הגדולה מאחוריו.
בלב של מתי כספי עומד הדיסוננס הכמעט בלתי נתפס בין החיצוניות לפנימיות. כי חיצונית, כספי לא נתפס כאמן רגשי במיוחד – מבע הפנים הכמעט קפוא שלו הפך לסמל מסחרי, לא ראית עליו פיזית כשהוא צחק או בכה, הכל (לכאורה) תמיד נשאר אותו דבר. אבל בפנים, הוא היה סמל הרגש כולו – מי שידע להצחיק ולבכות, לנגן אהבה וכעס, לתאר את כל מה שהרגיש וחשב במשך השנים. לרוב זה קרה דרך מילים של אחרים (בעיקר אהוד מנור ז"ל), אבל הלב של כספי יצא החוצה גם כשהוא לא היה זה שכתב. דרך הצלילים. דרך המוזיקה.
דווקא האיש קר הרוח היה זה שנתן לנו את האישור להתרגש. זה לא עולם לרגשנים, בטח לא בשנים האחרונות, אבל ביקום המוזיקלי של מתי כספי זה היה בסדר. היה בסדר להתרגש איתו, ולדמוע, ולצחוק עד לב השמיים. היה בסדר להיות סנטימנטלי – כי הוא נתן לזה את המרחב. הוא לא היה איש של חיבוקים (מהתרשמות חיצונית), אבל הוא חיבק דרך השירים שלו את כל האנשים שחיפשו רגש בחיים. ברגעים הכי אפלים והכי זוהרים. בחתונות, ובלוויות, ובימים עצובים – ממש כמו היום הזה. הוא היה שם בשבילנו, גם אם מרחוק.
מתי כספי (צילום: הקאו כספי)
יש אמנים שאתה הולך אליהם כדי לכעוס. יש אמנים שאתה הולך אליהם כדי לרקוד. למוזיקה של מתי כספי הלכת כשרצית להרגיש משהו בלב. ובתוך כל זה, היה גם ההומור המיוחד שלו. מתי מעולם לא בחל בהומור ביצירה שלו – כולל ביצירה הענפה לילדים (שקיימת אצל כל בני דורו, אבל אצלו ביתר שאת). למרות המעמד שלו כאחד מגדולי היוצרים, הוא לא זלזל ביכולת להישאר צנוע, ולצחוק על עצמו, וגם להשתטות. מדהים איך בסוף הקליפ הזכיר ביותר שלו היה בכלל טעות – הרגע שבו ניגן את "לא טוב היות האדם לבדו" לצד הפרות בקיבוץ.
תחשבו על זה: טקסט של נתן זך, שנכתב בהשראת התנ"ך, מגיע לתוך הסיטואציה הכי שטותית – כשפרה נדחפת לו לתוך הפנים. מהאולימפוס המוזיקלי שהוא בא, הוא לא חשש להיות דבילי לפעמים. וזה גם מה שחיבר אותנו אליו. זה לא הפחית מכבודו העצום, אלא רק האדיר אותו עוד יותר. הכניס אותו לכל סלון. ההומור הוא זה שתפס אותך בחכה, ואיפשר לחוות גם את הרגשות האחרים שבאו איתו.
מה שמתי כספי ידע יותר מכולם – הוא שהמוזיקה מנצחת הכל. היא משאירה אבק לרגעים המורכבים, למצבים שבהם הלך עם האמת שלו – גם כשזה היה ממש לא פופולרי. כפי שלכספי היתה את הדרך ליצור, היתה לו גם את הדרך שלו להיות אדם בעולם. סביב הוויכוח הישן (והקצת מאוס) על היכולת להפריד בין האדם ליצירה, במקרה שלו זה היה מאוד קל – היצירה היא הדבר שניצח את הכל. היא היתה חזקה ועמוקה ומרגשת, על זמנית – היא היתה הדבר שהוא משאיר אחריו. יותר מכל דבר אחר.
אז תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על סיפור החיים המורכב, או על התבטאויות, או על שערוריות – היו למתי כספי מספיק כאלה בחייו. בסוף, על מתי כספי אפשר לדבר – אבל צריך הרבה יותר לנגן. את השירים היפים והמרגשים והעוצמתיים והכואבים והשמחים שהוא כתב בחייו. הם מספרים את הסיפור, הרבה יותר מכל מילה שמישהו יכתוב. המוזיקה שלו ניצחה את הכל – והיא האנדרטה הכי טובה שיכולה להיות לחיים הסוערים, והמלאים, והעוצמתיים שהוא משאיר מאחוריו. לשמוע, ולהתרגש.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הכי טוב להיות בבית. או לאכול במקדונלד'ס. זאת העיר של הפנר
אוהב להיות בבית. הפנר (צילום: אוסף פרטי)
"העיר שלי" - ספיישל פסטיבל סאונדטראק. והפעם: הראפר והמפיק הפנר ישיק בהופעה מיוחדת בפסטיבל את "שלאגרים", פרויקט בניהולו האמנותי שמפגיש בין קולנוע ישראלי קלאסי והיפ הופ מקומי עכשווי. סחטנו ממנו המלצות על פארק לבהות בו ועל חנות אופניים ודיס מושלם על שדרות בן ציון
הפנר, הלוא הוא הראפר והמפיק המוזיקלי יונתן הפנר, יציג בפסטיבל סאונדטראק הקרוב את "שלאגרים", אי.פי בן ארבעה קטעים שמחבר בין היפ הופ מקומי להיסטוריה של הקולנוע הישראלי. משתתפים בו הפנר (שגם אחראי על הניהול האמנותי בפרויקט), כהן, ארגוב, אושיק מאפיה וג'ני פנקין, ששילבו בטראקים החדשים דגימות מסרטים ישראליים ישנים, כשהפנר עצמו מסמפל את "לאן נעלם דניאל וקס?" מ-1972, שכתב וביים סבו, אברהם הפנר ז"ל, ונחשב לאחד הסרטים הטובים של הקולנוע הישראלי. הפרויקט, שהופק באדיבות NMC United, טרנספקס הפקות ומשפחת הפנר, יושק בהופעה חגיגית בפסטיבל.כרטיסים ופרטים נוספים אתם יודעים איפה.
אין מה לעשות אני אינטרוברט של החיים ואני נורא אוהב להיות בבית,יש פה די כל מה שאני צריך:אולפן,מרפסת,מטבח מדהים שאני מבשל ומכין בו לחם מחמצת וספה נוחה להתבטל עליה.
רגע נדיר מחוץ לבית. הפנר כשעוד היה יאנג הפנר עם סוויסה (צילום: יחסי ציבור)
2. פארק קריית ספר
יש מלא ספסלים ודשא לשבת עליהם ולרוב כלבים חמודים ואפשר לקחת קפה וסנדוויץ׳ מגרציאני ולבהות במקום כי הוא די יפה אסתטית. רק לא להרים את העיניים יותר מדי כי יש כל מיני בניינים מכוערים שמקיפים אותו.
לא להרים את הראש. פארק קריית ספר (צילום: shutterstock)
3. אולפני פלוטו
כבר תקופה הבית השני שלי בכל מה שנוגע במוזיקה שלי,המקום הכי עוטף ומפרגן ואוהב עם הציוד הכי מדהים.לאחרונה גם נפתח בתוך אולפני פלוטו האולפן של עמי בן צבי(שממקססת את כל השירים שלי)ורועי ברזוביץ,המקום שהכי נעים לעבוד בו בעולם(אחרי האולפן שלי בבית).לבנדה 45
אנחנו שמחים להזמין אתכם לערב נוסף של הופעות חיות בפלוטו!!כל המופיעים הם בוגרים וסטודנטים שלנוהכניסה חופשית, השתייה…
חנות האופניים של רן לדין.לא מכיר חנות אופניים שמתאימה בכזאת שלמות את האופניים ללקוח כמו שרן עושה את זה+הוא נראה לי הבחור הכי מגניב שאני מכיר וזה גורם לי לפקפק בעצמי לפעמים.
Film develop from the @thrashaddiction take over at the old @outbackbikehouse space ❤️
אני לא יכול להסתיר את העובדה שלאכול מקדונלדס זה אחת מההנאות הכי גדולות בחיים,כל מה שצריך זה כמה חברים ושולחן במקדונלדס/לעשות וולט לספסל בפארק המסילה ויש לכם ערב מלא זכרונות טובים.סורי נוט סורי.אבן גבירול 30
צ'ירז בייבי. מקדונלדס (צילום: Shutterstock)
מקום לא אהוב בעיר
העלייה של שדרות בן ציון.מי לעזאזל עולה את העלייה הזאת ברכיבה על אופניים ולא רוצה למות בסוף שלה? פלוסכמה אנשים כמעט דרסתם כשירדתם אותה במהירות?אני יודע שזה לפחות10,אל תעבדו עליי.
המקום הכי תלול בתל אביב. שדרות בן ציון (צילום: סיצ'י גלעד)
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרוןסידר לך את הראש או פתח לך את הלב? הופעת ההשקה של האלבום החדש של כהן, ״הביתה״, בבארבי.מעבר לזה שכהן הוא קולגה כבר הרבה שנים הוא הראפר הישראלי האהוב עליי בפער,ההופעות שלו תמיד מדויקות ומהנות(שאאוט אאוט להרכב שלו,לירי אחאי ודיג׳יי מש)ופוגעות בול ברגשות(כיף,שמחה,אהבה,כעס,דאגה).
איזו יצירהנתנה לך כוח,תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? "איך זה שכוכב" של מתי כספי–כשהתחילה המלחמה הקשבתי להמון מוזיקה ישראלית ישנה ונתפסתי בפרט על המוזיקה של מתי כספי. השיר הזה נותן לי תחושת אופטימיות, ובלי קשר אני מת על זה שכל המילים שלו זה איזה שני משפטים אבל השיר הוא מסע ארוך ויפה למרות זאת.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה? מטה משפחות החטופים–לא רואה משהו יותר חשוב כרגע מלהחזיר אותם הביתה ולעזור למאבק של המשפחות
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? יעל זלינגר.התל אביבית הלא תל אביבית האהובה עליי,זמרת מדהימה וחברה עוד יותר מדהימה,זה רק עניין של זמן עד שהיא הדבר הכי גדול בארץ.
מה יהיה? מסתמן שהולכים למקום לא טוב, אבל מנסה לקבור את עצמי בעבודה כדי לא להרגיש את זה ולדמיין כאילו לעשות מוזיקה בעברית במדינה מתמוטטת זה הגיוני.עדיין מנסה להאמין שיהיה טוב,אני מאוד אוהב את ישראל ואת תל אביב3>
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
גדול היוצרים בארץ, במופע מיוחד במינו שכולו קלאסיקות של הזמר הישראלי. בהופעה מבצע מתי את מיטב להיטיו משנות פעילותיו הרבות, בשילוב סגנונות שונים וקטעים אינסטרומנטליים מיוחדים.
מתי כספי לא צריך להמציא את עצמו מחדש. יש מעט מאוד אנשים שהתובנה הזאת תקפה לגביהם – לרוב מדובר ביחידי סגולה, שהסופרלטיבים באמת משקפים חלקים ביצירה שלהם. כספי שייך לזן הזה של האמנים, שהולך ומתמעט. תעשיית המוזיקה השתנתה באופן רדיקלי ואמנים במשקל של נשיאים הפכו למיעוט, ועדיין המשקל שהם נושאים הוא עצום. מתוך ההנחה הזאת ברור שאלבום חדש של כספי הוא אירוע משמעותי וצריך להתעכב עליו, גם אם מדובר ביצירה בינונית ולא משביעת רצון.
"כמו בריקוד" הוא כל מה שמתבקש מכספי – אלבום שדרש מרווח זמן של שבע שנים מקודמו, מולחן כפי שאפשר לצפות רק מאמן כמוהו (מוזיקה לטינית, סמבה, ג'אז רך, רוק ישראלי), עם עיבודים קוליים מפוארים ושיתופי פעולה עם כותבים מיומנים (יענקל'ה רוטבליט, דני רובס ויהונתן גפן). יש שם הכל, אפילו עושר מוזיקלי מסוים, אבל לרוב זה פשוט לא עובד.
הסיבה העיקרית שזה לא עובד היא הכתיבה המוגבלת, התפלה ונטולת הרגש של רובס, שהוא כותב המילים העיקרי. מילים כמו "כל היתרונות, כל החסרונות / משאירים אותי שוב בלי אוויר" ("אין אף אחת כמוה"); "אתה בסרט נע בתוך מכונה / מבקש פינה לשים כאן רגע את הראש / שומר על הכללים, עומד בנהלים / הם ברגים קטנים אבל הם לא יכולים לנטוש" ("זמנים מודרניים"); או "לא, זאת לא בריחה, ספר בלי כריכה / איש בלי הגנות, נע בין סכנות" ("איש בלי הגנות") לא היו עוברות את מתי כספי של 1976, גם לא את כספי של 1985 ואולי אפילו לא את זה של 2010.
עם זאת, הקול של כספי עדיין צלול ואבהי, מרוחק במידה הנכונה ונוגע ללב. בקטעים עם עיבודים קוליים כמו "אין אף אחת כמוה" ו"אז יש" מבחינים בזה בעיקר בגלל שהם מפריעים לו לזרוח לבדו, מעל המלודיה, מעל הכלים. ב"דבקה בת זמנינו" מצטרפות האחיות A-WA לתוך בליל של פסנתר חשמלי, מרימבה, ג'מבה, בנג'ו, בס ותופים, נותנות לכספי קונטרה חיננית. "אז יש" שכתב רוטביליט הוא כנראה השיר הבולט מכולם, לצד "כמו בריקוד" שאמנם יש בו יופי, אבל גם הוא מתון.
בראיון שנתן לאולפן שישי, כספי מנה בלי לדעת את כל החולשות שלו: הוא הדחיק את הקיום של סטטיק ובן אל, סירב להתייחס לפרשת ההטרדות של שלמה גרוניך, ניסה למנוע (בלי להצליח) מיהונתן גפן להגיב להתעוררות קמפיין Metoo#, התעכב על העברית המליצית שנעדרת מהפופ ודיבר באופן שטוח, לא מחובר ולא רלוונטי.
במעמדו, אחרי יותר מארבעים שנות קריירה, אפשר להבין את קור הרוח וההימנעות. אבל הראיון הזה הסגיר יותר מהכל את הסיבה שכספי לא נוסק גם ביצירה הנוכחית שלו – הוא שם ולא שם. לא ממציא את עצמו מחדש בגלל שהמורשת שלו כבירה ומכסה על בעיות פוטנציאליות, אבל גם לא עושה מאמץ לקרב אליו את המאזינים שלו, שרוצים קצת יותר מנעימות מוזיקליות ומילים שאין בהן כוח.
ניר שלמה – האמת היא שריר
האמת היא שריר. זאת ההכרזה של ניר שלמה, והיא הכרזה נבונה שמכילה בתוכה הרבה מאוד מנטרות שאמורות להשפיע על התודעה. האמת היא שריר – כי צריך להתאמן עליה, לשנן אותה, להפיץ אותה. והוא עושה את זה; אומר "אני אשתה ואשתה ואשתה עד שמשהו ישתנה", או "אני חייב לחשוב על תוכנית", או "אני אשבור את שערי הברזל הכבדים" – הרבה פעולות גרנדיוזיות מתלווות ל"אני". וה"אני" – שעשוי היה להזיק כמו שרק גוף ראשון יחיד יכול להזיק – הופך למעלה. זה לא מצג שווא של נרקיסיסט, כמו בהרבה יותר מדי מקרים אחרים, אלא אלבום שהוא מניפסט עצמי, כן ומשוחרר מהגבלות חיצוניות.
"השקר הגדול ביותר" פותח בצדק את המניפסט הזה – וברגע החזק הראשון בו, שלמה שר "אני אומר לך בפנים/ זורם בך דם של פחדנים", עד שהוא עובר ל"אתה הולך לישון מוקדם / סוגר בכף היד / את המשפט האחד / שלא תגיד לעולם". לגיטרות יש תפקיד משמעותי בליווי, הן נחבטות איתו בקרקע, אבל גם מרפדות את הנחיתה בזכות העומס של הריוורב. יש בהן כוח אפל אבל גם אופטימיות זהירה. ב"חופשי", כמו בהרבה שירים באלבום, האינטונציה של שלמה נשמעת בדיוק כמו זאת שליהוא ירון, בעיקר כשהוא שר "לא צריך שיחזיקו לי את היד / אני אשבור את שערי הברזל הכבדים ואדהר לתוך העיר כמו מלך". כל העוצמה הגברית – כמעט אלפא-מייל-ית – מתנקזת להברות שבמשפט הזה. מהצד האחר, ליד ההצהרות –הגיהנום שלו נחשף לכל במעין אקט מאוד לא גברי. ב"לישון בלעדייך" הפצעים היבשים נסדקים ויוצאים ממנו משפטים מדויקים כמו "אני לא איתך / ואת לא איתי / וזה דיל גרוע לשנינו / במיוחד בשבילי".
הנחיתה מ"כל הנוצות הלבנות" האגרסיבי ל"שמש" היא נהדרת ומובילה לשיר הטוב ביותר באלבום – "אגרוף". כמו "השקר הגדול ביותר", גם הוא תלוי ביכולת של הגיטרה לחקות את כאבי הלב שלו, וזה נעשה בלי מאמץ כולל פרייזינג מוצלח במיוחד שמתחיל במילים "אל תטעה/ אף אחד לא רוצה / לראות אותך בוכה". ב"עדר" האנרגיות גבוהות ויש סקסופון שמשתולל בחופשיות וב"זן" הוא חוזר למי שהיה ב"לישון בלעדייך" (כששר את "כל פעם שאת אוכלת / אני נהיה יותר מורעב") – הפעם הוא מניח לעצמו ושר "לשם שינוי / לא שותה / לא אוכל / לא רעב".
האלבום, שמורכב מעשרה שירים, מצליח ליצור איזשהו נרטיב קוהרנטי, על אף שהמידע ששלמה מוסר הוא חלקי ושמצבי הרוח מתחלפים במהירות. ב"מתחת לגלים" הוא שר "בחיים לא אצליח לגמור / חזק מספיק / גמירה שתכבד את דמותך" ומרגישים את הסוף, שמגיע מפואר ב"אהובה" – אז הוא נרגע לחלוטין, כמו בלון שיצא ממנו האוויר. "אהובה אהובה אהובה / אני אנשק את העיניים שלך", הוא שר, "אהובה אהובה אהובה / אני אנשק את הלחיים שלך" והמנגינה ה-surf-ית שמזכירה את צ'רלי מגירה היא כמו שלוק גדול של מים צלולים אחרי אימון ארוך.
סופיאן סטיבנס – The Greatest Gift
"Carrie & Lowell" שיצא ב-2015 הוא אלבום קונספט שתיאר את הסיפור המשפחתי של סופיאן סטיבנס, וזה התקציר: קרי, אמו של סטיבנס היתה חולה בסכיזופרניה, סבלה מדיכאון והיתה מכורה לסמים ולאלכוהול, וכשהיה בן שנה נטשה אותו. סטיבנס ואחיו הגדול גדלו עם אביהם הביולוגי ואמם החורגת במישיגן, בבית לא קל. בשנות השמונים קרי התחתנה עם בחור בשם לואל והקשר בין סופיאן לאמו התחדש. בגילאים חמש עד שמונה הוא אסף את הזיכרונות הראשונים מאמו, שהקשר עמה נותק שוב ושוב לאורך חייו. ב-2012 קרי מתה מסרטן, כשסטיבנס לצדה, והסיפור שלהם, על כל מורכבותו וסערות הנפש שהתלוו לו, תואר לראשונה כמעט בשלמותו. האלבום נקרא "קרי ולואל" על שם אמו ואביו החורג.
"The Greatest Gift" הוא מיקסטייפ נלווה ל"קרי ולואל" שאמור היה להיסגר הרמטית כיצירה יוצאת דופן, אולי המפעימה ביותר בעשור האחרון. מסיבותיו של אדם שהתייתם מאמו – שאין ביכולתנו לפצח – סופיאן פתח אותו שוב. הפעם מדובר במיקסים שלא פורסמו ונסיונות הקלטה שהתרחשו באולפן ואפילו באייפון, בזמן העבודה על האלבום שיצא לפני שנתיים. רק ארבעה שירים מתוך ה-12 לא נשמעו קודם לכן, ביניהם "Wallowa Lake Monster", שבוחן שוב את נטישת האם ("שמעת את הסיפור על גורלה של אמי? היא השאירה אותנו בדטרויט בגשם, עם ציפית" ו"היא נתנה לנו תכונה אחת אחרונה / את פניה השלמות").
אפשר לטעון להתפזרות או למשיכה לא הכרחית של אלבום שלם, אבל במקביל "The Greatest Gift" נותן פרספקטיבה אישית ומכוונת למי ששקע עמוק בתוך הסיפור העצוב והיפה של "קארי ולואל" ומוכן לשמוע עוד ממנו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
